ארכיון לשנה : 2020

אין מי שלא רוצה לנצח!

וזאת בדיוק הסיבה – שאף אחד לא מצליח לנצח!!!

***

‘נצח’ היא אחת מהספירות, וגם אחת מהכוחות שבנפש. אבל האמת, שהיא לא רק ‘אחת מהם’ אלא המרכזית שבהם. הנצח, היא הספירה האמצעית, שמרכזת את כולם. ובספירת העומר – ‘נצח שבנצח’ היא הספירה של היום האמצעי, העשרים וחמש, שהוא נקודת המרכז של כל הספירה (כוכבי אור).

הרצון לנצח, הוא אחד עם הרצון להיות נצחי, ולכן הוא כל כך חזק. כל אדם, ומהרגע שנולד – כל כולו ממוקד בלנצח. זה מתבטא בהמון דברים; הרצון להוציא דברים לפועל, הרצון להיות מעל כולם, הרצון להכניע את מי שמולי, ועוד הרבה. שאמנם בכל אחד מהם, משתתפים עוד מידות, אבל המדה ‘המככבת’ היא הנצח.

ולגודל האבסורד, אין מי שמנצח. כי בכל שלב של ‘ניצחון’ מתברר שבכלל לא ניצחת. אם הוצאת משהו לפועל, מתברר שזה רק תחילת הסיפור ויש לו עוד הרבה מה לנצח. אם הצלחת לעלות מעל כולם, או לפחות להכניע את הצד שכנגד, זה רק עניין של זמן עד שזה יצוץ לך מכיוון אחר…

***

ולכן, העולם כל כך מר.

לא בגלל הקשיים, ולא בגלל ההתמודדויות, אלא בגלל שהמצרך הכי בסיסי חסר – הנצחון. וכשהוא חסר, אז שום דבר לא יוכל להשלים אותו, ולהביא את הנפש לשובע וסיפוק.

המילים ‘וכל זה איננו שוה לי’ – מבטאות את תחושת הנואשות המקננת בלבו של כל יצור אנושי, כי אם בסופו של יום, יש מישהו או משהו שלא משתחווה לי, אז מה יש לי מכל מה שיש לי.

והאמת? אין בשורה בפי. אין שום פתרון, לא חיסון ולא תרופה, לא קורס ולא סדנא – שתוכל לספק את המצרך הבסיסי הזה ששמו ‘נצח’.

***

אלא אם כן – תסכים לוותר על זה, ואז תנצח!

הנצחון האמתי, הוא החיבור אל הנצח. והחיבור הזה מותנה בהבנה בסיסית – שהסיפור לא מתחיל ונגמר כאן, ובמה שאתה רואה פוגש ויודע. אלא הוא הרבה יותר ארוך, והרבה יותר רחב, והרבה יותר משמעותי.

בית הקברות, בפרט הצבאי, מלא בקברים של ‘מנצחים’, ש’הנצח’ בכלל לא מכיר בהם, ומעולם לא פגש אותם. לעומת זאת, ה’נצח’ כן מכיר והרבה, את אלו שבעולם הזה היו ‘מנוצחים’, מכל כיוון וזווית שרק אפשר היה לנצח אותם, אבל הם מעולם לא ‘נוצחו’, כי הם היו ועודם – מחוברים ל’נצח’.

***

כמה עוצמה טמונה במילים, האבסורדיות לכאורה: ‘ניצחתי ואנצח’. האבסורדיות זועקת מתוכם: א. וכי אדם שכל העולם רודף אותו ומשמיץ אותו, ולא מוכן להותיר לו זכר ושארית – אפשר לקרוא לו ‘מנצח’? ב. אם ניצחת כבר, למה צריך עוד לנצח? והתשובה היא מיניה וביה.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים כל כך לנצח את ה’ניצחון’. לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא רצה, ובאותה מדה לא היה ‘ניצחון’ שהוא לא נאלץ לוותר עליו. מבחינתו, פחות מהמקסימום – לא היה שוה כלום. הוא רצה את כל המדרגות, גם את אלו ששום אדם לא השיג מעולם. והוא רצה כל נפש מישראל, ובצורה המתוקנת והמלאה שלה.

ובדרך למקסימום הזה, הוא הסכים לאבד אפילו את המינימום. כל החיים שלו היו רצופים בירידות, אבדות, הפסדים ואכזבות. כל המעמד שלו – הופקר לחלוטין, בצורה שאפשרה ומאפשרת לכל צרוע וזב להתבטאות כרצונו. וכל העבודה שלו בתיקון נשמות ישראל, טובלת בכל כך הרבה דם שפיר ושליה. ובקיצור: ‘מנוצח’ לחלוטין.

זה ה’ניצחתי’! ניצחתי כל גרם של ניצחון, והסכמתי לוותר אפילו על המינימום שגורף ביבין אינו מוכן לוותר עליו. ורק לכן – ‘ואנצח’! כי מי שהסכים לוותר על כל גרם של נוכחות אישית, ועל כל גרם של ניצחון זמני ומקומי, הפך כל כולו יחד עם כל מי שתלוי בו – ל’חתיכת נצח’.

והלוואי נזכה גם אנו, להסכים להיות ‘מנוצחים’, ואזי נהיה חלק מהניצחון הגדול בהיסטוריה הנצחית, של המנוצח הגדול בהיסטוריה הזמנית.

ה’אני החברתי’ – קל, וממכר מאד

אבל הוא הורג את ה’אני האמתי’, אז מה הוא שווה.

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. הייתה כאן בסך הכל התאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

ייתכן שהפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה – שאפשר לקרוא לזה ‘חג העצמאות’, היה השנה. כי בפעם הראשונה והיחידה, ה’חגיגה’ נעשתה תחת סגר, שאילץ כל אחד לפגוש את עצמו, בלי יכולת להסתיר מעצמו את עצמו תחת רעשי רקע וכל מיני. ואז, יש אכן סיכוי לפגוש את ה’עצמיות’, ולמאוס ב’עצמאות’ המתעתעת ומרירה הזאת.

בכלל, התקופה הזאת היא הזדמנות לכל אחד, להגיע סוף סוף לעצמאות. והעצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא מלא עם ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

ומי יודע, אולי באמת הגיע הזמן, הלוואי.

יש קשר שנוצר מתוך שמחה

ויש קשר שנוצר מתוך מצוקה. אח לצרה יוולד.

***

תקופת הקורונה – עשתה ‘בית ספר’ לעולם כולו. העולם הגדול, שהיה מתוכנת בצורה מדויקת כל כך, וחוץ מלהתקדם עוד, לא היה לו מה ללמוד – התחיל פתאום ללמוד מושגים חדשים, רובם מפתיעים וכולם בלתי צפויים.

עוד רבות ידובר, מן הסתם, על התקופה הזאת ורבבות ה’לימודים’ שהיא לימדה את העולם ואת האנושות. בפרט אם נזכה, והתקופה הזאת תשמש כמדרגה או מקפצה לגאולה, שזה אגב עוד אחד מהדברים שהעולם פתאום התחיל להכיר; גאולה, משיח, וכל המשפחה הזאת.

קשה להצביע על נקודה מסוימת ולהגדיר אותה כ’המרכזית’ בכל הסיפור, כי יש אלפים כאלו. ובכל זאת, ישנה נקודה מאד מרכזית שקשה מאד להתעלם ממנה, וגם אם לא נגדיר אותה כ’נקודת המרכז’ – היא בהחלט די קרובה לשם.

***

הקשר הכי טבעי – הוא לכאורה עם הסביבה הקרובה.

יש את השכנים, יש את המשפחה הקרובה ממש – הבית והילדים, ויותר מהכל – יש את הרמ”ח והשס”ה הגופניים והנפשיים. כל אלו הם לכאורה הראשונים ברשימה להיות אתם בקשר קרוב אמתי ופנימי. ורק אחר כך יש תוספות; חברים, קהילה, מכרים, ושאר עמך בית ישראל.

לכאורה. כי עם יד על הלב, מתברר שהרבה מאתנו לא באמת חוו קשר קרוב ושלם, עם הסביבה הקרובה, ואפילו עם המשפחה הגרעינית, ועם עצמם. כי מתי בכלל היה זמן לפגוש את המשפחה, ועוד יותר – את השכנים, ועוד יותר – את עצמי. היה ב”ה תפילות, כוללים, עבודה, והרבה פעילות, אז למי נשאר פנאי.

וכעת, אנו מוצאים את עצמנו שוהים שעות על גבי שעות, ובעצם רוב או כל הזמן – במחיצת הרשימה הזאת, ובלית ברירה מוכרחים להיפגש אתם, ולהתחיל להכיר… מתברר, שזה לא כל כך נורא, ואפילו יכול להיות די-מוצלח. חבל שלא ידענו עד היום…

***

זו היא הנקודה; חיבור, אחדות, אחווה.

וזה משפיע ממילא על כל המעגלים. כי כשפוגשים נקודה אמתית של חיבור, אזי גם כל החיבורים האחרים – עם המעגל הרחב יותר של חברים ומכרים – מתחבר אף הוא לנקודה הזאת, והופך להיות חיבור יותר מהותי. ולא רק. המצב הזה גם מחבר אותנו עם כל עמך בית ישראל, בכל מקומות מושבותיהם.

‘אח לצרה יוולד’. לפעמים השמחה היא זאת שיוצרת חיבור, ולפעמים דווקא הצרה והמצר הם אלו שיוצרים את החיבור, ואולי אפילו חיבור יותר עמוק. ההתמודדות יוצרת קשר של ‘אחווה’, והיא גם גורמת למושג ‘אחווה’ להתחיל לנבוע, ולהיות הרבה יותר מהותי ומשמעותי.

בתורת הצדיקים, המושג הזה תופס מקום מאד מרכזי. לדבריהם, האחדות והחיבור בין נשמות ישראל, הוא ממש אותה משפחה עם האחדות והחיבור עם ה’. ובתקופה זו של ספירת העומר, כהקדמה לקבלת התורה, יש דגש מיוחד על כך.

ולכן ננסה בעז”ה בחיזוקים הבאים להתמקד מעט בנושא זה, ולבחון אותו ממקום חדש ומחובר.

מה עושים עם הקורונה?

נכנסים לפאניקה, או שמתנהגים באדישות?!

***

לאחר שעסקנו בנושאים ‘חול המועד’ ו’ספירת העומר’, ורגע קודם שנכנסים לנושא של ‘שביעי של פסח’, יש לנו חלון קטן שמאפשר לדון בנושא חדש-ישן, שאולי קצת מאוחר לדון בו, אבל לעולם לא מאוחר מדי. והוא: איך להתייחס לקורונה.

נמאס כבר לשמוע על הנושא הזה, ואנו מקווים שאחרי שהוא יצא מהאף, הוא כבר לא יחזור וייכנס לפה, ואז נתפטר ממנו וזהו. אבל כל עוד הוא כאן, חשוב לדעת מה זה בכל אופן אומר, ואיך אנחנו כיהודים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה – אמורים להתייחס אליו.

עיקר היחס שלנו כלפיו, הוא ללא ספק מבחינה ‘פנימית’. עסקנו בזה מכמה צדדים קודם החג, ואולי נזכה בעז”ה לעסוק בזויות נוספות. אבל בכל זאת יש בו גם בחינה חיצונית ופרקטית, והשאלה איך אנו אמורים להתייחס לזה, אם בכלל. האם לנהוג באדישות, או שמא להיכנס לפחד וחרדה.

***

ובכן, אדישות וגם פחד – שייכים לאותה משפחה. ושם המשפחה: שליטה.

אדם שמרגיש צורך לשלוט על עצמו ועל חייו, אזי כאשר הוא פוגש סיטואציה מפתיעה, שמערערת את שיווי משקלו, הוא נכנס לפחד ולחץ ובמקרים קיצוניים גם לחרדה ופאניקה, ואם זה מדי גדול עליו, הוא נכנס לאדישות ומעדיף לא לפגוש את זה וזהו.

אבל מי שאינו מרגיש שולט, ולא מרגיש צורך לשלוט אלא מעדיף להמשיך לתת לה’ לשלוט עליו ועל כל העולם, אינו נכנס לפאניקה מחמת איבוד עשתונות, ובאותה מדה גם אינו זקוק להתנהג באדישות כדי להתמודד עם החרדה, אלא נשאר רגוע, כגמול עלי אמו.

ודווקא אחד כזה, הוא גם זה שיכול להיזהר. הזהירות היא בכלל לא מאותה משפחה של השליטה, הפחד או האדישות, אלא מהמשפחה של יישוב הדעת, שמי ששייך למשפחה הזו, חושב בכל דבר מה ‘נכון’ לעשות – על פי התורה ורצון ה’, ובמקרה שיש צורך להיזהר, אז זה בדיוק מה שצריך לעשות.

***

איפה שהוא התבלבלנו בקטע הזה.

יש מלא הנחיות והוראות, וחוקים ואכיפות וקנסות, וזה לא העניין שלנו. כי מעולם לא הורגלנו לקבל פסקי הלכות והליכות מאנשים שעל חייהם אינם חסים, ולא יודעים אפילו לומר שמע ישראל.

ומשום כך, יש אכן בלבול בציבור. מצד אחד, יש התנהגות של התעלמות ואדישות עד כדי הפקרות, ומצד שני יש שמתייחסים להוראות הללו כהלכה למשה מסיני, עד שמותר לחלל שבת כדי למסור למשטרה על מישהו שיצא לזרוק את הפח ללא מסכה.

אז נכון, אנו בגלות, ואין לנו הלכות ברורות בנושא. אבל יש לנו דעת ויישוב הדעת, וצריך לעשות סדר. זהירות – צריך, וחלילה להתנהג בהפקרות וחוסר שימת לב, כי בנפשות עסקינן. אבל לחיות בפחד ובלחץ, וכל שכן בחרדה ופאניקה, וגרוע יותר – לשתף פעולה עם מרשיעי ברית, או לעורר מחלוקות ותוכחה שאינה ראויה, חלילה.

לסיכום: הגישה שלנו לנושא, היא כמו לכל נושא בעבודת ה’. הנושא הזה אינו יוצא מן הכלל – לא לחומרא ולא לקולא. בלתי אפשרי לראות זאת כמשהו ש’מחוץ’ לעבודת ה’, ובאותה מדה, אסור לראות את זה כמשהו שמוחק את כל היהדות.

מה שקורה, אינו בידיים שלנו אלא בהשגחה פרטית. והזהירות שלנו הוא לא משום שיש לנו שליטה על המצב, אלא משום שזה רצון ה’, ולכן יהודי כשר ניגש לזה מתוך רצון, התבודדות והתחזקות. משתדל לעשות את מה שצריך, ויחד עם זה מתחזק בכל נקודה של זהירות, ודן את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן, בפרט היום. אבל ‘עומר’ – מי סופר?!

***

‘עומר שעורים’ – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

‘לכבוד’ קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו’לקינוח’, אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – ‘לעומר’!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים? אפילו מהבית בקושי נותנים לנו לצאת…

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא ‘עומר שעורימ’ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם ‘עבודת ה”, זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה’, ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.