פוסטים

אי אפשר ללכת למקוה, וגם אי אפשר להתפלל במניין –

האם בכלל ש’לא מגיע לנו’, או בגלל ש’אין צורך’?

***

בשני זמנים בשנה – גם יהודי שזוכה לטבול במקוה כל יום, צריך להימנע מכך.

שני הזמנים הם: יום כיפור, ולהבדיל, תשעה באב. זה לא הוראה ולא הנחיה, אלא הלכה. ולכן גם כולם מקיימים את זה, ללא כחל וללא שרק, ללא ספיקות וללא פיתולים, וגם לא מרגישים רע עם זה. זו היא ההלכה וזהו.

אבל, יש הבדל תהומי ביניהם. בתשעה באב – לא הולכים למקוה, כי אנו לא ראויים לכך, ואנו מתהלכים כנזופים מחמת כן. ואילו ביום כיפור – לא הולכים למקוה, כי אין צורך. אנו טובלים ב’מקוה ישראל ה’, ולא זקוקים לעזרים חיצוניים.

***

ישנם שתי סוגי תפילות – תפילה שצריכה להיעשות במנין, ותפילה שצריכה דווקא להיעשות ללא מנין.

את התפילות הרגילות אנו צריכים לעשות בציבור. אבל ישנם שתי תפילות, שעושים אותם דווקא ביחיד: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים, והתבודדות.

הסיבה לכך: תפילה ‘רגילה’, צריכה הרבה תנאים כדי להתקבל. אם אתה לא צדיק הדור, ולא קרוב לזה, אז אתה צריך לפחות את עזרת הציבור, כדי שהתפילה שלך תתקבל.

אבל תפילת כהן גדול ביום הכיפורים, היא בזמן ובמקום ועל ידי האדם – הכי מתאימים, ולא צריך שום תנאים כדי שהיא תתקבל. התפילה הזאת אינה זקוקה ל’דרך’, אפילו לא של שתי מטר, כדי להגיע ליעדה.

וכך גם התבודדות. זו היא נקודה של קשר ישיר ובלתי אמצעי, בין היהודי לאביו שבשמים, בבחינת ‘נכח פני ה” (ביאור הליקוטים), ואינה זקוקה למתווכים ולעזרים כל שהם. זה לא צריך להגיע ‘אליו’, אלא הוא מגיע ‘אליך’.

***

בימים אלו, יש מניעות גדולות מטבילה במקוה ותפילה במנין, וזה עלול אף להחריף. אפשר להתייחס לזה כתשעה באב, ולהלך כנזופים. אבל אפשר גם להתייחס לזה כיום הכיפורים, ולהרגיש כל כך קרוב שאין צורך בכך. אפשר להרגיש תפילה של בדיעבד, ואפשר להרגיש תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.

כיושב סתר לחלות פני מלך, מראה כהן.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 64

בשביל מה יש חברים?

בשביל שיעזרו לי. ואם לא, לכל הפחות – שלא יפריעו…

***

הקניין השלשים-ושמונה מקנייני התורה – הוא: ‘נושא בעול עם חברו’.

לא מדובר על ‘חסד’ ועל ‘עזרה לחבר’ [שזה קשור אולי לקניינים אחרים, כמו ‘לב טוב’, ‘אוהב את הבריות’ וכדומה] – אלא על ‘נשיאה בעול’. שפירושו: להתייחד למען אותה מטרה, ולפעול יחד כדי להשיג אותה.

***

בעולם של דמוקרטיה ופוליטיקה – קשה לדבר על ‘מטרה משותפת’. כי המטרה היחידה היא רק ‘המקום שלי’ ו’הכסא שלי’, ואפילו ‘הקואליציה’ – שנועדה לכאורה לגשר בין מפלגות שונות למען מטרה מסוימת – משמשת למעשה רק למען המטרה הקדושה של ‘שמירת הכסא’ לפלוני או אלמוני, או שניהם יחד.

המושגים לא השתנו. עדיין כולם מדברים על ‘טוהר המידות’, על ‘עמידה על עקרונות’ ועל ‘נאמנות לעם’ – אך כל אחד יודע היטב, את המשמעות האמיתית מאחורי המילים האלו, ואיזה משחק באמת מתרחש כאן, בניסיון אחד ויחיד – לשריין מקום, בכל מקרה וכמה שיותר גבוה.

אפשר למלאות כרכים שלמים, בליצנות וציניות על עולם הדמגוגיה של הפוליטיקה. הבעיה העיקרית היא – שהיא הפכה כביכול למהלך לגיטימי ומקובל, ומבלי משים חודר גם לאנשים שפויים, וגם לתחומים קדושים של לימוד תורה, עבודת ה’, ודרגות של קדושה.

***

יש כביכול תחרות – גלויה או סמויה – מי יהיה גדול הדור, או לפחות ‘בין’ גדולי הדור. ובדקות יותר – מי יהיה יותר צדיק, ומי יזכה לדרגות גבוהות יותר. ובתחרות, כמו כל תחרות – אם אני רוצה להגיע רחוק יותר, אני לא יכול לסייע למישהו אחר להגיע לאותו מקום, ובטח לא להגיע רחוק יותר.

על המצווה ‘ואהבת לרעך כמוך’ – מבאר הרמב”ן, שבטבע האדם להסכים שיהיה לחברו את כל הטובות בעולם, בתנאי שזה יהיה ‘קצת פחות ממנו’, ולא ‘שווה אליו ממש’. כל אחד רוצה לראות את עצמו ‘קצת’ מעל השני. המדובר הוא לכאורה על טובות גשמיות, אבל זה עלול להיות מועתק גם לטובות רוחניות.

הסיבה היא – טשטוש של המטרה. אם המטרה היא ש’אני’ יהיה צדיק, וש’לי’ יהיו השגות וגן עדן – ברור שזו התוצאה. אבל אם המטרה היא שיהיו ‘להשם יתברך’ צדיקים, ושהעולם יהיה מלא בדעת, וגן עדן יהיה מלא מזן אל זן – אין שום נפקא מינה אם זה יהיה אני או הוא, ובוודאי עדיף שזה יהיה שנינו.

רבינו מוהר”ן מברסלב אמר שאדם צריך להיות שמח כשחברו מצליח בעבודת ה’, גם כשהוא בעצמו לא מצליח. ור’ נתן תמה על כך, ולא הבין איך יכול להיות הווה אמינא אחרת, וכי משום שאני לא מצליח, ארצה שגם השני לא יצליח?… וכמסופר, ששאלו את ר’ זושא אם הוא רוצה להיות אברהם אבינו, והוא ענה: ‘מה העניין, הרי בכל אופן יהיה אברהם אבינו אחד וזושא אחד – אז מה נפקא מינא מי יהיה זה ומי יהיה זה’.

***

לא נשלה את עצמנו. זה לא קל, בפרט בעולם דמוקרטי. אבל בימים אלו של קבלת התורה – נזכיר לעצמנו שיש לנו ‘עול’ ו’מטרה’ משותפת, ומתוך כך – ננסה לפחות פעם או פעמיים לשאת ב’עול’ של החבר, כי זה אותו ‘עול’ של עצמנו. ולפחות – לא להפריע לו…