פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 77

יש לך הכל – או שאתה זקוק לעוד משהו?

אם יש ‘משהו’ שחסר לך – לא יעזור לך שיהיה לך אותו…

***

כל העולם הוא ‘נזקק’ אחד גדול.

המלך זקוק לעם, והעם זקוק למלך. מי מדבר בעידן הדמוקרטיה – שבו גם אם נבחרת לראש עיר, ראש ממשלה או נשיא, אתה כבר צריך לחשוב קדימה איך להיבחר לקדנציה הבאה [גם אם, במקרה, הבחירות הבאות לא יהיו מיד] כך, שאתה זקוק לכל אזרח ולכל קול.

‘הזדקקות’ מבטא חסרון. ומי שחי חיים של הזדקקות – חי חיים של חסרון. וגם אם יתמלא לו חסרון פלוני או אלמוני, עדיין החסרון העיקרי – שהוא עצם ההזדקקות – קיים. אז מה שוה כל מה שיש לו, אם עדיין הוא חסר.

נקודת השלימות אם כן, אינה תלויה כמה חסרונות תצליח למלאות, אלא כמה תצליח להשתחרר מה’נזקקות’. ברגע שבו תרגיש ‘שובע’, גם אם זה ממשהו הכי קטן – באותו רגע נגעת בשלימות.

***

קורח מתפעל מבית מלא ספרים, ומטלית שכולה תכלת. למה, כי יש כאן ‘הרבה’, ומשום מה המושג ‘הרבה’ מתחבר אצלו עם ‘שלימות’. אבל אין שום קשר בין הדברים. וכל עוד הוא ‘רעב’, ומחפש את המשרה הנחשקת, שתשמש כחבר לאותו בית מלא ספרים – אזי גם אם הוא יקבל את המשרה, הוא עדיין יהיה רעב לעוד משהו.

הבעיה העיקרית שלו הוא – ה’קרחות’. הוא כל הזמן נזקק, ולכן כל הזמן ‘קרח’. כל מה שיש לו לא מצליח ‘לכסות’ את הצורך. ובאמת, לא צריך הרבה כדי לכסות את הקרחת, רק כמה ‘שערות’, שזה יכול להיות מזוזה אחת, או אפילו חוט אחד של תכלת, העיקר תהיה ‘שבע’ מזה.

***

החיים שלנו מלאים בכל כך הרבה ‘יש’. אבל כל עוד יש ‘אין’ אחד שמרחף באוויר – כל ה’יש’ הזה שווה קרחת אחת גדולה. ולהיפך, ברגע שנסכים להתמקד ב’יש’ אחד קטן, גם אם ה’אין’ ממלא את כל החלל – זה לא יפריע לך להיות שבע, שמח מלא ומאושר. 

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 52

שמחה זה לא צחוק.

אבל לפעמים, או הרבה פעמים – אי אפשר להגיע לשמחה בלי צחוק.

***

הקניין העשרים-ואחד מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט שחוק’.

יש הבדל מהותי בין ‘שמחה’ לבין ‘צחוק’. שמחה הוא ‘סיפוק’ ומילוי פנימי, וצחוק מבטא ‘ריקנות’ פנימית. דבר והיפוכו.

אם משום שבאמת ריק מבפנים, וזה מתבטא החוצה על ידי הצחוק. וכפי שניתן להבחין בקלות, אצל נערים שמתמודדם עם ריקנות נוראה, שהצחוק הוא אורח קבוע אצלם, והוא גם צועק את הריקנות והאומללות שלהם. אם משום שהצחוק גורם לריקנות, גם אצל אנשים שאינם כאלו, וכמו שאמרו חז”ל ‘שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה’ (אבות פ”ג).

ולכן, בוודאי עלינו לאמץ בחום את השמחה, ובאותה מדה – להתרחק ולהרחיק מאתנו את השחוק. אם אין אנו חפצים בריקנות ובאומללות. וזה הפירוש הפשוט ‘במיעוט שחוק’ – למעט בשחוק.

***

ועם זאת, גם בזה יש להשתמש עם הפירוש ההפוך, ולומר שאנו בכל זאת זקוקים למעט צחוק. וכמו שאמר רבינו מוהר”ן מברסלב שאי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי ענניני מילי דשטותא ועניינים של שחוק.

וכמובא בגמרא (שבת ל.) על רבה שקודם הלימוד היה אומר מילי דבדיחותא, ואז החל את השיעור באימה ויראה. וכן מובא בזוהר (פרשת תזריע) על רב המנונא, שהיה מסדר בפני תלמידיו ‘פרקים’ של מילי דשטותא.

הסיבה הפשוטה לכך היא, שאמנם השחוק איננו שמחה [ואף ההיפך ממנו], אבל הוא בהחלט יכול לשמש ‘מפתח’ עבור השמחה. כי השחוק מטבעו ‘משחרר’ – משחרר את השרירים, משחרר את הגוף, ובעיקר – משחרר את הנפש.

כלומר, דווקא משום שהוא ‘מרוקן’ – שהיא בעצם תכונה שלילית, יש בו גם פן חיובי. כי כמו שהוא מרוקן את כל הרצינות הטובה, הוא גם מרוקן את כל הרצינות הפסלה, של הכבדות והעצבות. ואז, ברגע של השחרור, יכולים להתיישב על ההגה ולהתחיל לנוסע באמת.

***

בפנימיות, יש בזה סוד.

כמו שמבאר רבי נתן. השמחה נמצאת בגלות. את מי אתה רואה שמח? את הגוים, את החילונים, את המופקרים. זאת אמנם שמחה מדומה, אבל זה מה שרואים היום. אצל אנשים אמתיים – קשה למצוא שמחה. אנחנו בגלות.

אם אתה רוצה לשמוח – אתה כביכול צריך אישור מהבוס, דהיינו מהגלות. והוא לא יתן לך אישור, כי הוא לא רוצה שאתה תשמח, אלא רק החבר’ה ‘שלו’. ולכן, אתה צריך לעשות לו ‘תרגיל’ – אתה מתחיל עם שחוק, ואז הוא מזהה אותך כאחד ‘משלו’, ומוכן להעניק לך מנה של שמחה, ואז – אתה ‘גנוב’ את זה, ושמח באמת עם הקדושה.

בקיצור: חייבים ‘מנה’ יומית – מעט ולפעמים מעט יותר – של שחוק ומילי דשטותא, כדי שנוכל לשמוח באמת.

נ.ב. בספר ‘שיח שפרי קודש’ מובא שלשה תנאים למילי דשטותא: א. לא לכוון לכבוד עצמו. ב. לא ‘על חשבון’ מישהו אחר. ג. לא ניבול פה חלילה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 43

למה אתה מחובר?

אמור לי במה אתה שמח – ואומר לך למה אתה מחובר.

***

הקניין השמיני מקנייני התורה הוא ‘בשמחה’.

אין ‘ציווי’ בתורה להיות בשמחה, אך יש דווקא ‘עונש’ גדול למי שאינו בשמחה. לא עונש אחד, אלא כל העונשים וכל התוכחות. כל אלו באים על ‘אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה’. איך זה מסתדר? אם אין על זה ‘ציווי’ – איך אפשר ‘להעניש’? ועוד בעונש חמור יותר מכל המצוות ומכל העבירות?!

יש אומרים (כתב סופר, ועוד) שהשמחה איננה מצוה, והעצבות איננה עבירה – אבל השמחה מביאה את האדם למה ששום מצוה לא תביא אותו, והעצבות מביאה אותו למקום ששום עבירה לא תביא אותו. לעומת זאת, רבינו מוהר”ן מברסלב אומר שהשמחה היא דווקא ‘מצוה’ ואפילו ‘מצוה גדולה’.

והאמת, שאין בזה שום מחלוקת. השמחה אכן איננה מצוה מהתרי”ג מצוות, דווקא משום שהיא ‘מצוה גדולה’…

***

כשזוג מתחתן ומקים בית – יש להם רשימה של התחייבויות.

עשרה דברים שהבעל מתחייב לאשתו, וארבעה דברים שהיא מתחייבת עבורו (כמבואר ברמב”ם ושולחן ערוך), ביחד זה י”ד דברים. אבל יש עוד משהו, החמש עשרה במספר, שהם מחויבים זה לזה. זה אמנם לא כתוב, ואין כזה ‘חיוב’, אבל זה החיוב הכי חשוב.

השמחה! אם אין שמחה – אין קשר ואין חיבור, וממילא אין בית. גם אם יהיו כל הארבע עשר חיובים, בשלמות ובמלואם – עדיין אין זה בית. רק כשיש שמחה – יש את הבסיס החיוני ביותר, שעל גביו אפשר וצריך להוסיף את כל השאר. [רמז לדבר: י”ד חיובים, הם בגימטריא ‘יד’, כלומר, ‘ידית’ כדי להחזיק את הקשר, אבל לא כדי ליצור אותו. החמשה עשר הוא בגימטריא ‘י-ה’, שהופך את ה’אש’ וה’אש’ ל’איש’ ו’אשה’].

כך גם לגבי היהדות. יש תרי”ג מצוות, והשמחה היא לא אחת מהם. לא משום שאיננה ‘מצוה’, אלא משום שהיא ‘מצוה גדולה‘, כלומר, היא ההקדמה והבסיס לכל המצוות. כי רק כשיש שמחה – יש קשר, ואז כל המצוות פועלים את הפעולה של החיבור וההתקרבות. אם אין שמחה – נשארו רק תרי”ג מצוות של בני נח…

***

בלימוד התורה (ובקיום התורה) – השלב החשוב ביותר קודם הלימוד, הוא החיבור והשמחה. ולכן, ‘אין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ובמקום שלבו חפץ’, כי אם לא – הוא לא יהיה מחובר. וכל שכן ש’אין אדם לומד אלא אם כן הוא חפץ בכלל’…

התנועה הראשונה כשמתיישבים ללמוד (ועוד קודם לכן) הוא הנשיקה לספר. זהו השלב של השמחה והחיבור, ורק אז מתחיל הלימוד. לימוד כזה הוא לימוד של קשר, לימוד מהותי, והוא נחקק עמוק במוח [ולכן מובא בספרים, שנשיקה לספר קודם הלימוד ולאחריו, הוא סגולה לזיכרון] וגם ובעיקר בלב.