פוסטים

זהו זה, עבר ראש השנה
ורוב הציבור לא הגיע לאומן. אז מי ניצח?

***

ראש השנה, מושג כל כך נעלה וקדוש, אצלנו חסידי ברסלב נושא בקרבו משמעות הרבה יותר עמוקה ורחבה. רבינו אמר שהוא קיבל במתנה את ראש השנה, ורק הוא יודע לעשות את זה. ולכן, הוא מבקש ומזהיר שכולם יבואו אליו, איש בל יעדר.
ומי שיש לו קשר כלשהו, למנהיג החי והרחמן הזה, לא עושה חכמות. רבינו אמר, אז הוא מציית. וכך קמים להם עשרות אלפי אנשים מידי שנה, עוזבים את הבית, ומבכרים לעשות את החג בעיירה נידחת אי שם באוקרינה.
העולם מרים גבה, ויש גם שמנסים למנוע את זה, בכל מיני דרכים, בעיקר אידאולוגיות; משפחה, ארץ ישראל, ישיבה ושאר ירקות. אבל זה לא עוזר, הרכבת האווירית יוצאת לדרכה, ומכל העולם עושים אנשים מכל הסוגים את דרכם אומנה, נגד כל הגיון.

***

השנה, הסיפור היה שונה.
הסטרא אחרא החליט שפעם הוא עושה את זה עד הסוף, ויהי מה. זה התחיל בטענות בריאותיות, ומשהוכח שאין בזה שום בסיס, זה עבר לשפה פוליטית. וכשגם פוליטית זה לא השתלם, זה הפך להיות מטרה כשלעצמה, ראש בקיר נקודה סוף.
לא היה לזה כמעט סיכוי להצליח, לעקשנות המוזרה והבלתי טבעית הזאת. העולם השתומם למול האטימות הנואלת והאכזרית, שהגיעה מכיוונם של הרשויות, שלא מתביישות לקרות לעצמם ‘ישראל’. וכי מה אכפת להם שכמה אנשים, יחגגו במשך יומיים באיזה חור נידח בגלובוס, בו בזמן שעשרות אלפי אנשים נוסעים לכל יעד אחר, ואין פוצה פה ומצפצף.

***

גם כאשר אלפי אנשים שהו על הגבול, בתנאים תת אנושיים, בקור ובבוץ, ללא אוכל ושינה, והעולם געש ורעש על המשבר ההומניטרי, ומנהיגי מדינות קמו על הרגליים הקדמיות כדי לסייע, והרשויות האוקראיניות כבר לא עמדו בלחצים העולמיים, התעקשו הללו על שלהם, ונתנו לאנשים להתבלות בתנאים הללו, ובלבד שלא לאפשר לדבר הזה לקרות.
ולא די בזה, ברוב עזותם וחוצפתם, שלחו הם בעצמם מאות שוטרים לאומן, כדי לתפוס את אלו שהצליחו לחמוק איכשהו. וגם רצו לשלוח מאות שוטרים לגבולות כדי ‘לחלץ’ בעל כורחם את השוהים שם ולהחזיר אותם ארצה, אלא שכאן הייתה זו מדינת בלארוס שעצרה את הסקנדל הזה, ולא אפשרה לו להתבצע.
גם ברגעים האחרונים של ערב החג, כשהיה ברור שלא יגיעו יותר אנשים, וכבר היה יותר מכובד בשבילם בעצמם לאפשר העברה מבוקרת של כמה מאות איש שעוד נותרו בגבול, המשיכו באטימות לעמוד בגבול, עם טנקים ועשרות שוטרים, כאילו מי יודע מה יקרה אם יאפשרו את הפרצה הקטנטנה הזאת.

***

זה היה נראה בלתי הגיוני, אבל זה קרה. והם ניצחו, ועוד איך.
חחח, חשבתם שאפשר לנצח אותנו? אז חשבתם, טיפשים. אפשר, בוודאי שאפשר, עד כמה שמדובר במשהו פיזי וטכני. ואת זה עשיתם, גיבורים שכמותכם. אבל זהו, שזה ממש לא פיזי ולא טכני, אלא הכי פנימי והכי רוחני שיש. התחלתם עם הרבי הכי מנצח והכי נצחי שהיה בהיסטוריה, ואותו חשבתם לנצח?! הצחקתם.
אדרבה, וזה לא סוד. דווקא השנה, ודווקא אצל אלו שלא הצליחו להגיע, וביותר אצל אלו שעצרתם אותם בכח בגבולות, נוצרה התקשרות לרבי ולראש השנה שלו, כפי שלא הייתה מעולם. לא הייתה דרך טובה יותר להביא אותנו אל הרבי לראש השנה, כמו המניעות המטורפות הללו שהתעקשתם לעשות. תודה, אלף פעמים תודה. תבואו כל יום.
אומן זה לא מקום, אלא תחנה להתחבר למעלה מן המקום. וזה קרה ועוד איך. כל מי שרצה, כסף והתפלל, ובוודאי כל מי שיצא לדרך ומסר נפשו עד הקצה האחרון, הגיע לאומן גם אם לא לרחוב בילינסקי. הראש השנה הזה הוא הכי משמעותי והכי נצחי שהיה אי פעם. ומי שהיה בראש השנה הזה, ראוי לו לשמוח כל השנה וכל החיים.

הנסיעה לאומן ראש השנה –
איננה מסורת בת מאתיים שנה!

***

כבר שבועות וחודשים שמנסים להסביר בצורה פרלמנטית פוליטית ותקשורתית את הנסיעה לאומן. המקסימום שהצליחו לתאר הוא, שמדובר ב’מסורת מקודשת’ בת מאתיים שנה, ומנהג של חסידי ברסלב ‘להתפלל’ על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.
והעולם מרים גבה, ובצדק. למה להפוך את העולם בשביל זה. למה לנסוע במצב של קורונה. ומה יקרה אם ידלגו על זה שנה אחת, מה יש? למה צריך להשתגע, לעבור ממדינה למדינה, לשלם אלפי דולרים ו/או לישון בין הגבולות ללא תנאים?
זהו, שאם מדובר במסורת, או בתפילה על ציון כלשהו, לא היינו משגעים אף אחד, לא מקיזים דמים תרתי משמע, ולא מקימים את העולם על הרגליים, לא האחוריות ולא הקדמיות. אבל לא, ממש לא, לא מדובר במסורת ולא בתפילה, אלא במשהו אחר לגמרי, ועליו אי אפשר, באמת אי אפשר לוותר, נקודה סוף.

***

בשעה זו של כתיבת השורות, יושבים בין הגבולות בלארוס-אוקריינה קרוב לאלפיים איש; מבוגרים, צעירים וילדים, ללא שום תנאים. כל אחד מהם, כבר אוחז אחרי טיול ארוך או ארוך יותר. אין מי שלא הספיק לבקר לפחות בשתי מדינות ושלשה ערים, ויש שהספיקו הרבה יותר, ואף לא אחד מהם היה במטרה לנפוש או להתפנק, ההיפך, כמעט בכל מקום קבלו דחיה, בזיונות ואפילו מכות.
תיגש לכל אחד, ולאו דווקא בשביל התקשורת, אלא בגובה העיניים, ותשאל אותו: מה הסיפור? למה אתה עוזב בית ומשפחה, מוזיל אלפי דולרים על כרטיס ועוד כרטיס, ומבלה בתנאים לא תנאים, וכל זה בימים של חודש אלול ותשרי? לא גשמיות ולא רוחניות.
התשובה תשתנה בין אדם לאדם, אבל המסר יהיה אחיד: אחי היקר, אולי אתה לא מבין אותי ולא יכול להבין אותי, אבל בשבילי מדובר בחמצן. שנה בלי ראש השנה באומן, זה בשבילי כמו שנה בלי לנשום. זה המטען שלי, שבו אני מטעין את הסוללה לשנה שלמה, אם לא אטעין, הסוללה כבר אדומה ותיכף נגמרת, אז מה אתה רוצה שאני יעשה.

***

שנבין, והגיע הזמן להבין, לפחות אנחנו, ואז אולי גם העולם.
יהדות זה לא מסורת, וימים נוראים או קברי צדיקים זה לא תפילה. יהדות זה משהו הכי אמתי שיש, וקברי צדיקים זה הדבר הכי חי שיש. העולם הרי נברא בשביל משהו, ומשום מה לא נראה שהוא מתקדם בכיוון, רק עושה רברס כל הזמן. המקום היחיד שעדיין מחובר לשורש, ומוביל אל התכלית אלו הצדיקים, ובראשם רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
בשבילנו ולא רק, אומן זו לא מסורת, אלא ציווי ואזהרה מפורשת של רבינו, שהזהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמי שרוצה להיות מקושר אליו, צריך להיות בראש השנה. אז למי שמקושר, לא צריך להסביר מה הכוונה מקושר אליו, ולשם מה להיות בראש השנה, אבל למי שלא מקושר, כן צריך ומותר להסביר, שיש אפשרות גם לחיות את החיים, ולא רק לדעת עליהם.
אנחנו בגלות, ואין לנו בית מקדש ועליה לרגל. אבל כשהיה לנו, ובעז”ה כשיהיה לנו, כל אחד יבין הרי שלא מדובר במסורת מקודשת, ולא בתפילה על ציון בית המקדש, אלא מדובר במקור חיותו של כל יהודי. וכשם שאי אפשר לדלג על עליה לרגל, ולו שנה אחת, גם בעידן הקורונה, כך למי שמבין, אי אפשר לדלג על ראש השנה באומן.
אם מדובר על החיים בעצמם, מה לא נעשה בשביל לחיות, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובינתיים המחיר שאנשים הסכימו לשלם, הוא הרבה יותר נמוך ממה שאנשים מוכנים לשלם על הצלת חיים, גם אם מדובר באחוזים אפסיים. האמת, היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, אבל נקווה שכבר תבינו אותנו ‘אתם שם’, ולא נצטרך לכך.

התייאשת כבר מכל המתווים והאפשרויות?

נפלא! כעת השערים יכולים להיפתח!

***

כבר כמה חודשים, שמדברים על מתווה. העסקנים כולם מצהירים מעל כל במה אפשרית, שכל מתווה שיידרש מאתנו, מקובל, ובלבד שיימסר סוף סוף המפתח, ונוכל לפתוח את השער.

אין שום הגיון, ושום סיבה נראית לעין, שזה לא יתקבל. מה ביקשנו בסך הכל? להיות יומיים באיזה עיירה נידחת באוקריינה, ובשביל זה אנחנו מוכנים להוריד את הירח, אז למה בעצם לא?! מה כל הבעיה? הקורונה?! הנה סידרנו את הכל, בצורה שהוירוס פשוט ‘לא יכול’ לעבור, גם אם מאד ירצה, אז מה הבעיה?

ובכל זאת, זה פשוט לא קורה. הקימו וועדת שרים, והם ניסו לחפש כל חור שרק אפשר, ולא מצאו, ובכל זאת לא הסכימו לאשר. אז הקימו וועדה חדשה אוקראינית, שישבו אף הם בסבר פנים יפות, והקשיבו עניינית, רק עניינית, והייתה אווירה טובה והרגשה טובה, והיה נראה שהנה אוטוטו, ו… כלום!

***

וזהו. הם התייאשו, איך לא?

‘תקווה’, ארגון שהוקם במיוחד עבור העניין, על ידי כל הגופים הרלוונטיים, כבר הודיע שהוא מרים ידיים. חלק מהעסקנים כתבו זאת ברחל בתך הקטנה, וחלק כתבו זאת תחת כותרת ‘אין שום ייאוש’, אבל בעצם הודיעו שקצרה ידם מלהושיע. וזה מובן בהחלט; מול כזה קיר אטום, למה עוד אפשר לצפות?

אבל למה באמת? מה ההגיון שמאחורי הסיפור? למה למרות מתווים קשוחים שכאלו, ולמרות שאין לאף אחד שום תירוץ נורמלי למה הוא לא משחרר את זה, זה פשוט לא קורה? אז נכון, כל אחד כבר מבין שזה לא קורונה אלא פוליטיקה, ישראלית או אוקראינית או שניהם, ובכל זאת, יש גבול לחוסר הגיון…

ובעיקר, מה למעשה? מה הצעד הבא?! להתייאש? לא בא בחשבון. אז מה כן?!

***

ובכן, יהודים יקרים, זה הזמן להרים את הראש, למתוח חיוך, ולחכות לצליל של המפתח הגואל, שעומד לפתוח את השערים, ובגדול.

הרעיון פשוט. אילו חלילה זה היה מצליח, כל המתווים הללו, מה היינו מרגישים? שתי דברים: דבר ראשון היינו מרגישים שכל הסיפור היה סתם בלון פוליטי. עשו עלינו שרירים כאילו מי יודע מה, ולבסוף נכנעו והסיפור מאחורינו… והדבר השני היינו מרגישים, שכל הקיבוץ מתנהל תחת הנהלתם וחסותם החסודה של הציונים והגוים, והם אלו שקובעים מי יהיה, כמה ואיך.

ולא, אסור לזה לקרות בשום אופן. הסיפור הזה אינו פוליטי, אלא מאבק אמתי של ראש הסטרא אחרא, מול ראש הקדושה, המלחמה האחרונה. רואים זאת בכמות השרירים שהם מפעילים בשביל זה; הצליחו לסגור את שערי אוקרינה, להפעיל אנטישמיות באומן ובכל העולם, ואפילו להוליד את המושג קורונה בבלארוס, ולהפעיל חוק חדש שמצריך בידוד…

וזה יכול להיגמר רק בצורה אחת: הכנעה מוחלטת, שמימית ניסית ורוחנית, של הסטרא אחרא וכל גרורותיה. ולכן, רבינו המתין בסבלנות שכולם יסיימו לנסות את מזלם. וכעת, כאשר כולם הרימו ידיים, ושחררו את הזירה, זה הזמן בו השערים יכולים להיפתח לרווחה, בלי מתווה ובלי מכסות. פתיחה שתהווה צעקה אדירה מסוף העולם ועד סופו, על כוחו של הצדיק האמת, שאמר נצחתי ואנצח.

חברים, להכין מזוודות. השערים עומדים להיפתח, ואנו נאכל בליל שבת-ראש השנה הקרוב, באומן כמובן, תפוח בדבש, מתוק כפי שלא היה מעולם.

נו, אז מה יהיה? ניסע או לא, ואם לא…

בואו נעשה סדר:

***

הראש השנה של רבינו, הוא לא ‘עניין’ אלא ‘מציאות’. זה לא נושא שאפשר לדון עליו ‘יהיה או לא’, בדיוק כפי שאי אפשר לדבר בכלל על ‘ראש השנה’ אם יהיה או לא… עם קורונה או בלי, עם סגר או בלי, יהיה ראש השנה, ויום כיפור, וסוכות, ובאותה מדה – יהיה ראש השנה של רבינו. נקודה. סוף.

הנסיעה לרבינו לראש השנה, איננה המצאה שלנו, ולא משאלת לב אישית של אף אחד, אלא ציווי מפורש של רבינו, שמלווה באזהרה גדולה ובלשונות מפליגים שאינן משתמעות לשתי פנים. כך שאין שום ספק שזה מה שצריך לעשות, ואין מה לדון בזה, נקודה, סוף.

ומה יהיה למעשה? את מי זה אמור לעניין?! אנחנו עושים את שלנו, ועושים הכל כדי להגיע, והתוצאות? ממילא לא בידנו, ומעולם לא היו בידנו, גם לא לגבי הנחת תפילין, סוכה וארבעת המינים, שופר ונרות חנוכה.

***

עוד נקודה.

ברור שהסיפור שעמו אנו מתמודדים, אינו תקלה ולא במקרה. הראש השנה של רבינו הוא מספיק גדול מכדי ‘ליפול בין הכסאות’, בדרך אגב של כל סיפור הקורונה. ואם יש עליו מניעות, זה לא ‘חלק’ מהסיפור של הקורונה, אלא סיפור בפני עצמו, ואולי הקורונה היא ‘חלק מהסיפור של ראש השנה’…

ברור שיש סיבה לכל הסיפור הזה, ואין אתנו יודע עד מה. ניתן לראות את זה מכיוון של התעוררות, סוג של בירור האם אנחנו באמת מקושרים ומקובצים, או שאנחנו רק ‘ברסלב’… וניתן לראות זאת מכיוון של התחזקות, שהראש השנה הזה יש בו משהו מיוחד שמעולם לא היה. וכנראה, אלו ואלו דא”ח, ואולי וכנראה יש עוד הרבה הסברים וסיבות, בנגלה ונסתר.

כך או כך, המניעות לא נועדו כדי להימנע, אלא כדי להפעיל בנו איזה משהו, שעד כה לא היה. וכל שעלינו לעשות, הוא לרצות זאת באמת, ולהגיע לנקודה של התקשרות פנימית עם הצדיק וקיבוצו, ולא רק בחיצוניות. אבל חלילה לא להתבלבל ובוודאי שלא להתייאש.

***

ניתן לחלק את הנסיון לשלשה כיתות: אלו שכבר נמצאים באומן, אלו שנמצאים בדרך, ואלו שנמצאים בבית.

הנמצאים באומן, עיקר הנסיון שלהם הוא להמשיך לרצות. כי לעומת אלו שעוד אין להם את זה, ואין להם אלא לחזק את הרצון, להם לכאורה כבר יש את זה, והרצון יכול ללכת לישון, חלילה. וזה יכול לגרום חלילה, שיש מישהו שכבר זוכה להיות ב’אומן’, אבל לא יזכה להיות ב’ראש השנה של רבינו’…

הנמצאים בבית, עיקר הנסיון שלהם הוא לא להתייאש. כי השהות בבית, בין ארבעת הקירות המוכרים, ומול כל המידע שזורם, עושה רושם מאד חזק בלב, שאולי חלילה לא… וכאן צריך חיזוק, להאמין שישועת ה’ כהרף עין, ולא תלוי בשום מתוה, אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר.

הנמצאים בדרך, אינם סובלים מחוסר רצון… וגם לא מייאוש, כי מי שכבר יצא לדרך, אין לו כמעט נסיון להתייאש. הנסיון עבורם הוא לא להיכנס לבהלה ולכוחי ועוצם ידי, אלא להתנהג ביישוב הדעת, עם רצונות ותפילות וביטחון, ולנסות בצורה מיושבת את ההשתדלות שניתן לעשות, בלי לחץ ובלי דחיקת השעה.

שנזכה כולנו לעמוד בנסיון הגדול הזה, איש איש לפי עניינו וערכו, ולהתראות פנים אל פנים בציון הקדוש באומן, כאיש אחד בלב אחד. ובכל אופן, להיות מקושרים בלב ובנפש לרבינו, ולאנשיו מכל הגוונים, מכל מקום ובכל מצב. ואין שום ייאוש בעולם כלל.

אלו שכבר הגיעו – אשרי חלקם

ואלו שעדיין לא – ייתכן שהרבה יותר ‘אשרי חלקם’.

***

ראש השנה בפתח, והעיניים של כולנו מכוונות ליעד אחד: אומן.

כבר שנים, שהחל מחודש תמוז, אין יום וכמעט שאין שעה, שלא מדברים על אומן. כשמגיע אמצע חודש אלול, אין כמעט שעה שאין מטוס שנע לכיוון אוקריינה. וכשמגיע השבוע שלפני ראש השנה, מאות מטוסים מכל רחבי העולם נעים בכל רגע נתון, לעבר יעד אחד מרכזי, כאילו יש שם איזה מגנט.

מה קורה השנה? יש מניעות. כח המושך עדיין עובד במלוא עוצמתו, אבל כנגדו יש הרבה ‘כח המכריח’, של כל מיני סוגים, ועם שלל לבושים, ואלו מנסים להילחם באותו כח המושך.

וכתוצאה מכך? שני תופעות מעניינות וחדשות, הפוכות לכאורה זו מזו. הראשונה – אנשים עזבו את הבית חודש לפני ראש השנה, והפליגו לדרכם, ובלבד שלא לוותר על ראש השנה. השניה – אנשים נמצאים בבית, ולא עושים כלום, כי לא יודעים מה לעשות, לכאורה.

***

רק לכאורה. כי הם כן עושים ועוד איך, לא בעולם המעשה, אבל בעולם הרצון.

כל שנה, עולם המעשה היה מלא וגדוש בעשייה ונסיעה סביב אומן, אבל עולם הרצון נכנס לאיזה תרדמת. לא כן השנה, עולם המעשה משותק לעת עתה, אבל עולם הרצון? אוהו, בוער כאש להבה, ומוסיף לבעור מרגע לרגע.

ובאמת? האם אומן שייך לעולם המעשה או לעולם הרצון?! אי אפשר כמובן לדלג על המעשה, וצריך בשיא הפשיטות לקחת את שק העצמות ולהביא אותו לרחוב בילינסקי, עם אוכל או בלי, עם שינה או בלי, עם תפילה או בלי, עם רצון או בלי.

אבל העיקר? עולם הרצון. הסיבה שאנו באים לשם, היא רק בשביל הלב. ואם הלב איננו, עיקר חסר מן הספר.

***

נמצא, שדווקא השנה, אנו עומדים לזכות וכבר זוכים, לאומן שמעולם לא זכינו. לאומן של רצון, שהוא הוא אומן העיקרי והאמתי, שאולי מעולם לא טעמנו.

אנשים רבים מעידים, שהקשר שלהם עם רבינו בכלל ועם המושג אומן בפרט, נולד אצלם כעת מחדש, ואולי לראשונה. זאת למרות שהם כבר נוסעים שלשים שנה ויותר.

ומהבחינה הזאת, בלי לפגוע באף אחד, יש מעלה דווקא לאלו שעוד לא הגיעו. כי אלו שכבר הגיעו, הפסיקו לרצות, שהרי כבר יש להם את זה… לעומת אלו שעוד לא הגיעו, שהלב שלהם הומה וגועש כל הזמן, והרצון מתגבר והולך ככל שחולף הזמן ומתקרב המועד.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 107

אם תתבקש לסכם את השנה שעברה –

היה טוב או לא?

***

אנו עומדים בסיומה של שנה, וכבר מריחים את השנה החדשה בפתח.

התחושה היא – יאללה, רוצים כבר לסיים את השנה הזאת, ולהתחיל דף חדש. מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה. איך אומרים? תכלה שנה וקללותיה.

השאלה היא, מה יהיה בשנה הבאה באותו תאריך? האם נרגיש שוב את אותה הרגשה? ואם כן, אז לאיזה שנה חדשה מועדות פנינו?! שנה שבסופה תיראה אותו דבר, וגם עליה נשוב ונאמר ‘תכלה שנה וקללותיה’?!

***

בכנות, האם בכזו קלות אנחנו מוכנים להגדיר כך שנה שלמה? האם באמת השנה הזאת הייתה כל כך גרועה, שכל שנותר הוא להמתין לסיומה ולחכות למשהו חדש, אולי שם יהיה איזה משהו טוב…

האם לא היה שום טוב בשנה הזאת – כן, השנה שאנחנו מתביישים בכלל להסתובב אחורה ולהסתכל לה בפנים… – בשנה הזאת ממש, האם לא היה שום טוב, כלום כלום כלום?!

האם בשנה הזאת לא הנחנו תפילין בכל יום, האם לא שמרנו שבת, האם לא התפללנו שלש פעמים ביום. וכל אחד – את התוספות שיש לו על הרשימה המצוצמצת והמינימלית הזאת. ויותר מזה, האם לא היו לנו שום רצונות, שום התמודדויות, האם לא הקזנו דם פעם אחר פעם – בשביל לעמוד בנסיונות, ובכדי לעשות איזה משהו טוב.

כך, למחוק שנה שלמה, כאילו היא לא הייתה קיימת, כאילו היא לא שוה כלום, כאילו אם היינו יכולים לתלוש אותה מהלוח – היינו עושים את זה?! ואם זה אכן כך, האם יש סיכוי לצפות למשהו אחר שיקרה בשנה הבאה?

***

אז זהו שלא, ממש לא.

באותה פרשה, עליה אומרים חז”ל את ההגדרה ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’ – אנו קוראים את פרשת ביכורים.

תמציתה ועיקרה של מצות ביכורים, הוא לקחת את מה שעשית, להביא את זה בצורה הכי מקושטת רועשת ובומבסטית לבית המקדש, ושם לומר ולהכריז ‘שאיני כפוי טובה’.

וזה מה שעלינו לעשות בסיומה של שנה: להביא ביכורים! לקחת את השנה שהייתה, להרים אותה על נס, ולשבח אותה כמה היא נאה ויפה, כמה זכינו בה, וכמה אנו מאושרים שהיא חלק מהלוח שנה של חיינו.

אחרי שעושים את זה – אפשר להצביע על חלקים מתוכה, שקצת מפריעים לתמונה היפה, ולבקש ‘תכלה שנה וקללותיה’, לא, אל תמחוק לי את כל השנה, רק את הכתמים השחורים האלו. ותביא לי ‘עוד’ שנה טובה ונפלאה כמו השנה, אלא ששם תשאיר לי רק את ‘ברכותיה’, בלי תוספות לוואי.

בימים שנותרו – זה הזמן להתבונן אחורה, בעיניים טובות. ולשים לב כמה טוב הצטבר לנו רק מהשנה הנוכחית. שזה אומר ממילא, כמה אכן זכינו לפעול בראש השנה הקודם. ומתוך כך, להתקדם ביתר חשק לשנה הבאה, ולהתפלל עם יותר כח, שתהיה ‘עוד’ שנה טובה, והרבה יותר מתוקה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 102

ערב ראש חודש אלול

יש ‘בין הזמנים’, יש ‘חודש אלול’ – ויש ‘ערב ראש חודש אלול’.

***

ערב ראש חודש אלול, הוא יום לא מוגדר. ‘בין הזמנים’ הוא כבר לא, לא מתאים ביום הזה לעשות טיולים ואטרקציות. ‘חודש אלול’ הוא עדיין לא, כי הוא רק ערב ראש חודש. עוד לא התחיל החודש, ועוד לא התחיל ה’זמן’.

אז הוא יום כזה של ‘הכנות’. מתכוננים להתחלת הזמן, מתכוננים לחודש אלול, אשכנזים מכינים את השופרות והספרדים את הסליחות. ומשתדלים לחטוף ‘יום כיפור קטן’, כמו כל ערב ראש חודש, ואולי קצת יותר, כי סוף סוף זה ‘ערב ראש חודש’ האחרון של השנה.

זה בהחלט זמן, להתפלל על זמן מוצלח, על שנה חדשה, ועל כתיבה וחתימה טובה. אבל זה לא כל הסיפור.

***

ערב ראש חודש אלול – הוא יום מאד מיוחד.

משה רבינו עלה לשמים ‘שלש פעמים’ לארבעים יום (לשיטת רש”י). הפעם הראשונה – מיד לאחר קבלת התורה, להורדת הלוחות הראשונות. הפעם השלישית – מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, להורדת הלוחות השניות. ועוד פעם אחת באמצע – מי”ח תמוז עד כ”ט אב, ערב ראש חודש אלול.

בפעם הראשונה והשלישית – השם יתברך היה ‘ברצון’. אך בפעם השניה והאמצעית – הוא היה כביכול ‘בכעס’, ומשה רבינו עלה כדי לרצות אותו. סיום הריצוי, שבסופו הגיעה ההזמנה ‘פסל לך שני לוחות אבנים’ – הוא ביום הזה, ערב ראש חודש אלול.

כתוצאה מההזמנה הזאת, משה רבינו עלה פעם שלישית, לארבעים יום שסיומם הוא יום כיפור, ויום נתינת הלוחות השניות. נמצא שכל היום כיפור והלוחות השניות – הם תוצאה והמשך של היום הזה שנקרא ‘ערב ראש חודש אלול’. ביום הזה, ניתנה ‘ההזמנה’ ו’קביעת התאריך’, ואחר כך נותר רק ‘הביצוע’.

***

אם כן, מדובר ביום גדול ומיוחד – יום של ריצוי, יום של התפייסות, ויום של הזמנה.

ביום הזה, כביכול יוצאת קריאה של חיבה, מהשם יתברך לכל אחד מאתנו. ואומרת: היינו קצת רחוקים לאחרונה, היה בין המצרים, היה בין הזמנים, וגם לפני זה הקשר שלנו לא היה מי יודע… אז זהו, הכל מאחורינו. כעת אני מזמין אותך לימים של התקרבות, רצון וחיבור.

את האמת! אחרי הזמנה כזאת – זה לא אלול אחר?! האם לא תגיע לראש השנה ויום כיפור – עם הרגשה של מוזמן ראשי?! בוודאי שכן.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 93

כמה מועדים יש לנו בשנה?

ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח, ושבועות. וגם – תשעה באב…

***

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

תשעה באב נקרא בלשון הפסוק ‘קרא עלי מועד’, ויש לזה השלכות הלכתיות: לא אומרים תחנון, לא למנצח, לא אבינו מלכנו. ואפילו במנחה שלפניו לא אומרים תחנון.

האם אפשר להבין את זה?! מועד הוא זמן של חג, של חגיגה ושמחה, של סעודות בבשר ויין, ריקודים ומחולות ואמירת הלל. אז איך הוא הצליח התשעה באב הזה – להידחף לרשימה המכובדת הזאת, ולהפוך ל’מועד’ מן המניין?

מצדנו היינו אומרים שהכוונה היא בלשון ‘סגי נהור’, וכפשטות הפסוק – שהיום הזה נקבע כ’זמן’ [מועד] לפורענות [לשבור בחורי] רח”ל. אבל היחס שההלכה נותנת לו כמועד ממש, נותן לנו להבין שמדובר במשהו רציני. הייתכן?

***

אז אם נדייק את המילה ‘מועד’ – הכוונה: התוועדות.

בחגים וימים טובים – הוא זמן שבו מתוועדים ביחד. בימי החול והשגרה – כל אחד עסוק בשלו, ואין זמן להתוועד יחד, חוץ מבשבת, שבאים בלית ברירה לבית כנסת ונרדמים ב’לכה דודי’… הזמן שבו מתוועדים יחד, בחשק ובשמחה – הוא ב’מועדים’.

אבל לא רק. ההתוועדות בימים טובים – אינה רק בין אנשים שמתוועדים למקום אחד, אלא גם ובעיקר – התוועדות שלנו עם דודנו. בימים שבשגרה אנחנו מתקשים לזכור אותו, ואין לנו זמן להתוועד עמו. אבל בימים טובים – אנחנו עוצרים את הכל, ומתוועדים עם השם יתברך, מזכירים את הנסים, ויושבים עמו יחד לסעודה.

וזה בדיוק מה שקורה בתשעה באב. גם בתשעה באב אנחנו עוצרים את החיים, ומתוועדים יחד בבית הכנסת. ולא רק אנשים ביחד, אלא בעיקר מתוועדים עם השם יתברך. כי אין שום פירוש אחר למה שאנחנו עושים – חוץ מלהתוועד עמו. יושבים אתו, בוכים אתו, מתווכחים אתו, מקוננים לפניו, מתחננים אליו – הכל אתו ביחד. אם כן, זה ממש ‘מועד’.

ולכן, הוא חל באותו יום של ליל הסדר, ומובא מצדיקים (ר’ פנחס מקוריץ) שהעת רצון הגדולה ביותר הוא בתשעה באב כשיושבים על הארץ. 

***

ואם כבר – כנראה שזה המועד הגדול ביותר.

כי בשאר החגים, אמנם המהלך הרשמי הוא להתוועד עם השם יתברך, אבל מי שירצה בדווקא – יוכל להתעלם מכך, ולהיתפס לדברים חיצוניים; בגדים יפים, ניגונים מרגשים, וסעודות מהנות, ולאו דווקא למה שהם מבטאות.

בתשעה באב לעומת זאת – אין במה להיתפס. לא בגדי חג, לא ניגונים של יום טוב, וכמובן לא סעודות. נשאר רק דבר אחד, האמתי ביותר – השם יתברך. אתה יושב מולו ורק מולו, ואין לך ברירה אלא להתייחס אליו ולהתוועד עמו. התבודדות חובה…

אז אמנם ‘צורת’ (במלעיל) המועד – שונה משאר המועדים. כמו שיום כיפור שונה בצורתו משאר המועדים, שמתענים בו, ומתוודים בו. אז גם בתשעה באב – מתענים ומקוננים ובוכים, אבל זה רק ה’צורה’ ששונה משאר המועדים. ב’מהות’ הוא אותו דבר, ואף יותר.