ארכיון לחודש : יולי, 2020

על מה בוכים בתשעה באב?

והאם זה יום של קינות או של תשובה?

***

ממש מוזר. כשמגיע שבת או יום טוב, או זמן של שמחה כמו חתונה בר מצוה או ברית, ואפילו פורים – קשה לנו לשמוח. אנו מנסים, ואפילו מצליחים קצת או הרבה או מאד הרבה, אבל כמעט תמיד יש בסוף איזו נקודה שלשם השמחה אינה מצליחה לפרוץ.

יש נקודת כאב בתוך הלב, לכל אחד באשר הוא, שבנקודה הזאת השמחה נעצרת, ולא משנה איזו שמחה. מי שלא מכיר את זה, שיצביע. אלא מאי, ביום יום ובטח בימים של שמחה, אסור לראות את זה ובוודאי שלא להסתכל על זה, וחלילה לתת לזה ביטוי.

נכון. אבל הנה מגיע יום שקוראים לו תשעה באב, שאז יש לנו רשות מפורשת לכאוב. היום הזה נועד כדי לראות את הכאב, כדי להסתכל בו, וכדי לתת לו ביטוי, ובמקסימום. ולמרבה הפלא, גם בתשעה באב אנחנו נמנעים מלעשות את זה, ומתקשים לכאוב ולהתאבל. מדוע?

***

כי בתשעה באב צריך להתאבל על בית המקדש.

כשמגיע תשעה באב, ישנה תחושה שכעת אסור לי לחשוב על עצמי ועל הכאב שלי, אלא רק על כאבים גבוהים של עולם האצילות. כעת אני צריך להתאבל על בית המקדש, על צער השכינה. לא על עצמי חלילה.

וגם אם כן על עצמי, אז על דברים רוחניים. על הריחוק שלי מה’, על העוונות, ועל כך שאני עוד לא הבעל שם טוב. אבל משהו אחר, אישי ולא מספיק רוחני, לא, לא מתאים. אז אם בפורים זה לא מתאים, ובתשעה באב גם לא, מתי כן?!

***

זה שקר. וזה גם לא עובד.

כי זו בדיוק הסיבה שאנחנו לא בוכים בתשעה באב. לא על בית המקדש ולא על עצמך ולא על כלום, רק מחכים שזה ייגמר כבר, ונוכל תמשיך לעוד שנה, שבה הכאב ימשיך להיות תקוע בפנים, ואנחנו לא מצליחים לשמוח באמת אף פעם, ולא להתחבר בצורה מלאה לשום דבר.

מדובר כאן בעושק! לא פחות!!! אותו בעל דבר, שהוא זה שמכאיב לנו כל השנה, ולא נותן לנו לשמוח כשצריך – הוא גם זה שכעת לא מוכן שנכאב, ושנבכה את הכאב הזה עד הסוף עד שהוא יצא ולא יחזור לעולם. כי הוא יודע שאם תעשה את זה, אתה תהיה גאול, ואת זה הוא כמובן לא מפרגן.

אז בואו נעשה סדר. על העבירות ועל זה שאני עוד לא בעל שם טוב, אעשה תשובה בחודש אלול. תשעה באב הוא לא יום של תשובה אלא יום של אבלות ושל כאב. והגיע הזמן להבין, שכל כאב שיש לך, גם אם זה מכונת הכביסה שנתקעה בדיוק היום, זו סיבה מצוינת לבכות בתשעה באב.

***

זה אבסורד. השכינה הקדושה בוכה על הכאב שלך, ואתה בעצמך לא מוכן לבכות על זה, כי אתה רוצה לבכות על ‘צער השכינה’… אז הנה לך, צער השכינה הוא על כך שיש לך מינוס בבנק. אז אם אתה רוצה לבכות על צער השכינה, תבכה גם אתה על זה.

קשה, קשה לקבל את זה. אבל רבינו מדגיש שוב ושוב: כשאתה אומר תהלים, תכוון על עצמך. כשאתה אומר תיקון חצות, תכוון על עצמך. כשאתה אומר קינות, תכוון על עצמך. אבל לא, זה לא מתאים לנו. ולכן הלב נשאר סגור, בתשעה באב, בימים טובים, וכל השנה. אי, איזו גלות.

אם תסכים לוותר על החכמות, ולקיים את זה בתמימות. הלב שלך ייפתח. וכשהלב פתוח, אוהו, יש מקום להכל. אתה תוכל להתקדם מהכאב אישי שלך, לכאב כללי יותר של עם ישראל, ומשם לכאב הרוחני של ההסתרה השוררת בעולם, ומשם להתחבר למושג בית המקדש וצדיקים, ולכל מה שצריך. אבל הכל מתחיל מפתיחת הלב, והלב נפתח כשאתה מדבר על מה שבאמת מציק לך. בינה זאת.

האם אהרן הכהן – עסק בהקרבת קרבנות

או בקירוב הבריות?

***

התואר שהתורה נותנת לאהרן, הוא ‘כהן’ – שתפקידו להיות בבית המקדש, ולהקריב קרבנות. ואילו התואר שהמשנה נותנת לו הוא ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. האם היו לו שתי לשכות, באחת מהם הוא קיבל קהל שמעוניין להקריב קרבנות, ובשני הוא קיבל קהל שהיה מעוניין בשלום? כנראה שלא.

האם ‘שלום’ היא מדה טובה, שכדאי לזכות בה. או שהיא מעבר לכך, ואולי אף הנקודה המרכזית של יהודי בחייו? אם נתבונן נשים לב, שהוא תופס מקום מאד מרכזי, הרבה יותר ממה שחשבנו. הסיום של כל תפילה הוא ‘שים שלום’, ו’עושה שלום’, וכך גם הסיום של כל קדיש. והשם יתברך שמו ‘שלום’, והוא מוכן למחות את שמו המפורש בשביל להשכין שלום. מה הסיפור?

ושאלה אחרונה. ההילולא היחידה שכתובה בפירוש בתורה, היא של אהרן הכהן, והיא בראש חודש אב. האם במקרה זה חל בחודש של החורבן והאבלות, או שיש קשר בין הדברים.

***

הסוגיא רחבה, אבל בקצרה ממש:

בריאת העולם היא בריאת המחלוקת. קודם בריאת העולם, היה הכל אחדות. אחר בריאת העולם, יש פירוד; השמים, שמים לה’, והארץ, לא בדיוק.

ה’ ברא את העולם, כדי שיהיה מקום שיש בו חוויה של פירוד, מחלוקת וריחוק. כדי שאנחנו בבחירתנו, נבטל את האשליה הזאת, ונחזיר את הכל בחזרה למקום של קרבה, אחדות ושלום.

***

בית המקדש היה מקום של שלום. לא שרתה בו האשליה של ‘הארץ נתן לבני אדם’, אלא השראה של ‘השמים שמים לה”. וכל מי שנכנס לשם, הרגיש בבת אחת את הקרבה, וחש תחושה של רצוי, אהוב, וקרוב. עד כדי כך, שאפילו הבהמות הפכו להיות ‘קרבן’.

ומתוך הגילוי הזה, היה לאהרן הכהן את הכח, לגשת לכל יהודי שמרגיש עצמו רחוק, מה’ מעצמו או מחברו, ולגלות לו שאין דבר כזה, ואל תתפתה לאשליה המרירה הזאת, כאילו יש מושג של מחלוקת ופירוד. וכך הוא קרב את הבריות, כשם שהקריב את הקרבנות.

כשהייתה שנאת חינם, ותחושת הפירוד התגברה, זה סתר את הגילוי של בית המקדש, והוא נחרב. בדומה ממש לפטירתו של אהרן הכהן, שלקחה מאתנו את הגילוי הזה של ‘אוהב שלום’ ו’אוהב את הבריות’.

***

יתומים היינו ואין אב.

אין לנו ‘אבא’, כמו אהרן הכהן, שילכד אותנו – בתוך תוכנו, ובינינו לבין ה’. ולכן גם אין לנו חודש ‘אב’. ועל כך אנו מתאבלים. על האשליה הנוראה של הריחוק, שכל כך מהתלת בנו ומפתה אותנו. ומביאה אותנו לשנוא את עצמנו, את חברנו, ולהאמין בכך שגם ה’ שונא אותנו, חלילה.

זה נראה כל כך חכם ובוגר, להסתכל בעין ביקורתית. וכל כך נאיבי וילדותי להסתכל בעין מקרבת. ולכן, אנו ממלאים את העיניים בדמעות, מתוך תקוה לנקות אותם מהמבט השחור וה’סופר-ילדותי’ הזה, שלא מאמין בטוב ואהבה, ולקבל עיניים חדשות, שמהם נראה את המבט האוהב של אבא בשמים, ועם המבט הזה, נסתכל גם על עצמנו ועל הסובבים אותנו.  

מי אוהב להיות בין מיצרים?

תלוי מי עוד נמצא אתך שם.

***

לפני כמה ימים הסתיים הגל הראשון. כעת אנו בתחילתו של הגל השני, ולאחר מכן בחודש אלול יגיע הגל השלישי. לא של קורונה אלא של קבלת התורה.

משה רבינו עלה שלשה פעמים לשמים, למשך ארבעים יום. הראשון, היה מיד עם קבלת התורה ועד י”ז תמוז. הוא ירד עם הלוחות ושבר אותם, ואז עלה פעם שניה בי”ח תמוז עד כ”ח אב, ופעם שלישית בחודש אלול עד יום הכיפורים, וירד עם הלוחות השניות.

הפעם הראשונה והשלישית היו ‘ברצון’, והפעם השניה הייתה ‘בכעס’ (רש”י מדברי חז”ל). ‘רצון’ מבטא קרבה וגילוי, ו’כעס’ מבטא ריחוק והסתרה. ואכן, בארבעים יום הללו – היו כל האסונות של ההיסטוריה, כי כל עוד ה’ יתברך קרוב ומשגיח, מי יכול לגשת אלינו. אבל כשהוא מסתיר פניו, כולם מתנפלים.

***

זה הצד הראשון של המטבע.

הצד השני הוא, מה שהצדיקים גילו לנו, שהימים הללו הם ימים גדולים והזדמנות מיוחדת. במהרש”א (בכורות כח) מבואר ששלשת השבועות של בין המצרים שקולים כנגד שלשת השבועות מראש השנה עד הושענא רבה. וכן מבאר מוהרנ”ת שלכן קוראים בימים אלו את פרשת המועדות, ועוד כהנה וכהנה.

ועל הפסוק ‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’, שמבטא את המצוקה בה אנו שרוים, פירשו הצדיקים בצורה הפוכה לחלוטין ‘כל רודף י-ה השיגוה בין המצרים’. כלומר, אם חיפשת את ה’, ולא מצאת אותו בשום זמן, לא בסוכות ולא בפסח, ראש השנה ויום כיפור, חנוכה ופורים, תמצא אותו עכשיו.

עוד מובא מצדיקים, ששלשת השבועות נחלקים לשלשה עשר ימים של תמוז, כנגד י”ג מידות הרחמים, ותשעה ימים של אב, כנגד ט’ מידות הרחמים של זעיר אנפין. כלומר, דווקא בימים אלו מתגלים מדות הרחמים בצורה מיוחדת יותר מכל השנה. והשיא הוא בחצות תשעה באב, שאז נולד משיח.

אז מה האמת? וכי אפשר להתכחש לכך שימים אלו הם ימים של כעס, ושאכן כל רודפיה כפשוטו השיגוה בין המצרים? וכי אין אלו ימים של צער אלא של שמחה?

***

יסוד הדברים הוא, שאין מושג של ניתוק.

ה’ יתברך אוהב אותנו, והאהבה הזו לא תתבטל ולא יכולה להתבטל לעולמים. אלא מאי? יש זמנים של ‘רצון’, שבהם הוא מביא את האהבה מצדו, ויש זמנים של ‘כעס’ שבהם הוא אומר: אני זז הצדה, וכעת התור שלכם.

מאד לא נעים להרגיש כעס וריחוק. ואם זה מישהו שבאמת אולי לא מעוניין בקשר אתך, זה גם משכנע ואתה גם כן מגיב בהתאם ומתרחק, אולי לעולם. אבל לא כאן. ברי לנו שהוא מעוניין בקשר, ואם הוא מביא כעס וריחוק, אנחנו נביא את האהבה מצדנו.

בין המצרים הם ימים לא נעימים – אם לא מתאבלים בהם. אבל מי שמתאבל, ולא מוכן להשלים עם החסרון, עם הריחוק ועם הכעס, אלא מוכן לחוות את החסרון, ולחפש ולהתגעגע אחר הקשר שאיננו אבל בוודאי ישנו, אין לך חיבור גדול מזה.  

ה’ יתברך אוהב משפט. ולפי הכללים, הוא מוכרח להראות כעס. אבל כביכול בסתר לבו הוא מייחל, שלא נתפתה להשתכנע מהכעס הזה, ולא נסובב בחזרה את הפנים. אלא נעמוד מול הכעס, ומול הכאב והחסרון, ונצעק: למה!

הצעקה הזאת, היא הכי מתוקה והכי עמוקה שיש בעולם. כי אם אתה באמת חושב שהוא עזב אותך, אז מה אתה שואל למה. האפשרות לשאול למה, נובעת מתוך נקודה בעומק עומק הלב, שיודעת שהוא לא עזב, ואין מצב שהוא יעזוב. אז ת’אמת, לא היית רוצה לפגוש את הנקודה הזאת?! ואולי היא זאת שקוראים לה ‘משיח’.