שיעור 35 בראשית – מאמר סתום

בס”ד

הקדמה

במדור זה נעסוק בלימוד ה’פנימיות’ של פרשת השבוע – על פי משנתם של גדולי הדורות בתורת הפנימיות; הזוהר הקדוש, האריז”ל, הבעש”ט ומוהר”ן מברסלב.

מקובל, שהספר ‘אור החיים’ הקדוש, הוא פירוש של ‘הזוהר הקדוש והאריז”ל’ על פרשת השבוע, והספר הקדוש ‘קדושת לוי’ הוא פירוש של הבעש”ט על פרשת השבוע.

ועל כן נשתדל בעז”ה בכל פרשה, להתמקד בנושא אחד מתוך הפרשה; נתחיל ללמוד אותו מחלק הפשט, על פי רש”י והרמב”ן זיע”א, ומתוך כך ניגש אל הפנימיות – על פי האור החיים, והקדושת לוי, עד לעובדא ולמעשה – על פי ליקוטי מוהר”ן ו/או ליקוטי הלכות. ובעז”ה נראה עין בעין כיצד הדברים משתלבים זה בזה ונבנים זה על גבי זה, כאריח על גבי לבנה.

ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו , ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.  

***

פרשת בראשית

בראשית – מאמר סתום

פרשת בראשית באופן כללי – היא פרשה שכולה סוד. הפסוקים העוסקים בבריאת העולם – הם הפסוקים היסודיים ביותר מחד, שעליהם מושתתים כל יסודות האמונה, ומאידך – הם הפסוקים הנסתרים והגבוהים ביותר, שאנו מצווים שלא לחקור אחריהם אלא לקבלם באמונה פשוטה.

בדברי הגר”א (בפירוש לספרא דצניעותא) מבואר שכל הפרטים שיש בעולם, דומם צומח חי ומדבר – לפרטי פרטיהם, נרמזים בתורה שבכתב מ’בראשית’ עד ‘לעיני כל ישראל’, וכולם נרמזים בקיצור בפרשת בראשית בעצמה, וביותר קיצור בפרשת בריאת העולם [עד ‘לעשות’], ובקיצור גדול בפרשה ראשונה [עד ‘יום אחד’], ובתמצית ממש בתיבת ‘בראשית’. [וכעין זה בשיחות הר”ן אות ש”ו: “כל התמונות והצורות של כל בני אדם, כולם נכללים בתיבת אדם הנאמר בתורה “נעשה אדם”… וכן תיבת בהמה וחיה וכו’ הנאמר במעשה בראשית, בזו התיבה גם כן נכלל כל התמונות של כל בהמה וחיה, וכן שאר הנבראים”].

נמצא אם כן שתיבת ‘בראשית’ היא התיבה הסתומה ביותר – שהיא שורש כל התורה והעולם. ואכן תיבה זו מתבארת בפנימיות התורה בשבעים דרכים, ועליהם מיוסדים שבעים תיקוני הזוהר – שהם היסודות של כל פנימיות התורה והעולם, ובעז”ה ננסה לעשות ‘נגיעה’ בסוד תיבה זו.

***

אמרו חז”ל “בעשרה מאמרות נברא העולם” (אבות ה, א), כלומר, עשר פעמים נאמר בפרשת בריאת העולם תיבת ‘ויאמר’ ועל ידי זה נבראו כל הדברים שבעולם. ובגמרא (ר”ה לב.) הקשו ‘ויאמר – תשעה הוו’ [כי רק תשעה פעמים כתוב ‘ויאמר’], ומיישב ‘בראשית נמי מאמר הוא’ [והוא המאמר העשירי]. נמצא שתיבת ‘בראשית’ הוא אחד מעשרה מאמרות, ומחמת שלא נכתב בו בפירוש ‘ויאמר’ והוא נקרא ‘מאמר סתום’ (כמבואר בזוה”ק, ומרומז בדברי הגמרא שבת קד.).

להלן נראה ביאור העניין, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות, ובעיקר לעובדא ולמעשה.

ביאור פשט – רש”י ורמב”ן

לשון רש”י: “בראשית – אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני”, כלומר הפסוק הזה אין לו ביאור בדרך הפשט [ובהמשך נדחק לפרשו בדרך הפשט] אלא בהכרח צריכים אנו לפירוש על פי דרש, ועל זה מביא דרשת חז”ל “בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית”, כלומר, שתיבה זו מרמזת על התכלית של בריאת העולם, והפירוש ‘בראשית’ הוא ‘בשביל ראשית’ שהם התורה וישראל. והרמב”ן מוסיף על כך עוד מדברי חז”ל, שמרמז על עוד כמה עניינים הנקראים ‘ראשית’.

ובהמשך מבאר הרמב”ן, ש’בראשית’ מרמז על כח ה’היולי’ דהיינו כח מופשט, שממנו נבראו ארבעת היסודות אש רוח מים עפר, ומהם מורכבים כל הדברים שבעולם. ובפנימיות הוא מרמז על ספירת ה’חכמה’ שעליה נאמר ‘ה’ בחכמה יסד ארץ’. ובעז”ה נחפש להבין השייכות בין פירוש רש”י ש’בראשית’ מרמז על תכלית בריאת העולם, לבין דברי הרמב”ן ש’בראשית’ הוא הכח היסודי והגבוה ביותר, שממנו השתלשלו כל שאר הדברים.

הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי

ב’אור החיים’ הקדוש מבאר בהרחבה, שבמאמר הראשון שנקרא ‘בראשית’ נבראו כל הדברים שבעולם, אלא שנבראו רק ‘בכח’. ואחר כך – על ידי כל אחד מהמאמרות המפורשים [‘ויאמר אלקים יהי אור’ ‘ויאמר אלקים יהי רקיע’ וכן השאר] נבראו כל הפרטים ‘בפועל’.

והגדרת העניין מבואר בדבריו הקדושים של ה’קדושת לוי’, שבתחילה היה בריאה ‘יש מאין’ – והוא המאמר הראשון ‘בראשית’. ואחר כך נבראו כל הדברים ‘יש מיש’ – וזהו שאר המאמרים. וכל זה עולה בקנה אחד עם דברי הרמב”ן ש’בראשית’ הוא כח ה’היולי’, שרק הוא נברא ‘יש מאין’, וממנו נבראו כל שאר היסודות, שהם כבר בריאה של ‘יש מיש’.

אמנם יש להבין עניין זה בעצמו: מדוע היה כך, שבתחילה נברא הכל באופן סתום ונעלם, שהוא כח ה’היולי’, ורק אחר כך נבראו שאר הפרטים בפועל ובאופן גלוי וניכר, בדרך של ‘יש מיש’, ומדוע לא נבראו כולם ‘יש מאין’, באופן שמיד מה’אין’ המוחלט נעשו ‘יש’ מוחלט – גמור וניכר לעין’?

לעובדא ולמעשה – ליקוטי מוהר”ן

בדברי ה’קדושת לוי’ שם מבואר שהם שני דרכים בעבודת ה’; א. עבודה של ‘יש מאין’ – דהיינו ביטול מוחלט אל האין סוף שהוא שורש העולם, והתעלמות מוחלטת מהעולם כאילו אינו קיים כלל. [ועבודה זו שייך בזמנים של ‘גדלות המוחין’ גדול מאד, שאז העולם אינו תופס מציאות כלל, או להיפך בזמנים של ‘קטנות המוחין’ חזק מאד שאין לאדם כח כלל להתמודד עם העולם ואז הוא מתבטל לגמרי להשם יתברך. ב. עבודה של ‘יש מיש’ – שהיא העבודה הפשוטה והתמידית, שאנו עובדים את השם יתברך עם העולם, דהיינו לקחת את מה ש’יש’ בעולם, ולעשות עם זה מצוות ועבודת ה’ [ובפנימיות: העבודה של ‘יש מיש’ מרמז על כל הספירות מ’בינה’ ולמטה, שאז יש מציאות של העולם, ועושים מזה עבודת ה’. והעבודה של יש מיש’ הוא ספירת ה’חכמה’ (או ה’כתר’), שהוא ביטול אל ה’אין’].

ועניין זה מבואר בהרחבה, בדרך ברורה ועצה נפלאה למעשה – בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן יב), וכפי שנבאר: העשרה מאמרות הם עשרה מיני כבוד, דהיינו עשרה דרכים איך לגלות מציאות ה’ ולעבוד אותו, כי כל אחד מהם הוא ‘לבוש’ להשם יתברך, דהיינו שכל אחד מהם מגלה הנהגה אחרת של השם יתברך, שעל ידו הוא מתגלה אלינו, ועל ידו אנו יכולים לעבוד אותו ולכבדו.

ולמשל, ספירת ה’חסד’ – מרמז על הנהגת ה’ בדרך של חסד, דהיינו אהבה נפלאה וגדולה, והשפעת שפע בלי גבול. וכשיודעים שיש ספירה כזאת – אזי בכל מקום שרואים הנהגה של חסד ושל שפע, יודעים שכאן מתגלה השם יתברך בלבוש של ספירת ה’חסד’. ובדרך זה אנו יכולים לעבוד אותו ולכבדו – על ידי שאנו משתמשים במדת ה’אהבה’ להשם יתברך, לתורה או לישראל. וכן במדת החסד וההשפעה. ועל דרך זה ספירת ה’גבורה’ – שמרמז על הנהגת ה’ בדרך של דין וצמצום. ואזי בכל מקום שרואים הנהגה כזאת יודעים שכאן מתגלה השם יתברך בלבוש זה. ובדרך זה אנו יכולים לעבוד אותו, על ידי עבודת היראה, והתגברות על היצר הרע. וכן בשאר הספירות [תפארת – התפעלות וכלליות הגוונים, נצח – כח הניצחון, הוד – החן, וההודאה, יסוד – התענוג וההתקשרות, מלכות – אמונה, ואין כאן מקום להאריך ועוד חזון למועד אי”ה].

אבל יש מקומות ומצבים כאלו, שאי אפשר כלל לגלות בהם מציאות ה’, ואי אפשר לעבוד אותו שם ולכבדו. כגון:’מקומות’ – במקומות המטונפים ובבתי עבודה זרה, וכן ב’זמנים’ שאדם מרגיש רחוק כל כך שאין שייך לו כלל לכבד את השם יתברך, או ‘מצבים’ של קושיות וספיקות וכדומה. ועל מקומות [וזמנים ומצבים] אלו נאמר ‘וכבודי לאחר לא אתן’ – שמחמת גודל הטומאה שיש שם, אין הקב”ה מניח לכבודו להתגלות שם, ולכאורה במצב כזה אין שום עצה ותקווה מה לעשות.

אלא שכאן מתגלה הסוד הנורא והנפלא של ‘בראשית’. כי לכאורה יש לשאול – איך יש למקומות האלו קיום? הרי אין עוד מלבדו, ואם השם יתברך אינו מתגלה שם איך הם קיימים בכלל. והתשובה היא שבוודאי המקומות האלו מקבלים חיות מהשם יתברך, ורק על ידי כך יש להם קיום, אלא שהם מקבלים ממנו חיות בדרך נעלם ונסתר.

ובשביל זה יש מאמר ‘בראשית’ שהוא מאמר סתום, ומחמת גודל סתימתו והעלמתו – הוא יכול להחיות את המקומות הללו בלי להתגלות. וזה התשובה והעצה למי שנמצא במקומות ומצבים כאלו, שצריך לדעת באמונה שלמה ש’אין עוד מלבדו’, ובוודאי השם יתברך נמצא גם כאן, אלא שאינו יכול להתגלות כאן. וממילא צריך לחזק עצמו ולא להתייאש מתוך הרגשה של ריחוק, אלא לשאול את עצמו ‘איה מקום כבודו’ – כלומר, ברור לי שהוא כאן, ואני רק צריך לחפש אותו.

וכשעושה כן, אזי באותו רגע הוא מקבל חיות מהמאמר הגבוה הזה, שהוא זה שנותן קיום לכל המקומות האלו, וממילא, לא רק שאינו נופל יותר ומתייאש, אלא אדרבה – מהפך את הירידה שלו לעלייה הגדולה ביותר ששייך.

ובשביל זה נברא העולם באופן כזה, שבתחילה היה ‘מאמר סתום’, שאז נברא ‘יש מאין’ הכח הנעלם והנסתר שנקרא ‘היולי’. כיון שתכלית הבריאה הוא בשביל ישראל – שהם יגלו כבוד השם יתברך בעולם על ידי התורה, אבל היות ובשביל הבחירה צריך להיות גם מקומות מצבים כאלו שאי אפשר לגלות שם כבוד ה’, לכן נברא הכח הזה – שעל ידו יכולים להתקרב להשם יתברך אפילו במקומות ומצבים כאלו על ידי הביטול המוחלט להשם יתברך. ורק אחר כך נבראו שאר הפרטים באופן של ‘יש מיש’ ובאופן ניכר ונגלה לעין, כי זה מרמז על העבודה הפשוטה בכל שאר המקומות שאפשר ‘לגלות’ שם את כבודו יתברך, ששם העבודה הוא בדרך של ‘יש מיש’ – דהיינו לא להתבטל, אלא אדרבה להשתמש עם העולם לכבד את השם יתברך.

והוא ממש העניין המבואר בקדושת לוי, שבדרך כלל עבודת האדם הוא ‘יש מיש’, דהיינו לגלות כבודו יתברך על ידי הדברים שישנם בעולם, שיכולים לגלות שם ועל ידם כבוד ה’. אבל לפעמים אי אפשר לעבוד ‘יש מיש’, כי יש מקומות ומצבים שאי אפשר לגלות כבוד ה’, ואז צריך לעבוד בדרך של ‘יש מאין’, כלומר, להתבטל אל המאמר הסתום, ולהמשיך חיות גבוה כזה שאינו יכול להתגלות כלל, אבל הוא החיות הגבוה ביותר שיש.