פרשת צו היא הפרשה השניה בסדר ‘ויקרא’, ומבואר בה המשך סדר הקרבנות, וסדר שבעת ימי המילואים.
בעצם, כל סדר הקרבנות ומיניהם – התבארו בפרשת ויקרא, ובפרשה זו פרשת צו – אין קרבנות ‘נוספים’, אלא ‘חזרה’ על אותם קרבנות שהוזכרו בפרשת ויקרא; עולה, מנחה, חטאת, אשם, ושלמים. אלא שבכל אחד מהם יש ‘פרטים’ שלא הוזכרו בפרשת ויקרא, ולשם כך נכתבו שוב, כדי ללמד פרטים אלו.
ומן הראוי להבין, מפני מה ‘הושמטו’ פרטים אלו כביכול, עד שבשביל כך נצרך לשנות שוב את כל פרשיות הקרבנות. וכפי הנראה, היה צורך בדווקא לשנות שוב את כל סדר הקרבנות – כדי ללמד יסוד נוסף בעניין הקרבנות, מלבד היסוד הראשון שכבר נתגלה בעניין הקרבנות בפרשה הראשונה.
***
החלק הראשון בפרשה, פותח בפרשת ‘עולה’, ולכאורה אינו מדבר בפירוש על קרבן עולה, אלא בעיקר עוסק במצות ‘תרומת הדשן’, ו’הוצאת הדשן’ ובמצות האש על המזבח. אלא שבדרך אגב מבואר שהאיברים של עולה נמצאים על המזבח כל הלילה, ולכן צריך שיהיה אש על המזבח גם בלילה, וכתוצאה מזה יש דשן שצריך לפנותו.
אך אם כל הדברים האלו נקראים בשם ‘זאת תורת העולה’, אות הוא כי העיקר כאן הוא קרבן עולה, וכל אלו אינם אלא נלווים אליו. ואם כן צריך להבין איזה יסוד נתחדש כאן בעניין עולה, וכן צריך להבין מה עניין שאר הדברים; הדשן, העצים והאש, ומה השייכות שלהם לקרבן עולה.
התמיהות בפרשה
א. ‘צו את אהרן’ – הלשון צו אינו מצוי, ובדרך כלל כתוב ‘אמור’ או ‘דבר’ ולא לשון ציווי. וצריך להבין מפני מה נכתב כאן בלשון זה.
ב. ‘זאת תורת העולה’ – איזה שייכות יש בין תורת העולה לבין כל הדברים שנכתבו בפרשה זו; תרומת הדשן, נתינת עצים, והבערת אש תמידית על המזבח.
ג. ‘ואש המזבח תוקד בו’ – מה עניין המצוה שתבער תמיד אש על המזבח, ומפני מה נכתב ציווי זה ארבע פעמים בפרשה זו.
ד. מה עניין מצות ‘תרומת הדשן’, שחיובו בכל יום, ואינו בכדי לנקות את המזבח [שזה מצוה אחרת ‘הוצאת הדשן’, ואינו חיוב בכל יום], אלא לקחת מעט דשן, להניח בצד המזבח, ונבלע במקומו. איזו תכלית יש בעבודה זו.
ביאור הפשט
א. הלשון ‘צו’: בדברי רש”י מבואר על פי דברי חז”ל, שהוא לשון זירוז, ונכתב במקומות מיוחדים שבהם צריכים זירוז. ויש בזה שתי דעות: לדעה ראשונה – בכל מקום שהוא ‘מיד ולדורות’ צריך זירוז, ולדעת רבי שמעון בכל מקום שיש חסרון כיס צריך זירוז. [ובפשטות נראה שהם דעות חלוקות, אמנם הרמב”ן מבאר שרבי שמעון לא בא אלא להוסיף, שגם במקום שאינו לדורות – אם יש בו חסרון כיס נכתב לשון זה, וכגון בציווי שמן המאור, ובציווי ערי מקלט].
אמנם כאן לכאורה אין שייך אף אחד מהטעמים – שהרי ציווי זה אינו לדורות, אלא בזמן שיש בית המקדש, ועל כל פנים אינו ‘לדורות’ יותר משאר קרבנות. וגם אין בו חסרון כיס. אמנם מדברי רש”י נראה שלמד ששני הדברים ישנם כאן, הן לדורות והן חסרון כיס. ולדברי הרמב”ן אמנם אין כאן חסרון כיס אבל יש כאן ‘לדורות’ וצ”ע. ובדברי האור החיים מבואר להיפך, שיש כאן רק ‘חסרון כיס’ והוא מבאר זאת בששה אופנים, ואחד מהם הוא שהמצוה להבעיר אש על המזבח בתמידות הוא ה’חסרון כיס’.
ב. הבערת האש: בפשטות, הטעם שצריך אש על המזבח הוא משום שצריך להקריב תמיד קרבנות, וגם לקחת ממנו אש עבור הקטורת, ועבור שאר דברים הצריכים אש. וגם בלילה שאין מקריבים קרבנות, צריך אש על המזבח עבור האיברים והפדרים. ולכן דרשו חז”ל ממה שנזכר ארבע פעמים שיש ‘כמה’ מערכות על המזבח, וכל אחד מהם מיועד עבור עניין אחר הצריך ‘אש’.
אמנם, בוודאי אינו סוף העניין, אלא יש עניין בעצם הבערת האש על המזבח, ולכן ‘המכבה אש שעל המזבח’ עובר בלאו ולוקה. ואכן בדברי הרמב”ן מבואר שיש במצוה זו שני חלקים: חלק הראשון – מצוה על הכהנים, שיעשו כל התחבולות כדי שיהיה תמיד אש על המזבח, ואם התעצלו ולא הניחו מספיק עצים ולכך נכבה האש, עוברים בלאו. והחלק השני – על כל אדם, שאסור לו ‘לכבות’ בפועל את האש. על כל פנים מבואר שיש עניין בעצם הבערת האש, וצ”ב.
ביאור הפנימיות
פנימיות העניין מתבאר בליקוטי הלכות (הלכות תפילה ד, אות טו), על פי דברי המדרש ‘אין צו אלא עבודה זרה’. ויש להבין מה עניין עבודה זרה לכאן, והאם דרשה זו עולה בקנה אחד עם דברי חז”ל ‘אין צו אלא במקום חסרון כיס’.
***
תאות ממון
היצר הרע של עבודה זרה בטל מן העולם, אמנם נשאר ממנו בחינה אחת, והיא ‘תאות ממון’. כי מה שמונח מאחורי תאוות ממון, הוא הרצון להיות ‘מסודר’, ולא להיות תלוי באף אחד אחר. וגם אחר שכבר יש לו ממון די ‘סידורו’ – יש תאוה להוסיף עוד ממון, כדי לקבל ‘מעמד’, שתלוי ועומד לפי כמות הממון שיש לו.
ההיפך הגמור מזה, הוא המצב שהיה בירידת המן. מצד אחד, הם היו לגמרי ‘מסודרים’, ולא היה חסר להם דבר, ומצד שני היה עליהם להישען לגמרי על ההנהגה העליונה, כי לא היה למחר ‘כלום’, ואף אם ישאירו (ח”ו) לא יועיל להם.
זהו מצב שבו סומכים לגמרי על האמונה, והוא ההיפך הגמור מתאוות ממון שהיא ‘עבודה זרה’ – דהיינו ההרגשה כביכול יש משהו או מישהו אחר שיכול לעזור לו. ולכן, תאוות ממון אינו תלוי כלל אם יש לאדם ממון או לא. אלא עד כמה הוא מרגיש שהממון הוא זה ש’מסדר’ אותו, ובו הוא תלוי.
ואין זה רק בממון, אלא בכל ענייני העולם. ההסתכלות על העולם כמקום שצריך ‘להסתדר’ אתו, ושאפשר להסתדר ולהתמודד עמו בכוחות עצמיים, ובאמצעים טבעיים כלשהם – יהיו איזה שיהיו – הוא תאוות ממון, שהיא עבודה זרה. כי האמת היא, ש’אי אפשר’ להסתדר עם העולם, רק על ידי שמכירים שהוא מונהג בהשגחה, ואז גם ‘אין צריכים’ בכלל להסתדר אתו.
ידיים של תפילה
ועניין זה מתבטא בידיים. הידיים של האדם, הם ה’כלים’ וה’אמצעים’ שעל ידם הוא מתנהל בעולם. ויש בהם שתי תנועות הפוכות; יש תנועה בה אדם קומץ את אצבעותיו ומראה תנועה בידיו של ‘כל יכול’, ולעומת זאת יש תנועה של ‘מרים ידיים’ שבו הוא מראה שאינו יכול לעשות כלום; או משום כניעה וייאוש, או בנשיאתם כלפי מעלה בבחינת ‘הרימותי ידי אל השם’.
בידיים יש כ”ח פרקים [י”ד בכל יד], והם מרמזים על ‘כח’, או לחילופין על ‘כח מעשיו הגיד לעמו’, שמרמז על כ”ח אותיות של מעשה בראשית [הרמוזים בפסוק ‘בראשית ברא אלקים וגו” שיש בה כ”ח אותיות]. כלומר, שכל מה שמחיה ומנהיג את הבריאה הם האותיות הללו.
ולכן, התיקון לתאוות ממון הוא ‘תפילה’. כי בתפילה האדם מגלה שהוא בעצמו אינו יכול, אלא צריך סיוע מלמעלה. וככל שהאדם יותר מרגיש ‘תלוי’ בתפילה – אות הוא שיצא יותר מתאוות ממון. ולכן התיקון ל’מדינה של עשירות’ הוא על ידי הבעל תפילה (כמבואר באריכות בסיפורי מעשיות, מעשה י”ב ‘מעשה מבעל תפילה’).
הריח של הקרבנות
אמנם באמת, קשה מאד לצאת מתאוות ממון, והוא קשה יותר מכל התאוות ומכל הטעויות והשקרים (כמבואר במעשה מבעל תפילה). והדרך להוציא את האדם משם הוא רק על ידי ‘הריח’. וכמסופר במדרש, שבעת יציאת מצרים אמר להם משה למול את עצמם ולא רצו. מה עשה, הלך והתחיל לצלות את הפסח, והם הריחו את הריח ונתאוו לזה, ובקשו ממנו שיתן להם גם כן, אמר להם ‘כל ערל לא יאכל בו’, הלכו ומלו את עצמם. וכך גם מסופר במעשה מבעל תפילה, שעל ידי הריח הוציא אותם מתאוות ממון.
הריח הוא החוש היחיד שלא נפגם בעץ הדעת, ולכן הוא חוש שהנשמה נהנית ממנו. כלומר, בכל החושים אפשר לטעות שיש ממש במציאות של העולם, ועל ידי זה יכולים ליפול לעבודה זרה, וכמו שנפל אדם הראשון. אבל בחוש הריח מרגישים בחוש שאין ממש במציאות של העולם, אלא יש כאן משהו אחר שמחיה את העולם.
ולכן, עיקר הקרבנות הם ‘ריח ניחוח’. והריח הזה צריך שיהיה תמיד בעולם, ולכן צריך תמיד שיהיה אש על המזבח, והאש הזאת שורפת את המציאות של העולם, ומשאירה ‘ריח ניחוח’ שמגלה את האמת ואת האמונה, ומשבר את העבודה זרה של תאוות ממון. ואת כל זה אנו זוכים על ידי אמירת הקרבנות בכל יום, שאז מקבלים את ה’ריח’ של האמונה. וכמו כן אפשר לזכות לזה כשמקריבים ‘קרבן’, דהיינו כשיש נסיון חזק של תאוות ממון, שאדם מרגיש שהוא באמת לא יכול להסתדר, והוא שובר את דאגותיו ומשליך עצמו על השם יתברך – הוא מעורר את ה’ריח’ של הקרבנות.
‘צו’ – פרשת העולה
וזה העניין של פרשת העולה. שצריך לשחוט לגמרי את העולם, על ידי שמבערים תמיד אש על המזבח, ואפילו בלילה כשאין קרבנות – צריך שיהיה ‘הריח’ של הקרבנות. ואסור לכבות את אש המזבח בשום אופן [ומבואר ברמ”ק בשם אליהו הנביא שאמירת הפסוק הזה ‘אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה’ הוא סגולה לבטל מחשבות זרות].
וזהו מצות תרומת הדשן. לקחת מעט ממה שנשרף כבר, ולהניח אותו בצד המזבח והוא נבלע באדמה, להראות שאפילו האפשר אין בו ממשות והוא כלום, וצריך לעשות זאת בכל יום בתחילת היום, דהיינו מיד להרים הידיים אל השם ולהתחיל היום באמונה ותפילה – מתוך הכרה שאני בעצמי איני יכול אלא בעזרת השם.
ולכן נכתב כל העניין בלשון ‘צו’ – שמרמז גם על חסרון כיס וגם על עבודה זרה, ושניהם אחד. כי החסרון כיס הוא העבודה זרה, וכדי לשבר אותו צריך ‘ציווי’. ציווי הוא מצד אחד ‘גבורה’, שכביכול מכריח את ה’מצווה’ לעשות, גם אם אינו מבין, ומצד שני הוא מצד האהבה, כאומר לו: אינך צריך להבין, אלא לסמוך עלי, והכל יהיה בסדר.
ולכן ‘צו’ הוא גם לשון חיבור, כי כשאדם מקבל את הציווי מצד הגבורה – אין זה חיבור אלא הרחקה, אך כשמבין שהוא מצד האהבה והחסד, וכאומר לו: אל תדאג, אלא סמוך עלי – נעשה חיבור ביניהם. ולכן, כשאדם מבטל תאוות ממון, מחמת שמבין שיש מי שדואג לו ויכול לסמוך עליו – הרי זה מחבר ביניהם.
***
ולסיום, עניין פורים: בסיפור המגילה רואים בחוש, איך שאחשוורוש והמן מתייגעים כל הזמן, להגדיל ממונם וכבודם, בכל מיני השתדלות ויגיעה. ואחר כל הסיפור, ברגע אחד מגיע כל זה למרדכי ואסתר. כי זה התיקון של תאוות ממון – להבין שהישועה לא צריכה להגיע ממקום צפוי, אלא היא כבר קיימת ועומדת, ורק ממתינה לרגע שצריך לעבור לכתובת הנכונה.
Podcast: Play in new window | Download