פוסטים

פרשת ויקהל וכן פרשת פקודי – הם הסיום של סדר המשכן ושל חומש שמות, ובאופן כללי הם 'חזרה' על פרשת תרומה ופרשת תצוה, כמעט מילה במילה, אך בוודאי יש בהם יסודות חדשים ולימודים נחוצים, שהרי אין אות בתורה לחינם וכל שכן פרשה שלמה, ובפנימיות התורה (בפרט בזוהר הקדוש) יש אריכות נפלאה דווקא בפרשיות אלו.

לגופו של דבר, מדוע האריכה התורה כל כך בסיפור פרטי המשכן כמה וכמה פעמים [בסך הכל חמשה פעמים; פעמיים כל הסדר לפרטי פרטים – בפרשת תרומה ותצוה, ובפרשת ויקהל ופקודי, ועוד שלשה פעמים כל הסדר בכלל – בפרשת כי תשא, ובתחילת פרשת ויקהל, ובסיום פרשת פקודי] – כבר עמדו בזה המפרשים, ובחלקם (בדברי הרמב"ן) טרחו לבאר כל אחד ואחד מהם למה נאמר, אך עיקר הטעם לכך (גם במסקנת דברי הרמב"ן) הוא מחמת חביבות העניין, וכמו שאמרו על מעשה אליעזר עבד אברהם 'יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים', ולכך נכפלו הדברים שוב ושוב מחמת גודל החביבות.

בפרשה זו יש לימוד חשוב, שמבאר יסוד נצרך בכל מעשה המשכן מהותו ותכליתו, ונלמד מהמבואר בתחילת הפרשה, יחד עם המבואר בפרשיות הקודמות, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. 'ששת ימים תעשה מלאכה' – מפני מה נאמר עניין שבת בפרשה זו שעוסקת במלאכת המשכן. ובדברי רש"י מבואר שבא ללמד שאין עבודת המשכן דוחה שבת, וכן פירש בפרשת כי תשא, וצריך ביאור מפני מה היינו סבורים לומר שתדחה שבת. ועוד יותר תמוה מפני מה נאמר עניין זה לכל קהל ישראל, ולא נאמר בפרטיות לעוסקי המלאכה – שלהם זה נוגע.

ב. בפרשת תרומה (שהיא הציווי) נאמר תחילה סדר הכלים ואחר כך סדר המשכן, ובפרשת ויקהל (שהיא העשייה) נאמר תחילה סדר המשכן ואחר כך סדר הכלים, וצריך ביאור החילוק ביניהם.

ובדברי המדרש מבואר שמשה רבינו ציווה לבצלאל כפי המובא בפרשת תרומה – לעשות הכלים ואחר כך המשכן, ובצלאל אמר לו 'כלים שאעשה, להיכן אכניסם', ענה לו משה 'שמא בצל א-ל היית, שכך אמר לי הקב"ה לעשות משכן ואחר כך כלים'. והוא תמוה וכי משה רבינו שכח דברי ה', ועוד יותר קשה שהרי באמת בציווי השם יתברך הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, כפי שאמר משה ולא כפי שאמר בצלאל.

ג. בעניין הארון נאמר לשון אחר ממה שנאמר בשאר הכלים; בפרשת תרומה נאמר 'ועשית' [בלשון יחיד] ולא כשאר הכלים שנאמר בהם 'ועשו' [בלשון רבים]. ובפרשת ויקהל נאמר 'ויעש בצלאל' ולא כשאר הכלים שנאמר בהם 'ויעש' – ומתוך כך נראה שיש עניין מיוחד דווקא בארון שיהיה נעשה על ידי אחד מיוחד בדווקא.

ביאור הפשט

א. עניין השבת נאמר כמה פעמים בסמוך למלאכת המשכן, ובדברי רש"י מבואר שבא ללמד שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, אמנם הרמב"ן והאור החיים הקדוש תמהים על כך, מפני מה צריך לומר זאת ומאיזה טעם יש לחשוב שידחה שבת, וביארו הפסוקים בדרך אחר, אך לא ביארו טעם הסמיכות למלאכת המשכן.

ב. בעניין הסדר, מבואר באור החיים הקדוש שמשה רבינו בעצמו הסתפק בדברי השם יתברך. כי בתחילה הראה לו השם יתברך מראה המשכן וכליו, כמו שכתוב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו', ושם הקדים המשכן לכליו, ואחר כך כשפירט לו הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, ולא ידע משה אם כוונת השי"ת להקדים המשכן כפי שהיה בתחילה או להקדים הכלים כפי שפירט לו לבסוף, ולכן אמר זאת לבצלאל לפי הסדר שנאמר לו, וכששאל אותו בצלאל על כך – הבין שבאמת כוונת הקב"ה היה להקדים המשכן ואחר כך הכלים, ועל זה אמר לו 'שמא בצל א-ל היית'. ולא ששכח ח"ו.

אמנם עדיין צריך להבין, מפני מה נתגלה הדבר על ידי בצלאל, ומפני מה לא חשב משה בעצמו על הסברא שאמר לו בצלאל 'להיכן אכניס את הכלים'. ונראה מכך שדווקא בצלאל היה יכול לגלות זאת.

ג. לגבי הארון, מבואר בדברי רש"י שמחמת שהתאמץ בזה ביותר נקרא על שמו, ובדברי המפרשים מבואר שמחמת קדושת הארון נאמר בדווקא בלשון 'ועשית' כביכול משה בעצמו צריך לעשותו, ומחמת כן התאמץ בצלאל במיוחד לעשותו, יותר משאר הכלים.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן (סימן סא), ובליקוטי הלכות (תפילין, הלכה ו) ועוד.

אותיות שמים וארץ

בדברי חז"ל מבואר 'יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ', ובדברי הזוהר הקדוש מבואר שסדר המשכן היה מכוון לסדר מעשה בראשית [-'עובדא דמשכנא כעובדא דמעשה בראשית'], כלומר שהמשכן היה דוגמא ו'תמצית' של כל מעשה בראשית.

והנה על מעשה בראשית נאמר 'כולם בחכמה עשית', כלומר שבכל דבר שבעולם יש בו 'חכמה' וטעם מדוע הוא נברא ולאיזה מטרה ותכלית. ועל פי החכמה הזאת אפשר להבין מדוע הדבר הזה נראה בתמונה הזאת, ויש בו את הכוחות הללו – הן באופן כללי; דומם, צומח, חי ומדבר. והן באופן פרטי; כל רבבות רבבות פרטי הדומם צומח חי ומדבר, שכל אחד מהם כולל אין מספר של פרטים, ובכל פרט מהם יש הרבה מאד פרטים שיש להבין ולהתבונן בהם.

וכל זה לא נברא רק פעם אחת, אלא נברא ומתחדש בכל יום מחדש, כמו שאנו אומרים 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', וכמבואר בדברי האריז"ל שבכל יום יש 'חכמה' אחרת בכל פרטי הבריאה, מה שלא היה מעולם, וכמבואר בשיחות הר"ן שאין הקב"ה בורא דבר אחד שתי פעמים, ומעולם לא היה פעמיים אותו דבר [ואפילו מה שיש גלגולים, אינו ממש אותו דבר כמו שהיה בפעם הראשון, אלא 'נפש' של אחד עם 'רוח' של השני ו'נשמה' של השלישי].

וכל זה אינו רק ל'ידיעה' בעלמא, אלא זהו תמצית תפקידו של יהודי בעולם – להכיר את השם יתברך, על ידי כל הבריאה שברא, וכל הפרטים שבו, כאשר מכל פרט ומכל דבר אפשר 'להכיר' אותו בעוד דרך ובעוד אופן ובעוד סוג של הכרה. ולא רק פרטי הבריאה, אלא כל המאורעות שיש בעולם – יש בהם חכמה ושכל; יש מהם שמלמדים על ה'חסד' של השם יתברך, ויש מהם שמלמדים על ה'גבורה' שלו, וכן שאר המידות, וצריך להתבונן בכל מה שקורה – הן בכלל העולם, והן מה שקורה עם כל אדם בעצמו – להכיר על ידי זה את השם יתברך.

שכל פרטי ושכל כללי

והנה ה'חכמה' הזאת נחלקת לשני מיני שכל; שכל פרטי ושכל כללי. השכל הפרטי הוא להתבונן בכל פרט ופרט שיש בבריאה, ובכל מאורע ומאורע – ולהבין מה מהותו ומה תכליתו, ואיך אפשר להכיר על ידו באופן פרטי את השם יתברך. אבל כל זה תלוי בשכל הכללי, דהיינו להבין תחילה מה המטרה הכללית של כל בריאת העולם, ומה תפקידו הכללי של האדם בעולם. ורק אחר שמבינים את השכל הכללי – יכולים להכירו בדרך פרט על ידי השכל הפרטי שבכל דבר ובכל מאורע.

וכל זה היה במשכן. המשכן היה 'תמצית' של כל מעשה בראשית, ובו היה אפשר להכיר את כל החכמה הנפלאה שיש בכל פרטי העולם ובכל המאורעות – על ידי שעושי המלאכה כיוונו באופן מדויק להכניס ולצמצם את כל ה'אותיות' שנבראו בהם שמים וארץ, לתוך פרטי המשכן וכליו. ועל זה נאמר 'ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה' – שמרמז על ארבע חלקי ה'מוחין'; חכמה, בינה, ודעת. [והדעת נחלק לשניים: חסדים וגבורות, ולכן נאמר 'ובדעת, ובכל מלאכה'].

אמנם המשכן בעצמו נחלק לשתיים – לשכל פרטי ולשכל כללי, ולכן הוא נחלק ל'קודש' ול'קודש קדשים'. כי החכמה נקרא 'קודש' (כמבואר בזוה"ק כמה פעמים), והוא מתגלה על ידי כל הכלים הקדושים שהיו ב'קודש' – המנורה, השולחן, המזבחות, וכן הקרשים והבריחים ושאר הפרטים הקדושים שהיו בהיכל ובחצר. אמנם על החכמה נאמר 'והחכמה מאין תמצא', כלומר, שהחכמה נמשכת מן ה'אין' שהוא הכתר, והוא 'קודש קדשים', שמרמז על השכל הכולל.

ולכן, בקודש הקדשים היה ה'אבן שתיה' שנקרא כך על שם שממנו הושתת העולם. דהיינו שכל הפרטים שיש בעולם, נמשכים והולכים מאותו מקום, והיינו אפילו בגשמיות – כל הכוחות שיש בעולם נמשכים ממקום המקדש, על ידי גידים דקים שמתחילים משם ומתפשטים לכל העולם, ושלמה המלך שידע זאת היה יכול להצמיח שם כל סוגי האילנות והפירות, אפילו כאלו שאינם גדלים בארץ ישראל אלא בארצות רחוקות, כי ידע היכן הגיד שלהם שנמשך מקודש הקדשים אל אותו המדינה. וכל זה מחמת שברוחניות מתגלה שם השכל הכללי, שהוא השורש של כל השכליים הפרטיים.

משה ובצלאל

והנה משה רבינו שהוא כלל נשמות ישראל, הוא 'השכל הכולל', והתלמידים הם 'השכל הפרטי'. ולכן משה רבינו הזכיר תחילה את הארון, שנמצא בקודש הקדשים והוא 'למעלה מן המקום', כי הוא רומז על השכל הכולל שהוא האבן שתיה. אמנם בצלאל שהוא התלמיד הבין שאת השכל הכולל אי אפשר להשיג אלא על ידי השכלים הפרטיים, ולכן הבין שצריך תחילה לבנות את המשכן עם כל הפרטים, ואז אפשר להכניס לתוכו את הארון.

וכשרצה משה רבינו לצוות על מלאכת המשכן, היה נצרך להקהיל את כל עם ישראל, כיון שכל אחד מישראל הוא 'שכל פרטי' והוא כנגד אות אחת בתורה, ואם חסר שכל פרטי אחד – אי אפשר לגלות את השכל הכללי, ולכן הקהיל את כולם ואז היה יכול לגלות על ציווי המשכן – הן על השכל הכללי והן על השכל הפרטי.

והנה לכאורה מחמת קדושת המשכן מן הראוי שידחה שבת, כי השבת מגלה שהשם יתברך מחדש מעשה בראשית, וכל הל"ט מלאכות שנעשות בימות החול – הכל נעשה בהשגחה עליונה על פי האותיות של מעשה בראשית, וכלשון הכתוב 'ששת ימים תעשה מלאכה', כאילו נעשית מאליה. וכל הגילוי הזה נמצא במשכן, שמגלה אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ואם כן המשכן והשבת מביאים לאותו תכלית.

אלא, שהשבת היא השכל הכולל, ובלעדי השבת אין כח למשכן לגלות את השכל הפרטי שבכל דבר, ולכן אין המשכן דוחה שבת, כי צריך תחילה לגלות את השכל הכולל, ורק אז יכולים לבנות את המשכן ולגלות מתוכו שכל הל"ט מלאכות הפרטיים הם אותיות של מעשה בראשית. ולכן דווקא כשהקהיל את כל העדה היה יכול לגלות זאת.

ואמנם הארון הוא גם כן שכל הכולל, אך אינו שייך לכל אחד אלא רק משה רבינו ותלמידו בצלאל יכולים לעשותו. ובאמת קדושת הצדיק הוא כמו קדושת שבת, וכמו שאמרו חז"ל 'תלמיד חכם בחינת שבת', ואמרו בזוהר 'אנת הוא שבת דכולהו יומי'. ונמצא שבעולם שנה ונפש יש שכל הכולל; השבת – בבחינת שנה, הארון – בבחינת מקום, והצדיק – בבחינת נפש, וצריך את שלשתם.