ארכיון לחודש : אפריל, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 42

אתה חושב שאתה גדול?

אתה הרבה יותר גדול! רק אל תסתיר לעצמך את עצמך!!!

***

הקניין השביעי מקנייני התורה – הוא ‘בענווה’.

ה’ענווה’ נתפסת כתכונה מגבילה, מקטינה ומצמצמת. כאומרת: תרגיש את עצמך קטן ואפסי, וממילא אל תנסה אפילו לגעת בדברים גדולים, כי מי אתה ומה אתה, ומה פתאום שתעז למשש דברים שהם הרבה יותר גדולים וענקיים ממה שאתה יכול להכיל ולתפוס.

והאמת היא הפוכה לגמרי. הענווה היא התכונה והתנועה שמשחררת אותנו מכל המחסומים ומכל ההגבלות. ומאפשרת לנו לגעת, ובאמת, בדברים הכי גדולים הכי גבוהים והכי עמוקים, בלי לחשוש ובלי להיתקע.

***

שאלה קטנה: ‘גאווה’ הוא דבר טוב או רע? אם הוא טוב, מדוע הוא אסור וכל כך חמור, ואם הוא רע, מדוע הקב”ה משתבח בו [‘ה’ מלך גאות לבש’ ועוד הרבה].

התשובה היא: ‘גאווה’ היא גילוי נוכחות חזקה, שממלאת את החלל. ובכן, אם אתה ממלא את העולם בנוכחות שלך, זה גרוע מאד. אבל אם המקום מתפנה מנוכחותנו, ותחתיו מתגלה בו הנוכחות של השם, ובמלואה – זה דבר מצוין, הכי מצוין שיש.

***

ובחזרה לעניינו. התפיסה הטבעית בה אנו תופסים את עצמנו – הוא כמציאות נוכחת. מציאות לא גדולה אמנם, מטר וחצי פלוס, על כחצי מטר. עם רמ”ח איברים ושס”ה גידים, ו’רמת משכל’ מסוימת, קטנה או קטנה יותר – אבל קיימת.

והנוכחות הזאת – מגבילה אותנו מאד. כשאתה רואה את עצמך כמציאות, ובודק את המוח שלך ואת היכולות שלך לפי ה’מציאות’ הזאת – אתה באמת קטן מאד. פצפון. ולא מסוגל כמעט לכלום. ואם ה’קטן’ הזה עוד מרגיש עצמו משהו: חכם, גיבור, עשיר, או צדיק, תלמיד חכם, ומקובל – הוא סוגר על עצמו את הגולל, להגיע אי פעם למשהו אמיתי.

אבל, ברגע בו נסכים לוותר על הנוכחות שלנו, ולהבין מראש שהחתיכה הזאת של המטר וחצי, עם כל האי-קיו המדהים שלה – היא בדיחה. אם נסכים להזיז את זה הצידה, ולאפשר כאן ממילא נוכחות אמיתית של השם יתברך – ברגע הזה נפתחים כל השערים, ופתאום תגלה איזה גדול וענק אתה יכול להיות.

[וכמובא בליקוטי מוהר”ן (סימן קי): “כי התורה היא רוחניות. ואשר זך ישר פעלו ושכלו רוחני, יכול לתפוס כל התורה כולה ולא ישכח דבר. כי דבר רוחני אינו תופס מקום. ויכולה התורה להתפשט ולשכן בשכלו. אך מי שהוא מגשם דברי התורה, ועושה ממנה ממשות, אזי יש לה שעור וקצבה, כמה הוא יכול לתפוס בשכלו ולא יותר” עיי”ש].

אתה יכול לזכות לכל טוב: שכל נפלא, השגות עצומות, מדות מתוקנות, נסים ונפלאות, וכל ההשפעות – אם רק לא תחסום את האויר, ותאפשר לשפע הזה לזרום.

החלק של השיעור על חול המועד ושביעי של פסח נמצא רק בשיעור להאזנה ולא בסיכום בכתב

פרשת ‘אחרי’ היא הפרשה השישית בסדר ויקרא, ואף היא עוסקת בענייני הקרבנות ותיקון האדם. בתחילת הפרשה מבואר סדר הקרבנות של יום הכיפורים, ולאחר מכן איסור במות ואיסור דם. ובסיום הפרשה איסור עריות.

סדר עבודת יום הכיפורים קובע פרשה לעצמו, מלבד מה שהוא מוזכר יחד עם שאר המועדים בפרשת אמור ובפרשת פנחס. ואת הסדר הזה קוראים בקריאת התורה של יום הכיפורים [וגם המשך הפרשה, שעוסק בענייני עריות קוראים בו ביום במנחה].

הסדר הזה מתייחד בכמה וכמה דברים, שאינם מצויים כלל בשאר זמנים ושאר קרבנות. וכיום שאין לנו את סדר העבודה, אנו אומרים אותו בתפילת מוסף של יום הכיפורים בהתעוררות גדולה. ויש מקום ללמוד ולהבין מהות עניינו של סדר העבודה הזה, ועל ידו להבין עניין יום הכיפורים בכלל.

התמיהות שבפרשה

א. ‘אחרי מות שני בני אהרן’ מה טעם להזכיר עניין זה כאן. ומדוע זה ה’הקדמה’ לסדר יום הכיפורים. [וגם צריך להבין מהו ‘וידבר ה’ אל משה’ – איזה דיבור נאמר כאן למשה, ואין לומר שנאמר לו לומר לאהרן, כי זה מבואר בפסוק שלאחר מכן ‘ויאמר ה’ אל משה אמור אל אהרן אחיך’].

ב. מהו עניינו של קודש הקדשים, ומדוע צריך להיכנס אליו דווקא ביום הכיפורים. ומה הם הקרבנות המיוחדים שמכניסים לשם.

ג. מהו ‘עזאזל’, ומדוע שולחים לשם את השעיר. ובכלל, צריך להבין עניינם של שני השעירים, שמצד אחד צריכים להיות שוים לגמרי [במראה, בקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד], ולהביא את שניהם לבית המקדש. ומצד שני מפרידים ביניהם; האחד – נכנס לקוד הקדשים, והשני נשלח לעזאזל. ומדוע כל זה נעשה דווקא על ידי ‘גורל’ ולא על ידי ‘בחירת’ אדם.

ד. ביום הכיפורים הוא זמן מחילת עוונות. ובשביל זה עושים כל סדר העבודה הזה, ובנוסף, צריך להתענות. וצריך להבין מה השייכות בין כל אלו לבין כפרת עוונות.

ביאור הפשט

א. ‘אחרי מות’ – ברש”י באר (על פי דברי חז”ל) שהזכיר מיתת בני אהרן, כדי לחזק את האזהרה שלא ייכנס בכל עת אל הקודש, כדי שלא ימות כמותם. והרמב”ן מבאר שפרשה זו נאמרה מיד לאחר מיתתם [יחד עם האזהרה על שתיית יין], ומחמת שלא נכתב במקומו הזכיר הכתוב באיזה זמן נאמרה הפרשה [וכך הוא בכל פרשה שלא נכתבה במקומה, שהפסוק מבאר מתי היה זמנה].

באור החיים הקדוש מבאר, שמיתת בני אהרן היה על חטא העגל (כמובא גם ברש”י בפרשת שמיני), וקודם לזה לא היה אהרן יכול להיכנס לקודש הקדשים, ורק ‘אחרי מות שני בני אהרן’ הוא יכול לעשות הסדר הזה ולהיכנס לקודש הקדשים. כמו כן, בא הכתוב להדגיש גם להיפך, שאף שנתכפר לו אינו יכול לבוא בכל עת, וגם לא בבגדי זהב. ובזה הוא מבאר גם מהו ‘וידבר ה’ אל משה’, שאף את משה הזהיר על כך, שלא יסבור שכיון שהוא גדול מאהרן לא נאמרה לו אזהרה זו.

ב. עזאזל: ברש”י מבואר שהוא מלשון ‘עז’, מחמת שהוא צוק גבוה וחתוך. והרמב”ן מבאר על פי סוד, שזהו שמו של הס”מ, ושולחים לו מנחה ביום הכיפורים כדי שלא יקטרג, ולכן שולחים זאת למדבר שהוא מקום חורב ושממה ושם הוא מקומו. אמנם מוסיף לבאר שאין זה חלילה ש’אנו’ מקריבים לו קרבן, אלא אנו שליחים מהשם יתברך להביא לו (עיי”ש באריכות).

וכמו כן, מבואר בדברי האור החיים הקדוש, ומרחיב לבאר העניין – שבכל מעשה של אדם, לטוב או חלילה לרע, הוא מוליד כח כזה. והכוחות הרעים שנבראו ממעשיו הם אלו שמענישים אותו. והתיקון לזה, הוא לבטל את הכח הזה וממילא הוא ניצול מעונש. ויש בזה שלשה דרגות: א. שוגג, יכול להתכפר בקרבן – כאשר ב’סמיכתו’ הוא מכניס כל כוחות הרע בקרבן ושוחטו. ב. מזיד של טומאת מקדש וקדשיו, מתכפר ביום הכיפורים על ידי הפר והשעיר שנעשים בפנים. ג. מזיד של כל העבירות מכניס בתוך השעיר השני, ומחמת גודל המיאוס שולחים אותו לעזאזל, ושם הוא מתבטל.

ג. עינוי: הכתוב קורא לעינוי זו בשם ‘תענו את נפשותיכם’, ומזה מבואר שאין הכוונה לסתם עינוי הגוף, אלא לעינוי הנפש. והכוונה לתענית של אכילה ושתיה, ולא כדעת הקראים ‘מחוקי השם’ (רמב”ן ואור החיים). וצריך להבין מה החילוק בין עינוי הגוף לעינוי הנפש, ומה התכלית של עינוי הנפש.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר על הפסוק “בעצם היום הזה תענו את נפשתיכם” – ‘לאכנעא לבא, לאדבקא רעותא דלבא לקדשא בריך הוא’, והעניין מבואר בהרחבה בליקוטי מוהר”ן (סימן קעט) ‘שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב, ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקדוש ברוך הוא, לאדבקא רעותא דלבא’, ובזה מתבאר כל עניין יום הכיפורים, כמבואר בליקוטי הלכות, וכדלהלן.

כפרת עוונות – על שום מה

צריך להבין מהו סליחת העוונות של יום הכיפורים. ואיך ייתכן שאדם עושה מה שעושה כל השנה, והנה מגיע יום אחד שבו נמחלים כל עוונותיו, ולא נותר בו כל פגם ומום.

בשלמא כשאדם עושה מצדו אתערותא דלתתא ועוסק בתשובה – יש כאן עבודה ותמורה בצדה [אף שגם עניין זה הוא פלא, לפנים משורת הדין ולמעלה מן הדעת, כמבואר במקום אחר]. אבל איך ניתן לקבוע זמן מסוים, שבו נמחלים בקביעות ולכל אדם מישראל כל עוונותיו.

והנה נחלקו רבותינו אם יום הכיפורים מכפר רק לשבים או גם לשאינם שבים. ויש מי שסובר שאפילו לשאינם שבים, ואפילו למי שסובר שמכפר רק לשבים, בוודאי אין זה רק משום שעשו תשובה, כי אם כן אין זה שייך ליום הכיפורים אלא בכל זמן שעושים תשובה מתכפר, אלא יש כאן כח מיוחד של יום הכיפורים, וצריך להבין מה הוא ומה עניינו.    

והביאור הוא שיש כאן סוד נפלא של בירור, ולכן מחילת העוונות של יום הכיפורים אינו נקרא בשם ‘מחילה’ אלא בשם ‘כפרה’ [וכך נקרא גם שמו של היום ‘יום הכיפורים’] שהוא מלשון קינוח ונקיון. וכמו שיתבאר.

‘העצמיות’ – והלבושים שעליו

במנהג שבעולם, האדם מוגדר על פי פעולותיו והנהגותיו; אדם שמתנהג כראוי ועושה מעשים טובים – נחשב לאדם טוב, ולהיפך אם הוא מתנהג שלא כראוי ופוגם במעשיו – נחשב לאדם רע. וכך הוא גם בהרגשה שלנו; אנו שופטים את עצמנו ונותנים לעצמנו הגדרה של ‘טוב’ או ‘לא טוב’ על פי המעשים וההנהגות.

אמנם באמת אין זה כך. כי אין שום שייכות בין הפעולות וההנהגות לבין האדם בעצמו. האדם בעצמו הוא נקודה פנימית נקיה ומבוררת שכולו טוב, וכל הפעולות, הדיבורים והמחשבות – אינם אלא לבושים. ואמנם אם אינם טובים, הם לבושים צואים פגומים ומלוכלכים, וצריך לנקותם ולזככם – אבל אינם אלא לבושים ולא האדם בעצמו.

כל אדם יש בו חמשה חלקים, הנקראים נפש רוח נשמה חיה ויחידה. אמנם באמת האדם בעצמו אינו אלא ה’יחידה’ שבו, שהוא עצמותו. וכל השאר הם ‘לבושים’ על אותו עצמיות. [הנפש – הם המעשים, הרוח – ההרגשות והדיבורים, הנשמה והחיה – מחשבות הבנות והשגות]. וכל אחד מארבעה אלו, שייך בו מושג של ‘פגם’, כל אחד מהם לפי עניינו [בעיקר בחלק הנפש], אבל בחלק היחידה לא שייך שום פגם לכלוך וקלקול.

והחילוק בין ההסתכלות של העולם לבין האמת – הוא עצום. כי אם האדם בעצמו ‘אינו טוב’, אזי כדי לתקן זאת – הוא צריך לשנות ‘את עצמו’ ולהיות משהו אחר. וזה דבר שנראה קשה ובלתי אפשרי, ולכן רוב בני אדם מתייאשים מלתקן את עצמם ולהשתנות. אבל אם האדם בעצמו הוא טוב, ורק הלבושים הם שנפגמו והתלכלכו, אזי בקל יכול לתקן ולשנות. כי אינו צריך לשנות את ‘עצמו’ ולהיות משהו או מישהו אחר, אלא רק לחזור להיות מה שהוא באמת [ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו].

תשובה ויום הכיפורים

כשאדם עוסק בתשובה – הוא עוסק בנקיון הבגדים שנפגמו והתלכלכו. אבל ביום הכיפורים אין עוסקים בזה כלל [ועל כל פנים אין זה ‘עיקרו של יום’], אלא עוסקים בגילוי האמת הזאת, שיש חילוק בין האדם ‘בעצמו’ לבין הלבושים שלו.

לולא יום הכיפורים, לא היה בידנו אפשרות לברר האמת הזאת, ולגלות שאנו בעצמנו שלמים ונקיים ומעולם לא נפגמנו. ואם האמת הזאת לא הייתה מתבררת, לא היינו יכולים לעסוק לעולם בתשובה, אלא היינו מתייאשים חלילה. ביום הכיפורים יש לנו את הכח לברר את האמת הזאת, וכשהיא מתבררת, נעשה ממילא ‘כפרת’ עוונות, שהוא מלשון ‘קינוח’, דהיינו שמקלפים מאתנו את כל הרע שאינו אלא לבוש ולא מחובר אלינו בעצם.

וזה העניין של השעירים. צריך לקחת שני שעירים שוים לגמרי, ולהביא את שניהם לבית המקדש. ובאמת אחד מהם הוא טוב לגמרי, והשני הוא רע לגמרי – אך אין זה ניכר כלל וכלל כלפי חוץ. וזה המצב בו אנו מרגישים עצמנו קודם יום הכיפורים, כאילו הטוב והרע שבתוכנו הם אחד ממש בלי שום היכר והבדל.

ומחמת שהם כל כך שוים, אין שום אדם שיכול להבדיל ביניהם, רק על ידי גורל. והגורל מברר ומגלה שאחד מהם הוא ‘טוב’, והוא נכנס לקודש הקדשים, והשני הוא ‘רע’ והוא נשלח לעזאזל. ואז, נעשה הבירור גם בתוכנו, ומתגלה שיש בנו חלק שכולו טוב, וזה העצמיות שלנו ששייך לקודש הקדשים, וכל השאר אינם אלא לבושים והם נשלחים למי שהם שייכים, שהוא זה שעושה את התערובת והרמאות הזאת.

גורל, קודש הקדשים, ותענית

הכח של הגורל – הוא בעצמו העניין של קודש הקדשים, שאליו נכנס הכהן גדול עם השעיר הזה. והוא גם העניין של התענית ביום הכיפורים.

נקודת העצמיות של האדם – הוא הרצון. הרצון הוא החלק החזק ביותר באדם, למעלה מהשכל והמחשבה, ולמעלה מכל ההרגשות והדיבורים והמעשים. והוא באמת השורש של כל המחשבות והדיבורים והמעשים, שכולם מושפעים ממנו ומתנהגים על ידו.

ואמנם הרצון בעצמו אינו מוגדר אצלנו, והוא נחלק ומתפזר לאלפי רצונות שונים ומשונים זה מזה. אמנם יש ‘רצונות’ ויש ‘רצון שברצונות’ [רעוא, ורעוא דרעוין]. כלומר, יש הרבה רצונות באדם, אבל יש רצונות חלשים יותר ומעליהם רצונות חזקים יותר שמתגברים עליהם. אדם רוצה ללמוד, אבל הרצון שלו לשמוע חדשות מתגבר על זה. לא יהיה זה נכון לומר שהוא ‘לא רוצה’ ללמוד, אלא שהרצון השני הוא ‘יותר חזק’ וגובר עליו.

וכך, מעל כולם יש רצון אחד ויחיד שהוא חזק יותר מהכל, והוא גם מתגבר על כל הרצונות. והוא הרצון ‘העצמי’. ובשביל זה צריך להתענות ביום הכיפורים – לא עינוי הגוף, שנועד עבור עונש או קנס, אלא ‘עינוי הנפש’, שנועד לברר את הרצונות, ולגלות מהו הרצון האמיתי.

הסיבה לכך שאדם נמשך אחר תאוותיו ויצריו, ואינו שומע את הנקודה הפנימית שלו – הוא משום שהם יותר חיצוניים, וממילא יותר רעשניים ויותר עכשוויים, וממילא גם יותר מושכים. אבל אם הוא יעצור עצמו, ולא יימשך ‘מיד’ אחריהם, אלא ישהה קצת ויקשיב לקול הפנימי יותר – הוא יגלה רצונות יותר חזקים, וכן הלאה עד שיגלה את הרצון העצמי שלו.

וזה מה שקורה ביום הכיפורים. אדם נמשך לאכילה, והוא עוצר עצמו. נמשך לשתיה ושוב עוצר עצמו. וכך שוב ושוב. עד שהרצונות האלו נכנעים ומבינים שיש לו רצון יותר חשוב. וכך במשך התענית מתבררים הרצונות יותר ויותר, עד שמתגלה הרצון השורשי, שהוא הרצון להתדבק בהשם יתברך, והוא העצמיות של האדם. וכשמתגלה הנקודה הזאת – מתגלה שכל שאר הרצונות, שמהם נמשכו כל הפגמים שלו, אינם שלו.

והגילוי הזה הוא עניין ‘קודש הקדשים’ שהוא הנקודה היחידה בעולם, שבו מתגלה האמת באופן הכי ברור ונקי. כי כל העולם הוא ‘עולם השקר’ ומעורב טוב ורע. וגם במקומות קדושים – ששם הטוב יותר חזק מהרע, אבל עדיין אין זה בירור גמור. ואפילו בבית המקדש כביכול יש ‘עוד רצונות’, שהם שייכים למעשים והרגשות ומחשבות. אבל יש מקום אחד ששם מתגלה הרצון השורשי, שהשם יתברך רוצה בנו, והוא בקודש הקדשים. וזהו הגורל – שמגלה את הרצון הזה, ומברר את האמת מהשקר, ומפריד את הרע מהטוב.

אחרי מות בני אהרן

ההקדמה לכל זה הוא מיתת בני אהרן. שמיתתם היה מחמת ‘בקרבתם לפני ה’ וימותו’, ומיתתם היה באופן של ‘גופם קיים ונשמתם נשרפת’. כלומר, בני אהרן היו דבוקים בחלק העצמיות שלהם, עד שלא היה להם שום שייכות לגוף.

ואמנם, אין זה הדרך הראויה, כי אדרבה עיקר התכלית הוא לחבר הנשמה עם הגוף, והמהלך שלהם נחשב לפגם ונענשו על כך [וכפי שהתבאר שם], אבל מתוך כך מתגלה שיש את העצמיות ויש את הלבוש. ועל פי זה מובן כל סדר יום הכיפורים, שתכליתו לברר את נקודת העצמיות – ולא בשביל להיפרד מהגוף, אלא בשביל לדעת מהו העצם ומה הלבוש, ובכח ‘העצם’ לזכך ולהנהיג כראוי את הלבוש. [ולכן הדיבור הזה נאמר למשה, כי הוא נחשב ה’עצמיות’ ביחס לכל בני ישראל, ודו”ק].

***

ובזה התבארו כל התמיהות: א. הטעם שנאמרה פרשה זו ‘אחרי מות’. ב. העניין של קודש הקדשים. ג. העניין של השעירים והגורל. ד. העניין של עינוי הנפש והשייכות לכפרת עוונות.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 39

הקול קול יעקב.

כל העולם מברבר, אבל אנחנו יכולים ‘לדבר’.

***

הקניין השלישי מקנייני התורה – הוא ‘בעריכת שפתיים’.

לכאורה, את מצות לימוד התורה היה אפשר לקיים במחשבה, כי המטרה היא ‘לדעת’ אותה, והידיעה היא במוח. אבל לא, עיקר המצוה היא דווקא בפה, וכמו שדרשו חז”ל “כי חיים הם למוצאיהם” – למוציאיהם בפה.

כלומר, אם אתה רוצה לקבל ‘חיים’ מהתורה – תוציא את זה בדיבור. ופנימיות הדברים מבואר בהרחבה ובדרך נפלאה במאמר עמוק ונפלא (ליקוטי מוהר”ן סימן נו). וגם להלכה, לרוב הפוסקים – אין צריך לברך ‘ברכת התורה’ על הרהור.

והמובן מזה, שהפה שלנו אינו רק ‘היכי תמצי’ להעברת מידע, אלא הוא בעצמו כלי, שיש לו כח גדול. זאת בשונה מכל בעל חי שיש לו פה, ואפילו מהגוים שיש להם כח של ‘מדבר’ אבל אין להם את הפה שיש לנו.

***

הבעל שם טוב גילה ‘במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא’. כשאדם חושב על עולם האצילות, הוא נמצא בעולם האצילות, וכשהוא חושב חלילה על שאול תחתית – הוא ממש שם רח”ל. כי המחשבה היא עיקר האדם.

אבל, כל זה רק בעודו ‘חושב’. ברגע שהוא מסיים ‘לחשוב’ – הוא כבר לא שם. יכול להיות שהוא היה עשר שעות בעולם האצילות, אבל רגע אחד אחר כך, כשהוא סיים לחשוב על זה, הוא כבר לא קשור לשם.

לא כך בדיבור. הדיבור הוא הנפש, כמו שכתוב ‘נפשי יצאה בדברו’, וכל דיבור שאדם מדבר – פועל על הנפש, והופך את הדיבור לחלק ממנה, וזה נשאר עצם מעצמיו גם לאחר שסיים לדבר.

***

ולכן, כדי שהלימוד יהפוך לחלק מאתנו, בשר מבשרנו – צריך להוציא אותו ‘בפה’, ולא רק במחשבה. ולא רק בלימוד, אלא כל דבר שאנו רוצים להתחבר אליו – צריך להפעיל את כח הדיבור. רצונות, שאיפות, תקוות, וכל הדברים הטובים שאתה רוצה שיהיו – תוציא אותם בפה.

וכן להיפך, כל דבר לא-טוב אל תוציא אותו בפה, אפילו לא בצחוק, כי הדיבור הופך אותו למציאות. אל תפתח פה לשטן, ואל תאמר דיבורים של כפירה או דיבורים לא נקיים – אפילו אם זה לא ברצינות. כי כח הדיבור הוא כח רציני בהחלט.

יש לך פה! תשמור עליו מכל משמר, ותעשה בו שימוש לטובה כמה שיותר. מות וחיים ביד הלשון.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 37

אם לא תתחיל – לעולם לא תדע!

נהיגה – לומדים על הכביש, לא רק בתאוריה. גם בעבודת השם.

***

הקניין הראשון, מתוך ארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם הוא ‘בתלמוד’.

‘בתלמוד’ הכוונה ‘בלימוד’. והרי זה כאילו אומרים לנו ‘בחמשה קניינים נקנה הארון’ והקניין הראשון הוא ‘בארון’… הרי ‘הארון’ הוא זה שבאים ‘לקנות’ אותו, ואם כן, לא קונים אותו ‘על ידי’ ארון… וכך גם לגבי התורה – אם ‘אותה’ אנו באים לקנות, איך אפשר לומר שקונים אותה על ידה בעצמה?!

בפשטות ניתן לומר, ש’התורה’ אינה בדווקא ‘לימוד התורה’ אלא התורה בעצמה דהיינו האור שלה, ואחד מהקניינים שבהם קונים אותה, הוא על ידי ש’לומדים’ אותה. אך פשט הדברים הוא שאכן עוסקים בקנייני ‘לימוד התורה’.

בעלי המוסר מבארים, שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי לזכות ללימוד התורה – הוא פשוט ללמוד. ובנקודה הזאת טמון יסוד גדול, גם בדרכי הפנימיות.

***

מי שממתין בכל דבר, עד שיבין אותו על בוריו – ורק אז יתחיל לעשות אותו, זה לא יקרה לעולם. לא רק מבחינה טכנית, שלעולם לא ניתן להבין דבר על בוריו, אלא גם מבחינה מהותית ופנימית – שהוא לא ‘ראוי’ להבין את הדבר, ואין לו את ‘הכלים’ להתחבר לזה.

ההתחלה של כל דבר, הוא פשוט להתחיל לעשות את זה, אפילו בלי הבנה, בלי טעם ובלי ריח. רק כאשר מוכנים להתחיל כך בפשטות, יכולים אחר כך ‘להבין’ ‘להרגיש’ ו’להתחבר’. ולכן, הקניין הראשון של ‘לימוד התורה’ הוא פשוט להתיישב ללמוד, בלי קניינים ובלי טכניקות, ובלי שום ‘שיטות’. ורק לאחר מכן אפשר לדבר מה הם הקניינים, השיטות והדרכים.

ולא רק בלימוד התורה, אלא בכל ענייני התורה ועבודת השם. הנחת תפילין עושים בפעם הראשונה בלי הבנה ובכלי שכל. מי מדבר על שמירת שבת, שמחנכים לכך ילדים קטנטנים ממש, וכך גם תפילה ושאר המצוות. דבר ראשון ‘תעשה’ את זה, ברמה הפשוטה ביותר, רק אחר כך תוכל להיכנס ‘לתוך’ הדברים. ‘נעשה’ ואז ‘נשמע’ (על פי ליקוטי מוהר”ן סימן כב).

***

יתירה מזאת. החלק החשוב ביותר הוא עצם העשייה, ולאו דווקא ההבנה.

ככל שנזכה להעמיק ולהבין את ענייני התורה ועבודת השם, עדיין רחוקים אנו אין-סוף פרסאות מהבנה אמיתית, כפי שהדברים הם באמת, וכפי שהצדיקים השיגו אותם. וכמו שאמר הבעל שם טוב על הפסוק ‘תורת השם תמימה’, שככל שלומדים אותה היא עדיין ‘שלמה’ ולא נגעו בה כמלוא נימה.

אם כן, מה שנותר לנו הוא פשוט ‘לעשות’. לקיים את התורה בפשיטות ממש, כמו תינוק שעושה את זה בתמימות ומתיקות. ולהאמין שבעשייה הפשוטה הזאת טמונים כל הסודות הגדולות ביותר. ורק מתוך האמונה הזאת, אפשר לנסות להתקדם ולהבין. אבל תמיד לחזור לשורה הראשונה: עשייה פשוטה, מתוך אמונה תמימה.

לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. מתוך אימון אמונה ונאמנות. זו ההתחלה וזה הסוף.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 36

מה הקשר בין סנט-מוריץ לפסח?

האם אין דרכים מכובדות וגבוהות יותר להתכונן לפסח, חוץ מכפפות גומי, סקוצ’ ואקונומיקה?

***

לפני ראש השנה, יש לנו אלול. באלול עוסקים באמירת תהלים, תיקוני זוהר, וחיזוק כללי בתפילה ובכל העניינים של עבודת השם. לפני קבלת התורה, יש לנו שלשת ימי הגבלה, בהם אדם מקדש את עצמו, מגביה ומתרומם.

לפני חנוכה ופורים, אין אמנם הכנה רשמית מסוימת, אבל לפחות מתאפשר למי שרוצה – לעסוק בהכנה רוחנית, בתורה ותפילה, קדושה ופרישות. וכך, להיכנס אל החג מתוך מוחים דגדלות והתרוממות הדעת.

שונה הדבר לפני פסח. מי שיחליט שאינו רוצה להתעסק ב’שטויות’ ובנקיונות, אלא לעסוק ב’הכנה דרבה’ – לפרוש מהבית למשך שבועיים, ולעסוק שעות רבות בתורה תפילה ותשובה, ובכך להכין את עצמו לחג הגדול של יציאת מצרים – ימצא את עצמו בליל התקדש חג, עם איסורים דאורייתא של ‘בל יראה ובל יימצא’… לא פסח, ולא יציאת מצרים.

***

בכדי להגיע לפסח, מוכרחים להפשיל שרוולים, לקחת חומרים מתאימים – ולעסוק בנקיון, ממש כמו רומני רוסי ותאילנדי. להתאמץ, להזיע, לרכון מתחת המיטות ומאחורי הארונות, ולא כלוקסוס ותוספת, אלא כהכנה הבסיסית ביותר לפסח, שלא להיכשל באיסורי כרת…

אז נכון, אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קרבן פסח, ולא חייבים להבריק את החלק התחתון של סוליית הנעל. וזה גם נכון, שברוך השם חלק מהעבודה, ואולי רובו וכמעט כולו – נטלו על עצמן נשים צדקניות [ולפעמים, העזרה של הבעל מתבטאת דווקא בזה ש’הוא לא בבית’…] – ובכל זאת, הדבר אומר דרשני, וכי לא מתאים ליציאת מצרים הכנה רוחנית יותר?

ועוד שאלה ל’מקובלים’: בתפילת ערבית של ‘ליל הסדר’ נמשכים כל המוחין של ‘הסדר’. אם כן, אולי כבר עדיף להישאר בבית הכנסת ושם לעסוק בסיפור יציאת מצרים כל הלילה? למה ללכת הביתה, ולהתעסק עם כריות, כוסות שנשפכים, וילדים קטנים-גדולים שמקשיבים או לא, ובכלל מעדיפים שהם יספרו לאבא ולא להיפך.

***

אכן, כאן טמון כל הסיפור של פסח.

לא יצאנו ממצרים כדי להיות ‘מלאכים’, אלא כדי להיות ‘עבדים’ להשם יתברך. והשטח של העבדות הוא (בעיקר) בעולם העשייה. ‘עבדות’ פירושה: מוכנות להיכנס לכל מקום ולכל מצב, בלי להתפנק ולהיות ‘איסטניס רוחני’, ושם לגלות את השם.

אז דבר ראשון, צריכים לגלות את זה בסנט-מוריץ, ובמלחמה מול הפירורים הסוררים שממאנים להיפרד… אחר כך, מול הילדים הקטנים, יחד עם הכוסות שנשפכים או נשברים. ובעיקר, מול המוחין דקטנות שלנו בעצמנו. ודווקא אז, מתגלים האורות הרוחניים הגדולות ביותר.

אחר כך, גם כשתעסוק בעבודות רוחניות ממש – זה יהיה אמיתי, ולא ניתוק ובריחה. וגם זה – בכדי להטעין את הבטריה ולחזור לעולם העשייה.