ארכיון לחודש : ינואר, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 17

כשמישהו מציע לך משהו – אתה נוטה לקבל אותו?

תלוי כמובן מה הוא מציע. אבל יותר ממה שתלוי ‘מה’ הוא מציע, תלוי ‘איך’ מציע, ומה ה’סיבה’ שהוא מציע זאת.

***

כשהקב”ה הציע את התורה לאומות העולם – הוא הציג כביכול את מרכולתו בצורה רשמית ומכובדת, כאומר להם: הסחורה שלי היא טובה, אבל זו החלטה שלכם. והם, כסוחרים ותיקים – נגשו אל הסחורה, מששו אותה, בדקו אותה, והשיבו באותו מטבע ‘תודה, לא מעוניינים’.

כשהוא הציע את זה לנו – הוא הציג את זה עם כל הרגש שבדבר. זו לא ‘סחורה’ אלא הבת שלי, והסיבה שאני מציע לכם אותה – היא משום שאני נמס כביכול מרוב אהבה אליכם. ואין זו הצעה ‘לקחת’ את המתנה וללכת הביתה, אלא לעשות ‘חתונה’, ולהתחיל חיים חדשים – גם לכם וגם לי כביכול.

וגם אנחנו מצדנו – השבנו באותו מטבע. כל המסע אל מדבר סיני, החנייה, הגישה אל ההר – היו מלווים בהתרגשות מרובה של ‘אהבה מקלקלת את השורה’. וכשהאוצר הוצע בפנינו – לא התייחסנו אליו כ’סחורה’, אלא בספונטניות מרגשת ענינו – כולם, יחד, ובבת אחת – את התשובה המרגשת ביותר בהיסטוריית העולם ‘נעשה ונשמע’, עד שמלמעלה כביכול הייתה פליאה ‘מי גילה רז זה לבני’…

ועל זה נאמר הפסוק ‘זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך’. אין כאן משא ומתן, אלא התפרצות של אהבה, שפתח את הדרך לחיים חדשים – שלנו, ושל כל העולמות.

[בכדי לקבל קצת הרגשה בעניין, מן הראוי לקרוא כמה שורות מלשונו הקדוש של האור החיים בפרשתנו, באותם פסוקים המתחילים בלשון ‘בחודש השלישי’, ולראות כיצד נפשו יוצאת בדברו, ואף הנייר והמילים לא מצליחים לכלוא את התפרצות האהבה עד כלות. אשרי עין ראתה זאת]

***

הגישה הזאת צריכה ללוות אותנו גם בקיום התורה.

כשניגשים לקיום מצוה, או להימנע מעבירה – יכולים לגשת בשתי אופנים; הראשון וההגיוני – אני עומד לעשות דבר חכם, דבר נכון, ועומד לקבל עליו שכר. השני, הלא הגיוני, אבל האמיתי – השם יתברך מסתכל עלי בהתרגשות, ומצפה לרגע הזה בו אעשה את זה, ובעת הפעולה – אני נושק לו כביכול, ומקבל נשיקה בחזרה.

מובן שגישה כזאת – שהיא הכי אמיתית שבעולם, והיא המבדילה בינינו לבין גוי – יוצקת רגש וצבע אחר לחיים שלנו, והופכת אותם למשהו חי ומרגש מאד. וכמובן – מוסיפה בידנו כוחות אין-ספור לקיום המצוות, ועמידה בנסיונות. ומכניסה בתוכנו בוז לכל המיאוס והגועל של העולם – האסור והמותר.

מספיק כמה שניות ביום לחשוב על זה, ולנסות להרגיש את זה – כדי להתרגש, לשמוח, ולהרגיש בכל העצמות את ה’אשרינו’ הגדול. 

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 16

הרב שלך – הוא ‘תלמיד חכם’ או ‘צדיק’?

או: מה בעצם אתה אמור לחפש כדמות לחיים שלך, תלמיד חכם או צדיק, ואיזה מהם חשוב יותר?

***

בעם ישראל ישנם שני סוגי דמויות של מנהיגים – תלמידי חכמים, וצדיקים. ‘תלמידי חכמים’ הם אלו שעוסקים בלימוד התורה, מבינים אותה ויודעים אותה. ואצלם באים ללמוד תורה, או לשאול פסקי הלכה כדת מה לעשות. ‘צדיקים’ הם אלו שעוסקים בדבקות ועבודה פנימית, ואצלם באים לפעול ישועות, ולהתקרב להשם יתברך.

עם ישראל צריך את שניהם, וכל אחד זקוק לשניהם. כל יהודי צריך שיהיה לו רב ורבי. ‘רב’ כדי לשאול שאלות בהלכה, ולהתייעץ עמו בענייני החיים. ו’רבי’ כדי להתקשר אליו ועל ידי זה להגיע לדבקות בה’ שזהו התכלית.

***

אבל כאן יש חידוש, ושתי תנועות הפוכות.

כשאתה מחפש ‘רב’ – לא חייבים לחפש את הרב הכי גדול, אלא את הרב הכי זמין והכי פרקטי. ‘רב’ צריך להיות מישהו שיודע לענות על השאלות היומיומיות [כמובן, מתוך לימוד תורה ושימוש תלמידי חכמים, ולא מתוך הבטן], ותו לא. כשמגיעים שאלות רציניות יותר – הוא יודע להעביר אותם לרבנים יותר גדולים, וכשמגיעים שאלות הלכתיות או הנהגתיות הרות גורל – הם מועברים לגדולי ישראל. אין שום צורך שיהודי פשוט יהיה לו קשר ישיר עם גדולי ישראל, זה לא נצרך וגם לא אפשרי.

לעומת זאת כשמדובר על ‘צדיק’ – תחפש את הצדיק הכי גדול. כי כשמדברים על עבודה פנימית, ועל דבקות בה’ – אז אנחנו נקראים ‘חולים’, ובשביל חולה גדול צריך ‘רופא גדול’, ולכן צריך מישהו ‘גדול’, וכמה שיותר גדול, ואם אפשר אז ‘הכי גדול’ – שהוא זכה לדרגות הגדולות ביותר, ויודע איך להעביר את זה לאנשים הרחוקים ביותר.

***

בתחילה, כל עם ישראל היה מגיע למשה רבינו. המטרות היו שלשה: א. ללמוד ממנו תורה. ב. לשאול אותו עצה, ודיני תורה. ג. להגיע לדבקות ו/או לפעול ישועות (רמב”ן).

יתרו אמר למשה רבינו: את שתי המטרות הראשונות – יוכלו למלא גם אחרים; שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים. אתה תלמד אותם את התורה, והם יוכלו ללמד את האחרים, וגם לענות לשאלות ועצות [ומה שמורכב יעבירו לדרגות הגבוהות יותר, עד למשה רבינו]. אבל את המטרה השלישית – אתה בעצמך תמשיך למלא, כי בזה אסור להתפשר (שם).

זו ההקדמה לקבלת התורה, לאמר: תלמיד חכם אתה צריך להיות בעצמך. צדיק – תחפש את הצדיק הגדול ביותר, אל תתפשר על פחות.

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 14

האם אתה מעניין מישהו?

מסתבר שכן, יש בך משהו מאד מעניין, ומרגש.

***

בעולם יש היררכיה. יש נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי קונגרס, וכן הלאה. היכולת של האזרח הממוצע לתפוס קשר עם מישהו ‘מלמעלה’, ולרגש אותו – רחוקה מאד, עד בלתי אפשרית. מה לעשות? אתה בסך הכל אזרח מן השורה, לא מרגש.

וזה אפילו בעידן המודרני בו אותו ‘ראש ממשלה’ זקוק לך ונשען על קולותיך. מי מדבר על אותם זמנים בהם היו מלכים ופריצים; הסיכוי בהם אדם פשוט מצליח לחדור לתודעתו של המלך – שוה לסיכוי שנמלה קטנה בין אלפי נמלים תתפוס את תשומת לבך, ותגרום לך למחות דמעה מהתרגשות…

אז את מי אתה כן מעניין? במקרה הטוב את החברים הקרובים, ואם יש לך קצת מעריצים – אתה יכול להיות מאושר. והיה, אם ביום מן הימים – תחליט לזנוח את החברים, ולברוח מהמעריצים – תאבד את טיפת תשומת הלב האחרונה שנותרה לך.

***

כעת לסיפור אמיתי שהיה.

יום אחד נערכה סעודה חשובה במדבר. במזרח יושבים אהרן הכהן ושבעים זקנים. בשולחן המרכזי ישבו מן הסתם שרי האלפים, בשורות הסמוכות שרי המאות ואולי גם שרי החמישים. ושאר העם מגדול עד קטן נשארו לעמוד על הפרענצ’עס ולהסתכל מרחוק.

אבל היה עוד מישהו באותו מזרח, וקראו לו ‘יתרו’. ובשונה ממה שמסתבר – הוא לא היה לא שר חמישים, ולא שר מאה, ובוודאי לא שר אלף. הוא אפילו לא היה מבני ישראל, אלא אדם פשוט מאד. אמרנו ‘פשוט’? זו מחמאה עבורו. מטונף בכל אפשרויות הטינוף שבעולם, ואין שום סיבה בעולם שאפילו יהודי פשוט יעיף לעברו מבט, מי מדבר על ההיררכיה העליונה שבעם ישראל ובעולם ובכל העולמות. אפילו החברים שלו כבר לא חוננו אותו במבט, הוא היה בודד, עזוב ומבויש.

ולמרות זאת – הוא זוכה לכבוד מלכים. משה רבינו – לא פחות ולא יותר – משתחווה לו!! ואחר כך מושיב אותו ב’מזרח’, ולא מתיישב לצדו – אלא מגיש לו את האוכל!!! אפשר לתפוס תמונה כזאת? האם זה היה נכנס בעיתונות החרדית?!…

***

מה ההסבר?

הוא הצליח לרגש אותם! ולא רק אותם – אלא כל העולמות, שמעולם בהיסטוריה לא היו מרוגשים, כמו באותו רגע – בה הגיע אותו אדם פחות ושפל, ואמר ‘כי גדול ה’ מכל האלוקים’. הצעד הזה – הפך להיות ה’מזרח’ של דור דעה, וה’מבוא’ לפרשת קבלת התורה.

כי ככה זה בעולם הרוחני והאמתי. שם יש לך סיכוי לתפוס עניין, ולגרום התרגשות – שאף אחד מהשורה הראשונה לא מצליח לעשות; לא המלאכים, ואפילו לא הצדיקים. כשאתה, שמרגיש כזה קטן, פצפון, לא ענייני, ולא שוה אפילו תמונה – פותח עיניים בשנת 2019 ואומר ‘שמע ישראל’, כל השמים רועשים מהמחאת כפיים.אתה לעולם לא ‘מיותר’, מקסימום אתה ‘יתרו’.

פרשת בשלח היא הרביעית בסדר חומש שמות, ובסדר ה’שובבים’ – שהם הפרשיות של התהוות ולידת עם ישראל עד היותו בגדלותו.

לאחר שבפרשיות הקודמות סיפר הכתוב על גלות מצרים, עשרת המכות ויציאת מצרים – מספר הכתוב בפרשה זאת על עוד חלק ביציאת מצרים, והוא ‘קריעת ים סוף’. ומיוחדת היא פרשה זאת – שהשבת נקראת על שמה ‘שבת שירה’.

‘קריעת ים סוף’ איננו עוד ‘פרט’ ביציאת מצרים, אלא יציאת מצרים ‘חדשה’ בפני עצמה. ולכן יש לנו שני ימים טובים – יום טוב ראשון של פסח על יציאת מצרים, ויום שביעי של פסח על קריעת ים סוף.

למעשה, כל מה שהיה ביציאת מצרים – חזר ונעשה בקריעת ים סוף: א. מכות למצרים ונסים לישראל. ב. ביזת מצרים וביזת הים. ג. גילוי שכינה. ולא רק שחזר ונעשה שוב, אלא באופן גדול ורחב יותר [‘עשר מכות’ מול ‘חמישים’, ‘נקודות הכסף’ מול ‘תורי זהב’, וגילוי שכינה לעומת ‘ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל’].

העניין הזה אומר דרשני: מאחר שיצאו כבר ממצרים, מה היה חסר עוד כדי להמשיך לקבלת התורה ולארץ ישראל. ומפני מה הוצרך עוד שלב באמצע של קריעת ים סוף, שכאמור, אינו רק עוד ‘שלב’ אלא ‘יציאת מצרים בפני עצמה’.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ויהי בשלח פרעה את העם’ – מדוע נכתב בלשון ‘ויהי’ שהוא לשון צער, הרי אין שמחה גדולה מזו (אוה”ח).

ב. ‘ויסב אלוקים את העם דרך המדבר’ – צריך להבין סיבת הדבר, מפני מה לא הלכו מיד לארץ ישראל, אלא באריכות דרך המדבר. ואם משום המלחמות – ה’ איש מלחמה ויעשה עבורם נסים, כמו שממילא היה כשבאו לארץ ישראל.

ג. ‘דבר אל בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות וגו’ ואכבדה בפרעה’ – שתי תמיהות בדבר: א. מפני מה הוצרך כל העניין, וכי לא די בכך שכבר יצאו ממצרים. ב. אחר שנאמר לעם ישראל בפירוש שזה מה שעומד להיות – שירדפו מצרים ויהיה להם מכה – מפני מה נתעורר בהם כזה פחד (אוה”ח).

ד. ‘מה תצעק אלי’ – אלא למי יצעק? (אוה”ח) בוודאי שהדבר הנכון הוא לצעוק לה’ עד שיושיעו. ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’ – להיכן? (זוה”ק).

ה. מדוע דווקא בקריעת ים סוף אמרו שירה ולא ביציאת מצרים, וכי לא די בכל הניסים שהיו ביציאת מצרים בכדי לומר שירה.

ביאור הפשט

א. מתוך דברי הרמב”ן מתבאר שהיה להם אמונה בה’ יתברך אבל לא במשה רבינו. ולכן כשראו את המצריים רודפים אחריהם חשבו אולי משה בדאי חלילה, ומה שאמר להם לחזור לא היה על פי השם. ועל ידי קריעת ים סוף התחזקה אמונתם גם במשה רבינו, כמו שנאמר ‘ויאמינו בהשם ובמשה עבדו’.

ומה שכתוב ‘מה תצעק אלי’ הביאור הוא שאין צורך לצעוק כי כבר הבטחתי לך ‘ואכבדה בפרעה’, ובוודאי יהיה נס. ולכן ‘דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך’ ותקרע להם את הים.

ב. באור החיים הקדוש ביאר הלשון ‘ויהי’ שהצער הוא ‘בשלח פרעה’, דהיינו מה היה נראה שהיציאה ממצרים היה ברצונו של פרעה, והיה נראה כאילו פרעה שלח אותם. ובשביל זה היה צריך גם קריעת ים סוף, לגלות שכל זה הוא בעל כרחו של פרעה, ורק על ידי גדולת ה’.

ומה שהתעורר בהם פחד, הוא לא משום פרעה והמצריים, אלא משום שראו שר של מצרים רודף אחריהם, וחשבו שהתעורר עליהם דין והם הולכים להיאבד חלילה.

ובאמת היה קטרוג עליהם ואמרו ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’, ולכן אמר השם יתברך ‘מה תצעק אלי’ כביכול אין בידו להושיע מחמת קטרוג מדת הדין, אלא רק אם יעשו מסירות נפש ‘ויסעו’ לתוך הים, ואז הם ראויים לנס, וכן היה.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש על הפסוק ‘מה תצעק אלי’ מבואר ‘בעתיקא תליא מילתא’, כלומר שאי אפשר להושיע על ידי תפילה וצעקה, אלא על ידי הארה של מדות הרחמים הנקראים ‘עתיק’ [שהוא אור הכתר]. ובהמשך מבואר סוד גדול בעניין זה, ומסיים ‘בההוא מילה לא תשאל ולא תנסה’, דהיינו שאסור לחקור אחר העניין הזה שהוא סוד קריעת ים סוף.

ובשער הכוונות מסופר שהאריז”ל הלך עם מהרח”ו לשדה, ומהרח”ו ביקש ממנו שיגלה לו עניין קריעת ים סוף. ואמר לו שהוא סוד שאסור לגלות (כמו שכתוב בזוהר). אבל אחר שמהרח”ו הפציר בו היה מוכרח לגלות, וגילה לו הסוד, שהוא עניין ‘הייחוד בקטנות’, ומיד כשגילה לו הגיע עורב ועמד על האילן והתחיל לצפצף, והאריז”ל הקשיב ושמע שבא לבשר לו על פטירת בנו, מחמת שגילה הסוד. אמנם בוודאי אחר שכבר נתגלה – תורה היא וללמוד אנו צריכים. 

והביאור בקיצור הוא, שיש ייחוד שנעשה בזמן ‘גדלות’, ויש ייחוד שנעשה בזמן ‘קטנות’. הייחוד שנעשה בזמן הגדלות – הוא ייחוד שנעשה בעיקר על ידי אתערותא דלעילא, והייחוד שנעשה בזמן הקטנות [שלכאורה הוא מצב שאי אפשר לעשות בו ייחוד, והוא חידוש בכלל ששייך בו ייחוד] הוא בעיקר על ידי אתערותא דלתתא. וזה החילוק בין יציאת מצרים לבין קריעת ים סוף – שביציאת מצרים היה בעיקר התעוררות מלמעלה, ובקריעת ים סוף היה בעיקר התעוררות מלמטה, וכפי שיתבאר.

---

וביאור העניין הוא כך [על פי המבואר בקדושת לוי ושאר ספרי חסידות, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות]:

ביציאת מצרים לא היה לישראל שום זכות להינצל, כמו שכתוב ‘ואת ערום ועריה’ – ונתן להם הקב”ה שתי מצוות שהם דם פסח ודם מילה, ועל ידי זה היה בהם ‘זכות’ שיוכלו לצאת ממצרים, כמו שכתוב ‘ואומר לך בדמייך חיי’. אמנם עדיין לא היה בהם ‘כח’ לצאת כי היו במ”ט שערי טומאה, ובשביל זה האיר עליהם אור גדול מאד שלא לפי מדרגתם [ושלא כסדר] ועל ידי זה יצאו ממצרים.

בקריעת ים סוף כבר לא היה בידם שום זכות, והיה עליהם קטרוג גדול והיו נתונים בדין אם להיאבד ח”ו או להינצל, כי מדת הדין קטרג ואמר ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’. וכאן כביכול לא רצה השם יתברך לסייע להם מלמעלה, אלא שהם יסייעו לעצמם מלמטה ועל ידי כך יהיה תשובה למדת הדין.

כי התשובה האמיתית על הקטרוג הזה הוא: מה עניין שמיטה להר סיני? המצריים אינם עם ה’ ונחלתו והוא אינו חפץ בהם, ואילו אנו ‘בני בכורי ישראל’, חלק ה’ ונחלתו אשר בחר בנו ורצה בנו. ולכן הוא רוצה להושיע אותנו ולא אותם. אלא שאת הגילוי הזה היינו צריכים אנחנו לגלות, משום שבגילוי זה יש שני חלקים; יש את בחירת השם יתברך בנו, ויש כביכול את הבחירה שלנו בהשם יתברך. וביציאת מצרים התגלה שהשם יתברך בחר בנו אבל לא נתגלה עדיין שאנו בוחרים בו, וזה היה צריך להתגלות בקריעת ים סוף.

ובשביל זה אמר השם יתברך למשה רבינו ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’. ויש בזה שני מובנים – מסירות הגוף או מסירות הנפש. כי מצד אחד יכול להיות שכוונתו הוא לאבד עצמם על קידוש ה’, ומצד שני יכול להיות שכוונתו להיכנס לים מתוך אמונה שלמה שבוודאי יתרחש נס. ואמנם גם מסירות הגוף הוא דבר גדול – אך זה יכול להיות גם מסירות של עם עבור מלכם, אבל מסירות הנפש דהיינו להיכנס מתוך אמונה שבוודאי יושיע אותם – זה שייך רק בין אב לבנים. והם עשו מסירות נפש ולא רק מסירות הגוף כמו שכתוב ‘ויאמינו בה’ ובמשה עבדו’.

ועל זה נאמר ‘זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’. כי ביציאת מצרים התגלה החסד של השם יתברך אלינו, אבל בהמשך התגלה החסד שלנו כביכול עם השם יתברך. הן בהסכמה ללכת במדבר ולא מיד לארץ ישראל, הן בכניסה לתוך הים. וכאן היה כביכול הבחירה מצידנו.

---

וזה הסוד של הייחוד בקטנות.

סדר הייחוד הוא שמגיע אור מלמעלה, והאדם מתחבר אליו מלמטה. [ואמנם גם זה צריך להתחיל על ידי אתערותא דלתתא, אבל את פעולת הייחוד מתחיל המשפיע, וההארה ממשיך אל המקבל]. וזה נקרא ‘ייחוד בגדלות’, וכמו שהיה ביציאת מצרים.

אבל יש זמנים של קטנות, שאז האדם אינו מרגיש שום אור, כלומר שאינו מרגיש כלל שהשם יתברך נמצא כאן, אלא הכל נראה טבע וחושך וקטנות. ובמצב הזה לכאורה לא שייך ‘ייחוד’ כי אין הארה בכלל. וזה היה המצב בקריעת ים סוף, שאמנם הודיע להם תחילה שמצרים ירדפו אחריהם, אבל חוץ מעצם הרדיפה נפלו למצב של ‘קטנות’ עד שלא הצליחו לגרש את הפחד על ידי הדעת, כי לא היה דעת אלא קטנות.

ובמצב כזה לא שייך תפילה, כי לכאורה אין למי להתפלל, שהרי לא נראה בכלל שהוא נמצא כאן. ולכן אמר לו ‘מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו’, כלומר שיתעוררו לעשות ייחוד בקטנות, שלכאורה אינו שייך כלל, אבל במסירות נפש שייך לעשות ייחוד בקטנות, כי זה גופא הייחוד – לגלות שגם כשאין הארה ואין מצב של ייחוד, אני מוכן להשליך עצמי לים מתוך אמונה שבוודאי יש כן ייחוד, ואז מתגלה הארה גדולה שנקראת ‘עתיקא’ והוא גילוי גדול של רחמים ואור שלא לפי הכללים, אלא גילוי בעצם, והוא מתגלה דווקא בייחוד של קטנות.

ומתוך כך התעוררו לומר שירה, כי כאן התגלה שלימות הבחירה והייחוד – לא רק מצדו יתברך [שזה נקרא ‘שיר’ לשון זכר, כמו שכתוב ‘השיר יהיה לכם כליל התקדש חג’] אלא גם מצדנו, כביכול גם אנו בוחרים בו, והוא חפץ בכך ומשתוקק לזה, וזה שלימות הייחוד שמביא לידי שירה [לשון נקבה].

וזה היה גם הטעם שסבב אותם במדבר, כי אם יהיה מלחמה לא יעשה להם ניסים מאחר שרוצה אתערותא דלתתא, ואז מחמת המלחמה יכול להיות שיפלו בדעתם ולא יילחמו. ובשביל זה סבב אותם למקומות שאין מלחמות, אבל סיבב המעשה של קריעת ים סוף כדי לגלות את האתערותא דלתתא, וכן אחר כך בפרשת המן ובמשך כל שנות הליכתם במדבר שהכל היה צריך להיות באותערותא דלתתא, ולאחר מכן כשכבר התגלה הייחוד מלמטה – אז כשהגיעו לארץ ישראל היה נסים מלמעלה.

Podcast: Play in new window | Download

החיזוק יומי # 11

אם תסכם את התחושה המרכזית שלך בחיים במילה אחת –
נראה שהיא תהיה: מסוחרר!

---

כל אחד מאחל לעצמו חיים טובים. חיים של הצלחה, של התקדמות. ימים נעימים בהם התכניות זורמות כמו מים, המזג אויר נעים ומוצלח, חשבון הבנק נמצא בפלוס ולפחות לא במינוס, ואם אפשר – גם הצלחה בעבודת ה’.
אף אחד לא אוהב צרות, ואפילו לא ימים ‘לא מוצלחים’. בהם הכל הולך הפוך, מזג אויר מעונן ומצב רוח גשום, טלפונים מהבנק וכיוצא, אין חשק לכלום, ואפילו סידור התפילה מזעיף פנים כשפותחים אותו. בקיצור, ימים קשים.
אבל אילו לפחות זה היה מסודר. ימים שלמים מהסוג הראשון, ולעומתם ימים שלמים מהסוג האחרון, מילא. זה לא נחמד אבל לפחות מסודר וברור. אני יודע לקראת מה אני הולך; אם היום התחיל עם רגל ‘ימין’ – אני יודע שהיום אני מוזמן ללקק דבש, ואם התחיל חלילה עם רגל ‘שמאל’ – אני מכין את עצמי להתמודדות חזיתית.
הבעיה העיקרית היא שזה פשוט לא מסודר. בכל יום יש לנו ‘טעימה’ נדיבה מכל הסוגים ומכל המינים, כמו סעודת פירות ט”ו בשבט. קצת מתוק, קצת מלוח, קצת חריף, וקצת בלי טעם. הצלחה קצרה, ולאחריה התמודדות ארוכה, ומיד לאחריה שוב הצלחה נחמדה, ושוב נפילה.
וזה מכניס אותנו למצב של ‘סחרור’. הרגשה של קרוסלה – למעלה, ולמטה, ושוב למעלה ושוב למטה. והמצב הזה מונע את האפשרות להתמודד: כי איך תתמודד עם מצב לא ברור, ועם המציאות בה אתה בעצמך כבר מרגיש כמו שיכור.

---

התיאור הזה אינו ‘המצאה’, אלא תיאור מפורט שמופיע בספר תהלים (פרק קז).
דוד המלך מתאר באריכות שלשה סוגי מצבים של התמודדויות; האחד – הולכי מדברות, שאינם מוצאים את דרכם החוצה. השני – שבויים בית האסורים שאינם יכולים לצאת משם. השלישי – חולים שמתייסרים בחוליים. אלו הם סוגי התמודדות מוכרים, שכל אחד מהם יותר חמור מקודמו, והם כולם מביאים את האדם לצעוק לה’, עד לישועה השלמה והמוגדרת; מציאת הדרך, יציאה מבית האסורים, ורפואה שלמה.
לאחר מכן הוא עובר לתאר סוג התמודדות רביעית, של נוסעי הים. שם בתחילה הכל מתנהל על מי מנוחות, והם רואים נפלאות ה’ שרק בים אפשר לראות. ואז מגיע רוח סערה – ומאז הכל היסטוריה, הם לא זוכרים איפה זה למעלה ואיפה זה למטה, וההגדרה היא – ואנחנו מזדהים איתה מאד – ‘יחוגו וינועו כשיכור’.

---

אז מה הישועה?
כשתקלוט שיש לך תפקיד מוגדר ומיוחד – בכל אחד מהמצבים בו אתה נמצא, בין מצבים שאתה מאחל לעצמך ובין מצבים שלא – דבר ראשון תפסיק להרגיש ‘שיכור’, וברגע שתפסיק להיות שיכור – תתחיל להרוויח מכל סיטואציה.
עם ישראל יצא ממצרים, ובמקום ללכת לארץ ישראל – הם מתחילים לעשות סיבובים. אבל זה לא ‘במקום’ אלא זה הדרך. הדרך לארץ ישראל – עוברת דרך הסיבובים, והדרך לישועה שלך – עובר דרך הסחרחורות שלך.
אם תבין זאת – במקום להרגיש ‘מסובב’, תרגיש ‘מסובין’. אותה תנועה, אבל של חירות!