ארכיון תגיות עבור : התבודדות

ה’אני החברתי’ – קל, וממכר מאד

אבל הוא הורג את ה’אני האמתי’, אז מה הוא שווה.

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. הייתה כאן בסך הכל התאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

ייתכן שהפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה – שאפשר לקרוא לזה ‘חג העצמאות’, היה השנה. כי בפעם הראשונה והיחידה, ה’חגיגה’ נעשתה תחת סגר, שאילץ כל אחד לפגוש את עצמו, בלי יכולת להסתיר מעצמו את עצמו תחת רעשי רקע וכל מיני. ואז, יש אכן סיכוי לפגוש את ה’עצמיות’, ולמאוס ב’עצמאות’ המתעתעת ומרירה הזאת.

בכלל, התקופה הזאת היא הזדמנות לכל אחד, להגיע סוף סוף לעצמאות. והעצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא מלא עם ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

ומי יודע, אולי באמת הגיע הזמן, הלוואי.

אי אפשר ללכת למקוה, וגם אי אפשר להתפלל במניין –

האם בכלל ש’לא מגיע לנו’, או בגלל ש’אין צורך’?

***

בשני זמנים בשנה – גם יהודי שזוכה לטבול במקוה כל יום, צריך להימנע מכך.

שני הזמנים הם: יום כיפור, ולהבדיל, תשעה באב. זה לא הוראה ולא הנחיה, אלא הלכה. ולכן גם כולם מקיימים את זה, ללא כחל וללא שרק, ללא ספיקות וללא פיתולים, וגם לא מרגישים רע עם זה. זו היא ההלכה וזהו.

אבל, יש הבדל תהומי ביניהם. בתשעה באב – לא הולכים למקוה, כי אנו לא ראויים לכך, ואנו מתהלכים כנזופים מחמת כן. ואילו ביום כיפור – לא הולכים למקוה, כי אין צורך. אנו טובלים ב’מקוה ישראל ה’, ולא זקוקים לעזרים חיצוניים.

***

ישנם שתי סוגי תפילות – תפילה שצריכה להיעשות במנין, ותפילה שצריכה דווקא להיעשות ללא מנין.

את התפילות הרגילות אנו צריכים לעשות בציבור. אבל ישנם שתי תפילות, שעושים אותם דווקא ביחיד: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים, והתבודדות.

הסיבה לכך: תפילה ‘רגילה’, צריכה הרבה תנאים כדי להתקבל. אם אתה לא צדיק הדור, ולא קרוב לזה, אז אתה צריך לפחות את עזרת הציבור, כדי שהתפילה שלך תתקבל.

אבל תפילת כהן גדול ביום הכיפורים, היא בזמן ובמקום ועל ידי האדם – הכי מתאימים, ולא צריך שום תנאים כדי שהיא תתקבל. התפילה הזאת אינה זקוקה ל’דרך’, אפילו לא של שתי מטר, כדי להגיע ליעדה.

וכך גם התבודדות. זו היא נקודה של קשר ישיר ובלתי אמצעי, בין היהודי לאביו שבשמים, בבחינת ‘נכח פני ה” (ביאור הליקוטים), ואינה זקוקה למתווכים ולעזרים כל שהם. זה לא צריך להגיע ‘אליו’, אלא הוא מגיע ‘אליך’.

***

בימים אלו, יש מניעות גדולות מטבילה במקוה ותפילה במנין, וזה עלול אף להחריף. אפשר להתייחס לזה כתשעה באב, ולהלך כנזופים. אבל אפשר גם להתייחס לזה כיום הכיפורים, ולהרגיש כל כך קרוב שאין צורך בכך. אפשר להרגיש תפילה של בדיעבד, ואפשר להרגיש תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.

כיושב סתר לחלות פני מלך, מראה כהן.