ארכיון לשנה : 2019

פרשת נשא היא הפרשה השניה בסדר במדבר, והיא המשך לפרשת במדבר. בפרשת במדבר מבואר מניין בני ישראל לשבטיהם, וסדר הדגלים סביב המשכן. ובנוסף מבואר מניין הלויים וסדר חנייתם הפרטי סביב המשכן. ובפרשה זאת ממשיך לעסוק במניין בני לוי וסדר עבודתם.

ובהמשך הפרשה מבואר עוד כמה מצוות; מצות שילוח הטמאים, וקרבן אשם מעילות. וכן מצות בדיקת סוטה, ודיני הנזיר. ולאחר מכן פרשת ברכת כהנים וחנוכת המשכן עם קרבנות הנשיאים. ובפשטות אין נראה שיש שייכות בין העניינים. ואדרבה, נראה כאילו המצוות הללו 'מפסיקות' בין סדר הדגלים וחניית הלויים – לבין פרשת חנוכת המשכן, ששייכים זה לזה.

אמנם בוודאי שיש שייכות בין הדברים, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות. ולשם כך יש להבין מהו עניין 'הלויים'; שמצד אחד אינם כהנים – שעובדים בבית המקדש, ויש להם מצוות מיוחדות ומתנות כהונה, ומצד שני אינם ישראלים, ובזה נבין סדר הפרשיות, וכן יסודות לעבודת ה'.

פרשה זו באה לעולם יחד עם חג השבועות – לאחריו או לפניו, וכפי הנראה שיש בזה שייכות לקבלת התורה [כמו קריאת פרשת בחוקותי ופרשת במדבר, שנקראים תמיד בסמיכות לחג השבועות, ומבואר בחז"ל טעם העניין], ועל פי היסודות הנזכרים, נוכל להבין גם עניין זה בעז"ה, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. מדוע נמנו הלויים לבדם, ומדוע הם חונים לבדם סביבות המשכן – ולא ביחד עם כל ישראל. ואם הם נתקדשו כמו הכהנים, מדוע אינם כמו הכהנים שיש להם איסורים מיוחדים, ומתנות כהונה מיוחדות. ובקיצור: מה מהותם של הלויים ומה תפקידם.

ב. מדוע נחלקו הלויים לשלשה חלקים; קהת, גרשון ומררי. שאינם רק חלוקה של משפחות אלא חלוקה מהותית, שכל אחד יש לו סוג עבודה אחרת במשאות [קהת – כלי המקדש, גרשון – הדברים העשויים מבד, מררי – הקרשים ושאר הדברים הכבדים].

וביותר פלא, שבני קהת נחלקו לעצמם מבני גרשון ומררי. הן בפירוט עבודתם; שבני קהת כתובים בסוף פרשת במדבר, ובני גרשון ומררי בפרשת נשא. והן בפירוט מניינם [מבן שלשים עד בן חמישים], שבני קהת כתובים בפרשה בפני עצמה, ובני גרשון ומררי יחד בפרשה בפני עצמה.

ג. הלויים היה להם שלשה מיני עבודות; שמירה, שירה ומשא. מה מהותה של כל עבודה, ומדוע שלשתם ניתנו ללויים, והאם יש שייכות בין העבודות.

ד. מה עניינם של המצוות הנוספות שנכתבו בפרשה; שילוח טמאים, אשם מעילות, פרשת סוטה ונזיר, וברכת כהנים. ומדוע הם מפסיקים בין מניין בני ישראל והלויים לבין פרשת חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים.

ביאור הפשט

א. עניין הלויים: הבכורות שייכים להשם יתברך, מחמת שפדה אותם מהמצרים. והם צריכים לשמש במקדש ולהקריב הקרבנות. אלא שהם אבדו את מעלתם, והכהנים נכנסו לעבודת הקודש. אמנם הכהנים צריכים סיוע ועזרה, ולשם כך על הבכורות להביא תחתם את הלויים שיסייעו לכהנים.

והגדרת הלויים היא 'סיוע לכהנים'. כלומר, את עצם העבודה עושים הכהנים, וכל 'הנלוה' לזה – עושים הלויים [ולכן נקראים 'לווים' על שם שהם 'נלווים']. דהיינו: שירה בעת הקרבנות, שמירה על בית המקדש, ונשיאת המשכן ממקום למקום.

וגם בזמן הזה שאין לנו בית המקדש, יש ללווים תפקיד לסייע לכהנים, וכגון בברכת כהנים שהלוי נוטל ידי הכהן. ומחמת כן הוא מקבל גם כן קצת מתנות; מעשר ראשון, ועולה שני לתורה.

ב. סמיכות המצוות: בדברי הרמב"ן מבואר שאחר קידוש המחנות – הוזהרו לשלח את הטמאים, וכמו כן הופרדו הערב-רב [שאינם בכלל 'למשפחותם לבית אבותם'] שהם 'הגרים' ולכן התבאר פרשת אשם מעילות בנודע לגר שמת ואין לו יורשים.

ומחמת שיוחסו ישראל 'למשפחותם לבית אבותם' – הזכיר פרשת סוטה, שעל ידי זה נעשים ממזרים שאינם מתייחסים ל'אבותם'. ולהיפך, ביאר פרשת הנזיר שמפריש עצמו ממחנה ישראל להיכנס יותר לתוך הקדושה.

וברכת כהנים נסמך להקמת המשכן, כי עיקר ברכת כהנים הוא בבית המקדש, כמו שהיה בהקדמת המשכן שנשא אהרן ידיו אל העם ויברכם, וכמבואר בחז"ל שבבית המקדש היו מברכים בשם המפורש ובבת אחת, מה שאין כן בשאר מקומות שהוא בשם הכינוי ובחלוקה לשלש ברכות.

ביאור הפנימיות

מבואר בזוהר הקדוש שהכהן הוא מצד החסד, והלוי הוא מצד הגבורה. וכן מבואר במדרש – שהלוי משמש את הכהן כמו אשה שמשמת לבעלה, וגם בזה מבואר בזוהר הקדוש שהאיש הוא מצד החסד והאשה מצד הגבורה. ועל ידי שהאשה משמשת את בעלה והלוי את הכהן – נכלל הגבורות בחסדים. הבנת העניין יתבאר לעובדא ולמעשה, על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן (סימן נא), וכדלהלן.

המצב הסותר – שמוכרח להיות

השם יתברך ברא את העולם – כדי שיהיה מי שייהנה מאורו וטובו. אמנם בריאת העולם הייתה על ידי 'חלל הפנוי' – דהיינו שצמצם וסילק את אורו, ופינה מקום שכביכול 'פנוי' מאורו, וכך נברא העולם. נמצא שיש כאן דבר והיפוכו; כי העולם נברא כדי 'לגלות' את האור, ולמעשה הבריאה הייתה 'צמצום' האור.

וכך באמת כל העולם מורכב מדבר והיפוכו. מצד אחד יש אמת ומצד שני יש כנגדו שקר, מצד אחד יש שפע ומצד שני יש צמצום, מצד אחד יש אור ומצד שני יש חושך. וכן בכל דבר.

והנה דוגמא פשוטה: כשרוצים למלאות משקה, צריך לקחת כוס. והרי יש כאן סתירה: מצד אחד רוצים 'למלאות' – דהיינו להשפיע שפע, ומצד שני, יש את הכוס שאומר 'אל תמלא'. שהרי כל הדפנות שלו והקרקעית שלו, אינם מניחים לשפע להגיע, ורק במקום שבו 'אין כוס' דהיינו באויר ששם אין את הכוס בעצמו – יכולים למלאות.

נמצא שהכוס אינו מניח למלאות. אבל באמת אי אפשר למלאות אלא מחמת שיש כוס, וכך אי אפשר לקבל שום שפע רק כשיש 'צמצום', ואי אפשר לגלות 'אור' רק כשיש 'חושך', ואי אפשר לברר את 'האמת' רק במקום שיש חושך. וכמו שיתבאר להלן.

קודם הבריאה – ולאחריה

נמצא שיש שלשה מצבים; קודם הבריאה – אין שום שקר וצמצום והסתרה, אלא הכל מלא רק באור ואמת ושפע. והמצב הזה נקרא 'קדוש', כי ל'קדושה' אין מצב הפוך, אלא רק מצב אחד בלבד שנקרא 'קדושה'. לאחר הבריאה – יש שני אפשרויות; טהור וטמא. כלומר, יש כבר דבר נוסף חוץ מ'אחדותו' יתברך, שהוא הצמצום וההסתרה, והמצב הזה נקרא 'טהור', שכולל בתוכו אפשרות סותרת שנקראת 'טמא'.

המצב של אחר הבריאה שנקרא 'טהור' – יש בו בחירה, האם להתחבר אל הקדושה ולהיות חלק ממנו, או להישאר נפרד ממנו, ואז נעשה מ'טהור' 'טמא'. כי אז הוא הופך לחושך ולשקר, ולמניעת השפע והאור.

וזהו כהן לוי וישראל. כהן הוא 'קדוש', כלומר עצם האמת והאור, בלי שום הסתרה וצמצום. אמנם זה אינו שלימות, כי אינו יכול להתגלות בעולם – אלא על ידי כלי. ולכן יש לוי – שהוא טהור [כמו שנאמר בפרשת בהעלותך 'קח את הלויים וטיהרת אותם'], כלומר שהוא כבר עומד 'מחוץ' לבית המקדש, והבחירה בידו אם להישאר בפני עצמו או להיות נטפל לכהן.

אם הוא נטפל לכהן, הוא הופך להיות 'כלי' אל הקדושה, ונעשה בעצמו קדוש. ואם לאו – הוא הופך להיות סותר אל האמת, ונעשה 'טמא' ו'שקר'. כמו שהיה אצל קורח שלא רצה להיות 'לוי' ולהתבטל לכהונה, אלא רצה מציאות משל עצמו. ועל ידי זה חלק על האמת. וכך גם באיש ואשה – אם האשה נטפלת אל האיש, היא נכללת בו ובכך מגיעים שניהם לשלימותם, של אור וכלי. ואם לאו – היא פוגמת.

שלשה מיני לויים – ושלשה מיני עבודה

ויש בזה כמה דרגות; בני קהת – הם אלו שנכללים לגמרי בכהנים, ולכן הם נושאים את כלי המקדש ממש, ואינם צריכים להתאמץ כלל אלא 'ארון נושא את נושאיו'. לעומת זה, יש את בני גרשון – שהם 'טפלים' אבל לא 'בטלים', אלא פעמים בפנים ופעמים 'גרושים'. ולכן הם נושאים את היריעות והכיסויים, שהם נגלים ונכסים מהקדושה. וזה רוב בני אדם, שפעמים 'מלאך' ופעמים 'גאלאך'.

ויש את בני מררי, שמרוחקים ו'מרירים', והם נושאים את הדברים הכבדים. כלומר, שמרגישים מחוץ לקדושה וכאילו הקדושה כבדה עליהם. אמנם שלשת מינים אלו – משמשים את הכהנים, ורוצים להיות נכללים בקדושה, וכולם זוכים להיות סביב מחנה השכינה. ויש בזה חיזוק, שבכל מצב – יכול האדם להיכלל בקדושה, בין כשהוא ממש 'נכלל', ובין כשהוא 'מגורש' או 'מריר', אם לא יתרחק אלא ימשיך וישמש את הקדושה, מתוך רצון והשתוקקות אל הקדושה.

כמו כן, יש ללווים שלשה מיני עבודות: שמירה – הוא העבודה הפשוטה, שעומד מחוץ לקדושה ורק שומר שלא ייכנס טומאה. ומתוך כך מתקדם וזוכה להיות 'נושא' את הקדושה, ובזה הוא כבר מתחבר אל הקדושה, ואז זוכה לדרגה שלישית – שנכלל לגמרי בכהן ונולד מזה ניגון שמשלים את עבודת הקרבנות של הכהן. וקיצרתי.

אתערותא דלתתא – ואתערותא דלעילא

משמעות העניין למעשה, יובן מתוך הדוגמא של איש ואשה. הנה בסדר הנישואין – כל הקידושין והחופה, נעשה מצד החתן. הוא מכסה אותה, נותן לה טבעת ואומר לה 'הרי את מקודשת', נותן לה כתובה, מכניסה לרשותו, ומתחייב לתת לה כל צרכיה. והיא מצדה אינה צריכה לעשות כלום [ולהיפך, אם תעשה משהו, אינה מקודשת (קידושין ו)].

כל מה שמוטל על הכלה לעשות – הוא 'להסכים' לנישואין. דהיינו להגיע לחתונה, ולהושיט את אצבעה לקבל את הטבעת. הא ותו לא. ואם היא עושה כן – בבת אחת חל עליה כל מה שיש לבעלה, וכל מה שהוא מתחייב עבורה, והיא הופכת מיישות עצמית עלובה, למציאות שיש לה כל טוב.

התנועה הזאת נקראת 'אתערותא דלתתא', והיא מעוררת את ה'אתערותא דלעילא', שבזה כלול כל מה שצריך. וכך גם לגבי הקשר בין ישראל לבין הקב"ה, שהוא קשר של חתן וכלה כמתואר בשיר השירים, וכפי שמכונה קבלת התורה בשם 'יום חתונתו'. וגם בזה, אין לנו אלא 'להסכים' לקבלת התורה, ותו לא. ובזה הרגע – אנו נכנסים תחת כנפי השכינה, וכל אשר יש לו – יש לנו. זהו החיבור בין האור לבין הכלי, וכפי שיתבאר עתה.

ההשתוקקות – מלמטה ומלמעלה

באור החיים הקדוש (בפרשת סוטה) מבואר, שמאז בריאת העולם, יש בכל נברא כיסופים והשתוקקות להיות דבוק באלוקים חיים ברוך הוא, 'והרגש תיאבון זה' יש אפילו בדומם. ולכן כשחילק הבורא את המים לשניים; מים העליונים ומים התחתונים – התחילו המים התחתונים 'בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם'.

ולא רק מלמטה יש השתוקקות לעלות למעלה, אלא גם מלמעלה יש השתוקקות לשכון למטה, כמו שאמרו חז"ל 'נתאווה הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים'. ועל זה נאמר 'ויכולו השמים והארץ' 'ויכל אלוקים', שבפשטות הכוונה מלשון 'סיום', אמנם חז"ל ביארו זאת מלשון 'נכספה וגם כלתה נפשי', שהשמים והארץ משתוקקים לעלות למעלה, והשם יתברך משתוקק לירד למטה.

והשלימות הוא – כאשר השם יתברך אכן יורד למטה, ואז ממילא כל השמים והארץ, וכל המים העליונים נמצאים 'למעלה'. כי אין באמת 'למטה' ו'למעלה' אלא רק לפי הקירוב והריחוק להשם יתברך. אלא שצריך להתחיל מלמטה – אם מלמטה מתעוררים לגלות את ההשתוקקות, ממילא מתגלה גם ההשתוקקות שמלמעלה, ועל ידי זה נעשה ייחוד, שזה כל תאוות העליונים והתחתונים. [כמו באיש ואשה].

בחירה – לכאן או לכאן

ודבר זה נעשה בקבלת התורה, שאז 'ירד' ה' על הר סיני, וממילא נעשה הייחוד, והחיבור המקווה לעליונים ולתחתונים. אמנם על ידי חטא העגל, עלה שוב השם יתברך למעלה, ומכאן יש כל הזמן בחירה לכל אחד אם להשכין אותו יתברך כאן, ולפעול את הייחוד הזה, או לא. עד לעתיד לבוא שאז יעביר השם יתברך הטומאה מן הארץ, ויהיה שוב הייחוד השלם.

זהו עבודת הלויים – לבחור לכאן או לכאן. האם להשתוקק להיכלל בכהנים שהם עצם הקדושה, או לרצות להיות בפני עצמם, ולהישאר 'למטה'. וכן עבודת איש ואשה – האם האשה תיכלל בבעלה, או שתרצה להיות בפני עצמה.

אם בוחרים חלילה שלא להשתוקק ולהיכלל, נעשים טמאים ויוצאים חוץ למחנה. וזה מעשה הסוטה שנפרדה מבעלה, ולכן מביאים אותה לבית המשכן ששם יש את החיבור בין התחתונים לעליונים, ושם המים כבר אינם בוכים. ואותם מים ועפר – הם אלו שנוקמים בה. ולעומת זה, הנזיר הוא זה שבוחר להיכלל בקדושה. ואז יש ברכת כהנים [שיש בו שלשה חלקים: יברכך – שפע, יאר ה' פניו – הארת הפנים, וישם לך שלום – ייחוד השלם].

וזה כל סדר חג השבועות, שבכל ספירת העומר מתחילים להתכונן ולהשתוקק אל הייחוד, ובפרט בליל שבועות שנשארים ערים כל הלילה, מרוב השתוקקות ורצון להיכלל, ואז זוכים לקבלת התורה, שהשם יתברך יורד אלינו ומתייחד אתנו, ואז עליונים ששו ותחתונים עלזו, וזהו השלימות.

Podcast: Play in new window | Download

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 69

קבלת התורה – היה פעם אחת.

אחר כך אנחנו לומדים את התורה 'שכבר קבלנו'. לכאורה, אבל האמת שלא.

***

הקניין המ"ה מקנייני התורה – הוא: 'הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות'.

משונה מצות תלמוד תורה, מכל שאר המצוות – בשלשה דברים עיקריים. א. בכל מצוה יש כלל 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'. ובלימוד תורה אינו כן, אלא כל מצוה [שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים] דוחה תלמוד תורה.

ב. כל מצוה – על כל אדם לקיים בעצמו. ואילו בלימוד תורה, יש מצוה 'ללמד אחרים', ויכול להיות אדם שאם היה לומד בעצמו היה מספיק ויודע הרבה, אך מחמת שהוא עסוק ללמד אחרים, אינו יכול להתקדם. ונמצא שמחמת האחרים – הוא בעצמו מנוע מלקיים את המצוה כראוי.

ג. כך גם להיפך. יכול להיות אדם שבעצמו אינו יכול ללמוד, אבל הוא מחזיק אחרים שילמדו, והרי זה נחשב עבורו כאילו למד בעצמו. מה שלא קיים בשום מצוה אחרת.

הסיבה לכך נעוצה בהגדרה של מצות 'תלמוד תורה'. שהיא בעצמה מצוה משונה – הרי אינה אלא 'הכשר מצוה', שהרי כדי לקיים צריך ללמוד, כמו כל דבר בעולם שלא יודעים בלי ללמוד, אבל לא משום כך הופך הלימוד בעצמו למטרה, מהי אם כן 'מצות' תלמוד תורה.

***

מצות תלמוד תורה – הוא המשך ישיר לקבלת התורה.

בקבלת התורה – קרה הדבר ההיסטורי: התורה ירדה לעולם. לפני כן היא הייתה חמדה גנוזה, והייתה אצורה באוצרותיו של הקב"ה, ולא היה לאף אחד גישה לזה. והנה, התורה מגיעה לעולם.

מכאן ולהלן, יש לנו מצוה – לגרום שהתורה 'תהיה' בעולם. ובכך, אנו ממשיכים את אותו מעמד, יום יום ושעה ושעה. בכל עת שיהודי עוסק בתורה, הוא גורם שהתורה 'תהיה' בעולם, ובכך הוא גורם שמעמד הר סיני ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה.

משכך, אין שום נפקא אם אתה לומד בעצמך או מחזיק מישהו אחר שילמד, וגם אין נפקא מינה אם אתה בעצמך מתקדם בלימוד התורה – או שמלמד את האחרים תורה. כי כך או כך – התורה 'תהיה' בעולם. ומאותה סיבה, לא ייתכן שלימוד התורה ידחה קיומה של שום מצוה – כי אם כן, מה הועלת, התורה שאתה רוצה 'שתהיה' בעולם – איננה.

***

ההגדרה הזאת בנויה על דברי הראשונים והפוסקים במצות תלמוד תורה, ויש לזה כמה וכמה השלכות הלכתיות, מעשיות ופנימיות, ואין כאן מקומו כמובן.

אבל ההשלכה הישירה היא – הגישה ללימוד. הלימוד צריך להיות 'על מנת ללמד ועל מנת לעשות', כלומר, עליך לדעת בשביל מה אתה מתיישב ללמוד, או מסייע לאחרים ללמוד, והוא: כדי שהתורה 'תהיה' בעולם.

זוהי גישה מהפכנית. בכלל לא משנה [מצד מצות 'תלמוד תורה'] כמה תספיק, כמה תבין וכמה תדע. אלא רק כמה קיום תתן לתורה בעולם. שהיא תהיה כאן ולא רק בשמים. כל כך קל, וכל כך נשגב.

בעוד כמה ימים נעמוד תחת החופה. נקבל על עצמנו לעשות הכל – כדי שהחופה הזאת תמשיך להיות נוכחת בעולם, יום יום ושעה שעה. על ידי לימוד התורה של עצמנו, של אחרים, ועל ידי קיומה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 67

רוצה להבין ולזכור?

תעשה מכל ידיעה – שאלה ותשובה, ותראה פלאים.

***

הקניין הארבעים-ושלש מקנייני התורה, הוא: 'שואל ומשיב'.

בליל הסדר – איננו מתחילים לספר ביציאת מצרים, עד שתישאל השאלה 'מה נשתנה'. מחפשים איזה ילד שישאל, ואם אין ילד – מישהו אחר מהמסובים, ואם אין מסובים – על האדם לשאול את עצמו. ורק לאחר שהשאלה מנסרת בחלל – אפשר להתחיל לספר.

אפשר לספר לשני סיפור או ידיעה. לפעמים זה מסקרן, מעניין ואפילו מרתק, ולפעמים זה משעמם. בין כך ובין כך – הסיכויים שהשני 'יזכור' את הסיפור ו/או הידיעה – הם לא גבוהים. ולא רק 'לזכור' אלא אפילו 'לקלוט' באמת, אין סיכויים גבוהים [וזו בעצמה הסיבה שהוא גם לא יזכור].

לעומת זאת, כאשר הלה 'שאל' שאלה – שעליה הוא קיבל את הידיעה ו/או הסיפור, הסיכויים שהוא יקלוט את הדברים, ויזכור אותם – גבוהים הרבה יותר.

***

ולכן, התורה בנויה בצורה של שאלות ותשובות. על כל משנה – יש שקלא וטריא בגמרא, שמלאה משאלות ותשובות, הוה אמינא ומסקנא, קושיות ותירוצים. אפילו דברים פשוטים כמו 'מקור' – לא מובא בצורה של ידיעה גרידא, אלא בצורה של שאלה 'מנלן', שעל זה מגיע התשובה 'דכתיב וכו'. לפעמים ישנם שאלות שהתשובה עליהם מתבקשת, ובכל זאת הם נשאלים – העיקר שיהיה כאן 'שאלה ותשובה' (ראה רש"י יומא ג.).

וזה לא נגמר בגמרא. הראשונים ממשיכים להקשות ולתרץ על הגמרא, והאחרונים על הראשונים, וכן הלאה. וגם כשכבר יש מערכת מסודרת של ידיעות – כמו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הטור, והשולחן ערוך – הם לא נותרו ב'מנוחה', אלא סביב כל אחד מהם חנו שורה של 'נושאי כלים' – שדואגים לסבב אותם בקושיות ותירוצים. ומחוץ לכל זה – יש מערכת שלמה שנקראת 'שותי"ם', שכל כולם שאלות ותשובות.

גם בתורה שבכתב, שכולה מכתב אלוקים, אות באות. לא מוותרים המפרשים – הראשונים והאחרונים, ונעמדים על כל קוץ וכל תג, שואלים ומשיבים, מקשים ומתרצים. וזו בעצם הצורה שבה החכמים הקדושים 'הוציאו' מתוך התורה שבכתב 'תורה שבעל פה' – דהיינו את ההלכה למעשה. [כמובן, על פי הדרכים שהתורה נדרשת בהם, ועל פי המסורת – יחד עם קדושתם הנוראה].

***

סיכומו של דבר: הבנה אמתית – מבוססת על היכולת לשאול ולענות. החל משאלות פשוטות שהופכים את 'הידיעה' היבשה לסיפור שלם, ועד קושיות עמוקות שמזמינים חידושים נפלאים. ולכן, אחד מקנייני התורה הוא להיות 'שואל ומשיב' – הן בין אב לבנו ובין מלמד לתלמידו, והן בין אדם לעצמו.

וכפי שידוע על כמה מגדולי ישראל, שהיו ידועים כבעלי זיכרון מופלא, והעידו שאין זאת אלא משום שבכל דבר היו להם 'שאלות', שהפכו את הידיעה ל'דבר פלא', ומי אינו זוכר דבר פלא. ולא רק בתורה, אלא גם ידיעות של אמונה, ותובנות על החיים ועל העולם – אם ייעשה מהם שאלה ותשובה, וכלשון הכתוב 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה' –  הם יהיו ברורים יותר, חדים יותר, ויחדרו יותר עמוק פנימה.

אמנם, יש כאן הדגשה 'שואל ומשיב', ולא רק 'שואל'. כי שאלות שנועדו כדי להישאר בשאלה, וכל שכן קושיות שלא נועדו אלא כדי להפריך – אין בהם כל תועלת, אלא רק נזק. התועלת היא בשאלות שנועדו 'להשיב'.

פרשת בחוקותי – הוא סיום חומש ויקרא, ולא רק חומש ויקרא – אלא סיום סדר המצוות [משום שבחומש במדבר אין עוד מצוות, אלא רק סיפור הדברים של דור המדבר, וחומש דברים הוא 'משנה תורה'].

ומשום שהוא סיום סדר המצוות, מופיע בפרשה זאת סדר 'הברית' על כל המצוות, שכולל בתוכו ברכות על קיום המצוות, ותוכחה על אי קיומם. ובזה נכנסו באלה ובשבועה לברית על קיום התורה לעולם ועד.

סדר זה מופיע פעמיים בתורה – בפרשת בחוקותי, ובפרשת כי תבא. ואת שניהם קוראים בסמוך לראש השנה; קודם חודש תשרי, וקודם חג השבועות (שגם הוא נחשב ראש השנה), משום 'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה', כמובא בגמרא (מגילה לא).

קריאת פרשה זו, יש בה עונג ושמחה מצד אחד – כששומעים את הברכות, אבל גם צער ופחד מצד שני – כששומעים את התוכחה. אמנם לכשנבין מהות התוכחה – נראה שגם קריאת החלק הזה, יש בה שמחה והתרגשות, לא פחות ואף יותר מהחלק של הברכות. [וכמובא על המגיד מקאז'ניץ שכשהיו קוראים החלק הזה, היה משמיע תנועות של הנאה ותענוג. וכפי שניתן להבין מדברי הגמרא בעצמה – שעל ידי עצם הקריאה, פועלים ש'תכלה שנה וקללותיה'].

התמיהות שבפרשה

א. 'אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו' – צריך להבין כפל הלשון.

ב. סדר הברכות מתאר מצב של עולם מתוקן – באוכל, בבריאות, בשלום, ובהצלחה גשמית ורוחנית. האם היה איזה זמן שהתקיימו כל הברכות הללו.

ג. 'ואם לא תשמעו לי': א. לכאורה די בזה שאין את הברכות, ומדוע צריך גם את כל התוכחה. ב. מדוע הקללות הם הרבה יותר מהברכות. ג. מהו עניין מספר 'שבע' שמופיע לאורך כל הקללות, ומהו הלשון 'אף אני'. ד. האם אפסה תקוה, והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואם אין מקיימים את התורה כראוי – עומדים בפני ענשים כבדים כאלו רח"ל, ונראה מזה כאילו נשתנינו חלילה לרעה מכל אומות העולם, שאינם עומדים בסכנה זו. ה. מהו הדגש 'אז תרצה הארץ את שבתותיה', וכי זה כל העניין.

ד. אחר כל התוכחה מסיים הכתוב 'אלה החוקים והמשפטים וגו" כאילו מסיים את התורה. ומיד לאחר מכן באים בכתוב עוד כמה מצוות, שלאחריהם נכתב שוב 'אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה בהר סיני' ובזה נשלם הפרשה והחומש. וצריך ביאור הכפילות, ומדוע באמת לא נכתבו המצוות הללו קודם לכן.

ביאור הפשט

א. בחוקותי תלכו: רש"י מבאר שאינו הולך על קיום המצוות, כי על זה כבר נאמר 'ואת מצוותי תשמורו', אלא בא לומר 'שתהיו עמלים בתורה'. וצ"ב הרי עמל התורה אף הוא חלק מהמצוות, ואם כן, כבר נכלל גם הוא ב'את מצוותי תשמרו'. וגם צריך להבין מהו הלשון 'הליכה'. [ובאור החיים הקדוש ביאר בארבעים ושניים אופנים כידוע, והדברים נפלאים ומאירים].

ב. הברכות והקללות: בדברי הרמב"ן מבואר, ש"לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, [וזאת משום] שלא עלתה זכותם לכך, ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה 'לעתיד לבוא' [ומביא לזה כמה דוגמאות]'. כלומר, באמת הברכות האלו יכולים להיות בכל זמן, אלא שצריך לזה שלימות קיום התורה, ולכן יהיה זה רק לעתיד לבוא.

לעומת זאת, בדברי התוכחה מבאר הרמב"ן שכל התוכחה הכתובה כאן התקיימה בגלות בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבא התקיימה בגלות הזאת של בית שני, ומוכיח זאת בכמה עניינים. ויש כאן קצת תימה, שהברכות לא התקיימו ואילו התוכחה התקיימה.

ג. התוכחה: בדברי רש"י מבואר שאין הקללות אמורות במי שאינו מקיים המצוות, אלא במי שמואס בהם וגועל אותם, ואף מואס באחרים העושים ומונע מהם, ומלבד זה גם כופר בעיקר. ואם כן, במי שרק אינו מקיים המצוות כראוי, יש רק מניעת הברכות אבל לא תוכחה. [ומה שמתחיל הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', מבאר האור החיים הקדוש, שיש כאן סדר של השתלשלות, שכל אחד גורר את חברו – ועלול לבוא מתוך כך חלילה לכפירה בעיקר].

ד. 'שבע', ו'אף אני', ו'שמיטה': הרמב"ן מבאר שכל זה מרמז על השכינה, שנקראת 'שבע' ונקראת 'אני', והיא זאת שמוכיחה את ישראל, ולכן מובן שעיקר התביעה הוא על השמיטה, שנוגע אל השכינה [כפי שהתבאר בפרשת בהר]. ועדיין צריך למודעי.

ביאור הפנימיות

כל סדר הברכות והתוכחה נקראים בלשון הכתוב 'ברית'. ובזוהר הקדוש על הפרשה מבאר באריכות גדול הרחמנות שיש להשם יתברך אלינו, מתוך האהבה והשייכות שיש לו עמנו, ומבאר בדרך פלא את כל התוכחה, בדרך של אהבה המקלקלת את השורה, ההיפך הגמור ממה שנראה לכאורה מעצם הדברים.

שני משלים נפלאים

התוכחה מגיע כאשר המערכת איננה כשורה, והקשר אינו בנוי בצורה בריאה כביכול, ומן ההכרח לשנות מן הסדר הקבוע ולהפעיל סדר של עונש ותוכחה. אבל האופן בו העניין נעשה, והתכלית של זה – הם נפלאים מאד, ומתוארים בדברי הזוה"ק בשני 'משלים' עיקריים.

המשל מבוסס על הקשר בין המלך לבנו, שבמצב כתיקונו הבן נמצא בארמונו של אביו, סמוך על שולחנו, והם מתענגים זה על זה, והבן אינו חסר דבר לא בגוף ולא בנפש. אבל כשהבן אינו מתנהג כשורה, נאלץ אביו להרחיקו משולחנו ומארמונו, ולפעמים אף ממדינתו.

אמנם ברור, שאין רצון המלך בשילוחו של בנו לאבדון, אלא רק כדי לעורר אותו לחזור לתיקונו. ולשם כך, הוא שולח את 'המטרוניתא' יחד עם בנה, ומרוב געגועיו אליה, הוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים – כדי לראות אותה, ומתוך כך גם את בנה, ועל ידי זה הוא מתעורר ברחמנות להשיבו אליו. [כדאי מאד לראות את הלשונות בפנים, בפרט בימים של הילולא דרשב"י, לשונות שמעוררים מאד את האהבה והגעגוע והרחמנות].

והיה, אם עדיין לא חזר הבן לתיקונו, ואביו נאלץ לשלחו מחוץ למדינתו – ושם הוא נמצא בסכנה ליפול לידי ליסטים או חיות רעות, או לידי האויבים, ומי יודע אם יחזור חי לביתו – אזי אביו בעצמו הולך עמו לגלות, ועוזב את ביתו ארמונו ומדינתו להיות עם בנו, עד שישוב לתיקונו.

ולכן, כל התוכחה נאמרה באופן של 'שבע', ושבע פעמים שבע – כי כל התוכחה אינה באופן של גירושין ושילוח, בלי שום השגחה – אלא הכל על ידי השכינה שהיא ה'מטרוניתא', שנקראת 'שבע' ונקראת 'אני'. להלן נבאר משמעות העניין, ומתוך כך נבאר בעז"ה את הפרשה והעניין.

המלכות – בתיקונה או בקלקולה

פרשה זו הוא כאמור סיום סדר המצוות שבתורה. ולכן, בפרשה זו באה התורה לבאר לנו מהות קבלת ושמירת התורה והמצוות – שאינם רק 'דבר מלך שלטון', אלא יש כאן תהליך פנימי שמתרחש על ידי זה, ולכן, יש לזה תוצאה ניכרת בעולם – לכאן או לכאן.

בני ישראל – הם השכינה הקדושה, כי על ידינו מתגלה מלכותו והשראתו יתברך בעולם. כשאנו מקבלים את התורה, ומקיימים את המצוות – אנו ממליכים אותו יתברך, ומגלים אותו בעולם. וזה נקרא 'שבע', דהיינו המדה השביעית שהיא 'המלכות' ו'השכינה' הקדושה, כלומר, גילוי מציאותו, מלכותו, והשראתו יתברך בעולם.

וכשהמלכות מתוקנת, אזי כל העולם מתוקן. כל השפע בא כתיקונו, הגשמים והפירות והפרנסה. וגם הגופות בריאים ויפים, ואין שום מלחמה ומחלוקת, רק שלום ושלוה. וזה יהיה כאשר יגיע העולם לתיקונו, ויתגלה מלכותו יתברך בשלמות, ואז נראה את התוצאה של כל מה שעשינו, שיהיה עולם מתוקן – ברוחניות ואף בגשמיות.

אמנם, כאשר אין זה כראוי ובשלמות, והיינו בזמן הזה שעוד לא הגיע העולם לתיקונו – אזי רואים רק חלק מהתיקון והברכה; יש גשמים, פרנסה ובריאות – אבל רק חלקי, או מתוך יגיעה וקושי. וכן שאר העניינים. וכאשר לא רק שאינו כראוי בשלימות, אלא גם נפגם המלכות, ועם ישראל אינם עוסקים כלל לגלות את מלכותו והשראתו – אזי המלכות והשכינה נמצאת בגלות. ואז מתעורר השם יתברך להוכיח את בניו האהובים – כדי לעורר אותם מחדש אל הברית והמלכות, כדלהלן.

שמד מול רצון

בכל 'ברית' וקשר – יש שני מצבים בלבד: שמד או רצון. 'שמד' הוא ניתוק וקרירות, ו'רצון' הוא חיבור ואהבה.

ואמנם לכאורה הם מבטאים שני מצבים קיצוניים; כי 'שמד' הוא ניתוק מוחלט, וכמו שקוראים למי שפרק שם ישראל מעליו, והלך לבקש מקומו בין גוים ועובדי עבודה זרה, שנקרא שמו 'משומד'. ולעומת זאת 'רצון' הוא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, ורומז למדת הכתר, שהוא למעלה מכל המוחין והמידות, וגבוה מכל המחשבות ההרגשות והדיבורים.

אבל באמת הם כוללים את כל הדרגות והמצבים שבעולם. כי כל אדם, וכל דרגה, וכל מצב – יש בו אפשרות של 'רצון' או של 'שמד'. והוא שייך לכל פרט ופרט. לדוגמא: יכול להיות צדיק גדול, שנמצא בדרגות גדולות – אבל ברגעים מסוימים או כלפי דברים מסוימים, הוא מנותק, ואם כן יש בו שמד. וכן יכול להיות להיפך, רשע גדול שעובר על כל התורה, אבל יש לו רגעים או עניינים מסוימים, שבהם הוא מרגיש חיבור, ואם כן יש בו רצון. ומזה יש להשליך על כל המצבים והדרגות.

וזה כל התכלית של האדם בעולם, וכל המטרה של התורה והמצוות – להעלות את האדם ממצב של 'שמד' למצב של 'רצון', ולא רק 'שמד מוחלט' ו'רצון מוחלט' אלא כל מיני דרגות ומצבים של 'שמד' וכל מיני דרגות ומצבים של 'רצון'. והכח לזה הוא על ידי ה'ברית' שהוא מדת היסוד-צדיק, ולכן 'משה' רבינו שהוא ראש כל הצדיקים, עומד בין שמד לרצון [שמד – 344, משה – 345, רצון – 346], ומעלה כל אחד מכאן לכאן.

וכל סדר הברכות והתוכחה – עומד על הציר הזה, שבין שמד לרצון. שעל ידי הרצון נמשכים כל הברכות וכל השפע באופן מתוקן. ועל ידי השמד, מתעוררים כל מיני נסיונות ותוכחה, ולא כעונש בלבד – אלא כדי להעלות משמד לרצון, וכפי שיתבאר.

עמל התורה – או כופר בעיקר

'אם בחוקותי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה. הטעם שנצרך עמל בתורה, אינו מצד 'מצות תלמוד תורה', שהרי בכל המצוות אין חיוב שיהיה 'עמל', אלא מצד 'בירור הרצון'. העמל בתורה הוא כדי להתיש את יישותו של האדם, ולברר את רצונו – שיהיה מחובר אליה ואל נותנה. וכך, הוא יוצא מ'שמד' ל'רצון', ואזי גם קיום המצוות יהיה מתוך רצון. [ולכן נקרא בשם 'חוקה', כי החיבור הוא בעצם, ולא מחמת טעם. וגם נקרא בשם 'הליכה', כי רק ברצון שייך הליכה והתקדמות מדרגה לדרגה, ואכמ"ל].

ואזי, אם הרצון מבורר בשלימות וכראוי – אזי הברית כתיקונה, וכן המלכות. ועל ידי זה הכל מתוקן לסעודה, וכאמור. ולהיפך, אם הרצון פגום, ומתוך כך נעשה 'בחוקותי תמאסו' – דהיינו לא רק אי קיום התורה, אלא מאיסה וכפירה, שזה תוצאה של 'שמד', אז מתחיל סדר הקללות והתוכחה.

וכאן נמצא עיקר החידוש. לכאורה, יש בחירה בטוב או ברע, בקיום התורה או חלילה בפריקת עול. אך כל זה רק לכאורה, כי מאחר שמדובר בברית – אי אפשר לבחור אלא בה. או בבחירה לכתחילה לטוב, או על ידי גילוי הברית בדיעבד מתוך הרע.

כי לכאורה כאשר פורקים עול חלילה, אזי כל 'האויבים' הופכים לאוהבים, ואז 'ככל העמים בית ישראל'. אך הנה, המה יוצאים לגלות, וכל התוכחה עוסקת בכך ש'האויבים' ירדפו אותם, או יכלו אותם. והרי לא מדובר באויב פרטי אלא ב'אויב' של עם ישראל, ואם מדוע עדיין אויב הוא לישראל. אלא משום שהשכינה נמצאת עמהם בגלות, כלומר, הגוי מזהה ביהודי את מה שהוא בעצמו לא זיהה – שיש בו 'חיבור' בעצם למשהו אחר, ולכן ממשיך לשנוא אותו. ומתוך כך, מתגלה בהכרח הברית שיש לנו, ואנו חוזרים משמד לרצון.

סיום הפרשה

ולכן, מיד לאחר סדר התוכחה, באים עוד כמה מצוות. שאינם 'עוד' מצוות – אלא גילוי הרצון. כי כל המצווה של 'ערכין' ושל 'הקדש' – הוא תוצאה של התעוררות אהבה עצומה, שמבעיר את הלב ברצון חזק 'להעניק' כביכול להשם יתברך. ובעצם, הרצון הוא לתת 'נפשות' אלא שאין השם יתברך חפץ בזה, ולכן נותנים 'ערך נפש', או לפחות שאר דברים.

נמצא שמצוות אלו מבטאים את 'הרצון' החזק הטמון בלבו של אדם. והרצון הזה, הוא 'תוצאה' של סדר הברית, הברכות והתוכחה – שכתובים קודם לזה. ולכן, הם נמצאים בסדר הפרשה לאחריו, ובסיומם, נכתב שוב הסיום 'אלה המצוות והחוקים אשר ציוה ה' את משה בהר סיני'.

חזק חזק ונתחזק

Podcast: Play in new window | Download

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 65

אתה 'איש אמת' או 'איש שלום'?

אתה חייב להיות שניהם, ולשם כך – אתה זקוק למרכיב שלישי.

***

הקניין השלשים-ותשע, הארבעים, וארבעים-ואחד – הם: 'מכריעו לכף זכות', 'מעמידו על האמת', ו'מעמידו על השלום'.

האמת והשלום עומדות בסתירה זו לזו.

'האמת' היא מאד חדה ונוקבת, אינה מאפשרת סטיה ולו הקלה ביותר, ואינה נותנת מקום לפשרות – 'לא באות ולא בפסיק'. לעומת זאת 'השלום' מוכרח מטבע הדברים להיות רך יותר, לעגל פינות, ולהסכים להתפשר ולהיכנע.

והעולם מורכב משני סוגי האנשים; יש את 'אנשי האמת' – שהם בדרך כלל אנשים קיצוניים ונוקשים, ואינם מסוגלים להכיל שום שינוי, ושום דבר שנקראה להם כקולא או כסטיה קלה מהאמת הצרופה. אפילו בשביל לחייך – צריך סיבה מספיק חשובה, ו'אמתית' כמובן.

ויש את 'אנשי השלום' – שמוכנים לפעמים לוותר על כל האמת, העיקר שתקום קואליציה. אנשים שמוכנים בשביל 'השלום' לקבל כל פשרה וכל סטיה. ומבחינתם, אסור בשום אופן לעמוד על 'האמת' אם זה גורם חלילה אי-נוחות למישהו. ובמקרים קיצוניים – אף יעדיפו 'למחות' באיש אמת מאשר באיש שקר…

***

מדובר כמובן בתיאורים קיצוניים, שרובנו לא נמצאים לא כאן ולא כאן, אבל מצד עצם המידות הללו – הם אכן סותרות לכאורה בצורה קיצונית, ואינם יכולים לחיות יחד, בשום אופן, תחת קורת גג אחת. אלא אם כן מכניסים כאן לסיפור מרכיב שלישי – ששמו 'זכות'.

'לדון לכף זכות' – נתפס בעיני רבים בטעות, כתחליף למילה 'שלום' 'פשרות' ו'סחבק'. מדובר כביכול בסיסמא שמבטאת משהו בסגנון 'הכל בסדר, אחי, אין רע בעולם, אין גדולים ואין קטנים כולנו חברים'.

ומלבד שזה לא נכון בעצם, כי התורה מלמדת אותנו שיש טוב ויש רע, יש גדולים ויש קטנים, ועוד הרבה דברים. ומי שמזלזל בזה ו'מורח' את האמת – הוא כופר בתורה, וגרוע יותר מכל אותם בעלי עבירה שאותם הוא 'דן לכף זכות'. אבל מלבד זאת – יש כאן סתירה לעצם ההגדרה 'לדון לכף זכות' – שאומרת בפירוש שיש כאן 'דיון' כלשהו…

***

'לדון לכף זכות' – הוא בדיוק השדכן שבין 'אמת' ל'שלום'. 'האמת' היא אכן חדה ונוקבת, ואין בה מקום למריחה ולפשרות. אך מאותה סיבה בדיוק – אין לה קיום בעולם, כי העולם נקרא 'עולם השקר' וכשמו כן הוא. ולכן, השם יתברך בעצמו 'השליך אמת ארצה'. העולם מתקיים רק בזכות מדת 'הרחמים' שמבטאת הנהגה מעודנת ומתחשבת יותר.

אבל רק בתנאי שיש 'דין'. אין הקב"ה 'ותרן' אלא 'רחמן'. כלומר, אם יש חתירה לאמת, ויש בך נקודות של אמת – אזי הגם שיש גם חלקים של שקר, ואולי רובך וכמעט כולך שקר – יש לך זכות קיום, כי אתה שייך ל'אמת'. ובהמשך הזמן, האמת שלך תגבר יותר, עד שבסופו של דבר תגיע ל'עולם האמת'.

'לדון לכף זכות' פירושו: להעמיד את עצמך ואת העולם ל'דיון'. להבחין בין טוב לרע, שיש בעולם ובך, ולא למרוח חלילה. ויחד עם זה, לעשות 'שלום' עם עצמך ועם העולם, ולהבין, שאם יש מעט טוב – כבר יש לך שייכות לאמת, ואם תכיר בכך, ותמשיך לחתור לכיוון הזה – זה כל מה שרוצים ממך.

***

אלו הם שלשת הקניינים: 'מכריעו לכף זכות', ועל ידי זה 'מעמידו על האמת' – תוכל לספר לו על האמת, בלי למרוח ולהתפשר, ובאותה נשימה 'מעמידו על השלום' – תוכל לתת לו אויר לנשימה, וזכות קיום, גם כשהוא עוד לא אוחז באמת.