ארכיון לשנה : 2019

פרשת מסעי הוא הסיום של חומש במדבר, ובעצם של כל התורה [כי חומש דברים הוא ‘משנה תורה’]. פרשה זו היא מעין ‘סיכום’ של כל מעשה דור המדבר, החל מיציאת מצרים ועד הפתח לארץ ישראל. ובו מסכם את סדר המסעות, ומודיע על הגבולות של ארץ ישראל.

ובוודאי כמו בכל עניין שכתוב בתורה, אינו רק סיכום דברים בעלמא, אלא יש בזה לימודים ויסודות שצריך להבין מזה. ובפרט בפרשה כזאת שהיא סיום התורה, מן הסתם יש בה יסודות חשובים מאד. ובעז”ה במאמר זה נעמוד על אחד מהם, ועוד חזון למועד לעסוק בשאר היסודות והעניינים.

אחד מהיסודות המתבארים בפרשה זו – הוא עניין הנסיעות, שהם לכאורה פרט צדדי בחיי האדם, ונעשים בדרך כלל בדיעבד, כדי להגיע ממקום למקום. אמנם כפי שיתבאר, אינו דבר של מה בכך, אלא יש בזה מהלך נפלא, שמשפיע על כל חיי האדם.

הקושיות

א. אלה מסעי בני ישראל – איזה מסעות בא למעט.

ב. ביד משה ואהרן – מדוע נזכר כאן אהרן.

ג. ויכתוב משה  – מפני מה ולאיזה צורך כתב את המסעות האלו.

ד. מהו כפל הלשון ‘מוצאיהם למסעיהם’, ומדוע נכתב שוב ‘ואלה מסעיהם למוצאיהם’, ובסדר הפוך.

ה. בכל המסעות לא סיפר מה היה אותו מקום, חוץ ממקומות מסוימים שסיפר: קריעת ים סוף, רפידים לא היה להם מים לשתות, מעיינות ותמרים באלים, והסתלקות אהרן.

ביאור הפשט

א. אלה מסעי: באור החיים הקדוש מבאר שבא למעט את כל המסעות האחרים שיש בעולם. כי כל המסעות אין להם חשיבות אלא המסעות של עם ישראל, שהיה בהם תיקון גדול. והיינו, כמבואר בזוהר הקדוש שהמסעות של ישראל במדבר, במקום ‘נחש שרף ועקרב’ שמרמז על הקליפות – היה כדי לתקן את המקומות האלו, ולברר הקדושה מתוך הקליפות.

ב. ביד משה ואהרן: באור החיים הקדוש מבאר, שלא היה להם יכולת לברר את הקליפות, ולתקן את כל המקומות שעברו בהם, אלא על ידי ‘מחברת הכלליות’ ו’מחברת הפרטיות’. מחברת הכלליות – הוא משה רבינו שכולל כל נשמות ישראל, ומחברת הפרטיות – הם ששים ריבוא נשמות ישראל בעצמם. וצריך את אהרן, שהוא שושבינא דמטרוניתא שמחבר בין הפרטים לבין הכלל.

ג. ויכתוב משה: הרמב”ן מבאר שהיה ציווי מהשם יתברך לכתוב את המסעות. והטעם לזה, מבואר ברש”י בשני אופנים, הראשון – כדי להזכיר חסדי המקום, שלא טלטלם בדרכים אלא היו רק מעט מסעות. והשני – משל למלך שהלך עם בנו לרפאותו, ובחזרתם הלכו שוב באותם המקומות, ונזכרו מה היה בכל מקום. וצ”ב מדוע נמשלו המסעות הללו למלך שהלך עם בנו ‘לרפאותו’.

והרמב”ן מביא בשם הרמב”ם, שכתב זאת כדי להוכיח את הנסים והמופתים שהיו לדור המדבר. כי היה מקום לטעות ולחשוב שכל המסעות שלהם במדבר היה סמוך למקום יישוב, שאם היו זקוקים לאיזה דבר היו יכולים ליכנס ולקנות. ולכן פירט את המסעות, להראות שהיו בעומק המדבר, ולולי ניסי ה’ וחסדיו לא היה להם קיום. ובאור החיים הקדוש מביא מדברי המדרש, שנכתבו המסעות ליתן להם שכר על כך.

ד. מוצאיהם למסעיהם: בקדושת לוי מבאר על פי דברי הזוהר (הנזכרים לעיל בדברי האור החיים הקדוש), שהמסעות היו כדי לברר את הקדושה מתוך הקליפות. ומבאר ש’מוצאיהם’ היינו להוציא הקדושה מתוך הקליפה, ואם כן היה ‘מוצאיהם’ על ידי ‘למסעיהם’. ועל ידי זה התברר למפרע ש’ואלה מסעיהם’ – שכל המסעות היו כדי ‘למוצאיהם’.

ומוסיף לבאר איך ביררו הקדושה מתוך הקליפות. כי בכל מקום היה להם נסיונות אחרים לפי המקום שבו היו, ולפי הנסיון הבינו מה הם צריכים לעשות להיפך. דהיינו: במקום שהיה נסיון של אהבה נפולה, הבינו שצריך להתחזק באהבת ה’, ובמקום שהיה נסיון של יראה, הבינו שצריך להתחזק ביראת ה’, וכן בשאר המדות.

ה. מה אירע: כתב הרמב”ן “לא הזכיר במרה נס המים, ולא במדבר סין ענין המן. אבל בעבור היות ענין רפידים דבר גדול שניסו את ה’ ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע ובאה אליהם שם מלחמת עמלק, על כן הזכיר בקצרה ולא היה שם מים לעם לשתות כי הוא המקום הניכר והנודע בו”.

ביאור הפנימיות

כבר הזכרנו דברי הזוהר הקדוש שהמסעות האלו הוא כדי לתקן את המקומות האלו שעברו שם, ולהוציא את הקדושה מתוך הקליפות. וצריך להבין מהות העניין, מדוע דווקא שם יש התגברות הקליפות, ואיך באמת מבררים את הקדושה מתוכם, ואיך מתקנים את המקומות.

כמו כן יש להתבונן, שהמסעות האלו נחלקים לשני מיני מסעות. האחד – המסעות שהיו קודם חטא המרגלים, והשני – המסעות שהיו לאחר המרגלים. החלק הראשון הם מסעות שהיו אמורים להיות על פי התכנית האלוקית, בדרך ממצרים לארץ ישראל, ואילו החלק השני, לא היו אמורים להיות ורק בדיעבד מחמת חטא המרגלים היו עוד מסעות.

ואם כן, בשלמא המסעות הראשונות אפשר להבין שהיו בכדי לתקן את המקומות האלו, אבל המסעות האחרות שהיו בדיעבד, איך אפשר להבין שנועדו כדי לתקן, הרי בכלל לא היו אמורים לנסוע לשם. ולהבנת העניין, יש לבאר עניין הדרכים, מה מהותם ומה תכליתם.

מסעות – עבודה זרה

בליקוטי מוהר”ן (סימן סב, ובח”ב סימן מ) מביא מספר ‘עשרה מאמרות’ שבשביל שאמרו ישראל ‘אלה אלוהיך ישראל’ לכן נענשו ב’אלה מסעי בני ישראל’. כלומר, שהמסעות הם עונש על עבודה זרה.

והביאור הוא קודם כל כפשוטו – שרוב הנסיעות של האדם, הם מחמת עבודה זרה. והכוונה לאו דווקא לעבודה זרה ממש אלא לחסרון של אמונה. כי ככל שיש לאדם יותר אמונה, הוא ממעט לצאת מביתו ולנסוע בדרכים, וכמו שהיה באכילת המן, שמי שהיה לו יותר אמונה – הגיע לו עד פתח ביתו, וכמסופר על רבי זושא שהיה אומר ‘ריבונו של עולם זושא רעב’, ומיד הגיע האוכל.

אמנם כלל בידנו, שכל עונש אינו עניין של נקמה אלא תיקון. ואם כן, הנסיעות והדרכים – הם לא רק עונש על עבודה זרה וחסרון אמונה, אלא גם תיקון לזה.

בשבתך בביתך – ובלכתך בדרך

החיים של אדם נחלקים לשתי מערכות. האחת – בשבתך בביתך, והשני – בלכתך בדרך. הבית – הוא המקום של הקביעות והשגרה. בבית, אדם מכיר את עצמו, את הצרכים שלו וגם את הנסיונות שלו, והוא יכול לסדר לעצמו את סדר היום, והסדר של עבודת ה’. ואמנם בוודאי גם בזה יש הרבה נסיונות, אבל במעגל מסוים ומוגדר, שיכול להכין את עצמו וללמוד איך להתמודד עם זה.

לעומת זאת בדרכים – אדם יוצא ממקומו וממחיצתו, והולך אל הבלתי נודע. קשה מאד לסדר לעצמו את הסדר של עבודת ה’, מה לעשות בנסיעה וכיצד להתנהג שם. כי הוא עובר במקומות חדשים שאינו מכיר, וגם הטלטול של הדרך שמבלבל אותו. ולכן, היו צדיקים שאמרו שיכולים לתת דין וחשבון על כל יום ורגע מחייהם חוץ מ’יום הנסיעה’, כי קשה מאד להיות מתוכנן ומיושב בדרך, ובוודאי לא כמו בבית.

אמנם אי אפשר בשום אופן להיות כל החיים ‘בשבתך בביתך’, כי השם יתברך ברא את העולם באופן שכל אדם מוכרח בחייו לצאת מביתו, וללכת בדרכים או אפילו במסעות. ואם כן, בהכרח להתמודד עם המצב של ‘ובלכתך בדרך’.

וידוע היסוד מהבעש”ט שבכל מקום שאדם נוסע, יש בזה צרכי גבוה. ואמנם הוא סובר שנוסע לשם עבור עניין פלוני, אבל באמת ייתכן שדווקא בעניין הזה לא יצליח, ויחשוב שנסע לשוא, והסיבה האמתית היה כדי שיברך שם ‘שהכל’ או יעשה איזה מצוה וכדומה. כי היה צריך שאדם פלוני ביום פלוני יעשה ברכה במקום פלוני.

וכן ידוע מרבינו שאמר שאם מזדמן לאדם נסיעה – שלא יתעקש שלא לנסוע, כי אולי מוכרח להיות באותו מקום, ואם לא יגיע מרצונו – יצטרך להגיע בעל כורחו, כמו בירידת יעקב למצרים, שאם לא היה יורד בגלל יוסף היה צריך לירד בשלשלאות של ברזל (שבת י). ולהלן יתבאר העניין למעשה.

הנסיונות שיש בדרכים

והנה בדרכים יש נסיונות בכל העניינים, בכל השבע מדות ובכל טבעי הנפש, אבל בעיקר יש נסיונות בשלשה דברים: באמונה, בקדושה, ובין אדם לחברו. כשלא נמצאים בבית – יש יותר נסיונות באמונה, וגם נמצאים ברשות הרבים ויש יותר נסיונות בקדושה, וגם קשה לכבד בני אדם ולהתחשב בצרכיהם, כי לחוץ על צרכי עצמו.

אמנם יש בזה מתנה נפלאה. כי אמנם יש בזה סכנה גדולה שלא ליפול ח”ו לדברים קשים רח”ל. אבל לפעמים דווקא בזה יזכה לתקן את כל הפגמים שפגם בעבודה זרה, ובגילוי עריות ושפיכות דמים. כי על ידי שיעמוד בנסיונות אלו – יתקן את כל מה שפגם בזה גם בביתו.

והביאור. שכשאדם נמצא בביתו – הוא משתדל להיות ‘בסדר’. ואמנם הוא יודע שאינו צדיק גמור, אבל לפחות אינו רשע גמור, וטוב לו בכך. ואמנם יכול לנסות להתקדם מעט, אבל אין דבר רציני שיזעזע אותו. אמנם כשיוצא לדרך, ופוגש נסיונות גדולים יותר – יכול להתעורר דווקא על ידי זה ולומר לעצמו ‘עד כאן, נפילה כזאת אני לא יכול להרשות לעצמי’, ודווקא על ידי כך הוא מתקן את כל מה שאינו כראוי כשהוא ‘בסדר’ בביתו.

מסעי בני ישראל

נמצא אם כן, שהמסעות של ישראל – הם תיקון עבורם, בין אלו שהיו צריכים להיות לכתחילה, ובין אלו שהיו בדיעבד. כי אמנם אלו שהם בדיעבד – הם עונש, אבל למעשה כאשר נמצאים בדרך, ויש נסיונות קשים ועומדים בהם – על ידי זה בעצמו מתקנים הן את המקום, שהיה תחת שליטת הקליפות שמהם נמשכים הנסיונות, והוא ניצח אותם, והן את עצמו.

ולכן מנה את כל המסעות בחדא מחתא, הן אותם שהיו קודם חטא המרגלים והן אותם שהיו לאחר מכן. ומפרט בשלשה מקומות מה היה שם, כדי לפרט מה הם הנסיונות שיש בדרכים. בקריעת ים סוף היה נסיון של אמונה, ברפידים היה נסיון של עמלק שהוא פגם הברית, ובאילים היה י”ב עינות מים ושבעים תמרים, שהוא האחדות שבין ישראל.

וכל זה היה על ידי משה ואהרן. כי אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום – מפני שהאמין שכל אדם אינו מיותר וכל מסע אינו מיותר, כי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. ועל ידי זה נהפכו המסעות ל’מסעי בני ישראל’.

הגלות – הוא התיקון

ובזה מבאר רבי נתן גם את עניין הגלות, שלכאורה הוא תמוה – מה התכלית בזה. הרי אין עונש לשם נקמה אלא לשם תיקון, ואיזה תיקון יכול לצמוח מהגלות. הרי אם בזמן בית המקדש, לא עמדו בנסיונות – כל שכן בזמן הגלות.

אך הביאור הוא, שדווקא על ידי שיוצאים לגלות, ויש נסיונות קשים – ומתגברים לעמוד בנסיונות, כמו שהיה במסעות הצלב ושאר זמנים, שעמדו בנסיונות קשים, על ידי מתקנים את הפגמים שהיו בזמן שהיו ‘בבית’ – בבית המקדש. ועל ידי שנפוצים בארבע רוחות הארץ – מתקנים את כל המקומות, בעצם השהות של ישראל שם, ובפרט כשעומדים שם בנסיונות. ועל ידי זה יהיה הגאולה בב”א.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 91

תורת הנסתר שגילה האר”י הקדוש –

היא התורה הכי מסודרת ובהירה, ובאותה מדה – הכי לא ברורה.

***

הציון של האריז”ל, הוא הציון הכי ברור והכי מקורי.

אצל רבי שמעון בר יוחאי – אין בכלל גישה לציון האמתי שלו, רק לבניין שמעל. והציון עליו משתטחים הוא בכלל כמה קומות מעל מקום הקבורה. הציונים של בעש”ט ורבינו מוהר”ן מברסלב – עברו טלטלות מצד אחד ושיפוצים מהצד השני. וגם לא תמיד היה גישה אליהם.

לעומת זאת דווקא הציון של האריז”ל, הוא ממש המצבה שמתחתיה הוא קבור. לא עברו עליו שום טלטלות ושום שינויים. אותו ציון, אותה מצבה, הכי גלוי והכי אותנטי, וגם הכי נגיש. מעולם לא היו מניעות מלהגיע לשם.

***

ובכל זאת, דווקא לשם באים הכי פחות. במירון, אומן ומעזבוז – אין שקט לרגע. כל הזמן באים יהודים להשתטח, להתפלל ואף ללמוד. יש אוהל על הציון, הכנסת אורחים צמודה, ואפילו מלון וקריה. בצפת לעומת זאת, אין אוהל ולא הכנסת אורחים, ומעטים הם הבאים לפקוד את המקום.

כמו כן, ההילולא של הבעש”ט – הוא ביום טוב. ההילולא של רבינו מוהר”ן מברסלב – הוא בחול המועד. ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – הפך בעצמו ליום טוב. ואילו ההילולא של האריז”ל – הוא בבין המצרים, בתשעת הימים, ואף אחד לא מעלה על דעתו לעשות את זה יום טוב.

***

האריז”ל היה סוד, ועודנו סוד.

מתוך כל חלקי התורה שיש לנו – החלק הכי ברור והכי מסודר, הוא כתבי האריז”ל. במקביל אולי לששה סדרי משנה, ויד החזקה להרמב”ם. הכל כתוב מסודר, ברור ומבואר. בלי בלגן, ובלי רמזים. דבר דבור על אופנו.

לעומת הגמרא, שאינה קלה להבנה; הזוהר שכל כולו רמזים; ספרי הצדיקים שאין בהם מבנה מסודר בדרך כלל; וספרי רבינו מוהר”ן מברסלב שצריך הרבה להתייגע כדי להבין מה כתוב.

אבל כל אחד יודע את האמת, שאין יותר נסתר מתורתו של האריז”ל. הכל מסודר, אבל רק לכאורה. כי באמת העץ חיים הוא הספר הכי לא מסודר שיש, ההתחלה שייכת לסוף, והסוף להתחלה, וכן הלאה (כמבואר בשיחות הר”ן). הכל ברור, אבל רק לכאורה, כי כל מה שכתוב הוא רק גילוי טפח מתוך כיסוי של טפחיים (כמבואר בהקדמת מהרח”ו).

***

יש בזה נס עצום, וגם מסר חשוב.

גילויו של האריז”ל – משמש כתחנה מרכזית ביותר בפנימיות התורה. אי אפשר בשום אופן לעבור ישירות מהזוהר לספרי החסידות, בלי התחנה החשובה של גילוי הקבלה. אבל  זו רק תחנה, וכפי שאמר האריז”ל בעצמו להבעש”ט, שאילו היה חי עוד שנתיים היה מסיים את הגילוי, אבל לא זכינו והסתלק קודם זמנו.

ולכן, אסור בשום אופן להפוך את זה למשהו בפני עצמו. אם הקבלה היא תורה בפני עצמה – לדעת את כל השמות, הספירות, הפרצופים והעולמות ותו לא – אז האור העצום והנורא הזה, הופך חלילה למשהו יבש, מנותק וקר. מוכרחים לקחת את כל הידיעות הללו ולתרגם אותם לעבודת ה’ – להפוך את המשל לנמשל, ולהבין מה באמת קורה בחיים שלך, ומה אתה פועל בכל דבר, כפי שאכן התגלה בספרי החסידות ובתורתו של רבינו.

ההילולא של האריז”ל הוא בבין המצרים, לומר לך: אני נמצא כאן, כדי שתחפש דרכי את בית המקדש, ולא תחשוב שידיעת הקבלה היא הגאולה. בלעדיה אמנם לא תוכל להגיע לגאולה, אבל אם תסתפק בה, אתה עדיין רחוק מהגאולה. הציון שלו, מסמל אף הוא שאתה רק בדרך ועוד לא הגעת אל המנוחה ואל הנחלה.

היום הזה, הוא הזמן להודות להשם יתברך על האור העצום הזה שירד לעולם, ושנותן לנו תקווה עצומה בתוך הגלות וימי בין המצרים, ויחד עם זה להתעורר לחפש איך להכניס את התורה הזאת לתוך החיים שלנו, על פי ספרי הצדיקים, וכך להגיע לגאולה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 89

לא נעים לבכות, וגם לא לראות מישהו בוכה.

אלא אם כן כולם בוכים, ורק אתה לא. ואז, לא נעים ‘לא’ לבכות.

***

לכל אחד יש מועקות.

אבל אף אחד לא אוהב לספר עליהם, גם כי אתה נשמע מסכן, גם כי לא נעים לספר, וגם ובעיקר כי זה סתם נטל על הסביבה. ולכן, כולם מסתובבים מחייכים ומחויכים כאילו הכל בסדר, וכאילו משיח כבר הגיע, ואת כל הבעיות והמועקות – מחביאים בפנים.

עולם של פלסטיק. מבחוץ הכל פנטסטי ומושלם, ומתחת לשטיח קן של צרעות. אבל כל אחד משוכנע שזה רק אצלו, וגם מנסה לשכנע את כל העולם שרק אצלו זה ‘לא’ קיים… ובקיצור, הצגה.

וזה לא בריא, לאף אחד. זה שקוברים את הבעיות וההתמודדויות – לא פותר אותם. וזה בסך הכל הופך אותנו לאנשים מרירים ומתוסכלים, שאפילו לא יכולים להסביר למה. ולא, זה לא חיים, אפילו לא בכאילו.

***

כל אחד יודע את זה. והיה רוצה לשחרר את המטען. למצוא איזה חבר טוב, או מטפל מוצלח – ולפרוק בפניו את כל הכאב והמרירות. ומי שיש לו שכל – יודע שאפשר לעשות את זה בחינם ובכל רגע – בפינה שקטה מול השם יתברך.

אבל זה מרגיש כאילו פעולה משונה וחריגה. כאילו לדבר על כאב, ולבכות על זה – זה כאילו להדליק מנורות, לסטות מהכביש, ולעצור בחניית חרום. כשאתה עושה את זה, אתה מרגיש כאילו כל העולם ממשיך לנסוע, ורק אתה נשאר מסכן כזה, בצד.

ולכן, לא עושים את זה. אף אחד לא רוצה להיות המסכן היחיד שעומד בצד, ותקוע עם עצמו ועם רכבו. אוהבים להיות חלק מהעניין, ולזרום הלאה עם הכביש, אפילו שהאוטו שלך לא מפסיק לצפצף…

***

אז זהו, שהתמונה פשוט לא נכונה.

בסדר תיקון חצות (של האשכנזים) – ישנם כמה פסוקים, שמופיעים בזה אחר, ומעבירים ביחד מסר עצום. זה מתחיל בפסוק ‘קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה’, ממשיך בפסוק ‘ה’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נווהו’, ומסיים בפסוק ‘הן אראלם צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון’.

אתה תופס מה קורה כאן? אתה חושב שאתה מתמודד לבד, ובשביל לפרוק – אתה צריך גם לבכות לבד. טעית ובגדול. אתה יודע איזה מקהילה בוכה ביחד אתך; רחל אמנו, הקב”ה, וכל פמליא של מעלה. אז אם כולם בוכים [בשבילך] – אתה עדיין מרגיש מוזר לבכות גם כן?!

איזו תחושה נעימה, איזו הקלה. רק לחשוב על כך – איך שכל הרשימה הזאת מלווה אותך, ובוכה יחד אתך. זה תחושה עצומה, שנותן הסתכלות אחרת על כל המועקות שלך, ועושה לך חשק לבכות אותם החוצה ולקיים את הפסוק הרביעי שמופיע שם ‘עיני עיני יורדה מים’. וכשתגמור לבכות, הם גם יוכלו לסיים, האם לא תעשה את זה בשבילם?

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 87

‘גבולות יוצרות מרחב’.

כך אומרים העולם, והמקור הוא כנראה ‘בין המצרים’.

***

רשות הרבים הוא מקום ענק – ודווקא לכן אי אפשר לעשות בו כמעט כלום. כי המרחב מכיל כל כך הרבה אפשרויות, שקשה לבחור באחד מהם ולהתמקד בו.

עשרים וארבע שעות הם המון זמן – ודווקא לכן לא עושים בהם כלום. כי בגלל שיש הרבה זמן, קשה להתמקד ברגע הנוכחי, ולהחליט מה לעשות בו.

דווקא כשנמצאים בבית, שהוא מקום קטן – אפשר לעשות בו הכל. כי כל דבר בו מאד מוגדר; כאן זה סלון – כדי ללמוד ולאכול, כאן מטבח – כדי לבשל, כאן חדר שינה – כדי לישון, וכאן מרפסת – כדי לנפוש, וכן הלאה. וכן כשעושים סדרים לאורך היום – אז אפשר לנצל את היום.

***

כל רודפיה השיגוה בין המצרים. הפסוק מתאר את המצב שלנו בגלות – שאנחנו נמצאים ‘בין המצרים’ – בין מיצר למיצר. ושם הרי אי אפשר לברוח לשום מקום, וממילא הרודפים יכולים לתפוס אותנו.

באים הצדיקים ואומרים ‘כל רודף י-ה – השיגוה בין המצרים’ – מי שמחפש את ה’, הזמן הכי מסוגל לכך שימצא, הוא ‘בין המצרים’. ומלבד שזה ההיפך מהמשמעות הפשוטה של הפסוק, זה גם לא הגיוני. מי בכלל פנוי לחפש את ה’, ועוד יותר – למצוא אותו, כשהוא נתון במיצר וסגור מכל הכיוונים.

והתשובה היא: היא היא. דווקא כשאנחנו נתונים בין מיצר למיצר – יש סיכוי שנחפש באמת את ה’, ואז ממילא גם נמצא אותו.

***

כשאנחנו נמצאים במרחב – יש לנו הרבה מה לחפש; ידיעת התורה, תפילה בכוונה, השגות וייחודים, עבודת המדות, קדושה וצניעות, וזה רק התחלת הרשימה. וכל אחד מהם כולל עוד הרבה עניינים ופרטים.

יש לנו יהדות עשירה מאד, ומרוב העשירות הזאת – אנחנו מתקשים להתמקד באחד מהם, ועוד יותר מתקשים להתמקד בסיפור האמתי, שהוא אמנם קשור לכל הרשימה הזאת, אבל יכולים בהחלט להכיל את כל הרשימה הזאת ו’לדלג’ עליו.

כשנמצאים במיצר, ועוד יותר כשנמצאים ‘בין המצרים’ – לא נשאר אפשרות אחרת, חוץ מלהרים עיניים, ולחפש את ה’. וברגע שאתה מחפש אותו – אתה מוצא אותו. כי הוא הרי ‘כאן’ בדיוק כמו בכל במקום אחר, ובבחינה מסוימת עוד יותר.

ולזה הוא מחכה. הוא מאד אוהב שאתה לומד ומתפלל ועושה הרבה דברים טובים. אבל הוא עוד יותר אוהב שאתה מרים את העיניים, ומחפש לפגוש את העיניים שלו (כביכול). ורק לכן הוא עשה את כל המיצרים, כדי לגרום לנו סוף סוף לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת – להסתכל לו בעיניים!

ולכן, כל כך חשוב וכדאי בימים אלו, לעצור לחצי שעה ביום, ולהיכנס לשם – לתוך המיצר, להרגיש אותו היטב, ומשם – להרים את העיניים. ואין לך רגע קדוש ונשגב מאותו רגע שבו נפגשים העיניים זה בזה.

פרשת מטות היא המשך לפרשת פנחס. ששם נצטוה משה ‘צרור את המדיינים’ ובפרשה זו מספר על קיום הציווי, ועל כל פרטי המלחמה והביזה, ולאחר מכן מספר על נחלת בני גד ובני ראובן, שבזה מסתיים המעשה של דור המדבר. ואחר כך בפרשת מסעי מסכם את המסעות ומפרט את הנחלות, ומסיים את החומש ואת התורה.

***

אמנם בתחילת הפרשה, יש נושא בפני עצמו – והוא פרשת נדרים. בפשטות אינו מובן מדוע נכתב כאן, ומה עניינו בכלל לחומש בדבר. ומדוע אינו כתוב יחד עם כל המצוות בחומש ויקרא או שמות. אך באמת המצוה הזאת בעצמה היא פלא, ואינה בכלל לפי הכללים של כל המצוות, כי בכל המצוות – השם יתברך הוא שהחליט על המצוה, והוא מגלה לנו את פרטיה, ואילו במצות נדרים ושבועות – האדם מחליט מה הם המצוות שלו, מה מותר לו ומה אסור, והוא פלא והפלא.

אם כן, יש לנו להבין את יסוד העניין של נדרים ושבועות, ואת היסודות הנלמדים מכך לעבודת ה’. ובזה יתבאר גם כן מדוע נכתבה פרשה זו דווקא כאן.

הקושיות

א. פרשת נדרים – מדוע נכתבה פרשת נדרים כאן, באמצע הסיפור על דור המדבר, ולא במקום אחר יחד עם שאר המצוות.

ב. ‘וידבר משה אל ראשי המטות, זה הדבר אשר ציוה ה” – מדוע נאמרה מצוה זו לראשי המטות ולא לכל ישראל. ומדוע דווקא כאן נאמר הלשון ‘זה הדבר’ [שמרמז על אספקלריא המאירה].

ג. ‘איש כי ידור נדר או הישבע שבועה’ – איך יש כח לכל אדם לעשות לעצמו מצוות ואיסורים, ולהחליט שדבר פלוני יהיה אסור לו, ודבר פלוני יהיה חייב לעשותו, וכי יש כח לאדם לחדש מצוות ועבירות שאינם מהתרי”ג מצוות.

ד. התרת והפרת נדרים – אם יש כזה כח של נדר ושבועה, איך אפשר להתיר או להפר אותו. וכי יכולים לבטל מצוות על ידי התרה או הפרה. ומדוע דווקא על ידי החכם, האב והבעל.

ה. מה ההבדל בין נדר לשבועה, ומדוע. והאם ראוי לעשות נדרים ושבועות.

ביאור הפשט

א. פרשת נדרים: בדברי הרמב”ן מבואר, שנכתב כאן כהמשך לפרשת הקרבנות [של המועדות] שבפרשת פנחס. ששם מסיים ‘לבד מנדרותיכם ונדבותיכם’, והכוונה לנדרי ציבור, וכעת ממשיך ומבאר שיש גם נדרי יחיד.

אמנם גם זה בעצמו צריך ביאור, מדוע נכתב פרשת הקרבנות בחומש במדבר ולא בחומש ויקרא. ובזה ביאר הרמב”ן, שקרבנות אלו אינם נוהגים אלא בארץ ישראל, ולכן אחר שנכתב על חלוקת הנחלה בארץ ישראל, כתב על קרבנות המועדים. והאור החיים הקדוש מבאר שנכתב אחר מינוי יהושע, כדי להדגיש שצריך להיות משל הציבור ולא משל יהושע.

ומביא עוד בשם חז”ל ‘לפי שהיו ישראל אומרים, לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין. אמר הקב”ה למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידים’.

ב. ראשי המטות: רש”י מבאר שכל מצוה נאמרה תחילה לראשי המטות ואחר כך לכל ישראל, כדי לחלוק להם כבוד. והטעם שנתגלה דווקא במצוה זאת, כדי ללמד שהתרת נדרים דווקא ביחיד מומחה. ומה שנכתב ‘זה הדבר’ הוא כדי למעט שהחכם מתיר והאב מפר ולא להיפך.

והרמב”ן מבאר שלימד דווקא לראשי המטות, כדי שלא יידעו כולם שיש התרה לנדרים ויזלזלו בחומרתם. אלא יצטרכו לבוא לפני חכם ורק הוא יודע אם יכולים להתיר ואיך להתיר. וכן מבאר האור החיים הקדוש, ומבאר בזה את הלשון ‘זה הדבר’, כלומר שלכל ישראל לא יגלה את כל פרטי המצוה [כולל התרת נדרים] אלא רק ‘זה הדבר’ דהיינו רק את האיסור ‘לא יחל דברו’, ולא את ההיתר.

ג. נדר ושבועה: נדר הוא איסור חפצא, ושבועה הוא איסור גברא. כלומר, בשבועה יכול לאסור ‘על עצמו’ או לחייב ‘את עצמו’ לעשות איזה פעולה. ואילו בנדר אינו אוסר ‘על עצמו’ פעולה, אלא אוסר את ‘החפץ’ עליו. ויש בזה הרבה נפקא מינה, כגון: א. נדר חל אפילו מצוה ושבועה אינה חלה על המצוה, ב. נדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועה. ועוד הרבה. ג. נדר אינו חל על דבר שאין בו ממש, ושבועה כן.

והרמב”ן מביא דברי חז”ל (ספרי מטות יד) ‘מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו’. והוא מבאר ששבועה הוא כנגד ספירת המלכות, ונדר הוא כנגד ספירת הבינה [ובזה מבאר מדוע שבועה הוא ‘בשם ה”’ ונדר הוא ‘לשם ה”, וגם הטעם שנדר חל על המצוה, כי הוא למעלה מהתורה].

ד. האם ראוי לעשות נדר ושבועה: מבואר בחז”ל (נדרים ט.) שאין ראוי לעשות נדרים ושבועות, רק אם יכול לקיים מיד, וכמו שכתוב (קהלת) טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם’. ובפשטות משום שעלול להיכשל ולא לקיים דבריו, וכמשמעות הפסוק הנ”ל.

אמנם באור החיים הקדוש מביא מדברי חז”ל, שצריך ליזהר אפילו משבועה של אמת, והיינו משום שיש בזה זלזול בעצם הנדר והשבועה, שהם דבר גבוה מאד, כנשבע בחיי המלך ובמלך בעצמו. ורק כדי לזרז עצמו להינצל מעבירה ולקיים מצוה – מותר לישבע, כמו שדרשו חז”ל (נדרים ח) מהפסוק ‘נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך’.

וכן מבואר בספה”ק קדושת לוי, ומוסיף שמי אינו עושה דיבורו חולין, עושה תיקונים בכל היוצא מפיו, וכל מה שגוזר יתקיים, ויוכל להטות מידותיו של הקב”ה מדין לרחמים [וכן מובא בחיד”א בשם ר’ חיים ויטאל, ובספה”ק נועם אלימלך].

ביאור הפנימיות

עיקר הפלא של נדרים ושבועות – הוא היכולת של אדם לחדש מצוות ועבירות. ובאמת, הנדר נקרא ‘פליאות חכמה’, והוא עניין גבוה מאד. ולכן מתחילים יום הכיפורים באמירת ‘כל נדרי’, וקודם לזה אומרים לשון הזוהר הקדוש, שבו כביכול מתירים להקב”ה את נדרו, כדי שיוכל לגאול אותנו, ומכל זה מובן שאין זה דבר של מה בכך, אלא סוד גדול.

וכבר הזכרנו דברי הרמב”ן בשם חז”ל שנדר הוא כנודר בחיי המלך, ושבועה הוא כנשבע במלך עצמו, ונתבאר ששבועה הוא כנגד ספירת המלכות ונדר הוא כנגד ספירת הבינה. וכעת נבאר פנימיות העניין לעובדא ולמעשה בעז”ה, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן נז), ובליקוטי הלכות (הלכות נדרים א-ב).

ונקדים לזה עוד פלא שיש בעניין השבועה. מבואר בחז”ל (נדרים ח) שנשבעים לקיים את המצוה. והיינו שכאשר רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ועלול להיכשל בעבירה, או שאינו מצליח לקיים איזו מצוה – יעשה שבועה, ואז יוכל לקיים. ולכאורה הוא פלא, שהרי ממה נפשך, אם יש לו כח להתגבר על יצרו – יעשה זאת בלא שבועה, ואם אינו יכול להתגבר – מה יעזור שבועה, הלא גם על זה צריך להתגבר על יצרו שלא לעבור על השבועה. ומוכח מזה שיש כח מיוחד בשבועה שיסייע בידו להתגבר על המניעה, וצריך להבין מהו הכח הזה.

שבירת הכלים

וביאור העניין הוא כך. בזמן בריאת העולם – היה אור יותר מהכלי, ועל ידי כך היה שבירת הכלים – והכלים נפלו למטה [מעולם האצילות, לתך עולמות בריאה יצירה ועשייה], והאור עלה למעלה. אמנם מהאור נפלו רפ”ח ניצוצות למטה. וכל עבודתנו בעולם הוא לתקן את אותם ניצוצות.

משמעות העניין למעשה הוא, שאנו נמצאים בעולם העשייה, ורואים לנגד עינינו עולם גשמי – דומם צומח חי ומדבר, והעולם הזה מלא חיות – הן הצמחים שיש בהם חיות וצבע, וכל שכן בעלי חיים ובני אדם, ואפילו בדומם כבר ידוע היום – שבאמת אינו דומם, אלא בנוי מאטומים קטנים שבכל אחד מהם יש מליוני חלקיקים שנעים כל הזמן במהירות.

נמצא שהעולם כולו מלא חיות, אמנם באמת החיות הזה נמשך מהניצוצות הקדושים שנפלו לכאן, והם אלו שמחיים את כל הדברים אלו, ומעניקים להם את המראה והטעם והריח וכל החיות שיש בהם. אלא שהחיות הזה מלובש בדברים גשמיים של דומם צומח חי ומדבר, ונדמה כאילו זה כל הסיפור.

תיקון הניצוצות פירושו, לגלות את החיות הפנימי, ועל ידי כך לגלות שכל העולם מלא בחיות אלוקית. ובזה ‘גואלים’ את הניצוץ השבוי, ומתקנים אותו. וכיצד עושים זאת, על ידי התורה. כי התורה מדברת על כל ענייני העולם, ובכל דבר שבעולם יש תורה ויש מצוות, ועל ידי שפועלים בכל דבר על ידי התורה – מגלים את האלוקות שבו.

ולכן, כל דבר שבעולם טעון תיקון, ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. כי קודם התיקון – יש כאן תערובת בין הניצוץ הפנימי לבין הלבוש החיצוני, ועל ידי התיקון הוא מתברר ונעשה מתוקן.

שבועה – כח הדיבור

נמצא שכח התיקון שבכל דבר, הוא על ידי מעשה ומחשבה. מעשה – קיום התורה והמצוות שיש בכל דבר. ומחשבה – של אמונה, שמאמין שהחיות של הדבר הוא הניצוץ האלוקי שמחיה אותו. אמנם באמת עיקר כח התיקון הוא הדיבור.

כי רק האדם יכול לתקן את הבריאה, ועיקר כח האדם הוא הדיבור. ואם כן עיקר התיקון הוא על ידי הדיבור. וכאן מגיע החידוש הגדול של שבועה. כי אמנם עיקר דרך התיקון הוא על ידי התורה, אבל לפעמים אדם עומד בנסיון גדול, ועלול ליפול ולעבור על דברי התורה, ואילו היה יודע שבאמת הדבר שמושך אותו הוא רק דמיון, ובאמת הוא נמשך אחר החיות האלוקי שיש בזה, ואם יתאפק – יזכה ליהנות מהחיות האמתי שיש בדבר הזה – היה עומד בזה, אבל קשה להאמין בזה.

ולכן, צריך עצה מיוחדת שיגלה לו את האמת הזאת, וזה העצה של שבועה, כי כשאדם עומד מול הנסיון, גם אם הוא יודע שיש תורה שמדברת על המצב הזה, אבל לא מאמין שזה קשור אליו, ושהוא בעצמו יש לו את הכח הזה של התיקון. אמנם כשנותנים לו ביד כח לחדש בעצמו תורה למצב הזה, ולעשות שבועה – אזי בכח השבועה, הוא מגלה שהתורה שיש כאן, היא תורה ‘שלו’, ומקבל כח לקיים את התורה ולתקן את הדבר.

[ולכן שבועה הוא כנגד ספירת המלכות, כי התורה שבעל פה, שמדבר על כל דבר שיש בעולם – הוא בחינת מלכות, ועל ידי זה מתגלה שהשם יתברך הוא מלך ונמצא בכל דבר. אמנם כשאי אפשר לעשות זאת על ידי התורה בעצמה, צריך לחדש תורה שבעל פה על ידי הדיבור, דהיינו על ידי שבועה, ואז יש בכוחו לגלות את המלכות, וקיצרתי].

נדר – כח הביטול

אמנם לפעמים גם זה לא מועיל. כי אדם כבר מרגיש כל כך עייף ושבור, שלא רק שאין לו כח לקיים את התורה, אלא אפילו אם זה יהיה תורה שלו, גם כן אין לו כח, והנסיון שלו אינו רק בעניין פלוני ואלמוני אלא בכלל על קיום התורה, ויש לו נסיון לפרוק עול לגמרי ח”ו. וכאן צריך את העצה של נדר. כי הנדר מגלה כח שהוא יותר גבוה מהתורה, והכח הזה הוא עולם הבינה.

כי אמנם עיקר קיום העולם הוא על ידי התורה, אבל הרי היה כ”ו דורות קודם קבלת התורה, ואיך התקיים העולם אז, אלא שיש אוצר של מתנת חינם שעל ידו התקיים העולם. והכח הזה קיים גם היום, בכל עת שבטלים מהתורה – כגון בבית הכסא, או בשעת שינה וכדומה, שאז מקבלים חיות מהאוצר של מתנת חינם (עניין זה התבאר באריכות בפרשת שמיני, ובעז”ה עוד יתבאר בפרשת ואתחנן).

כלומר, יש שתי דרכים של גילוי האמת הפנימית בעולם. הדרך הראשונה היא באופן ‘פרטי’ – על ידי התורה, שמגלה באופן פרטי איזה מצוה יש בכל דבר, ועל ידי זה מבינים בצורה מפורטת איזה סוג של חיות יש בכל דבר. והדרך השניה היא באופן ‘כללי’ – על ידי ביטול, שאומר שאני לא רוצה את העולם אלא רוצה את השורש של העולם. וכמו ההבדל בין אבא לאמא, שהאב מלמד את בנו בפרטיות איך להתנהג, ולפי זה אוהב אותו ומשבח אותו, והאמא אוהבת אותו בכל אופן.

ולכן, כאשר אדם מרגיש עייף, ואין לו כח בכלל לקיים את התורה – העצה היא לעשות נדר, דהיינו שאומר ‘אני לא רוצה את העולם, והעולם הוא קונם עלי’, ואז הוא מקבל חיות מהאוצר של מתנת חינם, ומזה מקבל כח לעמוד בנסיונות.

התרת נדרים

אמנם כל זה בעת הנסיון. אבל אחר כך צריך לחזור בחזרה להעולם. ולכן יש את הכח של התרת נדרים, והיינו שהולך לחכם – שהוא בעצמו השורש של התורה, וכשרואה אותו כבר אינו צריך את הנדר, אלא רואה בעצמו את התועלת של האמת. וממילא יכול להתיר את נדרו, ועל זה הדרך גם עניין הפרת נדרים על ידי האב והבעל, שהם השורש שלה.

ומהכח הזה נמשך כל עניין התשובה, ולכן בתחילת יום הכיפורים אומרים כל נדרי, כדי להיכנס לעולם הבינה ולקבל כח לעשות תשובה. ובכח הזה גם מתירים כביכול את הנדר כלפי מעלה, כי מעוררים הכח של אוצר מתנת חינם, וממילא יכול לגאול אותנו.

וכל זה דורש הרחבה ואריכות גדולה, ועוד חזון למועד אי”ה. אבל יש כאן עצה נפלאה לעובדא ולמעשה. שכאשר יש לאדם נסיון – שמרגיש שעל פי הכללים של התורה אינו יכול לעמוד בזה, יש בידו עצה של שבועה, שבזה הוא מגלה את כוחו שיכול לעשות מכל דבר תורה, ואם גם זה אינו מועיל – יש את הכח של נדר, שיכול לבטל עצמו לגמרי, וכך יוכל לעמוד על עמדו, ואחר כך יבטל את נדרו.

מדרשי פליאה: אי כי ידור נדר, הדא הוא דכתיב ימינו כצל עובר

Podcast: Play in new window | Download