פוסטים

בשבת אחת כבה האור לפתע ובעל הבית שהוא ירא שמים אפילו לרגע לא העלה בדעתו להדליק חלילה את האור, אכן בהתבוננו על עצמו מצא שהוא מרגיש איזשהו מרמור על כך שהוא יושב בחושך ואי אפשר להדליק את האור, והבין שאם כן הרי בעצם אינו ירא שמים כלל, וכל עבודת השם שלו היא מן השפה ולחוץ, ואפילו יראת העונש אין בקרבו שהרי כשנמנע מלהדליק לא העלה בדעתו כלל עונש הגיהנם….., כך קורה לי לפעמים בתפילה, בלימוד תורה, שאני מגלה שבכלל לא מתחשק לי…., או אפילו בעבירות חמורות שאני נבהל לגלות את מה שמתחשק לי… אז מה קורה איתי .

א) יש כאן שאלה יסודית, כשהתורה אוסרת עלינו דברים מסוימים האם הכוונה שאני ימנע מלעשות אותם כי אני לא רוצה לעשות אותם, או שאני ימנע רק כי התורה לא מרשה אבל אני רוצה לעשות אותם, מצד אחד, אם אני לא עושה עבירות אבל בליבי אני רוצה אז מה הטעם בכך, מצד שני להגיד לי לא לרצות אני לא יודע איך עושים את זה, – כמו כן במצוות שהתורה מחייבת אותי לעשות, מצד אחד אין טעם לעשות בלי שאני רוצה, מצד שני אני כרגע לא רוצה, אז מה אני לא יהודי, – התשובה היא גם וגם, צריך מעשה אפילו בלי רצון וצריך רצון, כשהתורה באה ואומרת לי לשמור מצוות, אם אני נמשך לעבירות אז ממני התורה דורשת לא לעשות, וזה רצון השם ממני, ובזה תלוי כל הנצחיות שלי והעולם הבא שלי, וכו' וכו', בזה שבפועל לא עשיתי, ואני שמח בכל לבי בקיום התורה שלי, זה מה שמצופה ממני ועמדתי במשימה בכבוד ובגבורה, – כמובן אם אני רוטן על זה שאני נאלץ להתגבר ולקיים, אז כנראה שלא הבנתי כלום, אבל אם אני שלם עם זה, ועל אף שקשה לי אני עושה מה שצריך, זה בדיוק המקום הנכון שלי מול השם יתברך והתורה הקדושה.

ב) מאיזה מקום בנפש אני נמנע להדליק את האור בשבת, אם מצד השכל יכול להיות הרבה סיבות שגורמות לי להחליט לא להדליק, אבל בדרך כלל אני פועל מהנפש, [ובדרך כלל לא מפני שהשכל התגבר על הנפש], וזה כמו כשאני נמנע מלעבור עבירת תנועה, לא בגלל פחד מהקנס, ולא בגלל חשש סכנה, אלא שיש בתוכי ידיעה פנימית עמוקה שזה לא טוב, וכשאני רגוע אני פועל לפי היושר הפנימי שלי, זאת אומרת שיש בתוכי שתי צרכים סותרים, מצד אחד צורך להגיע מהר הביתה, מצד שני צורך להיות ישר ולא לעשות עבירת תנועה, והצורך הזה חזק יותר, מאותו מקום אני נמנע מלהדליק אור בשבת כי יש בתוכי ידיעה עמוקה שזה לא טוב, וזה הוא המקום הנכון של יהודי כשר שעושה רצון אביו שבשמים.

פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בחומש ויקרא, ויחד עם פרשת בחוקותי – היא משמשת כסיום של הסדר, כדלהלן [בדרך כלל הם מחוברים, ואינו מצוי כמעט שהם נפרדים].

פרשה זו כבר אינה עוסקת כלל בעניין הקרבנות, אלא מתחיל לעסוק בעניין השמיטה והמסתעף. זאת משום, שאמנם חומש ויקרא עוסק בתורת כהנים ובקרבנות, אבל באמת הוא גם המשך לחומש שמות, שבו מסופר סדר קבלת התורה, ומיד לאחר מכן התחיל לפרט המצוות בפרשת משפטים, ומשום המשיך לספר על מעשה המשכן, ואחר כך בחומש ויקרא מפרט כל תורת הקרבנות הנוגע למשכן, ובסיום, חוזר להשלים סדר המצוות.

ולאחר שמסיים לפרט את המצוות, מגיע פרשת בחוקותי, שבה נכרת עמנו ברית על כל המצוות, עם ברכות ותוכחות. ובזה נשלם המעשה של קבלת התורה. ולכן הפתיחה לפרשה זו הוא 'וידבר ה' אל משה בהר סיני', והסיום, הוא הפסוק האחרון בפרשת בחוקותי 'אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני'.

[ובאמת כבר במשך כל סדר ויקרא, נזכרים עוד הרבה מצוות, כמו איסורי אכילה בפרשת שמיני, ענייני טהרה בפרשת תזריע מצורע, ענייני המועדות בפרשת אמור, ועוד הרבה מצוות בפרשת קדושים. אלא שבכל אלו יש עדיין שייכות לעניין המשכן והקרבנות, כמו שהתבאר בכל אחד מהם במקומו. וכעת משלים המצוות שאין להם שייכות כלל לעניין הקרבנות].

***

עיקרה של פרשה זו – הוא עניין השמיטה והיובל. אמנם מצוה זו אינה פרט לעצמה, אלא דוגמא לכל התורה. ולכן נאמר בה 'בהר סיני'- כדי ללמוד ממצוה זו לכל המצוות, שכולם נאמרו מסיני, כללותיהם ופרטותיהם, כמבואר בדברי חז"ל. אך אם נקט בדווקא מצוה זו כדוגמא ומשל לכל התורה, מן הסתם יש בה עניין שורשי ויסודי יותר משאר המצוות.

אם כן, יש לנו להבין מה מהותה של מצות השמיטה והיובל, ואיזה יסוד מתגלה במצוה זו, שמשמש יסוד ובסיס לכל התורה והמצוות.

התמיהות שבפרשה

א. 'וידבר ה' אל משה בהר סיני' – מדוע דווקא על שמיטה נאמר לשון זה.

ב. 'ושבתה הארץ שבת לה" – מפני מה נאמר בלשון 'עובדא' ולא בלשון ציווי [שלא נאמר 'תשביתו את הארץ' בלשון ציווי, אלא 'ושבתה הארץ' כביכול מעצמה. ומהו הלשון 'שבת לה".

ג. מה העניין המצוה הזאת של שמיטה, ומדוע היא חמורה כל כך; שמצד אחד – אם מקיימים אותה, זוכים להבטחות גדולות של שפע ושל שלוה, ומצד שני – אם אין מקיימים אותה, אזי על זה עיקר הגלות [כמו שנאמר בפרשת בחוקותי 'אז תשבת הארץ את שבתותיה'].

ד. מה עניין המצוה של יובל, ומה החילוק בין שמיטה ליובל. והאם יש שייכות בין שניהם לשבת.

ה. מדוע כל אלו הם דווקא ב'שביעי'; שבת הוא ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, והיובל לאחר שבע שמיטות.

ביאור הפשט

א. בהר סיני: רש"י מביא דברי חז"ל 'מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני. [וביאור הדבר מבואר בדברי רש"י, ובדברי הרמב"ן באופן אחר קצת].

והרמב"ן מוסיף ומבאר, שבתחילה נכרת ברית בעת קבלת התורה – על כללי המצוות. ואחר כך בחטא העגל נפסק הברית. וכשעלה משה לבקש רחמים, התחדש שוב הברית, והפעם גם על פרטי המצוות. וגם עם אלות ושבועות [המבוארים בפרשת בחוקותי].

אמנם, בתחילה כשירד משה מההר, ציוה להם על בניין המשכן [שהוא עיקר התיקון על חטא העגל], ולאחר שבנו המשכן, פירט להם את המצוות השייכים למשכן ולקרבנות [ותוך כדי, גם את המצוות השייכים לזה קצת]. ולאחר שסיים – חזר לפרט להם פרטי כל המצוות, וגם את סדר האלות, ובזה סיים את כריתת הברית השנית.

ב. דווקא שמיטה: על כל פנים נמצינו למדים, שאין הכוונה כאן דווקא למצות שמיטה, אלא לכל המצוות, ולא נקט שמיטה אלא לדוגמא כדי ללמוד ממנה לכל המצוות. והטעם שנקט בדווקא שמיטה, מבואר באור החיים הקדוש, שרצה הכתוב לגלות שכל הזכות ליכנס לארץ ישראל תלוי בקבלת התורה, ולכן נקט מצות שמיטה שעוסקת בביאת הארץ, ועל זה כתב 'בהר סיני' – לומר שביאת הארץ תלוי בהר סיני.

ג. שבת לה': רש"י פירש 'לשם ה", וצריך ביאור מה הדגש בזה. והרמב"ן ביאר העניין על פי פנימיות [וכדלהלן]. ובספה"ק קדושת לוי מבאר שלא יעשה את השמיטה לשם השבחת הקרקע [כמו שנהוג להשבית הקרקע אחת לכמה שנים, אלא לשם מצות ה'].

ובאור החיים הקדוש ביאר על דרך הפשט, שהשמיטה אינה 'תנאי' לביאת הארץ, כי אם כן, אם לא יקיימו אותה תתבטל המתנה ח"ו, אלא הוא 'שיור' במתנה, שכביכול בשמיטה הוא שייך לה' ולא לנו. ובזה מובן גם כן הלשון 'ושבתה הארץ' בלשון עובדא ולא בלשון ציווי, ודו"ק.

ד. חשיבות המצוה: בפשטות, החשיבות של שמיטה הוא כדי להראות שהעולם אינו שלנו, אלא של השם יתברך, וגם השפע אינו תלוי בהשתדלות של אדם, אלא בסייעתא דשמיא. וכיון שזהו יסוד האמונה, לכן השכר על זה גדול כל כך, וגם העונש. אמנם בוודאי עוד דברים בגו.

ה. יובל: רש"י מבאר 'יובל' לשון תקיעת שופר. והרמב"ן תמה עליו ש'יובל' אינו השופר אלא האיל [שממנו לוקחים הקרן ועושים שופר], ותמוה לקרוא את כל השנה על שם כך. ומפרש ש'יובל' הוא לשון חירות ודרור, שאז שבים כולם לבתיהם, והשדות חוזרות לבעליהם. ובנוסף, פירש על דרך האמת [וכדלהלן].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מצות שבת שמיטה ויובל – הם יסוד ומהות כל התורה, וכמובא בזוהר הקדוש, ומבואר בספר 'ליקוטי הלכות', וכדלהלן.

ריבוי פרטים

העולם מורכב מהרבה פרטים. יש ארבע יסודות; דומם, צומח, חי, מדבר. ובכל אחד מהם יש רבבות ומליונים של פרטים; מליוני סוגים של דומם, של צומח, ושל חי. וכל אחד מהפרטים האלו – מורכב אף הוא מהרבה פרטים.

למשל: מין הקוף – יש בו בעצמו כל כך הרבה מינים וסוגים. ומכל אחד מהם – יש רבבות כאלו בעולם, וכל אחד מהם – יש בו המון המון פרטים; האיברים, והגידים, והעור והעצמות וכו', שכל אחד מהם בעצמו מורכב מכל כך הרבה פרטי פרטים. וסופו של דבר, כל פרט הקטן ביותר מורכב מאין-ספור אטומים, וגם זה מורכב מפריטים וכו'.

נמצא שהעולם שלנגד עינינו, הוא עולם שכולו פרטים. ובהסתכלות אחת שאדם מסתכל – הוא רואה בבת אחת מליארדי פרטים. ולא רק 'הדברים' שיש בעולם – מורכבים מריבוי פרטים, אלא גם 'המאורעות'. בכל יום ובכל רגע – נעשים בעולם כל כך הרבה סוגי מאורעות, ואצל כל אדם בעצמו – יש כל כך הרבה שינויים בין יום ליום ובין רגע לרגע, שינויים קטנים ולפעמים גדולים.

אחדות הפשוט

אמנם הריבוי העצום הזה – מתרכז לכללים, שגם הם מתרכזים לכללים יותר שורשיים, וכן הלאה – עד לשורש אחד יחיד ומיוחד, שהוא 'ה' אחד', וממנו נמשכים כל 'הפעולות המשונות' שיש בעולם; רבבות רבבות הפרטים, ורבבות רבבות המאורעות.

כל קבוצה של פרטים – נכללים בדבר 'אחד'. האצבע לדוגמא הוא 'דבר אחד' שכולל בתוכו את כל רבבות הפריטים שכלולים באצבע. והאצבע יחד עם שאר האצבעות – הם חלק מיד 'אחת', והיד הזאת ביחד עם היד השניה ושאר האיברים – הם חלק מאדם 'אחד'. והאדם הזה הוא חלק מהיסוד שנקרא 'מדבר'. וה'מדבר' יחד עם הצומח והחי והדומם – נכללים בכח ה'היולי' שהוא כח 'אחד' שכולל את כולם.

נמצא שכל ה'אחד' האלו הם רק בערך וביחס לפרטים שנכללים בו, אבל אינו אחד בעצם. אך השם יתברך, נקרא 'אחד הפשוט', כי הוא האחד האמתי שכולל את כל הפרטים שבעולם. והוא אחד 'בעצם' ולא רק 'ביחס' לדבר אחר.

האחדות – והשינויים

ובהגדרה זו נמצא תמצית התכלית של בריאת העולם, והתפקיד של כל אחד. דהיינו: להיות בעולם שכל כולו פרטים ופרטי פרטים – ולהאמין שכל זה נמשך משורש אחד ויחיד, שהוא האחדות הפשוט.

ובאמת, הוא דבר שאי אפשר בשום אופן להבין אותו, ולהשיגו בשכל. כי מלבד עצם 'ריבוי' הפרטים והמאורעות שיש בעולם – יש גם סתירות ביניהם. כי הם מורכבים מהנהגות סותרות, של חסד ושל דין, של טוב ושל רע, ועוד הרבה הרבה סתירות דקות, ודקות מן הדקות – כשכל אלו מתרחשים בעת ובעונה אחת. ואי אפשר להבין בשום אופן איך ייתכן שכל זה נמשך ממקור אחד.

וזה היה עיקר העבודה זרה. כמו שמבואר ברמב"ם, שגם העובדי עבודה זרה האמינו בבריאת העולם. אלא שסברו שהשם יתברך מסר הנהגת העולם לכוכבים ולמזלות. וכל זה מחמת הקושי להאמין שכל ההנהגה שבעולם 'מונהגת' על ידי 'אחד'. ולכן, הסתבר להם שיש כמה וכמה 'מנהיגים', שכל אחד מנהיג בדרך אחרת, ומשום כך רואים כאלו סתירות בעולם.

אבל אנחנו מאמינים שאינו כך, אלא השם יתברך בעצמו מנהיג את הכל וזה הגילוי שגילו האבות הקדושים בעולם, כשהם בעצמם נהגו בהנהגות סותרות זו לזו – אברהם במנהג החסד, ויצחק במנהג הגבורה, וכן שאר הרועים הקדושים. והכניסו את האמונה הקדושה שכל ההנהגות שיש בעולם – כולם נמשכים רק מאחד הפשוט, ותו לא.

עבד ובן

והנה כל הצורך ביגיעה והשתדלות – נמשך בעומק מכך שהאדם אינו מאמין ב'אחדות הפשוט', אלא מאמין ב'ריבוי הפרטים'. כלומר, מחמת שרואה בעיניו רק את ה'השתלשלות', שיש כל כך הרבה סוגי הנהגות בעולם, וכל כך הרבה פרטים – ממילא ההרגשה היא שהוא חייב לערב את ידיו ואת כוחותיו, כדי להסתדר בעולם.

כשאדם מאמין באמת, באמונה שלמה תמימה וברה – שיש אך ורק הנהגה אחת, אחת ותו לא – אינו מודאג כלל. כי אם יש מי שמנהיג את כל הפרטים והשינויים שבעולם, אם כן, אף הוא אחד מאותם הפרטים, ובוודאי יונהג כראוי. אך בעומק הלב, יש את החשש הזה, שמא אין כאן חלילה הנהגה, ואם כן, הוא עלול להיות מוזנח אם לא ידאג לעצמו.

וזה ההבדל בין 'עבד' ל'בן'. העבד יודע שאין יחס ישיר בינו לבין אדונו, ובהחלט הוא עלול להיבלע בין שאר עבדים, ולהישכח. ולכן, הוא מתאמץ לעבוד ולהתייגע, כדי להראות 'נוכחות', ולקבל את מה שהוא זקוק. לעומת זאת הבן, יודע בוודאות שיש עליו הנהגה מדויקת מאביו, והוא לא עלול 'להישכח' בשום אופן.

שבת ושמיטה – שביתה

ואם כן, יש כאן עצה נפלאה. כשם שמי שמאמין באמת ב'אחדות הפשוט' אינו טרוד לעשות השתדלות ויגיעה, כך גם להיפך – מי שמשבית עצמו, ופוסק מלעשות השתדלות, בהכרח יצטרך להגיע לאמונה באחדות הפשוט. וזה הסוד של שבת ושל שמיטה.

כי באמת, מאחר שאי אפשר להשיג בשכל – את האמונה הזאת, שכל הריבוי נמשך מ'אחד הפשוט', אין לזה שום עצה, כי אם לעשות מעשה שיגעון, ולהשבית עצמו לגמרי ממלאכה. ואז, לפי ההגיון וההסתברות של 'הריבוי', הוא אמור להיות מסובך ולא יכול להסתדר. ואז, קורה הפלא – שלא קורה כלום, ואדרבה, דווקא בשבת ובשמיטה נמשך ברכה ושפע כפול ומכופל, ובזה מתגלה בחוש שהכל נמשך מאחד הפשוט.

כלומר, 'הפעולה' של השביתה – הוא מסירות נפש, וקשה מאד. כי בעת ההחלטה לשבות, נראה בוודאות שיש כאן הפסד ושיגעון. אבל 'התוצאה' של השביתה – הוא ההיפך ממש, כי הוא מגלה שדווקא היגיעה וההשתדלות הוא שיגעון, כי ממילא יש כאן הנהגה אחת שמנהיג את הכל, אם כן לשם מה אתה משתגע [כמו אחד שעומד בצומת, ומסמן לרכבים איך לנסוע. בזמן שיש שם רמזורים שכבר עושים את הפעולה הזאת…]. ולכך לא נאמר בלשון ציווי 'תשביתו' את הארץ, אלא בלשון עובדא 'ושבתה הארץ'. כי אמנם זה מתחיל כביכול מבחירה, אבל אז מתגלה שזה בעצם המציאות האמתית.

נמצא, שבשבת ושמיטה – אנו מגיעים אל התכלית, לחבר את הפעולות המרובות שבעולם – אל האחדות הפשוט. ומזה אנו מקבלים כח לכל ששת ימי המעשה, לזכור את האמת הזאת ולהאמין בה. ולפי ההגדרה האמורה – נמצא שבשבת ובשמיטה אנו יוצאים מבחינת 'עבד' לבחינת 'בן'. ולכן אנו סמוכים על שולחנו של מקום, ואוכלים למעדנים.

שמיטה ויובל – מלכות ובינה

והנה כאמור, בשבת ושמיטה מתגלה האמת – שכל ההנהגה נמשך מ'אחד הפשוט'. אבל אין זה באופן של 'הבנה', שהרי 'אי אפשר' להבין זאת, אלא באופן של 'אמונה'. אמונה ברורה וחזקה אבל רק אמונה. ולכן הם שייכים ל'שביעי' [יום השביעי ושנה השביעית] שהיא כנגד מדת 'המלכות', שעניינה אמונה. [ששת הימים הם כנגד ששת המדות, שבהם אדם 'פועל', ושבת הוא כנגד מדת המלכות, שעניינה 'אי פעולה', דהיינו ביטול ושביתה].

אמנם יש דרגה גבוהה מזה, שהיא מדת 'הבינה', וממנה נמשך היובל. כי אמנם באמת אי אפשר 'לתפוס' בשכל איך ייתכן שכל הריבוי והסתירות האלו, נמשכים משורש אחד. אבל יכולים 'להבין' מרחוק, שיש לזה סיבה. וזהו 'בינה' שהוא השורש של המידות והמלכות, ושם 'מבינים' מהיכן הם נמשכים.

ובקיצור: יש 'תהליך' ויש 'תוצאה'. אם היינו נמצאים כאן בשביל 'התוצאה' – אזי הכל היה צריך להיות מסודר וברור, בלי קושיות, בלי סתירות, ובלי נסיונות. אבל מאחר שאנו נמצאים כאן בשביל 'תהליך' ולא בשביל 'התוצאה' – אזי להיפך, מוכרח להיות שאין מרגישים כלל את התוצאה אלא את ההיפך מזה, ורק מזה יכול להיוולד התוצאה.

וכשתופסים 'הבנה' זאת – אזי מקבלים כח להחזיק מעמד בתוך הסתירות והקושיות, כמי 'שיודע את מה שכולם לא יודעים'… ואזי, לא רק שזוכים לדרגת 'בן', אלא גם לדרגת 'חירות'. וזה גם השורש של תשובה ושל יום הכיפורים, ועוד חזון למועד לבאר בהרחבה.

[ומובן בקיצור, שזה גם הסדר של ספירת העומר, שיש בתחילה שביעיות, ולבסוף יום החמישים שהוא עולם הבינה, וגם זה יתבאר אי"ה במקום אחר]

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 32

למה אתה עייף?

בעולם אומרים שהזקנים עייפים עדיין מהשבע ברכות שלהם…

***

זה באמת דבר מוזר.

עשו כבר חתונה, השקיעו בזה כל ממון שבעולם, כולם כבר טרחו ובאו לשמוח ולשמח, והזוג כבר בנה את ביתו. אז מה הלאה?

מה פשר העניין? מה פתאום להמשיך את החגיגה עוד שבע ימים, ולהטריח שוב ושוב את החתן והכלה, את המחותנים ואת הציבור – לאכול עוד פעם סעודה, לשמוע עוד פעם דרשות, ולברך שוב את השבע ברכות, עם 'נפגעים' חדשים…

כך גם לגבי בניין המשכן. שם זה אמנם היה 'קודם', אבל גם שם היו 'שבעת ימי המילואים' – שבע ימים בהם הוקם המשכן ופורק, הוקם שוב ופורק שוב. ועם ישראל עומד ותמה – מה העניין בזה? ממה נפשך, אם הגיע הזמן להקים את המשכן, תקים אותו וזהו. ואם לאו – אז תמתין עוד כמה ימים.

***

התשובה היא, שיש שבת ויש ששת ימי השבוע.

שבת הוא זמן נפלא ומתוק, כולו מנוחה עונג ושמחה. אבל מגיע מוצאי שבת, והסיגריה הראשונה מעוררת מחשבות: מתי היה שבת?…

חתונה הוא גם כן זמן גבוה. שמחה גדולה פורצת גבולות, ממש כמו שבת. אבל אם למחרת בבוקר – כבר לובשים כובע וחליפה ואומרים תחנון, החתן עלול לתהות האם באמת קרה כאן משהו, או שהכל כמימים ימימה.

הקמת המשכן הוא זמן נשגב, רגע בו כל עולמות עצרו את נשימתם, ועקבו בדריכות אחר המעמד של 'וירא כבוד ה' אל כל העם'. אבל מה יהיה למחרת? האם יהיה לזה קיום, גם הזמן שבו לא תהיה ההתרגשות הגדולה של 'וירא כל העם וירונו'.

***

בשביל זה יש שבע ברכות.

בימים אלו, עוברים בזה אחר זה את כל ימות השבוע, את כל סוגי הימים הקיימים, ואת כל סוגי המצבים הקיימים [ואת כל סוגי הערים הקיימות…], ובכל אחד מהם – עושים את החגיגה מחדש. וכך גם שבעת ימי המילואים.

כעת, כשהוא יגיע שוב לאותה תחנה, הוא לא ישאל את עצמו שאלות מיותרות, אלא יזכור שהוא כבר היה בתחנה הזאת, וישב במזרח עם בגדי חתן ועשה סעודה וחילק ברכות. ואז, הוא גם ידע שקדושת המשכן וקדושת שבת – אינם רק לשעתם, אלא לכל יום ולכל מצב.

כל יום, הוא אירוע! כל יום – הוא סיבה לשמחה, וכל יום – הוא רקע לשפע ברכות.