פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 101

מי שנוסע לקברי צדיקים – מסתמא הבחין בנקודה מעניינת:

הם לא קבורים במקום אחד, בצורה מסודרת, כמו הר המנוחות – אלא מפוזרים בכל קצוות הארץ והעולם.

***

אחד מהדברים שקשור מאד לנסיעות – הוא 'קברי צדיקים'.

יש כאלו שנוסעים במיוחד לקברי צדיקים, ויש כאלו שנוסעים 'לצפון' או ל'חוץ לארץ' – והתירוץ הוא 'קברי צדיקים'. מתוכם, יש את אלו שעושים את זה בתדירות, ויש את אלו שעושים את זה רק ב'בין הזמנים'. אז נוסעים ל'באניס' וקוראים לזה שנוסעים ל'רבי מאיר בעל הנס'. ומכאן הכינוי 'רבי מאיר בעל הבניאס'…

כך או כך – קברי צדיקים הם בהחלט 'כתובת'. והכתובת הזאת מצריכה (בדרך כלל) – יציאה מהרדיוס המוכר, ונדידה כלשהי או יותר – אליהם. ולא רק נסיעה חד-פעמית, אלא כל צדיק (כמעט) דורש נסיעה מיוחדת עבורו.

אין 'חלקה' מרכזית ששם קבורים הצדיקים, אלא הם מפוזרים על פני הארץ והעולם. אפילו התנאים שנקברו רובם באיזור הגליל, אינם שוכבים סמוכים זה לזה, אלא במרחק ניכר ואף יותר, בין אחד לחברו.

יכול להיות לזה שני מובנים. או שיש בזה אמירה: אם אתה רוצה להגיע אלי – אתה צריך להתאמץ במיוחד, ולא לתפוס 'טרמפ'… או שיש בזה מתנה, שבכל מקום שתלך, תוכל לפגוש קברי צדיקים…

***

בעומק העניין, טמון כאן רעיון עצום.

עיקר המושג שנקרא 'צדיק' – אינו תלוי (רק) בכמות, כמה תורה הוא למד וכמה מצוות הוא קיים. אלא (גם ו) בעיקר במהות. והמהות של צדיק, מבואר בזוהר, שהוא 'אחיד שמיא וארעא' – מחבר את הארץ עם השמים.

אצלנו זה ממש שתי מחלקות. השמים – שמים לה'. כשאתה לומד בבית מדרש, מתפלל בבית כנסת, אוחז לולב או מדליק נר חנוכה, אתה בשמים ואתה קרוב לה'. אבל כשאתה לא שם, אלא אוכל, ישן, מטייל, מדבר, או בוהה, אתה בארץ ואתה רחוק מה'.

אצל הצדיקים – זה דבר אחד ממש. השמים – הם לא 'שם' אלא 'כאן', וכאן, הכוונה בכל דבר. כל העולם וכל החיים מחובר לה', כולל כל הדברים שנקראים בשם 'ארץ'. מבחינתם, אין שום דבר שאמור להיות מנותק או מנתק מה'.

***

גם אנחנו צריכים ורוצים כך לחיות – לאו דווקא בצורה מלחיצה, ההיפך, בצורה מאד חווייתית ומלאה צבע. ואת זה – אנחנו יכולים לקבל רק מהצדיקים ובשביל זה אנחנו הולכים אליהם.

לכן, הדרך אליהם רצופה בהמון 'ארץ' – נסיעות, מזוודות, בלגן וטרדות. כי זה בדיוק השטח המובהק ביותר של 'ארץ', שמנותקת ועוד איך – מהשמים. אז אחרי כל קטע 'ארץ' כזאת – יש לך צדיק, שמהווה בשבילך 'תחנה', להיזכר שכל הארץ הזאת יכול להיות קשור לשמים, והנה לך צדיק שחי כך.

ובקיצור: 'בין הזמנים' – או כל סוגי ה'ביניים' למיניהם, הם הזדמנות בשבילנו, לזכות להיות 'צדיק'. לא רק למדן, ולא רק מדקדק בהלכה, ולא רק יהודי שומר מצוות, אלא יהודי 'צדיק', שזוכר שכל דבר בעולם וכל מצב בחיים – מחובר לה'. ואם אתה לא יכול לבד – תיסע ל'רבי מאיר בעל הבניאס'…. 

בס"ד

פרשת ויחי – יום ראשון

הגיע הזמן להתחיל 'לחיות'!

אתה חי, או שאתה עסוק כל הזמן בלחפש 'איך' לחיות?

שב עם עצמך, ותחשוב 'מה נקרא חיים'. התשובה תהיה אצל כל אחד אחרת, אבל אצל כלום התוצאה תהיה שוה: לא החיים שיש לי היום.

'חיים' זה כאשר אגיע למצב מסוים; פיזית, נפשית, כלכלית, משפחתית וחברתית [אולי גם 'וכולי'], ואז בעזרת השם כמובן אתחיל לחיות. ובינתיים? אני בדרך לשם!…

וכך נמצאים כל העולם, במשך כל החיים שלהם – 'בדרך' לחיות. אז מתי יהיו החיים בעצמם? או: האם יש מישהו בעולם שהגיע למקום הזה, והוא כבר סוף סוף 'חי'? האם באמת 'יש סיכוי' להגיע למקום הזה?

ואולי בעצם אין צורך להגיע למקום הזה?!…

זהו זה. כאן נמצאת התשובה. כל עוד אתה משועבד להגדרה כלשהי שאומרת לך מה ואיך נקרא 'חיים' – ייקח לך הרבה זמן להגיע למקום הזה ולהתחיל לחיות, וכנראה זה גם אף פעם לא יקרה. החיים שלך יתחילו ברגע בו תשתחרר מהצורך להגדיר איך 'אמורים' להיראות החיים, ולקבל את ההנחה הפשוטה התמימה והאמיתית, שכפי שנראים החיים שלך – כך אמורים להיראות 'חיים', ולא נותר לך אלא פשוט להתחיל 'לחיות' אותם…

***

אל תתבייש! יעקב אבינו הגיע למסקנא הזאת בגיל מאה ושלשים! ומאז הוא התחיל לחיות!! עד אז הוא צייר את החיים האמיתיים כמצב של 'שלוה', והוא ביקש ושאף להגיע לשם. הדרך לשם הייתה ארוכה, הוא התמודד עם עשיו, עם לבן, ועם המעשה של דינה – וקיבל את הכל באהבה, אבל היה משוכנע שאלו עדיין אינם החיים האמיתיים והאידיאליים.

והנה הגיעו כל ההתמודדויות הללו לסיומם, והוא ביקש סוף סוף לישב בשלוה… לחיות את החיים האמיתיים לכאורה, אך מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, וחייו המשיכו להיטלטל עם התמודדות נוספת, כשהוא עדיין מייחל לאותו רגע של שלוה.

כשפרעה שואל אותו: כמה ימי שני חייך? הוא משיב 'מעט ורעים היו ימי שני חיי', כלומר: אתה פרעה יושב בשלוה ושואל אותי האם גם אני זכיתי לכך, והתשובה היא לא. על התשובה הזאת אומרים חז"ל שיעקב אבינו נענש, ובאותו רגע הוא הבין את האמת.

הוא הבין שהחיים אינם תלויים בשלוה, אלא בלחיות אותם כפי שהם, ובאיזה מצב שהם. ובאותו רגע – למרות שהוא לא היה בביתו בארץ ישראל אלא במצרים, ולמרות שכבר היה חלש חולה וזקן, ולמרות שידע שאוטוטו מתחיל שעבוד מצרים – הוא התחיל לחיות, ורק על השבע עשרה שנים האחרונות הללו נאמר 'ויחי יעקב'.

***

ואת הלימוד הזה מעניק לנו יעקב אבינו כצוואה: תתחיל לחיות כאן והרגע.  כי אם לא עכשיו – אימתי?