פוסטים

יש אנשים שאוהבים שגרה, והרבה מאד שלא אוהבים.

מי מהם צודק, ותכל'ס איך מתמודדים עם השגרה ועם חוסר שגרה?

***

יש אנשים ויש אנשים.

יש אנשים שאפשר לכוון את השעון על פי התנהגותם. כל יום אותו דבר, אין שינויים ואין זעזועים. בשעה מסוימת הם נשכבים לישון, ובשעה מסוימת כבר תראה אותם ערים. יש להם תכנית קבועה ומסודרת שלעולם לא תזוז ולא תשתנה, אלא אם כן מישהו או משהו יאלץ אותם לעשות זאת, ואז, הם מרגישים ממש במצוקה.

ויש אנשים ממש להיפך. השגרה משעממת אותם, ומכניסה אותם לדיכאון. אין שני לילות ברציפות שהם הולכים לישון באותה שעה, ובוודאי לא קמים באותה שעה. וגם במשך היום, הם חייבים להכניס שינויים מרעננים מיום לחברו ומשעה לחברתה. והדבר שהם הכי אוהבים הוא שבירת השגרה; שבת וחגים, בין הזמנים וימי פגרה, או לפחות תשעה באב וקורונה…

***

מי מהם צודק? שניהם כן, ושניהם לא.

עובדה היא שהקב"ה ברא את העולם בצורה כזאת, שמצד אחד אין אפשרות לשגרה רצופה, ויהי מה. בכל כמה ימים ישנה שבת וגם ערב שבת. ובכל תקופה חג ומועד, או להבדיל תענית. וגם בתוך השגרה, ישנם המון אירועים שמשבשים את השגרה, שמחות, סתם טרדות, או חלילה 'מסכת שמחות'… את רובם המוחלט, בלתי ניתן למנוע וכנראה שיש לכך מכוון.

ומצד שני, עובדה היא שרוב ימי השבוע, השנה והחיים – הם ימי שגרה. החיים אינם יכולים להתבסס בשום אופן על ריגושים ועל הפתעות, אלא אמורים להתבסס בהחלט על שגרה קבועה, אפורה ומשעממת. כל יום יש לילה ויום, אותם טלית ותפילין, ואותן שלש תפילות. סדר יום צפוף ותובע, וניהול בית תקין. על גבי השגרה, ורק על גביה, יכולים בהחלט ואף צריכים – 'להתווסף' רגעים של משהו אחר.

***

למה זה כך?

יש הסבר והוא דורש מאמר בפני עצמו, ועוד חזון. כרגע נתמקד לא ב'למה' אלא ב'מה'. מה עושים עם זה. ובכך נחזור למה שפתחנו במאמר הקודם: מה תפקידו של חודש תמוז.

השנה ברוב הגדול, מורכבת משניהם יחד. כמעט בכל חודש ולפחות בכל תקופה – ישנם חגים ששוברים את השגרה. יוצאים דופן חודשי תשרי וניסן, ש'השגרה' שבהם היא חגים. ועוד יוצא דופן: תקופת תמוז – שאין בה בכלל חגים, וכמעט שום דבר 'שובר שגרה'.

אז העולם 'המציא' מעצמו את שבירת השגרה, ויצר את המושג 'חופש' ו'בין הזמנים'. והיה גם מי שדאג לייצר 'תחילת שנה' בחודש אלול. ואין הנושא כרגע אם כל אלו או חלקם חיובים או שליליים, אלא רק העובדה שכל אלו הם מלאכותיים, ובעצם זו תקופה שכל כולה שגרה (עד שנזכה לגאולה, ואז יהיו בה בהחלט חגים).

אז אם התקופות האחרות, הן הזדמנות עבור חובבי השגרה ללמוד איך לחיות עם חוסר שגרה, וכולנו עברנו בית ספר בעניין הזה בתקופת הקורונה. דווקא תקופת תמוז היא הזדמנות כיצד לחיות דווקא עם שגרה. וכיון שכבר צריך לסיים, נקצר ונאמר שישנה עבודה דווקא להיות 'פועל שחור', ולהסכים לעשות דברים ללא צבע וללא ריגוש, רק כי כך צריך לעשות. זו היא מדת המלכות, והיא זאת שתתקן את העולם. כדאי לנסות, לפחות קצת. יכול להיות שנגלה ריגוש מסוג נוסף…

הרחבת הדברים בעז"ה במאמר הבא.

כשהשגרה נעצרת – זה מפחיד מאד.

אבל כשהיא חוזרת – זה הרבה יותר מפחיד.

***

השגרה היא כמו מנגינת רקע.

כשהכל זורם, זה מאד דורש אבל גם מאד מרגיע ואפילו מרדים. אתה מתנהל לפי סדר יום קבוע מראש; קם בבוקר, הולך למקוה ולתפילה, מעיר את הילדים ומזרז אותם שלא יאחרו את ההסעה, מתיישב לטעום משהו ורץ מהר למקום הלימוד או העבודה, שם אתה מנסה להספיק את ההספק היומי, וחוזר בערב עם הנשמה ביד, כדי להשכיב את הילדים, ושוב לטעום משהו, ולהתארגן למחר.

זה מאד מתיש, אבל גם מאד פוטר. כי אין לך יותר מדי זמן לחשוב יותר מדי לעומק. אתה זורם עם החיים, והם זורמים אתך, פחות או יותר, וזהו. כמו מנגינה ברקע, שפוטרת אותך מלהקשיב להרבה מנגינות פנימיות, שאתה מעדיף לברוח מהם ולהימנע מהצורך להתעסק אתם, ולענות להם תשובות מניחות את הדעת.

אז יש קשיים פה ושם, ויש התמודדויות לפעמים. וגם בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא חי את החיים האידיאלים שהיית רוצה או צריך לחיות. אבל מה לעשות, זה החיים וזהו. ישנים וקמים, עובדים ומתמודדים, ובעיקר מדחיקים.

***

ופתאום, קרה מה שכבר לא קרה מאה שנה.

השגרה נעצרה בקול רעש גדול, והשאירה אותך עם עצמך בקול דממה דקה. במשך כמה שבועות אתה פוגש את אותם קירות, ואותה משפחה גרעינית, ולא מצליח להיות 'עסוק' ו/או 'ממהר' לשום מקום, כי כמה פעמים אפשר לצאת לאותה מרפסת, ולאותם מאה עד חמש מאות מטר, ולראות את הנוף הריק. אז זהו, אין שום מנגינת רקע שיכולה לשחרר אותך מהעימות הישיר עם מה שקורה בפנים, ואתה נאלץ סוף סוף להסב את הפנים לשם ולהקשיב.

וזה לא רק ברמה אישית, אלא ברמה עולמית. העולם, שעד לפני רגע לא הסכים לעצור ולו לשניה אחת. עולם שהיה עסוק 24/7 בלהתקדם ללא הרף, ולא היה מוכן להעיף אפילו חצי מבט אחורה, כי הרגע הקודם נחשב 'מיושן' ו'הדור הקודם' – נעצר פתאום בחריקת בלמים צורמת, וזהו. פתאום העולם הוא לא כזה מתקדם, ולא כזה דחוף, ויש זמן ואפשרות לחשוב על דברים מחדש.

אז נכון, זה מפחיד, ואפילו מצמרר. כשהכביש עליו אתה נוסע נבקע פתאום, ואין לך מושג מה הולך להיות ההמשך – זה בהחלט מעורר חרדה. אבל אחרי שכבר נעצרת, אז בכנות: האם לא יותר מפחיד להמשיך לדהור על הכביש כל החיים, בלי באמת לדעת להיכן אתה נוסע, רק בגלל שהכביש שלם ולא סדוק? זה נשמע לך נורמלי?!

***

אל תעשה את זה לעצמך – אל תחזור לשגרה!

העולם לא עומד בזה, והוא מוכן לעשות הכל כולל הכל, כדי לחזור לשגרה. אותו עוילם-גוילם שדחק עד לפני רגע לסגר מוחלט כדי לזכות ל'שליטה' מדומה, מבין פתאום שהשליטה הזאת משחקת לרעתו ומוכיחה לו כמה הוא לא בשליטה, ולכן הוא זה שדוחק עכשיו לבטל את כל הסגרים למיניהם, ולהעמיד לדין את כל מי שהעז לעשות את זה.

אבל אתה, אל תתפתה. השגרה היא הדבר הכי גרוע בשבילך, ואל תסכים להיכנס לשם. זה לא אומר שלא תעשה סדר יום, וזה לא אומר שלא תשלח את הילדים, אבל אל תפעיל שוב את 'מנגינת הרקע'! תמשיך את ה'בידוד' הפנימי גם בתוך השגרה, ואל תוותר על המפגש היומי עם עצמך, כולל כל מה שיש בפנים. כי היום אתה כבר יודע – שהחיים האמתיים נמצאים דווקא שם.

יש לך רגעים טובים בחיים?

תנעל אותם בכספת מיוחדת, ותשתמש בהם במצבים קשים.

***

זהו זה, חוזרים לשגרה.

הלחץ הציבורי כבר דוחק. מזה כמה שבועות, שקרה הלא יאומן והבלתי אפשרי – והמשפחה הגרעינית החזיקה מעמד בין ארבע קירות וקצת יותר.

כך התכוננו לפסח, כך התנהלו הנקיונות והקניות, וכך התנהל ליל הסדר והחג כולו. הכל הצטמצם לבין כותלי הבית ובמחיצת המשפחה המצומצמת, עם אופציה ל'טיול' למרפסת, ולמי שיש כלב – גם טיול יומי קצר בן מאה מטר.

אבל זהו, יש גבול. רוצים כבר לצאת לנשום אויר, ומתגעגעים עד כלות לחזור לשגרה. לשם כך, 'מבטיחים' כל האחראים 'מלמעלה', לעשות מאמץ עליון להתחיל לשחרר את הסגרים והעוצרים למיניהם ולאפשר את החזרה לשגרה, נו נו, נראה אותם.

***

אבל, האם באמת אנחנו אוהבים את השגרה?

היו לנו ימי חג, ימים של שמחה פנימית, וזמנים של קרבת ה' מיוחדת. האם אנחנו באמת מעוניינים לסיים אתם ולחזור לשגרה, האפורה והמשעממת במקרה הטוב, והמלאה אתגרים והתמודדויות במקרה היותר מצוי.

השגרה שוחקת, מפוררת ומעייפת, ואם הייתה לנו אפשרות להמשיך את החג לכל השנה ולכל החיים, כנראה שזה מה שהיינו בוחרים. אבל זהו שאי אפשר. ואנחנו מוכרחים לחזור לימי השגרה, ולפגוש שוב את ימי החול.

עובדה ופתרון בצדה. חייבים לחזור לשגרה, אבל ממש לא חייבים לזנוח את החג מאחור, ולהתייבש עם הימים השגרתיים. החג, אם נרצה, ימשיך אתנו וילווה אותנו 'בתוך' השגרה היומיומית הפשוטה והיבשה, והוא ירטיב לנו אותו בטעם של קרבת ה'.

***

אסרו חג – זה הפתרון.

'אל ה' ויאר לנו' – ה' יתברך בחסדו הגדול, פתח לנו צוהר והאיר לנו. זה היה כל כך טוב, וכל כך נעים, ואנחנו מתקשים להיפרד. ובכן, יש עצה 'אסרו חג בעבותים' – תקשור את החג אליך בחבלים עבים, 'עד קרנות המזבח' – ותוביל אותו אתך למקומות הקשים ביותר, ששם אתה מתמודד וצריך להילחם.

הכלל הוא, שכל רגע וכל אירוע שהיה אי פעם בעולם, נשאר קיים לנצח. אם היו לך רגעים של פסח, ושל קרבת ה', זה קיים. כל שיש לך לעשות, הוא לשמר את זה אצלך, ולא לתת לזה להתפזר. תבנה לזה כספת מיוחדת, תכניס את זה פנימה, וזה שלך. ברגע שתצטרך תוכל לשלוף את זה משם, ולהתחמם בזה.

היום, הוא יום של שגרה. אבל אנחנו בוחרים לעשות ממנו חגיגה, על חשבון החג שהיה ולכאורה איננו עוד. בכך אנו מזכירים לעצמנו שהחג היה ועודנו, ומתי שרק נרצה, נוכל לפתוח שולחן ולהיזכר בו. וגם ברגעים הקשים ביותר, תוכל בשקט בשקט ללכת לפינה – ולחבק את הפסח שהיה, ועודנו.