ארכיון לשנה : 2020

האם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש

או על החורבן הפרטי שלנו?

***

יתום שנולד ללא אבא, אין סיכוי שהוא יתאבל עליו. הוא יכול ומחויב לקיים את המנהגים וההלכות, וגם ללמוד משניות ולהדליק נר לעילוי נשמתו, ואף לעלות לקברו. אבל להתאבל לא, כי הוא פשוט לא יכול. מעולם לא הכיר אותו כדי להתאבל עליו.

נולדנו בלי בית המקדש, ואין לנו סיכוי להתאבל עליו. ולכן התחושה היא שכל מסכת האבלות של שלשת השבועות, תשעת הימים, ותשעה באב – אינה אלא מסכת של מנהגים והלכות, סוג של ‘עילוי נשמה’ לבית המקדש, ותו לא. קשה להתחבר לדבר כזה, ולא פלא שאין לו סימפטיה מיוחדת לתקופה זו.

לחילופין, ישנם שמתאמצים להסביר לעצמם ולאחרים, באמצעות מאמרים וספרים, מה זה בית המקדש ומה ההבדל בין התקופה שבה היה לנו בית מקדש לבין התקופה שאין אותו. ובכך, מנסים לייצר חיבור כלשהו, שבאמצעותו נוכל כן להתאבל.

זה רעיון מבורך, ואשרי חלקם. אבל ספק אם יעיל. מרגיש יותר שמדובר בחיבור מלאכותי, וגם רוב רובו המוחלט של הציבור, בפרט הצעיר, אינו אוחז בכך. וכפי שסיפר אחד מחשובי המחנכים והמרצים (שבדרך כלל הרצאותיו מלאות על אפס מקום), שכאשר הודיע על שיעור בעניין זה, הגיעו שני אנשים בלבד…

***

אז זהו שלא.

רבינו אומר לנו מילים ברורות, שאינן מותירות ספק: “והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן סז). כלומר, איננו מתאבלים על מה שהיה, אלא רק על מה שקורה אתנו כעת, כאן ועכשיו, יום יום ושעה שעה.

אין לנו מושג מה זה בית המקדש, ואף אחד לא מצפה מאתנו לבכות עליו. האבלות שלנו איננה עליו אלא על החורבן, ואת החורבן אנחנו מכירים היטב, אוהו כמה שאנחנו מכירים.

אין מי שלא רואה חורבן מול העיניים, וגם אין מי שלא חווה חורבן אישי בחייו. האם יש מישהו שמוכן, עם יד על הלב או אפילו בלי, לומר שטוב לו בחיים, והוא לא פוגש ולא מתמודד יום יום עם כאב ועם ייסורי נפש?!

***

רק מה? אלו הם החיים, מה לעשות.

חלילה! בזמן של גאולה, אלו הם אינם החיים. כשיהודי נמצא על מקומו, הוא חווה חיים של מלאות ושובע, ופוגש רק דברים שעושים לו טוב, וממלאים את יומו וחייו וביתו באור ושמחה וחיות, וכל המילים הטובות שרק אפשר לומר ו/או לחלום.

החיים הללו, שכבר הדבקנו להם תוית ש’אלו הם החיים’ – הם לא חיים אלא חורבן. וכל המטרה של תשעה באב ושלשת השבועות, הם לוותר על הייאוש, ועל ההשלמה ש’אלו הם החיים’, ובסך הכל להביא את הכאב, שקיים ועוד איך, ולבכות אותו ולזעוק אותו, מתוך הבנה ואמונה שזה ממש לא אמור להיות כך.

החיים העלובים הללו, בלי מוח ובלי לב, עם יהדות שבורה ומרוסקת למחצה לשליש ולרביע, ועם משפחות קרועות ושכולות, גשמית ורוחנית – הם לא חיים, נקודה. הם גלות, והם בכלל לא שייכים אלינו אלא נדבקו בנו בעקבות החורבן. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר: די! אני רוצה לחיות!!!

והבשורה היא, שבכלל לא חייבים לחיות כך. אין שום הלכה שמחייבת יהודי לחיות בגלות. מותר לו ומגיע לו לחיות בגאולה, אם רק ירצה. הרגע שבו יהודי לא מוכן להשלים עם הגלות, הוא אותו רגע שבו נולד המשיח שלו, והוא מתחיל לחיות. כל המתאבל, זוכה ורואה.

‘גבולות יוצרות מרחב’ – אמרי אינשי.

וזהו כנראה, אחד מהסודות של ‘בין המצרים’.

***

רשות הרבים הוא מקום ענק ועתיר אפשרויות – ודווקא לכן אי אפשר לעשות בו כמעט כלום. כמו כן יממה שלמה היא המון זמן – ודווקא לכן מורחים את רובה. כשיש הרבה זמן או אפשרויות, קשה להתמקד ולהוציא משהו לפועל.

אבל כשנמצאים בבית, שהוא מקום קטן – אפשר לעשות בו הכל. כי כל דבר בו מאד מוגדר; כאן זה סלון – כדי ללמוד ולאכול, כאן מטבח – כדי לבשל, כאן חדר שינה – כדי לישון, וכאן מרפסת – כדי לנפוש, וכן הלאה. וכן כשמחלקים את היום לסדרים ושיעורים – אפשר לנצל את היום.

עד לא מזמן, כשהעולם היה ענק, והכל היה פתוח ומשוחרר. הייתה אפשרות לנוע מכל נקודה לכל נקודה בגלובוס, והאפשרויות לתקשורת ועסקים היו בלתי מוגבלות. אבל דווקא האפשרויות הקרובות ביותר; בית, משפחה, שכנים – היו מחוץ לתמונה, עד שהגיעו הסגרים והעוצרים למיניהם, וגילו את ‘אמריקה’…

***

‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’. הפסוק מתאר את המצב שלנו בגלות – שאנחנו נמצאים ‘בין המצרים’ – בין מיצר למיצר. ושם הרי אי אפשר לברוח לשום מקום, וממילא הרודפים יכולים לתפוס אותנו.

באים הצדיקים ואומרים ‘כל רודף י-ה – השיגוה בין המצרים’ – מי שמחפש את ה’, הזמן הכי מסוגל לכך שימצא, הוא ‘בין המצרים’. ומלבד שזה ההיפך מהמשמעות הפשוטה של הפסוק, זה גם לא הגיוני. מי בכלל פנוי לחפש את ה’, ועוד יותר – למצוא אותו, כשהוא נתון במיצר וסגור מכל הכיוונים.

והתשובה היא: היא היא. דווקא כשאנחנו נתונים בין מיצר למיצר – יש סיכוי שנחפש באמת את ה’, ואז ממילא גם נמצא אותו.

***

כשאנחנו נמצאים במרחב – יש לנו הרבה מה לחפש; ידיעת התורה, תפילה בכוונה, השגות וייחודים, עבודת המדות, קדושה וצניעות, ועוד רשימה ארוכה.

יש לנו יהדות עשירה מאד, ומרוב העשירות הזאת – אנחנו מתקשים להתמקד באחד מהם, ועוד יותר מתקשים להתמקד בסיפור האמתי, כי כשיש המון אפשרויות ‘שם’, למה להצטמצם למה ש’כאן’?

אבל כשנמצאים במיצר, ועוד יותר כשנמצאים ‘בין המצרים’ – לא נשארה אפשרות אחרת, חוץ מלהרים עיניים, ולחפש את ה’. וברגע שאתה מחפש אותו – אתה מוצא אותו. כי הוא הרי ‘כאן’ בדיוק ואולי יותר מכל במקום אחר.

ה’ מאד אוהב שאתה לומד ומתפלל ועושה דברים טובים. אבל הוא עוד יותר אוהב שאתה מרים סוף סוף את העיניים, ומסתכל בחזרה לתוך העיניים שלו, שתמיד מסתכלות. לכן הוא עשה את כל המיצרים, כדי לגרום לנו סוף סוף לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת – להסתכל לו בעיניים.

לא נאכזב אותו. לפחות בימים אלו, נעצור לחצי שעה ביום, כדי להיכנס לשם – לתוך המיצר, להרגיש אותו היטב, ומשם – להרים את העיניים. ואין לך רגע מרומם ונשגב כשאותה שעה שבה נפגשים העיניים זה בזה. כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון.

ימי בין המצרים – ממעטים בשמחה

או חלילה מרבים בעצבות, ומה ההבדל ביניהם.

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, ‘עזוב אותי לנפשי’ ‘אין לי כח לכלום’.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב”ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא ‘ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון’ – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב”ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

מה שקורה, שכדי לברוח מעצבות, אנו בורחים לשמחה, כאילו.

בעצבות, לא רוצים להיות וגם אסור להיות, אז אם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל. אבל מה עם אבלות?!

אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, פעם ביום בתיקון חצות, ופעם בשנה בבין המצרים – תנמיך את הווליום. תעצור את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: באמת! טוב לך? או שאתה רק עושה כאילו?! ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לי, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

האריז”ל כותב שבימים אלו, כדאי לשבת בכל יום בשעות הצהריים, ולבכות בכיה של ממש כחצי שעה. והוא מסיים ‘והיא תועלת גדולה לנפש’. ייתכן וכנראה שהוא מתכוון לתועלויות רוחניות וסגוליות, אבל גם תועלת פשוטה וממשית.

הנפש סופגת בתוכה כל כך הרבה כאב. אכזבות, תסכולים, מפחי נפש, פחדים ודאגות, השפלות ובזיונות, והכל נקבר בפנים ולא מוצא מקום. כי אנחנו עסוקים ואין לנו פנאי, ו/או כי אנחנו לא אוהבים לפגוש כאב, ומעדיפים להסיח דעת ולשמוע עוד קצת מוזיקה, או לדחוף עוד משהו לפה.

האבלות והבכיה על החורבן, הם המסגרת שבה אנו מאפשרים לכאב לצוף החוצה, ולא להתעלם ממנו. כי כאב של כל יהודי, יהיה מי שיהיה ועל מה שיהיה, זה כאב של הגלות. וכשבוכים על הגלות, בוכים גם על הגלות הפרטית ועל כל הכאבים הפרטיים. וטבעו של כאב, שכשנותנים לו מקום ומאפשרים לו לצוף ולצאת, הוא מתרפא, ואנו מתנחמים.

בבין המצרים אנו ממעטים באמצעים שעוזרים לנו להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את הכאב. לרגעים אחדים, אנו עוצרים את הרעש מסביב, ומקשיבים פנימה לתוך החלל הפעור, בלי דחיקה ובלי הכחשה. ולא, חלילה וחס לא ליפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? להתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא ותתנחם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כאן ועכשיו.

כאשר החיצוניות חונקת – מתגלה הפנימיות.

וכשהיא חונקת לגמרי – הפנימיות מתפרצת החוצה ולגמרי.

***

כל הסיפור הזה, תעלומה.

ל”ג בעומר? לא מופיע בכלל ברשימת החגים. ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת, פסח ושבועות, וגם חנוכה ופורים, וזהו. יש גם תקופה של ‘ספירת העומר’, אבל ללכת ולשלוף יום אחד מהאמצע, ולעשות ממנו חגיגה מיוחדת – מהיכי תיתי.

רבי שמעון בר יוחאי? אחד מהתנאים הקדושים. יחד עמו היו עוד מאות תנאים, ולאחריהם אמוראים, ראשונים ואחרונים, שמכולם יחד נבנתה מסורת הדורות. אבל ללכת ולשלוף תנא אחד מתוך כולם, ולעשות ממנו עסק מיוחד, יותר מכל התנאים, וגם יותר מכל הנביאים שקדמו לו? מהיכי תיתי.

***

זה סוד.

סוד שלא כתוב, ולא יכול להיות כתוב, לא במקרא ולא במשנה, לא בגמרא ולא בשולחן ערוך. כי יש כללים, ולפי הכללים יש שורה של מועדים, ויש שורה של צדיקים, ואי אפשר לחרוג או להחריג מישהו או משהו מתוכם.

ולפי הכללים הללו, יש בית המקדש ויש גלות. יש קרבה ויש ריחוק. יש אהבה ויש גם שנאה. אבל בתוככי המערכת הנוקשה הזאת, מוחבא סוד. הסוד הזה מרומז בתורה בצורה מוצפנת, והסוד הזה ממשיך להתגלות בזוהר הקדוש, והוא גם הסוד של ל”ג בעומר.

מדובר בנקודה פנימית ונסתרת, שמכוסה בהמון כללים וחיצוניות, אבל מתחת לכל החיצוניות יש נביעה של אהבה, ששום כלל אינו מצליח לחול עליה ולהחיל לה קריטריונים. ודווקא כאשר לפי הכללים, האהבה החיצונית כבתה ובית המקדש נחרב – החלה לנבוע האהבה הפנימית הזאת, שמתעלמת מכל מה שקורה, וממשיכה בשלה.

ובעומק יותר [אפשר לדלג לקטע הבא]: ברגע בו התחילה הגלות, התחילה במקביל הגאולה. הגאולה אינה עומדת להחזיר אותנו למה שהיה, אלא לגלות משהו חדש שעוד לא היה. והגילוי הזה התחיל מרגע החורבן והגלות, ומתעדכן והולך לפי מה שהגלות מתעדכנת, וכשהגלות תגמור לעדכן את כל מה שיש לה, הגאולה גם כן תסתיים להתעדכן, ותופיע במלוא הדרתה.

***

הגילוי הזה התחיל אחרי החורבן, על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וככל שגברה החיצוניות הנוקשה, היא הוסיפה והתגלתה יותר. לא בגלוי, כי זה לא אפשר, אלא בסתרי סתרים. השלב הבא היה האריז”ל, שגילה סודות נסתרים, אבל כיסה אותם באלף חותמות. לאחריו, הבעל שם טוב שגילה עוד יותר, אבל היה בחוץ לארץ, ולאחריו הנחל הנובע שהוסיף וגילה, אבל נתקל בהסתרה של מחלוקת והתנגדות.

ובקיצור: מבחוץ, עסקים כרגיל. גלות והסתרה, ריחוק ונסיונות, צרות ושמדות, וזה רק מתחזק והולך כשהסוף אינו נראה באופק. אבל מתחת לפני השטח, למי שיודע ואל תספר בקול, קורים דברים אחרים. יש מקומות סתר ששם אתה יכול להיפגש עם האהבה בשיאה, כאילו לא קרה כלום ואף יותר מכך. וככל שהשרירים של הגלות מוסיפים לתפוח, הנביעה הזאת שולפת עוד קודים נסתרים.

וזה הל”ג בעומר. אין בעולם מי שיכול להסביר את זה, אבל גם אין מי שמצליח להתנער מזה. האהבה הזאת נוגעת בלב לבו של היהודי, ואומרת לו: אתה חייב את זה לעצמך. אל תשאל שאלות ואל תנסה להבין, כי אי אפשר לגלות, אבל בשקט: בוא אחרי, ותמצא את מה שאף אחד לא מוכן לספר לך שקיים: אהבה פשוטה נקיה וטהורה, שאין לה מילים, ואף אחד לא יודה לך שהיא קיימת.

***

‘הם’ לא הבינו מה קורה כאן.

בעלי מערכת ה’הסתרה’, שקיבלו רשות להכל: להחריב את בית המקדש, להוציא אותנו לגלות, לעורר עלינו רדיפות, ולהפיל אותו למקומות של טומאה וריחוק – לא הבינו מה קורה פה. הכל מתנהל לפי ‘התכניות’, ובכל זאת יהודים נשארים יהודים, והלב שלהם נשאר מחובר. מתסכל.

ויום אחד הם גילו את הסוד. יש רבי שמעון בר יוחאי, יש ל”ג בעומר, ויש מירון. זהו זה, הם גילו את ה’פירצה’ והם ישימו לזה סוף. הציון ייסגר, הר מירון יהיה שומם, ההדלקות ייאסרו. כך, יחנקו את השיבר הראשי של האהבה, והיא תיעלם סוף סוף.

חחח. שכחתם שזה עובד במקביל. כל שריר שהפעלתם כל השנים, פתח יותר את חדר האהבה. אז כעת שסגרתם אותו בעצמו, אין לו ברירה אלא לפרוץ החוצה ולגמרי. וכך, ההר אמנם נסגר, אבל רבי שמעון גילה את הדרך החוצה משם, והעתיק את מקום ההילולא לכל בית יהודי.

אז אם עד היום – ההילולא הייתה במירון, ומכל העולם ‘השתתפו’ בה. השנה, ההילולא בעצמה התמקמה בכל חצר ובכל בית. המדורות לא היו רק לפי ‘קהילות’ ו’בתי כנסיות’, וההדלקות לא נמכרו בהון תועפות, אלא התקיימו בכל חצר ובכל בית, וכל יהודי פשוט התכבד בהדלקה.

האהבה זאת, אינה ניתנת לכיבוי. ואם הגלות עשתה את הצעד האחרון, ומיצתה את כל ה’זכויות’ שניתנו לה, זה בדיוק הרגע בו הסוללה שלה מסתיימת ובהחלט, והאהבה הזאת שכל השנים התקיימה על נביעה פנימית ונסתרת ובדרך לא דרך, עומדת להופיע במוצהר ובמוחלט, ולכבוש את העולם בחזרה.

כמעט חצי שנה – ‘נצח’ במושגים של היום

והעולם עדיין לא יודע כלום!…

***

לפני כחצי שנה זה התחיל. בתחילה היה נראה שזה עוד איזה וירוס, כמו כל הוירוסים, ואפשר להמשיך עסקים כרגיל. כמה שבועות הספיקו להבין שיש כאן תופעה חדשה, ולא מוכרת בכלל – לפחות לא במאה שנים האחרונות.

הוירוס המזערי הזה, לא דופק חשבון לאף אחד, ומתקדם בדרכו מאדם לאדם וממדינה למדינה, כשבדרך הוא גורם לעולם הגדול-החכם-הגיבור-המתקדם-והעשיר – לכרוע לו ברך, ולהוציא לשון במבוכה של ‘לא נעים, אבל לא יודע מה קורה כאן’.

העולם נעצר דום, ודברים שאף אחד לא חלם שיכולים לקרות אי-פעם, קרו ועוד איך ובתוך כמה ימים או שבועות. השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות התרוקנו מאנשים, ועולם המסחר כמעט שבק חיים.

היהדות היא הדבר היחיד שהמשיך להתקיים בדרך לא דרך, וגם היא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש כמעט ‘יש מאין’, ולגלות דרכים שגם עליהם אף אחד לא חלם, גם לא בזמן היוונים, האינקוויזיציה, והקומוניסטים.

***

ולמרות כל זאת, העולם ‘החכם’ ממאן להיכנע. הוא מנסה בכל דרך ‘ללמוד’ אותו, ובעקבות כך להשיג עליו ‘שליטה’ – המילה הנשמעת ביותר בתקופה זו. להמציא לו איזה חיסון או תרופה, ולכל הפחות ללמוד איך להישמר ממנו ולמנוע את התפשטותו.

אפס. הוא מצליח לשטות בכולם, ולהשאיר אותם חסרי אונים וחסרי דעת פעם אחר פעם. השאלות והתמיהות לא נגמרות, ואין שום תשובה מניחה את הדעת. אז נכון, הצליחו ללמוד כמה כללים, באיזו דרך הוא עובר מאדם לאדם, מה הם התסמינים, מה הם דרכי פעולתו, ולמי הוא מסוכן. אבל תכל’ס, הוא נשאר בלתי ידוע, והשאלות נשארו בלתי פתירות.

אין שום בדיקה ששווה ‘מאה אחוז’ לחיוב או לשלילה. אין שום תסמין, גיל או רקע, שיודעים עליו משהו בוודאות. אין מידע ברור לגבי איזה דברים הוא יכול להתקיים עליהם וכמה זמן. ובעיקר, לא יודעים איך להתמודד אתו. וחוץ מלעשות טיפולי תמיכה ולשבת חסרי אונים, אין כלום מה לעשות.

***

כל זה לא מונע את כל המתרברבים למיניהם, לשחרר הצהרות תמידים כסדרן, על ‘השליטה’ שהם מצליחים להשיג, ועל ההצלחה הכבירה שלהם ‘לבלום’ את הנגיף, ולא יאומן – אפילו על ההצלחה שלהם ב’החלמת’ החולים… וכמובן כמובן שהם כבר ממש ממש בדרך לייצר חיסון ותרופה, ולמגר את התופעה (שכל כך הביכה אותם, נו נו נו).

‘דל גאה’ במיטבו. כי כולם מודים שהנסתר רב על הגלוי, והשאלות שנותרו ללא מענה, הם רבות וחזקות מדי מכדי להתעלם מהם. וכל הפרופסורים ואנשי המדע המהוללים, למדו לראשונה בחייהם להגות את צמד המילים שמעולם לא הופיע בלקסיקון שלהם: ‘אנחנו לא יודעים’.

כיצד ייתכן שתי מדינות, שרק גדר מפרידה ביניהם; באחת מהם – שמונה מתים, ובשניה – שמונת אלפים. כיצד ייתכן בני אותה משפחה ביולוגית ואותו גיל; אלו שגרים במדינה פלונית – נפטרו מזה, ואלו שגרים במדינה אחרת – בקושי הרגישו את זה. כיצד ייתכן שאדם בגיל תשע-עשרה ללא מחלות רקע, נפטר, ולעומת זאת אדם בן מאה ואחד עם מליון מחלות רקע, החלים. אלו הם רק מקצת השאלות, שנותרו עם מענה של ‘לא יודעים’.

אז בואו לא נתפתה ולא נתבלבל. אף אחד לא ‘בלם’ את הנגיף, ולא השיג עליו שליטה, ובוודאי שאף אחד לא עזר לאף אחד ‘להחלים’. אין מי שיכול למנוע את הגל הבא ובוודאי לא את הוירוס הבא. אנחנו בסך הכל בתיאטרון בובות, שלמרבה הבושה והמבוכה יש מהבובות שמתלבשות בחליפות ועניבות, ואומרים: אנחנו מנהלים את המשחק הזה…

אפשר להבין אותם. כי אם הם יצטרכו להודות שהם רק בובות, הם ייאלצו להיפרד מהחליפה והעניבה, גם בלי התערבות בית משפט… אבל אשרינו שלא שם חלקנו כהם, ושאין לנו בעיה להודות שאנחנו לא יודעים, ואדרבה, ככל שה’לא יודעים’ גדול יותר ורחב יותר, אנחנו קרובים יותר ל’ומלאה הארץ דעה’. במהרה במהרה ממש.