פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 101

מי שנוסע לקברי צדיקים – מסתמא הבחין בנקודה מעניינת:

הם לא קבורים במקום אחד, בצורה מסודרת, כמו הר המנוחות – אלא מפוזרים בכל קצוות הארץ והעולם.

***

אחד מהדברים שקשור מאד לנסיעות – הוא 'קברי צדיקים'.

יש כאלו שנוסעים במיוחד לקברי צדיקים, ויש כאלו שנוסעים 'לצפון' או ל'חוץ לארץ' – והתירוץ הוא 'קברי צדיקים'. מתוכם, יש את אלו שעושים את זה בתדירות, ויש את אלו שעושים את זה רק ב'בין הזמנים'. אז נוסעים ל'באניס' וקוראים לזה שנוסעים ל'רבי מאיר בעל הנס'. ומכאן הכינוי 'רבי מאיר בעל הבניאס'…

כך או כך – קברי צדיקים הם בהחלט 'כתובת'. והכתובת הזאת מצריכה (בדרך כלל) – יציאה מהרדיוס המוכר, ונדידה כלשהי או יותר – אליהם. ולא רק נסיעה חד-פעמית, אלא כל צדיק (כמעט) דורש נסיעה מיוחדת עבורו.

אין 'חלקה' מרכזית ששם קבורים הצדיקים, אלא הם מפוזרים על פני הארץ והעולם. אפילו התנאים שנקברו רובם באיזור הגליל, אינם שוכבים סמוכים זה לזה, אלא במרחק ניכר ואף יותר, בין אחד לחברו.

יכול להיות לזה שני מובנים. או שיש בזה אמירה: אם אתה רוצה להגיע אלי – אתה צריך להתאמץ במיוחד, ולא לתפוס 'טרמפ'… או שיש בזה מתנה, שבכל מקום שתלך, תוכל לפגוש קברי צדיקים…

***

בעומק העניין, טמון כאן רעיון עצום.

עיקר המושג שנקרא 'צדיק' – אינו תלוי (רק) בכמות, כמה תורה הוא למד וכמה מצוות הוא קיים. אלא (גם ו) בעיקר במהות. והמהות של צדיק, מבואר בזוהר, שהוא 'אחיד שמיא וארעא' – מחבר את הארץ עם השמים.

אצלנו זה ממש שתי מחלקות. השמים – שמים לה'. כשאתה לומד בבית מדרש, מתפלל בבית כנסת, אוחז לולב או מדליק נר חנוכה, אתה בשמים ואתה קרוב לה'. אבל כשאתה לא שם, אלא אוכל, ישן, מטייל, מדבר, או בוהה, אתה בארץ ואתה רחוק מה'.

אצל הצדיקים – זה דבר אחד ממש. השמים – הם לא 'שם' אלא 'כאן', וכאן, הכוונה בכל דבר. כל העולם וכל החיים מחובר לה', כולל כל הדברים שנקראים בשם 'ארץ'. מבחינתם, אין שום דבר שאמור להיות מנותק או מנתק מה'.

***

גם אנחנו צריכים ורוצים כך לחיות – לאו דווקא בצורה מלחיצה, ההיפך, בצורה מאד חווייתית ומלאה צבע. ואת זה – אנחנו יכולים לקבל רק מהצדיקים ובשביל זה אנחנו הולכים אליהם.

לכן, הדרך אליהם רצופה בהמון 'ארץ' – נסיעות, מזוודות, בלגן וטרדות. כי זה בדיוק השטח המובהק ביותר של 'ארץ', שמנותקת ועוד איך – מהשמים. אז אחרי כל קטע 'ארץ' כזאת – יש לך צדיק, שמהווה בשבילך 'תחנה', להיזכר שכל הארץ הזאת יכול להיות קשור לשמים, והנה לך צדיק שחי כך.

ובקיצור: 'בין הזמנים' – או כל סוגי ה'ביניים' למיניהם, הם הזדמנות בשבילנו, לזכות להיות 'צדיק'. לא רק למדן, ולא רק מדקדק בהלכה, ולא רק יהודי שומר מצוות, אלא יהודי 'צדיק', שזוכר שכל דבר בעולם וכל מצב בחיים – מחובר לה'. ואם אתה לא יכול לבד – תיסע ל'רבי מאיר בעל הבניאס'…. 

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 99

מה אתה אוהב יותר?

'אשרי יושבי ביתך', או 'אשרי תמימי דרך'…

***

אחד מהתסמינים הבולטים של 'בין הזמנים' – הוא ללא ספק הנסיעות.

אין קשר לכאורה בין 'מנוחה' ו'נופש' לנסיעות. העולם ה'חופשי' אמנם מחבר בין 'יום מנוחה' [שבת קודש] לנסיעה לים, רח"ל. אבל אנחנו לא. לא רק כי זה 'אסור', אלא כי מבינים שמנוחה לא קשור לנסיעה, ההיפך.

ובכל זאת, בין הזמנים שנועד לכאורה למנוחה – הפך לשלשה שבועות של נסיעות וטלטולים, מייגעים ומפרכים, שלאחריהם אכן זקוקים למנוחה… זה אמנם לא מובן, אבל מי יודע סודם של דברים. אולי כשנשיג את הסוד של 'בין הזמנים' בעצמו, נזכה להשיג גם את הסוד של 'הנסיעות של בין הזמנים'.

וכפי שכבר הוזכר, הנידון איננו אם זה נכון או לא, אלא מאחר שזה כך – מהם היסודות שיכולים למצוא דווקא בהם. ואחד היסודות הוא ללא ספק – הנסיעות.

***

נסיעות – הם מצד אחד, דבר מעניין ומרתק. עוזבים את הסביבה המוכרת, ופוגשים נופים חדשים ו/או דברים שאי אפשר לפגוש אותם בזמן השגרה ובסביבה המיושבת. ומצד שני – הם ללא ספק דבר מייגע ומפרך, לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והנשמה.

כשאדם נמצא בסביבה המוכרת ובשגרה המבורכת – הוא מכיר פחות או יותר את הנסיונות, ויכול להיערך לקראתם ולהתמודד אתם. לא כך בנסיעות. שם אדם פוגש נסיונות מסוד שהוא לא מכיר, ובגודל שהוא לא יודע איך להתמודד אתם.

הנסיעה נוטלת את היישוב הדעת. וגם אדם שבדרך כלל מיושב, מתקשה להתרכז בנסיעה ולשמור על קור רוח, כל שכן לעיין בספר ולהצליח ללמוד או להתפלל כראוי. וכל זה חוץ מנסיונות בקדושה ואמונה, שהדרכים מלאות מהם בשפע.

***

העולם אומר ש'אשרי יושבי ביתך' [השהות בבית] – מסתיים ב'תהילת ה' ידבר פי'. ואילו 'אשרי תמימי דרך' [היציאה לדרכים] – מסתיים ב'תעיתי כשה אובד'… ואכן היו צדיקים שאמרו על עצמם, שהם יכולים לתת דין וחשבון על כל יום ורגע מחייהם, חוץ מיום הנסיעה…

ובכל זאת, אין אדם שיכול לדלג על נסיעות. החיים שלנו מורכבים מ'בשבתך בביתך' ומ'בלכתך בדרך' כאחד. אז כנראה שיש בזה מטרה. ולא רק במקום שאליו נוסעים, שיש בזה סודות גדולים, כידוע מהבעש"ט שכל מקום שאדם נוסע אליו, בוודאי יש איזה תיקון שצריך לפעול שם. וגם אם הוא נוסע למטרה מסוימת – ייתכן מאד שהמטרה היא אחרת לגמרי. אבל גם הנסיעה בעצמה – יש בה סוד.

דווקא הנסיונות שיש בהם – יכולים להביא אותנו למקום אחר. בסביבה המוכרת והשגרה היומיומית – אין 'חריגות' למוטב, כאמור, אבל גם כמעט לא 'לטוב'. אבל בדרכים, דווקא 'הריחוק' שהם לכאורה יוצרים, יכולים להוליד התעוררות עצומה בלב ל'התקרבות'.

דווקא המצב בו אדם מרגיש שהיציבות שלו מתערערת, והוא לא מכיר את עצמו. דווקא המצב בו עומדים מול נסיונות חדשים, קשים ובלתי מוכרים – יכולים להוליד את ההכרה שאני באמת לא יודע ולא יכול, רחוק וחלש. ומתוך כך להוליד את הצעקה האמיתית והעמוקה 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך', וברגע שלאחר מכן, אתה הרבה יותר קרוב ממה שהיית קודם.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 25

אתה אוהב נסיעות או דרכים?

יש נסיעות של טיול – שאותם אתה בטח אוהב, אבל שאר הנסיעות והטלטולים, ואפילו הדרכים הפשוטות, בפרט במזג אויר חורפי – אתה מן הסתם לא כל כך אוהב.

***

כל אדם אוהב את הבית. אם זה בית שלו – מה טוב, שם הוא מרגיש ממש 'בבית'… אבל גם אם לא – לפחות להיות בתוך איזה בית, בית כנסת, בית מדרש, או בית פרטי של מישהו. כשנמצאים בבית – מרגישים 'מוגן', מסתכלים על כל מה שקורה בחוץ, ומרגישים שזה 'לא שייך' אלי.

אף אחד לא אוהב להיות בחוץ. לא לגור שם, ולא לשוטט שם, ואפילו לא לשהות שם. ה'חוץ' הוא מקום בו אדם מרגיש מפוזר ולא 'על המקום', מה עוד שכל המרעין בישין וכל הבעיות – בגשמיות וברוחניות – נמצאות 'בחוץ'. בחוץ יש רוחות וגשמים, בחוץ יש דברים מפחידים, ובחוץ יש נסיונות.

מי מדבר על נסיעות. נסיעה היא חוויה עבור ילדים, אבל ממש לא עבור מבוגרים. נסיעה היא גלות, טלטול ממקום למקום, והרגשה לא נוחה והפוך ממנוחה. גם אנשים רגועים ומיושבים – מתקשים לשמור על רוגע ויישוב הדעת בנסיעות, והיו צדיקים שאמרו שעל כל יום הם יכולים לתת דין וחשבון – חוץ מיום של נסיעה…

***

אבל השם יתברך טבע בטבע העולם שאדם מוכרח לצאת. רק תינוק או אדם סיעודי – שוהה רוב או כל הזמן בבית, אדם בריא ונורמלי – צריך לצאת, והרבה; אם זה לבית כנסת להתפלל, לבית מדרש ללמוד, לעסוק בפרנסה, לקנות דברים ולסדר עניינים. ומטבע הדברים הוא מבלה הרבה בחוץ.

ולא רק יציאות, אלא גם נסיעות. מטבע הדברים אדם נדרש מפעם לפעם – מי פחות ומי יותר – לעשות דרכים ארוכות יותר, ולצאת לנסיעה. בזמנים עברו הנסיעה הייתה רק אחת לתקופה אבל נסיעה ארוכה מאד, כיום הנסיעות התקצרו מאד אבל נעשו הרבה יותר תדירות. בקיצור, אי אפשר להתחמק מנסיעות.

כנראה שיש לכך מטרה, ויש משהו שמרוויחים דווקא מהיציאה ו/או הנסיעה – ואי אפשר להרוויח אותו בבית.

***

הרעיון הוא פשוט; כשם שאת הכסף והפרנסה, וכן את המוצרים להם אתה זקוק – צריך להכניס מבחוץ אל הבית, כך יש הרבה חלקים בנפש שלך שנמצאים בחוץ, וכדי לזכות בהם אתה צריך להכניס אותם מבחוץ פנימה.

היציאה החוצה מזמינה נסיונות מיוחדים, בפרט בשלשה דברים: אמונה, קדושה, ומדות. בבית יותר קל להאמין, יותר קל להיות שמור, ויותר קל להתנהג יפה, בחוץ זה לא כזה קל. אבל דווקא משום כך – יש לך אפשרות להעשיר את הנפש שלך ביותר אמונה, יותר קדושה, ויותר מידות טובות. דווקא הצורך להילחם בזה – ולא משנה כמה הצלחת – מקנה לך עוד כוחות חדשים שלא היו לך.

ובקיצור: הנסיעה איננה 'יציאה' מרשותך, אלא 'הכנסה' חדשה לתוך רשותך. בתנאי אחד – שתכיר שזה כך, ותסתכל על זה בעיניים שכאלו. זה יתן לך כוחות אחרים להתמודד, יעניק לך הרגשה אחרת, ויחזיר אותך הביתה אדם אחר, טוב יותר מאשר קודם.