פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בסדר במדבר, והיא נחלקת לשלשה ספרים. החלק הראשון הוא המשך לפרשת במדבר ופרשת נשא, וממשיך לבאר עניין הלויים, הדגלים והמסעות. החלק השני הוא פרשת 'ויהי בנסוע הארון' שנחשב לחומש בפני עצמו, והחלק השלישי מתחיל לספר את הנסיונות שהיו וממשיך בזה בפרשיות הבאות.
אמנם בתחילת הפרשה – יש פרשיה שעומדת בפני עצמה, ולכאורה אינה שייכת כלל לסדר הדברים, והוא פרשת 'בהעלותך את הנרות', שעוסק בציווי הדלקת המנורה בבית המקדש. ולכאורה אינו שייך לכאן ואדרבה, מפסיק באמצע העניין.
עניין זה כבר נכתב בתורה שני פעמים – בפרשת תרומה [והעלה את נרותיה, והאיר על עבר פניה], ובפרשת תצוה [ויקחו אליך שמן זית זך, וכל הפרשה]. וכאן יש כמה פרטים שהתחדשו וכדלהלן, אבל צריך להבין מפני מה נכתב כאן, ומתוך כך נלמד יסודות נפלאים לעבודת ה'.
התמיהות שבפרשה
א. 'בהעלותך את הנרות' – מפני מה נכתב כאן פרשה זו, אחר שכבר נכתב בפרשת תרומה ופרשת תצוה. ומדוע נכתב כאן באמצע סדר חנוכת המשכן ועבודת הלוויים.
ב. 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' – מהו פני המנורה, ומדוע צריך שיאיר באופן הזה. כמו כן, לכאורה מאירים רק 'ששת הנרות' אל מול פני המנורה ולא 'שבעת הנרות'.
ג. 'ויעש כן אהרן' – מפני מה צריך לציין זאת, וכי יעלה על הדעת שלא עשה כן.
ד. מפני מה צריך לציין שהמנורה הייתה עשויה מקשה זהב.
ביאור הפשט
א. פרשת המנורה: בדברי רש"י מבואר (מדברי חז"ל) שכשראה אהרן חנוכת המזבח, חלשה דעתו שלא היה לו חלק בזה. אמר לו משה שלך גדולה משלהם שאתה מטיב ומעלה את הנרות.
והרמב"ן תמה, איזה חלישות הדעת היה לו, והרי אהרן יש לו עבודת הקטורת, מנחת חביתין, עבודת יום הכיפורים, והוא 'קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוקינו', והוא בעצמו הקריב את קרבנות הנשיאים.
וביאר הרמב"ן, שהחלישות הדעת היה על שלא היה לו חלק ב'חנוכה' של המזבח, ועל זה אמר לו שיש לו חלק ב'חנוכה' אחרת – והוא נס חנוכה שהיה על ידי המנורה. ומה שאמר לו 'שלך גדולה משלהם' הוא משום שחנוכה זו היא לדורות, גם בזמן שאין בית המקדש קיים.
והאור החיים מבאר שבהטבת המנורה, צריך להסיר את הנרות בכל יום ולהחזירם, וכיון שהמנורה פסולה בלי הנרות, נמצא שבכל יום הוא מכשיר את המנורה מחדש, ואם כן הוא עושה 'חינוך' בכל יום.
[ומה שהתחדש בפרשה זו, הוא כמה דברים. א. 'בהעלותך' עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ב. 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'. והרמב"ן מבאר שהתחדש גם כן שמעכב 'מנורה' ו'מקשה'].
ב. פני המנורה: באור החיים מבואר, על פי דברי חז"ל (שבת כג) על המנורה 'וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל', והעדות היא על ידי נר מערבי שדולק בכל יום כל היום. וכיון שכל התכלית של המנורה הוא העדות הזאת – צריך שכל הנרות יאירו אל הנר הזה, להראות בפירוש שכל עניינם אינו 'לאורה' אלא 'לעדות'.
ובדרך רמז מבאר ש'פני המנורה' רומז לישראל, ו'שבעת הנרות' רומז לשבעים אומות, וכולם מכוונים לישראל, וצריכים לשמשם. ולעתיד לבוא יתבטלו לגמרי.
ג. ויעש כן אהרן: בדברי רש"י מבואר 'מלמד שלא שינה', והוא תמוה וכי יעלה על הדעת שישנה. והרמב"ן מבאר שאהרן הכהן השתדל לעשות מצוה זו בעצמה ולא ליתן לאחרים, אף שכשרה בכל כהן, וזאת משום שהיא 'רומזת לדבר עליון וסוד נשגב' (ולא באר מהו הסוד).
והאור החיים הקדוש באר לפי דרכו שהיה כאן ציווי מיוחד לעשותו באופן שמפרק המנורה ובונה אותה מחדש, ועל זה יש הדגשה שעשה כן. ובשם קדושת לוי ידוע, שמרוב התלהבות היה יכול לשפוך השמן וכדומה, והעיד הכתוב שעל אף גודל ההתלהבות – עשה הכל כשורה.
ביאור הפנימיות
בדברי הרמב"ן האמורים, מבואר שהמנורה 'רומזת לדבר עליון וסוד נשגב'. ופנימיות העניין מבואר בליקוטי מוהר"ן (סימן כא), שהמנורה וכל פרטיה, רומזת לשכל אלוקי שעלינו לזכות להשיג, ועל פי פרטי המנורה יתבאר איך זוכים לזה, וכדלהלן.
אחור וקדם
השכל של אדם דולק כמו נר. כמו שהאש הוא דבר רוחני ומופשט, ובכל זאת אינו יכול לדלוק אלא על ידי שמן ופתילה גשמיים; כך השכל הוא כח רוחני ומופשט, אבל אינו יכול 'לדלוק' אלא על ידי השמן והפתילה, שהם הגוף והשמנים שבו [ולכן כשאדם רעב (שהגוף-הפתילה חלשה) ובעיקר כשהוא צמא (שאז אין מספיק שמן) – קשה לו לחשוב.
על אדם הראשון נאמר 'אחור וקדם צרתני', ובפשטות הכוונה שברא בו שני פרצופים מפנים ומאחור – שלו ושל חוה. אבל בפנימיות הכוונה היא שיש בו שני מיני שכל; אחד מכונה בשם 'אחור' והשני מכונה בשם 'קדם'.
שכל 'אחור' – הוא השכל המוכר והרגיל. שבו אדם לומד דבר בצורה מסודרת שלב אחר שלב, תחילה את האותיות, אחר כך את הנקודות, קריאת מלים, הבנת הכתוב, וכך ידיעה אחר ידיעה, עד שהשכל שלו נבנה. השכל הזה הוא קר ויבש – כי הוא קולט נתונים, ואוגר אותם במוח כמו מחסן. ואין לזה בהכרח השפעה ישירה על חייו.
שכל 'קדם' – הוא שפע אלוקי, דהיינו הארה שמגיע 'מלמעלה' – לא על ידי לימוד מסודר והבנה עקבית, אלא מאיר פתאום במוחו של אדם כמו ברק, שמציף אותו באור ותופס אותו. והשכל הזה אינו ידיעה בעלמא, אלא ידיעה מהותית שמבעירה את הלב ותוספת אותו.
ביטול הבחירה
עיקר האדם הוא השכל 'קדם'. כי כל הידיעות שאדם לומד ויודע – עדיין איננו הוא בעצמו. וכפי שידוע על אריסטו ימ"ש, שתפסו אותו במעשה מגונה, וכשהתפלאו אמר 'כעת אני לא אריסטו'. ומעשים שבכל יום, שיכול אדם לתת הרצאה על נושא מסוים, כשהוא בעצמו לא מקיים את דברי עצמו [כמו לדבר על סכנת עישון, תוך כדי עישון]. וכל זה משום שהשכל של אדם – מנותק ממנו ואיננו חלק מעצמיותו. ורק שכל 'קדם' – דהיינו הארה ש'תופס' אותו, הוא זה שהופך להיות הוא בעצמו.
המבחן של זה הוא 'ביטול הבחירה'. כלומר, למרות שבעצם יש בחירה לכל אדם על כל דבר שבעולם, לטוב או לרע ח"ו – למעשה ברוב הדברים אין באמת בחירה, כי רוב הדברים הם 'מחוץ' לבחירה, לטוב או למוטב. ולמשל, לרוב שומרי תורה ומצוות אין בחירה אם לחלל שבת במזיד, נמצא שלגבי זה יש 'ביטול הבחירה'.
ביטול הבחירה הוא תוצאה של 'שכל קדם'. כי כל ידיעה שתופסת את האדם, והופכת להיות חלק ממנו – הוא לא יכול לעשות אחרת מכך. ונקודה זו – היא ההגדרה היחידה לדרגה של אדם. מה שמבדיל בין אדם שפל שבשפלים – לבין הצדיק הגדול ביותר, הוא רק בנקודה זו – כמה 'שכל קדם' יש לו, דהיינו כמה ביטול הבחירה יש לו. עד שאצל משה רבינו – לא היה בחירה על שום דבר, רק על דברים שלא שמע בפירוש, והיה צריך להכריע מעצמו מה רצון ה' (ראה ליקוטי מוהר"ן סימן קצ).
שבעת הנרות
השאלה היא איך זוכים להגיע לשכל קדם. בשלמא שכל אחור – הוא דבר שכל אחד יכול; פשוט לפתוח ספר ולהתחיל ללמוד, ידיעה אחר ידיעה ופרט אחר פרט. אבל שכל קדם – שהוא הארה שמגיע מלמעלה, איך אפשר לגרום שנזכה לזה.
התשובה לזה הוא מעשה המנורה. המנורה הוא הארת השכל כאמור, ובעיקר הוא מרמז על 'שכל קדם', שהוא נקרא 'פני המנורה'. [כי 'פנים' ו'קדם' היינו הך, ושניהם הם להיפך מ'אחור']. ובכדי לזכות לזה צריך 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', שכל שבעת הנרות יאירו, ואז יכולים לזכות ל'פני המנורה'.
שבעת הנרות – הם שבעה נקבים שיש בראשו של אדם; שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נקבי החוטם, והפה. שהם הצינורות של המוח, ודרכם הוא ניזון. אדם שאין לו את הנקבים האלו – בעצם אין לו מוח, כי המוח שלו ריק וחלול, ואין בו שום שימוש. ורק על ידי הנקבים האלו – המוח ניזון ומתמלא, ואז יש לו משמעות.
דרך הנקבים האלו – יכולים להכניס דברים טובים או חלילה רעים. ולכן יש שתיים מכל דבר – כי יש עין ימין כדי לראות טוב, ועין שמאל כדי לעצום מראות ברע, וכן בחוש השמיעה, וכן בחוש הריח [שמרמז על 'הרגשה']. וגם בפה צריך לשמור על חוש הדיבור שיכניס רק דברים טובים ולא דברים רעים [ולהלן יתבאר מדוע יש רק פה אחד].
כאשר שומרים על נקיות שבעת הנקבים – שהם 'שבעת הנרות' – אזי המוח נקי, וכשהוא נקי הוא יכול לקבל הארה ושפע אלוקי. כי בעצם יש לאדם הרבה שפע אלוקי [על ידי המאמץ של השכל אחור, ואין כאן מקומו], אלא שהוא נשאר 'מבחוץ' ואין לו מקום להיכנס. וכשהמוח מתפנה מכל הדברים האחרים ש'תופסים' אותו – ממילא יש מקום לשפע אלוקי להיכנס.
פני המנורה
אמנם העצה הזו בעצמה – צריכה עצה. כי סוף סוף בני אדם אנחנו, ויש יצר הרע ונסיונות, ולא תמיד זוכים לקדש את שבעת הנרות כראוי. בפרט העיניים והאוזניים – שמוכרחים להיות פתוחים, ואי אפשר להינצל לגמרי מראיות ושמיעות שאינם טובות.
והעצה לזה הוא 'הידיעה והבחירה'. ובזה יתבאר מדוע יש רק פה אחד, הלא גם בדיבור יש דיבור טוב ודיבור שאינו טוב. אך הביאור הוא, שכל הדיבורים נכללים בשתי הגדרות בלבד – אמת או שקר. אמת – כולל כל הדיבורים הטובים, ושקר כולל כל הדיבורים הפגומים.
אמנם כשעוסקים בעניין 'אמת' – יש אמת ויש אמת לאמתו. כלומר, בוודאי האמת הוא שצריך לדבר רק דיבורים טובים, ולקיים את התורה, ולשמור כל החושים, ולא לפגום כלל וכלל. אבל האמת לאמתו הוא – שגם את הרע וגם את הנסיונות, והנפילות והמכשולות – ברא השם יתברך, כי אין עוד מלבדו. ואמנם אין אתנו יודע עד מה, לשם מה עשה את זה, ולכן אין לנו רשות לחשוב על זה ולהתעסק עם 'הידיעה' הזאת אלא רק להתעסק ב'בחירה', אבל סוף סוף הידיעה הזאת היא האמת לאמתו.
ולכן יש רק פה אחד, כי בסופו של דבר – אין באמת אמת ושקר, אלא רק אמת, כי רק השם יתברך נמצא כאן ותו לא. וכשאדם יודע זאת ומאמין בזה באמונה שלמה – דווקא אז יש לו את הכח לברר את הטוב מן הרע, ולבחור בטוב ולהרחיק את הרע. ואז יש כח לשני עיניים ואוזניים ונקבי החוטם.
וזה גם כן הכוונה 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' – פני המנורה הוא הפה שהוא באמצע, ולמולו יכולים להאיר את העיניים והאוזניים והחוטם, כי רק כשמאמינים ב'ידיעה' ויודעים שיש רק 'פה אחד', ורק אמת אחת – אז יכולים להאיר את שבעת הנרות [ולכן נקרא 'שבעת הנרות' אף שהם רק שש, כי בהעלם נרמז בהם גם 'הפה השני' שאינו קיים].
שלך גדולה משלהם
קרבנות הנשיאים – הם עבודה של 'בירורים'. כי הקרבת הקרבן הוא עבודה של בירור הטוב מהרע [כמו שהתבאר בפרשת ויקרא], וזה אפשר רק בבית המקדש, ששם רואים את האמת ומכח זה יכולים לברר הטוב מהרע. אבל כשאין בית המקדש – אין את הכח הזה.
אבל אהרן קיבל את עבודת המנורה, שזה לא רק בזמן בית המקדש – אלא לדורות. כי המנורה מאיר את אור הידיעה [של 'פני המנורה'], ועל ידי זה מקבלים כח של בחירה בכל עת וזמן ומצב. ובזה ניחמו משה 'שלך גדולה משלהם'.
וזה הטעם שהמנורה צריכה להיות 'מקשה' – כי חייב להיות מקשה אחת של ידיעה ובחירה, של פני המנורה ושל שבעת הנרות. כי אם לא כן – דהיינו אם חסר את הידיעה, אין כח לבחירה, ואם אין בחירה, אין משמעות לידיעה. ולכן דווקא כאן הוכרח לחזור ולהדגיש שהמנורה היא 'מקשה'.
Podcast: Play in new window | Download