פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 84

כמה זמן לוקח לבנות בניין?

ומה צריך לעשות כדי שהבניין הזה יוכל לעוף באויר, יותר מהר ממטוס?

***

לפני חמשים שנה בדיוק – לראשונה בהיסטוריה, נחתה חללית בירח.

לא ניכנס כרגע לסוגיא – איזה תכלית יש לזה, וכמה מליארדים מוכנים להשקיע עבור כך. אלא רק – מה התהליך הדרוש כדי שזה יקרה. וזה פלא והפלא, ועלול לקרות לכל אחד מאתנו.

החללית היא בניין ענק בגודל של שלשים-ושש קומות. לבנות בניין כזה – זה סיפור של שנים רבות. ולמלאות אותו מבפנים בכל הטכניקות שיאפשרו לו לנסוע, כולל כמויות אדירות ובלתי נתפסות של דלק – לוקח עוד המון זמן.

ואז, פתאום וברגע אחד – הבניין העצום הזה, לא פחות ולא יותר, מתרומם באויר. והוא מתחיל לעוף במהירות של 8,000 קמ”ש (פי שמונים ממהירות של רכב בכביש בין-עירוני), ולאחר שניות בודדות כבר לא רואים אותו בכלל.

וזו רק ההתחלה. לאחר שתיים-וחצי דקות, המהירות מוכפלת ומשולשת. עד שלאחר כעשר דקות הוא מגיע למהירות של 28,048 קמ”ש ולאחר תאוצה נוספת למהירות של 10.423 קילומטר לשניה! לא יאומן כי יסופר.

***

כל אחד מאתנו – היה רוצה להגיע לאן-שהוא. אולי לירח, אולי לשמש, ואולי לשמים.

אבל אפילו להגיע לתקרה – נראה בלתי אפשרי. אם למדוד לפי הכלים שיש לנו, ולפי הכללים שאנחנו מכירים – הטווח המקסימלי הוא די קרוב. אולי קצת יותר יראת שמים, קצת יותר תפילה בכוונה, קצת יותר לימוד, קצת יותר הרגשה בשבת ויום טוב, טעימה קלה של דבקות. ואולי כבר הגזמנו.

וגם הקצת הזה, לא נראה שקורה. כי כבר שנים שאני עומד על אותו סנטימטר. אז מה פתאום שברגע מסוים יהיה תזוזה, מה שלא היה ברגע שלפניו.

אז זהו. שיש חללית. החללית עומדת על אותו מקום במשך שנים על גבי שנים. באותם שנים בונים את הבניין – על ידי כל ידיעה של תורה ופנימיות שאנחנו אוגרים לתוכנו. ובאותם שנים ממלאים אותה בדלק – על ידי כל תפילה, רצון, כיסופים והתבודדות.

ואז, בשעתא חדא ובריגעא חדא – כל הבניין העצום שבנית, וכל הדלק שמילאת – מתרומם אל על, ולא יאומן לאיזה מהירות ולאיזה מחוזות אתה הולך להגיע.

***

העולם משקיע מליארדים, ומוכן לחכות הרבה זמן – כי הוא יודע שזה יקרה. גם אצלנו זה יקרה. כל שנצרך הוא סבלנות, ותוך כדי הסבלנות – לבנות ולמלאות, לבנות ולמלאות, למרות שאתה עדיין באותו מילימטר. יום יבוא – ותיגאל.

וגם הגאולה של עם ישראל, נבנית והולכת נבנית והולכת. עוד אנחה, עוד דמעה, עוד ציפיה והרמת עיניים. וברגע המיועד – כל הבניין יופיע בבת אחת. הוא לא יעוף מלמטה למעלה, אלא מלמעלה למטה. ופתאום, הוא פשוט יהיה כאן.

 (מאת ידידי: הרב יהודה פביאן)

המקור והתנתונים המדויקים של המהיריות מופיעים כאן

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 58

ראית פעם תינוק אוכל?

לא ‘כשמאכילים’ אותו, אלא כשהוא ‘אוכל’ לבד – הוא לוקח צלחת מרק, והופך בעצמו למרק.

מה חסר לו? בקבוק, או לפחות כפית.

***

הקניין העשרים-ושבע מקנייני התורה – הוא ‘השמח בחלקו’.

אין יהודי בעולם שלא רוצה להיות תלמיד חכם, ולדעת את כל התורה, ולקיים את כל התורה, ולהיות צדיק מושלם, ולזכות לכל המדרגות, ולהיות נקי מכל התאוות, ומזוכך בכל המדות. אין, אין בנמצא אפילו יהודי אחד שלא רוצה בכך.

אבל ‘בשעתא חדא ובריגעא חדא’. את כל הרשימה המתוקה הזאת – ביום אחד וברגע אחד. ישר מהחיתולים – לרוח הקודש של משה רבינו. ולא, זה לא מגיע מרמאות או מעצלות. זה לא בגלל שאדם לא מוכן להשקיע ולהתאמץ, אלא בגלל שקשה לו להתאפק.

התיאבון שלנו כל כך בריא, והתשוקה שיש לנו בלב כל כך גדולה וחזקה – שאיננו מרגישים מסוגלים לחכות עד שזה יגיע. כשתינוק לוקח את כל הצלחת מרק בבת אחת – זה לא משום שהוא לא מוכן להתאמץ, אלא שזה כל כך מדבר אליו, שהוא רוצה את הכל מיד. וכשילד רואה חבילת גלידה – הוא מוכן מצדו לעשות ‘סיום’ כאן ועכשיו.

***

ודווקא משום כך, נדמה כאילו יש אנשים ש’לא רוצים’. הם רוצים ועוד איך, אבל לא מסוגלים לחכות. ואם מדובר בתהליך שלוקח זמן. אם כדי לדעת את התורה – חייבים להסתפק בכמה שורות, וכדי להתנקות מהתאוות – צריכים להסתפק בהתגברות אחת מתוך מיליון נסיונות – אז זה בלתי אפשרי, ואם כן, עזוב, לא רוצה בכלל.

אבל, אין דרך אחרת. הדרך לקבלת התורה – עוברת בהכרח בארבעים ותשעה ימי המתנה. וגם לאחר קבלת התורה, יש תהליך ארוך עד שזוכים ללמוד את התורה, ועד שזוכים לקיים אותה. ומשם, עד שמתקדמים מדרגה לדרגה, ועד שנהיים מזוככים יותר ויותר. זה אפשרי בהחלט ולגמרי, אבל רק עם סבלנות.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהצליח ‘לקצר את הדרך’, ולהגיע למשהו ‘מיד’! ובאותה מדה ממש – לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים להתאזר בסבלנות, ולא הגיע! רק מי שמסכים לקבל ‘חלק’, ו’לשמוח’ בזה – יכול לקבל עוד חלק ועוד חלק. ולבסוף את כל העוגה.

***

ומדוע?

כי של ‘שפע’ צריך ‘כלי’. אי אפשר לשתות – בלי כוס, ואי אפשר לקחת מוצרים – בלי שקית. אי אפשר להדליק שמן – אם אין כוסית או חבית, ואי אפשר לגדל משפחה – בלי בית. לכל דבר בעולם – יש את ה’צמצום’ שלו שהוא משמש עבורו כ’כלי’.

התורה היא רוחנית, הקדושה היא רוחנית, וכל דרגה שהיא – היא רוחנית. ולשם כך – היא זקוקה לכלי. אם תקבל את כל התורה ביום אחד – יהיה כאן תורה, אבל ‘אתה’ לא תהיה כאן… אם ‘אתה’ רוצה ‘להתחבר’ עם התורה, ואם ‘אתה’ רוצה להיות קדוש – אתה צריך להיות מוכשר לכך.

וההכשרה הזאת נולדת מתוך תהליך. תהליך שכולל הרבה הרבה סבלנות והמתנה. על כל מנה של סבלנות – יש לך ‘כלי’ לקבל ‘חלק’. וכעת, החלק הזה הוא שלך, ואתה יכול לשמוח בו. ולהתקדם לחלק הבא.

ישמח משה במתנת ‘חלקו’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 23

אתה מחפש את השורש לכל הבעיות – במילה אחת? פזיזות!

ואת הפתרון גם כן? סבלנות!

***

החטא הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, והמפורסם ביותר – שעם התוצאות שלו אנו מתמודדים עד עצם היום הזה – הוא חטא העגל!

‘עגל’ הוא לשון ‘בעגלא’, והתרגום הוא ‘במהירות’. וזהו. זה כל הסיפור.

מה בסך הכל קרה? משה רבינו אמר שיחזור בשעה שש, והשעה שש הגיעה ומשה לא. אז מה קרה? נכנסו ללחץ; מוכרחים פתרון! צריך לדאוג למנהיג חדש, רצים לכל המנהיגים הזמניים, הורגים את כל מי שמפריע, מזדרזים להוריד נזמים ותכשיטים, והשאר – היסטוריה חרוטה בדם!…

אם היו ממתינים בסבלנות עוד כמה שעות, לוקחים נשימה ומחליטים להמתין עוד מעט – העולם היה מגיע לתיקונו, והיה נהיה ‘חג להשם מחר’!

***

ואנו פוגשים את זה הרבה פעמים בחיים.

רוב הנפילות – אם לא כולם – במדות, בתאוות, באמונה, ובכל נושא, הם מחמת ה’עגל’; המהירות, הפזיזות, והתזזיתיות. ולאחר מעשה – תופסים שזו הייתה טעות, אבל אז כבר מאוחר מדי.

אם תהיה מוכן להמתין. לא צריך להחליט שלא, אלא לעשות זאת בעוד כמה רגעים; הכעס ימתין כמה רגעים, התאווה תמתין מעט, הקושיות ימתינו בצד. הם לא יברחו, אלא ימתינו לכמה נשימות, מה יש? יש סיכוי שהם אכן יברחו, או שאתה תברח מהם – או טוב יותר, כבר לא תרגיש את הצורך ה’דחוף’.

סבלנות, זו המילה. כמה טעויות, כמה עגמת נפש, וכמה סבל – אנו יכולים למנוע מעצמנו, עם מילת הקסם הזאת ס-ב-ל-נ-ו-ת. וכן להיפך – כמה דברים טובים נוכל להרוויח, אם נואיל להמתין מעט, ולא להתעקש לזכות להכל ברגע אחד, או בשלשים ושש שעות בלבד, ואם לא הכל אז כלום…

***

אבל לא רק למנוע טעויות, או להרוויח דברים.

הסבלנות בעצמה היא המתנה הגדולה ביותר. הסבלנות מביאה למנוחת הנפש, ובעצם, זה המוצר המבוקש ביותר. כי כל הכעסים והתאוות – מטרתם להביא לנפש את מנוחתה, ולהבדיל, כל הדברים הטובים – גם הם מטרתם להביא שלוה לנפש, אז אם כן – אפשר לדלג ישירות אל מנוחת הנפש, עם הסבלנות בעצמה.

‘עגל’ הוא פעולה של פזיזות, וזה לעומת זה, באותה גמטריא יכולים לבחור ב’מנחה’, מנוחת הנפש. וזה לא נגמר שם. שתי פעולות של סבלנות, הם פעמיים ‘מנחה’, ובגימטריא ‘הר’, שעל זה נאמר ‘מי יעלה בהר השם’, כלומר, הסבלנות הראשונה מונעת רע, והשניה כבר מביאה לטוב [וגם בגימטריא ‘אדר’, שמחה].

אם נוסיף פעם שלישית –  נגיע למניין ‘שדה’, והפעם הרביעית – שוה למעניין ‘בית’, והחמישית ‘שירה’. ואחרי הפעם החמישית – כבר לא צריכים לשכנע…