ארכיון לשנה : 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 83

אתה בוכה לפעמים?

אם כן – חבל מאד. אם לא – עוד יותר חבל.

***

אף אחד לא אוהב אנשים בכיינים.

אפילו תינוק בכיין (וכי יש לו ברירה אחרת) – נמאס באיזה שלב. ילד בכיין – ממש מורט את העצבים. מבוגר שמתבכיין – זה ממש דוחה.

פעם אחת עשינו את זה. בכינו בכיה של חינם, ועד היום אנחנו משלמים את המחיר. ובכן, מה המחיר? לבכות. אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות.

אז רגע, לבכות זה טוב או לא? אם זה טוב – למה מגיע עונש, ואם זה לא טוב – אז למה לבכות בכייה לדורות. להיפך, בואו נלמד לקח ונפסיק לבכות.

***

יש בכיה מדכאת, ויש בכיה משחררת.

בכיה מדכאת, הוא לקחת בעיה קטנה, ולתת לה להתפשט ולמלאות את המרחב. לוקחים משהו קטן – שהאוטובוס איחר לדוגמא – ומשתמשים בזה כתירוץ, לדבר כבר על כל הבעיות; על הבריאות, על הפרנסה, על העיריה ועל הדור. ובכך, להבטיח שאווירת הנכאים תקבל נוכחות עם גושפנקא.

בכיה משחררת, הוא להיפך ממש. לקחת צרור של בעיות, שרובצים להם אי שם בפנים. ולנקז אותם החוצה – אל מי שיכול לטפל בהם ולשחרר אותם, או יותר נכון – לשחרר אותנו מהם.

בכיה מדכאת – היא זאת שמעוררת את ההרגשה, שאין מה לעשות, ואין מי שיעשה, וכאשר אבדנו אבדנו. בכיה משחררת – היא רגע של גילוי, שאתה לא לבד. יש כתובת, וממילא יש תקוה.

***

את הבכיה המדכאת, והמרגיזה. או כמו שקוראים לזה בשפה המדובר ‘התבכיינות’ – אנו עושים, והרבה, ובמומחיות רבה.

יש זמן, בו אנו מוזמנים ומתבקשים – לבכות באמת. יש לך הרי כל מיני קוועצ’ים בפנים, אז למה לקבור אותם ולחשוב שאין מה לעשות. למה להוסיף למשקל שלך כמה קילוגרמים של צער, ולזקן שלך כמה שערות לבנות, ולפנים שלך עוד כמה קמטים.

יש אפשרות לשחרר את זה, ולהפוך להיות צעיר, משוחרר וקל.

***

הזמן הוא בימי בין המצרים. זה הזמן לשבת כל יום כחצי שעה, ולבכות. לא צריך לומר שום דבר, רק לבכות. תבכה את החורבן שלך, תבכה את החורבן של עם ישראל, תבכה את טונות המרירות שממלאים את הלב שלך ואת העולם – ותנקז את הכל החוצה, אל הכתובת האחת והיחידה – שמצפה לשמוע את זה, ויכול ורוצה לעזור.

כל המתאבל – זוכה ורואה בשמחתה. האבלות הזאת היא השחרור הכי בריא שאתה יכול וצריך לפרגן לעצמך, או בלשונו הקדושה של האריז”ל “והוא תועלת גדולה לנפש האדם”. נסה והיווכח.

פרשת פנחס הוא המשך ישיר לסיום פרשת בלק. בסוף פרשת בלק – אחר המעשה הנפלא של בלעם, שרצה לקלל ונמצא מברך – בפסוקים האחרונים ממש, מתחיל פרק חדש – שלכאורה אינו קשור כלל למעשה בלעם – והוא מעשה שיטים, שנכשלו ישראל בבנות מואב, ומעשה זמרי שקרב את המדינית, ומעשה פנחס שלקח רומח בידו והרג אותו ואותה. ובזה מסתיים הפרשה.

לאחר מכן מגיע פרשת פנחס, שמתחיל לכאורה מאמצע המעשה, ומספר על שכרו של פנחס, ועל מלחמת מדין. ולכאורה היה ראוי לכתוב כל המעשה בפרשה אחת – או כולה בפרשת בלק, או כולה בפרשת פנחס. אם אינו שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו בפרשת פנחס, ואם הוא שייך למעשה בלעם – צריך לכתבו כולו בפרשת בלק.

ובכלל, כל המעשה הזה הוא פלא והפלא. איך ארע דבר כזה, שאחר הגילוי הנפלא של אהבת ה’ לעמו – שהתגלה בברכת בלעם, היה פתאום נפילה כזאת. וכן להיפך, מה היה הפעולה של פנחס, ומדוע נחשב לדבר גדול כל כך, עד שהשם יתברך דורש בשלומו, ונותן לו כל המתנות שבעולם – כהונה לו ולזרעו, ושלא ימות לעולם, וזכה להיות אליהו מלאך הברית, ושכל הגאולה העתידה תלויה בו [יחד עם משיח].

וכנראה שדווקא התמיהה הגדולה היא התשובה והיסוד. והיסוד הזה מוכרח להיות כ’המשך’ לכל המעשה עם ברכתו של בלעם, כי הוא שייך לאותו עניין. ואף על פי כן מוכרח להתחלק לשתי פרשיות, ומתוך כל יתבאר יסוד נפלא מאד, שיש בכוחו לעשות מהפכות יותר מכל דבר אחר – הן לציבור והן ליחיד, וכפי שיתבאר בעז”ה.

הקושיות:

א. החטא של בנות מואב – היה מתוך עצתו של בלעם. וצריך ביאור: איזו ‘עצה עמוקה’ יש בזה, הלא זה תמיד דרכו של היצר, לפתות ולמשוך ולהכשיל, ומה יום מיומיים. ואם באמת יש כאן איזה עצה עמוקה, מדוע לא הציע זאת מיד כשקרא לו בלעם, ורק כשלא הצליח לקלל ‘התחדש’ לו עצה זו.

ב. ‘הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו’. ממה נפשך, אם מגיע על זה עונש – מדוע צריך ‘קנאים’. ואם לא מגיע על זה עונש – איזה היתר יש לקנאים לפגוע בו, וכי יש לקנאים תורה משל עצמם. ובכלל, מי הם אותם ‘קנאים’, האם יש אנשים מסוימים שנקראים ‘קנאים’ שלהם מותר ולאחרים אסור.

ג. מה היה מעשהו של פנחס. בפסוק מבואר שלקח רומח בידו והרג את שניהם. אבל בפסוק בתהלים נאמר ‘ויעמוד פנחס ויפלל ותיעצר המגפה’. האם לקח חרב או שהתפלל. בפסוק לא נאמר שהתפלל, ובתהלים לא נאמר שלקח חרב.

ד. האם ‘קנאות’ הוא דבר טוב והגון או לא. אם הוא טוב – מפני מה לעגו עליו, ואם אינו טוב – מפני מה קיבל על כך שכר.

ה. במגפה מתו ארבעה ועשרים אלף. אמנם באמת היו צריכים למות כמעט מאה ושבעים אלף [שהם רבע מעם ישראל], כמו שפירש רש”י על פסוק ‘הרגו איש אנשיו’, ובזכות פנחס ניצלו. מדוע היה חרון אף גדול כל כך. ומדוע היה ציווי ‘צרור את המדינים’ – דהיינו לשנוא אותם, מה שלא נאמר על שום אומה ולשון [חוץ מעמלק].

ביאור העניין

דרכנו לפרש בדרך כלל ‘ביאור הפשט’ ואחר כך ‘ביאור הפנימיות’. אמנם במפרשי הפשט לא נמצא כמעט ביאור על העניין [רק ביאור הפסוקים, אבל לא כלל העניין] כמו במקומות האחרים, ולכן בהכרח לפרש מיד על פי פנימיות העניין.

אמנם יש לציין רעיון שנאמר על ידי בעלי המוסר – לבאר מדוע נחלק העניין לשתי פרשיות. כי בפרשת בלק מסופר על מעשה הקנאות שעשה פנחס, אמנם בכל קנאות צריך לבדוק אם זו קנאות לשם שמים, או רק הזדמנות לפרוק את המדות הרעות של הכעס והאכזריות, ובשביל זה צריך להמתין שבוע, כדי לבדוק זאת. ורק אז כשמתברר שזה נקי, אזי ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’.

להלן נבאר העניין בפנימיות, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן ח), ובליקוטי הלכות (ברכת השחר הלכה ה), וייתכן שיעלה בקנה אחד עם הרעיון הנ”ל, ובאופן שיש בו הדרכה לעובדא ולמעשה לכל אחד ובכל מצב.

מערכת רשמית – ולא רשמית

בכל מערכת שבעולם, יש את החלק הרשמי של המערכת, שבו נמצאים הכללים וההוראות מה צריך לעשות ואיך צריך להתנהג, ויש את החלק ש’מאחורי’ הדברים, דהיינו הקודים והמרכיבים הפנימיים של המערכת, שזה הבסיס והיסוד שעל זה עומד כל המערכת.

כך גם במערכת של עם ישראל. יש את החלק הרשמי, שזה התורה והמצוות ששם יש כללים והוראות מסודרים ו’חתוכים’ – מה מצוה ומה עבירה, מה מותר ומה אסור, ומה החומרא של כל דבר. וזה החלק הנגלה. אבל יש את הפנימיות של הדברים, ששם הכללים מתבטלים ורק הקודים האמתיים יש להם חשיבות.

וכך הוא במציאות העולם. יכול להיות אדם שמקיים את כל המערכת של התורה והמצוות, ומדקדק על כל סעיף בשולחן ערוך, קלה כחמורה. אבל אינו מחובר כלל בפנימיותו. ומשום כך יכול להיות ‘נבל ברשות התורה’, כי הוא מקיים את כל התורה אבל הוא ‘נבל’, כי אין לו חלק ונחלה עם התורה ועם השם יתברך.

ויכול להיות להיפך – אדם שלא מצליח לקיים כל מצוה כראוי, ולדקדק בכל הלכה כראוי. אבל לבו בוער באהבה להשם יתברך, ורוצה מאד להתקרב אליו, וכואב לו על מה שאינו מצליח לקיים. ואותו אדם אמנם עדיין אינו ‘ברשות התורה’ אבל אינו ‘נבל’, אלא יהודי.

עצת בלעם – שתי חלקים

והנה בלעם הכיר את המערכת הרשמית, וידע שיש מערכת של תורה ומצוות, ואת הכללים של ‘אם בחקותי תלכו’ ו’אם בחוקותי תמאסו’, והמצבים של ‘עושים רצונו של מקום’ ו’אין עושים רצונו של מקום’. והוא הכיר את זה היטב מהמציאות, כי ידע שיש בכל יום רגע שהקב”ה כועס, והיינו משום שיש כאלו שעוברים על רצונו.

ולכן, חשב ‘לרכוב’ על המערכת הזאת, ובאמצעותה לפגוע בעם ישראל. דהיינו לתפוס את נקודות החולשה שבהם על פי המערכת הרשמית הם אינם בסדר, ואת הכעס שמתעורר מחמת כך – ואז לקללם. אבל כשניסה לעשות כך, גילה שהקב”ה אינו כועס, ושאין שום בעיה במערכת, כי ‘לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל’, אין שום חסרונות ושום עבירות.

ואיך זה ייתכן, הרי בוודאי יש. אלא שהביאור הוא [כמו שהתבאר במאמר הקודם בקצרה], שיש מערכת פנימית, ששם כל הכללים משתנים. וכל המערכת הרשמית ‘כפופה’ למערכת הפנימית הזאת. דהיינו, שאמנם ‘בתוך הבית’ יש ויכוחים ויש מריבות, וצריך לתקן הרבה דברים. אבל למי שבא ‘מחוץ לבית’ ומנסה להעביר ביקורת – אומרים לו: ‘לא קשור אליך. הכל בסדר בינינו ואנחנו מסתדרים היטב זה עם זה, ואל תתערב במקום הרגיש והייחודי הזה’.

וכמו בין אב לבן, שבוודאי יש הרבה מה להעיר לבן, ולחנך אותו כדי להעמיד אותו על דרך הישרה. אבל זה רק בין האב לבנו. אם יבוא מישהו מבחוץ, וינסה להסית את האב כנגד בנו, יאמר לו: לך לך. אל תדבר על הבן שלי. זה עסק פרטי ביני לבינו ולא עסקך. כך בינינו לבין השם יתברך, ולכן הוא כביכול לא נתן לבלעם ‘לחדור’ למקום הפרטי הזה.

משכך, הבין בלעם שאם הוא רוצה לפגוע חלילה, הוא צריך לפגוע במערכת הפנימית הזאת, ולא החיצונית. וכאן הגיעה עצתו של בלעם, שפגעה במקום הכי פנימי והכי רגיש – בבית פנימה. וזאת על ידי בנות מואב.

נכרית – חמור או קל

איסור נכרית – הוא האיסור הקל ביותר מתוך רשימת העריות, ואפילו אינו מופיע ברשימת העריות, שכולם הם לפחות כרת, וחלקם הגדול במיתת בית דין. ואילו נכרית הוא רק לאו שהעונש עליו הוא מלקות. כל זה מצד המערכת ‘הרשמית’ כמובן.

אבל מצד המערכת הפנימית – זהו האיסור החמור ביותר. אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם ומוציא משם כל יהודי, חוץ ממי שאינו מכירו, דהיינו מי שבא על הנכרית. כי גם מי שעבר על כל התורה, ואפילו על כל העריות – הוא עדיין ‘בתוך הבית’ אלא שזקוק לתיקון, אבל מי שבא על הנכרית – עזב את הבית, וברח החוצה.

[וכמו שמקובל לומר על מישהו שפרק עול שהוא ‘הוריד את הכיפה’, אף שאינו דאורייתא ולא דרבנן אלא הנהגה טובה, ו’בדרך’ לשם כבר עשה איסורים חמורים הרבה יותר, אבל הביטוי של הורדת הכיפה, מבחינה פנימית, הוא הרבה יותר חריף מכל העבירות האחרות שעשה].

וזה מה שעשה בלעם. הוא לא הציע להכשיל אותם בחילול שבת או אכילה ביום כיפור, ואפילו לא בשאר העריות, אלא ‘להוציא אותם מהבית’, על ידי בנות אל נכר, שהאיסור בזה אמנם אינו חמור כל כך, ואף היה בזה ‘דיון’ אם מותר או אסור, אבל המשמעות של זה היא החמורה ביותר.

קנאים – פוגעים בו

בכך פגע בלעם במערכת הכי פנימית ורגישה. ולכן, התגובה לזה לא יכולה לבוא בצורה ‘רשמית’ אלא רק בצורה ‘לא קונבנציונלית’, שאמנם אינה ‘מגיעה’ על פי המערכת הרשמית, אבל מבטאת היטב את הפרצה החמורה שנעשתה כאן. וכאן בדיוק המקום של ‘קנאות’.

‘קנאות’ פירושו התפרצות פנימית בלתי נשלטת. כמו מי שרואה אנשים שפגעו בבני ביתו, בילדיו או באביו – שאינו הולך לשאול רב מה צריך לעשות, ואפילו לא מה מותר לעשות – אלא מתפרץ ללא שליטה, תופס את אותו פוגע, ועושה בו שפטים – בלי חשבון ובלי מגבלות ומעצורים, עד שירגיש שביטא את רגשותיו השוצפים, והלה ‘הבין את המסר’.

זה מה שעשה פנחס. מצד ההלכה אסור להרוג את זמרי, כי מגיע לו רק מלקות, ורק אם היה עדים והתראה. אבל ההתעוררות שלו – לא באה מצד ההלכה, אלא מצד המקום הכי פנימי ומקושר לה’, והנקודה הזאת התקוממה כל כך, שהוא לא יכול היה להבליג על הפגיעה החמורה הזאת באבינו שבשמים, והוא ‘לא יכול היה להירגע’ עד שלקח סכין והרג אותם.

אילו היה זמרי הורג את פנחס, לא היה חייב מיתה, כי פנחס היה ‘רודף’, ואפילו אם מישהו אחר מתוך השבט היה הורג אותו, היו ידיו נקיות. כי לא היה כאן חיוב מיתה, אלא הייתה כאן התקוממות של קנאות ואכפתיות נוראה, שלא הסכימה להבליג עד להשמדתו של זמרי קבל עם ועדה.

ויעמוד פנחס – ויפלל

מניין ידע פנחס באיזה דרך לנקוט, מאחר שלא מדובר בהלכה או בהוראה רשמית. על זה אומר הפסוק ‘ויעמוד פנחס ויפלל’. תפילה – יש בה אמנם חלק ‘רשמי’; יש מצוה דאורייתא או דרבנן להתפלל, ויש נוסח והלכות איך להתפלל. אבל תפילה במהותה היא נקודה פנימית ‘עבודה שבלב’. וכל סדר התפילה מכוון כנגד סדר הייחוד והזיווג כמבואר בזוה”ק וכתבי האר”י.

וזה מה שפנחס עשה. הוא עורר בלבו את הנקודה הפנימית של הייחוד, ומתוך כך עורר בתוכו בעירה עצומה של קנאות על הקשר של עם ישראל עם ה’, ואז ‘יצא לפעולה’ בלי לדעת מה לעשות, אלא ידע בוודאות שמעתה הוא מכוון אל המטרה, וכל מה שיעשה קשור אל המטרה, ונכלל במה שמותר לו ומוטל עליו לעשות.

[היה יהודי בבני ברק, שהיה מגדולי הלוחמים למען כבוד השבת, והיה יוצא בשבת למחות בחילול שבת, וכל רכב שהיה עובר, היה תופס אותו והופך אותו… (הוא היה בר הכי…). וכמה פעמים באו לחזון איש בתלונות עליו: איך הוא נוגע ברכב בשבת, ומה יהיה עם הילדים שלו וכו’. והחזו”א תמיד ענה: הוא יודע מה הוא עושה… כלומר, מאחר שזה נובע מהנקודה הפנימית, כל מה שהוא עושה זה נכון…]

קנאות – נקי או לא

קנאות – הוא לא דבר ‘רשמי’. אין שיטה כזאת ואין הלכה כזאת, כי כל מהותה הוא הנהגה ‘לא קונבנציונלית’. ולכן, אם לא זה לא מגיע מבעירה פנימית ואמתית – זה רציחה ממש. אבל באותה מדה – מי שאינו אוחז בכך, אמור לשאול את עצמו: הכיצד, ואיך זה ייתכן. איך יכול להיות שזה לא בוער בי, ושלא הגעתי למדרגה שאני פשוט ‘לא יכול לשתוק’.

ואכן, היו שזלזלו בפנחס וחשבו שזה לא הגיע ממקום נקי, אבל השם יתברך אמר למשה ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’ – שהכוונה הוא ‘תמסור לו דרישת שלום’. כולם מזלזלים בו, ואני מחזק את ידו. וגם קיבל מתנה בצורה ‘לא קונבנציונלית’ את הכהונה לו ולזרעו, והוא גם זה שהפך לאליהו מלאך הברית, שעומד בנקודה של הברית בין יהודי לקונו, וגם עתיד להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

והנה, על פי המערכת הרשמית, ההיסטוריה מלאה במצבים שנעים בין טוב לרע. קבלת התורה וחטא העגל, בניין המשכן וחטא המרגלים, ארץ ישראל ועבודה זרה, בית ראשון ושני וחורבנם, וכן בכל הדורות. כי אמנם יש את הטוב ואת האמת, את התורה ואת הצדיקים – אבל כנגד כל טוב יש ממש זה לעומת זה, שעומד למולו ומונע אותו. ואם כן, מה יהיה הסוף, ואיך לבסוף יהיה התיקון.

על כך מבאר ר’ נתן, שהכרעת המערכה תהיה רק על ידי הנהגה זו של ‘קנאה’. כלומר, על ידי שמתעוררים בני אדם ואומרים ‘לא ייתכן להמשיך כך’ ‘חייבים לעשות שינוי’, ומתעוררים לעשות דברים שאינם חייבים לעשות; לבנות מקוה, בית מדרש, לייסד קהילות ומוסדות, ולהאיר אור הצדיקים וכדומה. רק על ידי זה תוכרע המערכה. כי היא לא תוכרע בצורה רשמית ובנשק קונבנציונלי אלא רק בצורה של ‘קלקול השורה’.

וכך גם כל אחד לעצמו. כל אחד נמצא במצב תמידי של עליות וירידות, יום אחד מלאך ויום אחד ‘גאלאך’, ואין אתנו יודע עד מה, מתי יהיה קץ הפלאות, בו נעלה על דרך המלך ונזכה להיות כראוי. והתשובה לזה היא רק ‘קנאה’. דהיינו, פעם אחת שעוצרים ואומרים ‘עד כאן’ ‘לא עוד’. זה הכח היחיד שיכול לשנות את המפה של טוב ורע ימין ושמאל שמשמשים בערבוביא, ולנצח לצד הטוב.

Podcast: Play in new window | Download

אתה בוודאי לומד ספר ‘אור החיים’ הקדוש.

האם זהו ספר של פשט או דרש? רמז או סוד? מוסר או חסידות? ואולי כולם יחד או אף לא אחד מהם?

***

מי אנחנו לחלק ציונים ולתת הגדרות.

וזה באמת לא מה שהולכים לעשות, כמובן. רק להניח את האצבע על נקודה מעניינת וייחודית, שיכולה לעורר אותנו ללמוד את הספר הקדוש הזה בהתחדשות, וגם לעורר אותנו לחבר בעצמנו ספר כזה, האומנם?…

הספר ‘אור החיים’ הקדוש, משמש לכאורה כ’מפרש’ של חמשה חומשי תורה. אך הגישה אליו, כפי שהתקבל בעם ישראל – הוא כאל ספר בפני עצמו, ספר קדוש שיש כח בעיסוק בו – לטהר את האדם ולהוסיף קדושה בנשמתו.

וכפי שכבר עורר הבעל שם טוב זיע”א, ותלמידיו הקדושים לדורותיהם, על מעלת הלימוד בספר, ועל גודל הקדושה שזוכים בכך. ויש שאף המליצו על ‘הקריאה’ בו, בדומה למה שמקובל על הזוהר הקדוש, שעצם העיסוק בו מטהר את הנשמה.

***

אמנם, יש הבדל לכאורה. כשפותחים זוהר הקדוש – רואים ‘שמות’ ומלאכים. המילים מדברות בעד עצמם, והקורא מרגיש מיד שמדובר במשהו רוחני ואלוקי, ושהוא מתרומם טפח ויותר מעל הקרקע.

לא כן כשפותחים את הספר הקדוש ‘אור החיים’. כאן פוגשים לכאורה משהו הגיוני: קושיות ותירוצים, דיוקים ורעיונות. אמנם מרגישים שיש כאן שכל אלוקי, וכל אחד מבין שאי אפשר לחבר ספר כזה מתוך בטן מלאה, אבל באותה מדה אנו מאמינים ומרגישים גם בשאר ספרי המפרשים ובכל ספרי הקודש.

ויש עוד נקודה, אחרת, שקצת ‘מציקה’. יש ספרי פשט, יש ספרי דרוש, ויש ספרי רמז וסוד. יש ספרי לומדות, ספרי מוסר, וספרי חסידות. וכל אחד מהם מאד ‘מוגדר’. אמנם, כל אחד מהם יכול להיות בלול גם משאר החלקים, אבל יש את הקו המרכזי שבו.

אבל ספר ‘אור החיים’ הקדוש, אינו מוגדר בכלל. מצד אחד הוא יכול לעסוק בעומק הפשט, ובדקדוק של כל מילה ואות בפשט, ובאותה מדה הוא יכול גם לעסוק בלומדות ולבאר מהלך שלם על פי פסקי הלכות ברמב”ם ובפוסקים, ואז, בחדא מתחתא הוא ממשיך ומדבר בדרך רמז, וגם בדרך סוד, בלול במוסר ובחסידות. והכל באותו ‘גופן’, ואפילו באותו קטע, כאילו בלי ‘לשים לב’ שהוא עובר מחדר לחדר.

***

אין הכוונה להדגיש את הגאונות ואת הרב-גוניות, אלא להצביע על נקודה נוראית שעומדת מאחורי הדברים, והיא: הרצינות – שרבינו חיים בן עטר – ייחס לדברי התורה.

אפשר לקרוא את הפסוקים הקדושים, ולהבין אותם ‘פחות או יותר’, או ‘להאמין’ שיש בהם רזין. אבל בעל האור החיים הקדוש, התייגע לגשת ביחד אתנו בכל הרצינות לכל מילה ואות, ולחפש ב’תמצית הנפש’ מה כתוב כאן, עד שימצא! ואת כל מה שהוא ימצא – פשט, לומדות, דרש רמז וסוד, הוא יכתוב!!

וגם אם זה יכלול בסופו של דבר ארבעים מהלכים על אותם מילים, הוא יכתוב את כולם. כי בסך הכל הוא בא ללמוד ‘מה כתוב כאן’, והרי כל זה כתוב כאן [ולכן, הוא גם לא מתייחס כלל (כמעט) לדברי שאר המפרשים, כי הוא לא בא לפרש, אלא לספר ‘מה כתוב כאן’, ודו”ק].

ספר ‘אור החיים’ מעורר אותנו להבין כמה התורה וכל פסוק שבה – זה רציני ומדויק. ואת המסר הזה אי אפשר לפספס. גם מי שלא מבין כל מה שהוא אומר, אבל היגיעה שלא לוותר על שום אות או מילה – זועקת מתוך הדברים. ומי שמבין כמה התורה זה דבר רציני, מבין ממילא כמה כל מצוה זה דבר רציני, וגם כמה כל יהודי זה דבר רציני. ואם תקח את הכל ברצינות – אתה מבין לבד שתהיה אדם אחר.

פרשת חוקת הוא לכאורה המשך של הפרשיות הקודמות, ומסופר בו המשך המעשה של דור המדבר – מיתת מרים והכאת הסלע, ואחר כך מיתת אהרן והדרך לארץ ישראל. אמנם בתחילת הפרשה, נכתב פרשה בפני עצמה והיא פרשת פרה אדומה, שלכאורה אינה שייכת כלל לחומש במדבר אלא לחומש ויקרא, וגם מפסיק סדר העניין.

פרשה זו של פרה אדומה היא כולה סוד, והתורה בעצמה מעידה שהיא ‘חוק’. אמנם תורה היא וללמוד אנו צריכים, ואולי זה המקום ללמוד מהות עניין ה’חוק’, ולהבין מזה לכל התורה כולה שכולה חוקים, וכלשון הפסוק ‘זאת חוקת התורה’ ולא רק ‘חוקת הפרה’. ואולי בזה יתבאר הטעם שנכתב כאן, והשייכות לסיפור הדברים שלפניה ושלאחריה.

גם הפרשה שלאחריה – פרשת מיתת מרים והכאת המטה, הוא כולו סוד. כי נתקשו המפרשים הרבה לבאר מה היה הפגם והחטא. ונכתבו בזה יותר מעשרה פירושים שונים בדברי הראשונים בעצמם. ואולי יש שייכות בין הסוד של פרה אדומה לבין הסוד של הכאת המטה. וכפי שיבואר בעז”ה.

התמיהות

א. פרה אדומה – מפני מה נכתבה כאן בחומש במדבר, ולא בסדר הקרבנות שבפרשת ויקרא.

ב. ‘זאת חוקת התורה’ – לכאורה צריך להיות ‘חוקת הפרה’ וכמו שנכתב לגבי פסח (בפרשת בא) ‘זאת חוקת הפסח’.

ג. מה המיוחד בפרה אדומה שנקראת ‘חוק’, ולאיזו מטרה היא מיועדת.

ד. לכאורה סדר הדברים הפוך. תחילה היה צריך לבאר פרט טומאת מת, ואחר כך סדר פרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, ואילו בפסוק הוא להיפך, שמזכיר תחילה סדר שריפת הפרה, ואחר כך מזכיר שיש טומאת מת.

ה. מה היה הטעות של משה רבינו בעניין הכאת הסלע.

ביאור הפשט

א. סדר הפרשיות: בדברי רש”י מבואר שנסמכה פרשת פרה אדומה למיתת מרים, לומר שמיתת צדיקים מכפרת כמו קרבנות. והרמב”ן מבאר שרק לאחר שנתבאר בפרשה הקודמת מעלת הכהנים, מזכיר הכתוב טהרת הפרה אדומה, ללמד שהטהרה שלנו תלויה בכהנים.

ב. חוקת התורה: בדברי רש”י מבואר שמצוה זו היא חוק בלי טעם, ולכאורה יש לבאר על פי זה שמכאן לומדים לכל המצוות שאנו עושים אותם לא מפני הבנתנו אלא מפני גזירת המקום. ובדברי הרמב”ן מבואר שטומאת מת הוא ‘חוקת התורה’, כי טומאת מת הוא על חטא אדם הראשון שעבר על התורה. וכעין זה מבואר בדברי האור החיים הקדוש שכל טומאת מת נמשך מהתורה, כי רק ישראל מטמאים במיתתם ולא הגוים, מחמת הקדושה שיש בנו על ידי התורה.

ג. פרה אדומה: בדברי הרמב”ן מבואר שמחמת שעושים אותה בחוץ, נדמה כאילו חלילה מקריבים אותה לשעירים ולשדים, ולכן יש בזה פתחון פה לאומות העולם. ובדברי שאר המפרשים מבואר שהוא מחמת הסתירות שיש בה, שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים, ועוד. ובדברי האור החיים הקדוש מבואר שכל ענייניה רומזים על דינים: אדומה, בלי עול, שריפה באש. וכל זה כדי להמתיק דינים. וצ”ב.

ה. הכאת הסלע: ברש”י פירש שהיה צריך לדבר ולא להכות, והרמב”ן תמה וכי יש יותר בנס בדיבור מבהכאה, הרי בכל אופן סלע אינו מוציא מים אלא בנס. ובאב”ע מביא ג’ פירושים ודחה אותם. ופירש בעצמו על פי סוד, והרמב”ן דחה דבריו. הרמב”ן מביא פירוש רבינו חננאל שהלשון ‘נוציא לכם מים’ נראה כאילו משה עשה זאת, ולא הזכיר שהשם יתברך עשה זאת. ובעצמו פירש על פי סוד. והאור החיים דחה גם פירושים אלו, וגם מביא עוד שלשה פירושים מדברי הראשונים ודחה אותם.

ופירש בעצמו על פי דברי חז”ל, שלא היה צריך להכות וגם לא לדבר אלא רק לומר איזה פרק אחד או משנה אחת, וגם לא היה צריך להתעקש על סלע זו בדווקא, והוא לא היה מוחלט בדעתו שזה מה שנאמר לו, ומיראתו שמא לא יצאו מים ויהיה חילול ה’, החליט להכות ודווקא באותו סלע, והאמת שדווקא משום כך היה לו רק לדבר ובלי חילוק לאיזה סלע, ואז היה מתקדש שם שמים יותר.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי דברי האור החיים הקדוש, שכל ענייניה של הפרה אדומה מרמזים על דינים ובאים כדי להמתיק הדינים [שלכאורה הוא דבר והיפוכו], ועל פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן נה). ועניין הכאת המטה יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן כ).

אדומה תמימה

לכאורה ‘אדומה’ ו’תמימה’ הם שני הפכים. כי ‘אדום’ מורה על בעירה ותסיסה, ואילו ‘תמימות’ מורה על שלוה ורוגע. ובאמת הם שני מיני הנהגות שיש בעולם, שהם ימין ושמאל, חסד וגבורה.

ההנהגה הרצויה, שכל אחד רוצה להתנהג בה, ושכך יתנהגו עמו – הוא הנהגה של ימין וחסד, הנהגה של ‘לבנינות’. דהיינו להרגיש רוגע ושלוה, ושהכל ילך לו כסדר בלי נסיונות ובלי קשיים, בלי הסתרות ובלי קושיות. אינו רוצה לפגוע באף אחד ושאף אחד לא יפגע בו, הוא רוצה לאהוב את כולם ולעשות עמם חסד, ושכולם יאהבו אותו ויעשו עמו חסד, ושגם ההנהגה מלמעלה יהיה בחסדים והארת פנים, בלי דם ובלי רעש.

וכך יהיה לעתיד לבא, כשהעולם יהיה מתוקן, כמו שכתוב ‘וגר זאב עם כבש’. אמנם כעת יש גם הנהגה של שמאל וגבורה. יש מוחין דקטנות שבו אדם מבולבל ונרעש, ויש קנאה ושנאה ותחרות בין אדם לחברו, מחלוקות ושפיכות דמים. וגם מלמעלה יש הרבה מניעות ונסיונות, קשיים וקושיות, הסתרות וגבורות. ההנהגה הראשונה היא ‘לבן’ וההנהגה השניה היא ‘אדום’.

והשאלה היא: מדוע. משום מה ולאיזה צורך יש הנהגה של ‘אדום’. ולא רק שיש, אלא שזה כמעט עיקר ההנהגה [הגלויה], ששבת יש רק פעם אחת בשבוע, וכל שאר הימים אינם בצבע ‘לבן’ אלא בשאר צבעים, והרבה מהם בצבע אדום. מדוע יש קשיים, מדוע יש נסיונות, מדוע יש הסתרות, ומדוע יש רשעים בעולם.

טומאת מת

התשובה לזה היא הפרה אדומה, שמטהרת מטומאת מת, ומכפרת על חטא העגל.

טומאת מת הוא מחמת חטא אדם הראשון וחטא העגל. כי קודם החטא של אדם הראשון – לא היה מיתה. וגם לאחר החטא, כשהגיעו לקבלת התורה – פסקה זוהמתן ובטלה המיתה. ועל זה נאמר ‘אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם’. אמנם מחמת חטא אדם הראשון, ואחר כך מחמת חטא העגל – נגזר מיתה, ועל זה נאמר המשך הפסוק ‘אכן כאדם תמותון’.   

ואחר שיש מת, יש טומאת מת. ועל זה באה הפרה – לטהר את הטומאה, ולתקן את חטא העגל וחטא אדם הראשון שגרמו את המיתה. וכאן קורה לכאורה דבר בלתי אפשרי, כי ממה נפשך – אם יש מיתה, והמת מטמא בטומאה חמורה כל כך שהוא ‘אבי אבות הטומאה’, איך אפשר לטהר. ואם אפשר לטהר, אם כן אין כאן טומאה חמורה בכלל.

והתשובה היא, שבוודאי יש מיתה והמיתה היא טומאה חמורה מאד. אבל באמת, אין מיתה כלל, כי גם במת יש קיסטא דחיותא – ולכן כל כך נזהרים בכבודו, ובאים על קברו, ולבסוף יקום לתחיית המתים – הכל מחמת שיש בו נקודה של חיות שאינה בטלה לעולם. ולכן באמת אינו מת כלל, אלא שאי אפשר לראות את זה ולהבין את זה בשום אופן, ואדרבה, נראה בבירור שהוא מת ועבר ובטל מן העולם, עד שקוברים אותו בעפר תחת מצבה, באופן שמוציאים אותו לגמרי מכלל החיים.

קושיא בלי תשובה

ולכן באמת הפרה אדומה מלאה סתירות: שמצד אחד הוא ‘קרבן’ ונקרא חטאת, ומצד שני מקריבים אותו ‘בחוץ’, ונדמה כאילו מקריבים אותו חלילה לחיצונים. כמו כן הוא מטמא טהורים ומטהר טמאים, ועוד כמה וכמה תמיהות וקושיות, עד שבא שלמה ואמר ‘אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני’. והתמיהה הגדולה ביותר – שהוא בא לכאורה להמתיק דינים ולטהר מטומאה, וכולו עשוי מסימנים [סימפטומים] של דינים (וכמו שמזכיר האור החיים הקדוש), והרי הוא דבר והיפוכו ממש.

והתשובה לזה הוא ‘זאת חוקת התורה’ – חוקה חקקתי וגזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה. כלומר, שאין באמת מיתה ואין באמת דינים, אבל מוכרח להיות שנראה כאילו זה כך, וכאילו יש הסתרה והפקירות, ודרך רשעים צלחה, מחמת חטא אדם הראשון וחטא העגל [וחטאי האדם], כדי שיהיה כביכול ‘קושיא’, ועל ידי זה בעצמו יומתקו הדינים.

כשאדם עומד בפני קושיא, ואינו מתעקש לתרץ אותה, ואפילו אינו יכול לחזק עצמו באמונה [שגם זה נקרא ‘תירוץ’] – אלא עומד מול הקושיא האיתנה ואינו מתקפל תחתיה, אלא מוסר את הקושיא לה’, כאומר: אכן יש לי קושיא, בלי תירוץ, אבל אני לא בורח משום כך, אלא נשאר כך, ומאמין שאת הקושיא בעצמה עשה ה’ יתברך – זהו בעצמו ההמתקה, וזה הטהרה של הפרה אדומה.

‘קשיא’ ר”ת ‘שמע ה’ קולי אקרא’. אין שום חסרון או סכנה ב’קושיות’, אלא ב’מסקנות’. אדם שיש לו קושיות – ‘מחליט’ ו’מסיק’ משום כך שחס ושלום ה’ יתברך כועס עליו, או עזב אותו, ולכן הוא עוזב בחזרה [לגמרי, או בהרגשה שבלב כעושה ‘ברוגז’]. אבל אם אינו מסיק שום מסקנות, אלא נשאר עם הקושיא, וצועק אותה להשם יתברך – אזי לא רק שאין בזה חסרון, אלא אדרבה, יש בזה המתקה עצומה יותר מכל המתקה אחרת.

הכאת הסלע

וזה הוא עניין הכאת הסלע.

יש שני מיני כוחות – מטה ופה. מטה הוא כח של עוז וגבורה, ופה הוא כח של הכנעה ותחנונים. משה רבינו שהיה שלם בבחירתו – היה לו את שני הכוחות; דהיינו שהיה יכול גם ‘לדרוש בכח’ את הישועה ואת התיקון, וגם ‘לבקש בתחנונים’.

אך השם יתברך רצה שלא יכה במטה אלא יבקש בפה. כי אמנם הוא בעצמו יש לו את שני הכוחות, אבל אנחנו שלא זכינו לבחור בטוב בשלמות, אין לנו ‘מטה’ לדרוש על ידו בכח, אלא רק את ‘הפה’. ואם משה רבינו היה משתמש עם הפה – היה מגלה לנו שגם לנו יש כח לפעול כמותו, על ידי בקשת רחמים ותחנונים.

וביותר עומק, אם משתמשים עם ‘המטה’ – כביכול דוחקים את השעה ורוצים לזרז את הישועה והגאולה, ואז בהכרח שלא כולם יוכלו לזכות לזה אלא רק מי שראוי. אבל אם מבקשים ברחמים ותחנונים, ומוכנים להמתין ולא לדחוק את השעה – יוכלו כולם לזכות [ואפילו הערב רב].

ולפי זה, יש ל’מטה’ תפקיד אחר – להיות כאן ולא לפעול כלום. כלומר, לגלות שיש אמנם הנהגה של ‘מטה’ בעולם, דהיינו דינים וקושיות, וכל זה לא מפריע לי להשתמש עם הפה ולבקש רחמים ותחנונים מהשם יתברך. ובזה ממתיקים את הדינים, ומבטלים את הכיסוי ואת הטומאה. (החלק הזה נתבאר בקיצור ממש, ועוד חזון למועד).

Podcast: Play in new window | Download