פוסטים

בס”ד

שלשה אבות – שלשה יסודות

לאחר שספרה תורה באריכות עניין אברהם אבינו, בפרשיות לך לך, וירא, וחיי שרה. מתחיל לספר בעניין יצחק אבינו, וזה הפרשה היחידה שעוסק ביצחק אבינו, כי בפרשת ויצא ופרשת וישלח עוסק ביעקב אבינו, ואף בפרשה זו בעצמה יש הרבה עסק עם יעקב אבינו, ורק חלק מהפרשה עוסק ביצחק.

אם כן בפרשה זו יש לחפש ולמצוא מהות עניינו של יצחק אבינו. וכפי שנראה בעז”ה – בפרשה זו מתבאר עניינם ומהותם של שלשת האבות, שהם שלשת יסודות היהדות [ולכן רק שלשתם נקראים ‘אבות’ (כמו שאמרו חז”ל בברכות טז, ב), כי הם האבות של היהדות].

***

הפסוק הראשון כולו פלא, שמתחיל לספר ‘ואלה תולדות יצחק’, ותחת להמשיך ולפרט מי הם תולדותיו, מתחיל לספר על לידתו של יצחק בעצמו ואומר ‘בן אברהם’, וחוזר שוב ומדגיש ‘אברהם הוליד את יצחק’ (ועמדו בזה כל המפרשים). וגם צריך ביאור הלשון ‘הוליד’ את יצחק, ולא ‘ילד’.

כמו כן צריך להבין ההדגשה ‘ויהי יצחק בן ארבעים שנה’ [שלא נאמר באף אחד בתורה באיזה גיל נשא אשתו, מלבד יצחק ועשיו]. וגם ההדגשה ‘בת בתואל הארמי’ ו’אחות לבן’, ומדוע נכפל שוב לאחר שנזכר באריכות בפרשה הקודמת [ולא רק כאן, אלא גם בסיום הפרשה חוזר הפסוק שוב ושוב לספר שבתואל הוא אביה ולבן הוא אחיה].

המשך הפרשה ממשיך לספר את מעשה הפלא של סדר השתלשלות לידת יעקב ועשיו, ומספר  שהייתה עקרה, וגודל צער העיבור שהיה לה, והנבואה שנאמרה לה אודות מהות שני הבנים שבקרבה, וכן סדר לידתם שעשיו הקדים לצאת ויעקב אחז בעקביו. שכל זה אינו כלל כסדר העולם, וכולו אומר דרשני.

ועיקר הפלא הוא הפסוק “ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב”, שהוא פלא והפלא. וכי לא ידע יצחק מהותו של יצחק, ומדוע לא אהב לפחות את שניהם בשוה.

ביאור הפשט – רש”י ורמב”ן

והנה רש”י הלך בדרך הפשט, שאכן בא לספר תולדותיו של יצחק, אלא שהיה צריך להדגיש שיצחק בוא בנו של אברהם, מחמת ליצני הדור שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה. והרמב”ן מבאר שמחמת שבסיום הפרשה הקודם סיפר על תולדות ישמעאל, אם היה ממשיך ומספר על תולדותיו של יצחק, היה נראה כאילו הם שוים, ולכן כשחזר לספר על יצחק, התחיל לספר מתחילת ההשתלשלות – אברהם הוליד את יצחק, ורק הוא נחשב לזרעו, וממנו ממשיך השושלת האמיתית.

וכן המשך הפרשה מתבאר בדבריהם בדרך הפשט [הטעם שמספר על גילו של יצחק, כדי לבאר סדר הדברים והטעם שהמתין כל כך (כמו שביאר רש”י). וכן צער העיבור היה מחמת שהיו תאומים, ומחמת גודל הצער לא רצתה את העיבור (רש”י) או לא רצתה לחיות (רמב”ן), והלכה לשאול את שם ועבר (רש”י) או שהלכה להתפלל (רמב”ן), ונאמר לה בנבואה עניינם של יעקב ועשיו. כמו כן גם סדר הקדימה שנולד עשיו תחילה, נתבאר בדברי רש”י בדרך הפשט, וכן עניין המכירה].

ולדבריהם הטעם שאהב יצחק לעשיו הוא כפשוטו מחמת שהיה מביא לו ציד. ובאמת לא ידע רשעותו, מחמת שרימה אותו על ידי שאלותיו כיצד מעשרין את התבן ואת המלח. ובאמת הוא תמוה מאד, שהרי בהמשך הפרשה נראה בפירוש שידע מי זה עשיו: א. שנשא נשות כנען, והיו מורת רוח ליצחק עד שנתעוור. ב. הוצרך להזהירו שיביא לו שחוטה ולא טריפה ולא מן הגזל. ג. אמר ‘הקול קול יעקב’, כי ידע שעשיו אינו מדבר בלשון רכה, וגם אינו מזכיר שם שמים (והרמב”ן ביאר עניין זה בדרך הפשט, שמחמת היותו מצוי בשדה, נזהר שלא להזכיר שם שמים במקומות שאינם ראוים).

הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי

בדברי ה’אור החיים’ הקדוש [וכן בספר הקדוש ‘קדושת לוי’] מרחיב יותר, ומבאר שיצחק נולד עם נשמה מסטרא דנוקבא ולא היה ראוי להוליד, ובעת העקדה נסתלקה נשמתו וקיבל נשמה חדשה מסטרא דדכורא, ואז קיבל כח ההולדה ואז נולד זיווגו (כמבואר כל זה בזוה”ק).

ואם כן, כשבא הכתוב לספר תולדותיו של יצחק, מוכרח לחזור ולהודיע מניין היה לו בכלל כח ההולדה, ולכן חוזר ואומר ‘אברהם הוליד את יצחק’, דהיינו שאברהם הכניס בו כח להוליד על ידי שעקד אותו. ולכן גם ממשיך ומספר ‘ויהי יצחק בן ארבעים שנה’, כי רק אז היה לו כח להוליד ולא קודם לכן.

ובעניין העיבור הוא מבאר, שמחמת גודל הדוחק שהיה במעיה, היה נראה לה שהעיבור הזה אין לו קיום, ולכן הצטערה על כך שלחינם היא סובלת צער העיבור, ונתגלה לה שבאמת יש לזה קיום, אלא שמחמת שיש לה תאומים המנוגדים זה לזה נעשה אצלה דבר משונה כזה. ובקדושת לוי מבאר שנשים צדקניות אין להם צער העיבור (כמבואר בדברי האריז”ל), ולכן היה לה צער מזה שחשבה אולי אינה צדקנית, ונתגלה לה שהוא מחמת העובר שבמעיה ולא מחמתה.

ובעניין עשיו מבאר האוה”ח, שיצחק ידע שעשיו הוא רשע, אלא שרצה להחזירו בתשובה, ולכך אהבו וקרבו מאד וגם רצה לתת לו את הברכות  – כדי שעל ידי זה יתעורר לחזור בתשובה. ובקדושת לוי מבאר יותר בעומק, שרצה יצחק להעלות הניצוצות שבו, ולכן ביקש ממנו להביא לו ציד, כדי שעל ידי אכילתו יברר הניצוצות הקדושות שבו.

פנימיות העניין – קדושת לוי וליקוטי הלכות

בקדושת לוי, וכן בליקוטי הלכות – מוסיף ומבאר פנימיות העניין, ועל פי זה מתבאר שבפרשה זאת מגלה התורה מהותם של שלשת האבות, שהם היסודות של עם ישראל, שעליהם נאמר ‘והחוט המשולש לא במהרה יינתק’.

כלומר, האבות הקדושים היו צריכים לגלות ולבנות את כח הקדושה בעולם – מתוך בחירה עצמית ויגיעה גדולה. וכל אחד עשה זאת בדרך אחרת – עד שעל ידי שלשתם יחד נגמר בניין הקדושה שבנוי משלשה קצוות וכמו שיתבאר, ומכאן ואילך – אחר שכבר יש את יסוד הקדושה בעולם – כל ההמשך הוא תולדה טבעית לזה.

ובזה מתבאר הפסוק “ואלה תולדות יצחק בן אברהם” – היינו שאין זה בדרך ממילא, אלא היה צריך להתייגע על זה להיות ‘בן אברהם’, וממשיך הכתוב ואומר ‘אברהם הוליד את יצחק’, היינו שמחמת שכל אחד הלך בדרך חדשה; אברהם בדרך אחת, ויצחק בדרך אחרת – על כן משניהם יחד נולד יעקב שהוא הדרך השלישית, ומכאן ואילך כולם הם תולדות טבעיים של שלשת האבות הללו.

***

וביאור העניין הוא כך:

אברהם אבינו עבד את השם יתברך במדת האהבה והחסד [כמו שנאמר ‘אברהם אוהבי’], ויצחק עבד את השם יתברך בדרך היראה והגבורה [כמו שנאמר ‘פחד יצחק’], ויעקב עבד את השם יתברך בדרך הממוצע שכולל אהבה ויראה – והוא מדת ה’תפארת’ שממזג בתוכו חסדים וגבורות כאחד.

והנה כל אחד מהשניים [אהבה לבד או יראה לבד] – אין לו קיום, כי עבודת ה’ מאהבה פירושו מתוך רצון וחשק. אמנם לא תמיד יש חשק ורצון, וגם יש רצונות לדברים אחרים. וכן להיפך – עבודת ה’ מיראה פירושו מחמת שמוכרח לעשות, שהרי השם יתברך נמצא כאן ומצווה אותו לעשת כך. אמנם אם אין בזה חיבור ורצון וחשק, אזי נעשה שני קלקולים: א. מחמת גודל היראה, נופל האדם לחומרות ודקדוקים ולעולם אינו מרגיש שיצא ידי חובתו. ב. מטעם זה בעצמו, הוא נשבר ומתייאש ונופל לגמרי מעבודת ה’.

ולכן, גם אברהם וגם יצחק – נולד מהם פסולת, שהם ישמעאל ועשיו. ישמעאל הוא הפסולת של האהבה, ולכן הוא מרמז על התגברות התאוות וההפקרות. ועשיו הוא הפסולת של היראה, ולכן הוא מרמז על עזות פנים ותוקף הדין, והתוצאה של זה היה שבתחילה היה לו חומרות ודקדוקים ושאל כיצד מעשרים את התבן ואת המלח, ולבסוף פרק עול לגמרי [ולא חזר בתשובה כמו ישמעאל].

ואמנם בוודאי אברהם אבינו בעצמו ויצחק אבינו בעצמו – היו צריכים ללכת בדרך זו, כי זה היה תפקידם – לגלות כל אחד אחד מיסודות הקדושה. ובוודאי הם זכו לעבודה שלמה בלי רבב, כי אברהם היה דבוק כל כך באהבת ה’, שלא היה שום רצון ואהבה אחרת אלא אליו יתברך [ולכן היה לו ארבע מאות פרקים של עבודה זרה, כי כל דבר שלא היה לגמרי בדבקות עם השי”ת היה נחשב אצלו עבודה זרה], וכן יצחק היה לו יראה גדולה כזאת שמביא לידי ביטול, ושוב אין מקום לחומרות ולייאוש.

אך ‘תולדה’ לא יכול להיות מזה, כי ה’תולדה’ של אהבה לבד או יראה לבד – יכול להיות ח”ו ישמעאל ועשיו. ורק על ידי החיבור ביניהם שהוא יעקב, יכול להיות תולדה והמשך. כלומר, כשיש מצד אחד אהבה, דהיינו חשק ורצון וחיבור פנימי, ומצד שני יראה, שיודע את אשר לפניו ומוכרח לקיים רצון ה’ – נעשה השלימות בלי שום פסולת וקלקול. דהיינו בלי הפקרות ובלי חומרות יתירות ושברון לב.

ודבר זה נעשה בעקדת יצחק, שאז נעשה חיבור בין אברהם ויצחק. כי אברהם שהוא מדת האהבה והחסד – הוצרך לעשות מעשה של גבורה ודין, ולבטל עצמו לציווי השם יתברך בלי חיבור והבנה. ויצחק שהוא מדת הגבורה – הוצרך למסור נפשו שהוא תנועה של אהבה, כי מסירות נפש מגיע מ’שלהובין דרחימותא’ (זוה”ק) לפנים משורת הדין מחמת גודל האהבה. ובזה נעשה חיבור ביניהם שכל אחד קיבל מדתו של חברו. ואז נתחדש בהם כח ההולדה, שמזה נולד יעקב.

***

והנה בין אברהם ובין יצחק – נמשכו יותר לאהוב את הבן הדומה להם. ולכן אברהם התפלל על ישמעאל – שהיה מדתו מדת האהבה כמותו, ויצחק אהב את עשיו – שהיה מדתו מדת הגבורה כמותו. ובוודאי ידע אברהם שהעיקר הוא יצחק, ויצחק ידע שהעיקר הוא יעקב, אלא שסבר שעשיו יסייע ליעקב [וכן אברהם סבר שישמעאל יסייע ליצחק, כמו שהיה לבסוף].

ולכן אהב יצחק את עשיו – מחמת שרצה שיעקב יוכל להשתמש גם הוא במדת הגבורה והעזות כפי הנצרך לעבודת ה’, וגם רצה שעשיו יעשה בשבילו העבודות החיצוניות להביא לו פרנסה כדי שיוכל לעסוק בתורה כמו יישכר וזבולון, ולכן רצה ליתן לו הברכות. אמנם רבקה ידעה את האמת שעשיו אינו משמש את עשיו אלא כפי שנתגלה לה בנבואה שהם שני הפכים ולוחמים זה בזה, ולכן אהבה רק את יעקב, ורצתה שהוא יקבל הברכות. ואז באמת נעשה הבירור הגמור, וידע יצחק שעשיו הוא הקליפה וגמר אומר לברך את יעקב בלב שלם.