ארכיון תגיות עבור : צדיקים

פרשת שלח היא הפרשה הרביעית בחומש במדבר, שהוא החומש הרביעי. אבל הוא גם כן תחילת הספר ‘השישי’, כי חומש במדבר נחלק לשלשה ספרים; הראשון עד ‘ויהי בנסוע’, השני ‘והיה בנסוע’, והשלישי לאחר מכן. החלק הראשון מתאר את המצב ‘לכתחילה’ של המשכן והדגלים והשראת השכינה, והחלק השלישי מתאר את הנסיונות שהיו לדור המדבר [וכדי להפסיק, יש פרשה באמצע של ‘ויהי בנסוע’]. ובסדר זה של נסיונות המדבר, פרשה זו היא ממש בתחילתה.

בפרשה זו עומדים ממש בכניסה לארץ ישראל ולתיקון העולם. ובבת אחת התהפך הכל, ונגזר עליהם להישאר ארבעים שנה במדבר, ונגזר בכיה לדורות של חורבן שתי בתי מקדשות, וכל הגלויות והצרות שסבלנו עד הנה. ומובן מזה, שיש כאן עניין יסודי מאד, שבשבילו קבלנו עונש חמור כל כך כל כך. ואם כן, מדה טובה מרובה, שאם נזכה להתנהג באופן אחר – נזכה לכל הגאולות ולכל הישועות.

וכמובא במזמור ‘לכו נרננה’ [שאמרו משה רבינו, ונוהגים לאומרו בקבלת שבת, יחד עם כל המזמורים של הגאולה]: ‘אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר’, שהפסוק מזהיר אותנו שבכדי לזכות לגאולה, עלינו להיזהר שלא להתנהג כמו שהתנהגו דור המדבר, והסיבה שהם התנהגו כך ‘ואומר, עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי’, דהיינו שלא הבינו מהי הדרך הנכונה, ולכן ‘אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי’, ומזה בעצמו דורשים חז”ל (סנהדרין קי:), ש’אם יבואון’, כלומר, אם ילמדו מהי הדרך הנכונה וילכו בה – אזי כן נזכה לבוא ‘אל מנוחתי’ [ולכן אין זה מזמור של פורענות, אלא של תקוה וגאולה].

התמיהות שבפרשה

• ‘שלח לך’ ופירש רש”י ‘לדעתך, אני איני מצוה אותך’. האם שליחת מרגלים הוא דבר טוב או לא. אם אינו טוב – מדוע שלח משה וגם יהושע מרגלים, ומדוע לא מנע זאת הקב”ה. ואם הוא דבר טוב – מפני מה לא ציוה אותו השם יתברך על זה.
• ב.      ‘כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה’, ופירש רש”י ‘צדיקים היו באותה שעה’. אם כן, מה גרם להם להשתנות.
• ג.       ‘ויקרא משה להושע בן נון יהושע’, ופירש רש”י ‘יה יושיעך מעצת המרגלים’. האם משה רבינו ידע כוונתם הרעה או לא. אם ידע, מפני מה שלח אותם, ואם לא, מפני מה התפלל על יהושע [ואם התפלל, מדוע לא התפלל על כלב, ועל כולם].
• ד.      ‘ויספרו לו ויאמרו’, האם סיפרו אמת או שקר, אם סיפרו אמת, מה טענה יש עליהם והרי לכך נשלחו, ואם סיפרו שקר, מדוע לא הכחישם משה ויהושע.
• מהו עיקר חטא המרגלים, שעל זה נגזר גזירה נוראה כזאת, ומה התיקון לזה.

ביאור הפשט

• מרגלים: מבואר בדברי הרמב”ן והאור החיים הקדוש, שיש שני מיני ‘מרגלים’. יש מרגלים שהולכים לבדוק באיזה דרך כדאי להיכנס ולכבוש, ויש מרגלים שהולכים לבדוק אם היא ארץ טובה או לא.

יהושע שלח מרגלים מהמין הראשון, לראות כיצד לכבוש את הארץ. וגם כוונת משה הייתה לכך. אבל הם התכוונו למין השני של מרגלים – לבדוק אם היא ארץ טובה, וזה אינו טוב, כי היה להם להאמין שאם השם יתברך נותן להם זאת במתנה, וגם אומר בפירוש שהיא ארץ טובה, הרי שכך הוא.

והנה יש חילוק בין שני מיני המרגלים, שהראשון אינו הולך לרגל את כל הארץ, אלא רק את העיר הראשונה שבדעתם לכבוש, ואחר כך ירגל את העיר השניה וכן לעולם , וכמו שהיה אצל יהושע. ואילו כאן ביקשו לחפור ‘את כל הארץ’. אמנם, היה להם תירוץ לזה, שהכנענים מחביאים כעת את כל אוצרותיהם, וכשייכנסו לארץ לא ימצאו אותם, ולכן רצונם ללכת לרגל ולראות היכן הם ‘חופרים’ ומטמינים את האוצרות, ולכן קראו לזה ”ויחפרו לנו את הארץ”. (אור החיים).

• צדיקים: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, שהם בעצמם היו צדיקים, אבל מאחר שנעשו ‘שלוחים’ של עם ישראל, שכוונתם לא הייתה לטובה – הרי ש’כח המשלח בשליח’, ונכנס בהם ארס ונפגמה כשרותם. ויש ללמוד מכך, עד כמה יש כח לשליחות, לטוב ולמוטב.

ובזוהר הקדוש מבואר שידעו שכשייכנסו לארץ ישראל, כבר לא יהיו נשיאים, ולכן הייתה להם נגיעה. ובספרים מבואר על דרך זה, שידעו שבכניסתם לרץ ישראל, כבר לא יאכלו מן ולא יהיה להם ענני כבוד, אלא יצטרכו להתעסק איש עם גפנו ותאנתו, והעדיפו להמשיך את המצב הרוחני של המדבר, ולא ליפול למצב הגשמי של ארץ ישראל.

• משה רבינו: כפי הנראה, משה רבינו ידע כוונתם הרעה, אלא שלא היה לו ברירה והיה מוכרח להניח להם ללכת, כי אם לאו, ייראה כאילו הוא חושש להראותה להם. וכעין זה מבואר באור החיים הקדוש שמזה הטעם לא מנע אותם השם יתברך, כי גלוי לפניו שבלא זה ‘הייתה מהומה גדולה יותר’. ולכך התפלל לפחות על יהושע שלא ייכשל.

[והטעם שלא התפלל על אחרים. נראה מזה שהיכולת לפעול על אדם להצילו תלוי במדת התקרבותו אל הצדיק. ומחמת שיהושע היה משרתו היה יכול להתפלל עליו אבל לא על אחרים. וכלב הבין זאת ולכן הלך להתפלל על קברי אבות, ובזה קרב עצמו עליהם ויכלו לפעול עבורו].

• הוצאת דיבה: בפשטות, כל מה שסיפרו היה אמת, ומשה רבינו בעצמו אמר אותם הלשונות (בפרשת דברים) ‘ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים, מי יתייצב לפני בני ענק’. אלא שהיטו את ‘מסקנת הדברים’, ונתנו להם להבין שמחמת שאלו הם הפרטים, לכן אי אפשר לעלות לארץ ישראל ולכבוש אותם. ובאמת אינו כן, כי אמנם כל הפרטים הם אמת, אבל הקב”ה נותנה להם ויעשה עמהם נסים.

ובדברי הרמב”ן מבואר, שהיה שני חלקים בסיפורם. בתחילה, כשהיה בפני משה, התביישו לשקר וסיפרו רק דברי אמת [אלא שהוסיפו תיבת ‘אפס’, שמטה לגמרי את מסקנת הדברים, וכאמור]. ואחר כך כשהלכו לאוהליהם, החלו לספר דברי שקר: ‘ארץ אוכלת יושביה היא וכו”. ואז מאנו כולם ללכת. [ולכן מוכיח אותם משה בפרשת דברים ‘וישיבו אותנו דבר ויאמרו, טובה הארץ אשר ה’ אלוקינו נותן לנו, ולא אביתם לעלות’, כי הוא לא שמע את הוצאת הדיבה שאמרו אחר כך].

• החטא: עיקר החטא שלהם היה לשון הרע, שהוא שקול כנגד שלשה עבירות ומגדיל עבירות עד לשמים (כמבואר בערכין טז, ובאריכות בספר ‘שמירת הלשון’). אמנם זה גופא צריך להבין מפני מה חמור כל כך עון זה, ומה התיקון לזה.

ביאור הפנימיות

להבנת העניין, יש לבאר תחילה מה מהותו של ‘ארץ ישראל’. בפשטות, הוא מקום המיועד למגוריהם של עם ישראל. אבל בוודאי אין זה סוף העניין, שהרי כל התורה סובב סביב מעלת ארץ ישראל; שבע פעמים קבלו האבות הקדושים הבטחה על זה, ואף כריתת ברית; יציאת מצרים – הוא כדי לבוא לארץ ישראל. הגלות – הוא היציאה מארץ ישראל, והגאולה – הוא לשוב לארץ ישראל. ובקיצור: הכל סובב סביב ‘ארץ ישראל’.

אם כן, יש כאן עניין מהותי. ובאמת מבואר במשנה ‘עשר קדושות הן’, והראשון שבהם הוא ‘ארץ ישראל’ שיש בה קדושה מיוחדת, ובתוכה נמצאים גם שאר תשע הקדושות, שהם ירושלים ובית המקדש וכו’ עד קודש הקדשים. וצריך להבין מהו קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, והאם כל אחד שנמצא בארץ ישראל זוכה לכך, ואם לאו, איך כן זוכים לזה. והעניין יבואר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”א סימן ז, וח”ב סימן ז).

‘ארץ’ או ‘ישראל’

ארץ ישראל הוא מקום שיש בו סתירה מובהקת: מצד אחד – על פי דרך הטבע, אי אפשר לחיות בו בשום אופן. כי הוא מקום שאין גשמים יכולים לרדת בו כלל [כמו שבמצרים אין גשמים, ושניהם הרי באותו מקום], וגם ניכר בחוש שמאד קשה להתקיים בארץ ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, כי בדרך הטבע אין בו קיום לשום אדם.

ומצד שני – כל השפע מגיע רק לארץ ישראל, ששם ‘עיני ה’ אלוקיך בה’, והיא ‘שותה תחילה’ וכל העולם אינו שותה אלא מ’התמצית’ של ארץ ישראל. וגם זה ניכר בחוש, שבסופו של דבר הכי הרבה שפע יש דווקא בארץ ישראל. וידוע שכל האילנות שגדלים בכל מקום בעולם, וכל מיני שפע שיש באיזה מקום – כולם נמשכים דרך גידים וצינורות דקים מארץ ישראל וירושלים, ושלמה המלך שידע להבחין בכך, נטע כל מיני אילנות וכל מיני שפע – כאן בארץ ישראל.

והסתירה הזאת נמצאת בשמה ‘ארץ ישראל’; מצד אחד – היא ‘ארץ’ יותר מכל מקום אחר בעולם, דהיינו מקום מגושם ויבש שאינו יכול להצמיח ולהוליד שום שפע. ומצד שני היא ‘ישראל’ יותר מכל מקום אחר בעולם, שכל השפע – הגשמי והרוחני – מושפע רק אליו, ורק ממנו נמשך שיריים לכל העולם.

אמונה – כלי השפע

והתשובה לסתירה הזאת הוא: אמונה. אמונה הוא הכלי שמצד עצמו אין בו כלום, אבל הוא הכלי שמכיל את כל השפע.

ואמנם ברוב העולם יכולים לחיות בטעות בלי אמונה, כי נדמה כאילו יכולים להצמיח ולהשיג בעצמם, ויש באמת כוחות הטבע שהשם יתברך הטביע שם, שיכולים לקבל שפע גם בלי אמונה, אבל הוא שפע מאד מאד מצומצם, כי אין לו כלים.

אבל בארץ ישראל – אי אפשר לחיות בכלל בלי אמונה, כי בלי אמונה אין כלום, אפילו לא מה שיכולים לקבל בכוחות הטבע, כי אין כוחות הטבע בארץ ישראל. ולכן מוכרחים לחיות עם אמונה, ואז, יש כלי גדול ורחב לקבל כל השפע שבעולם.

וזה גודל המתנה של ארץ ישראל – המתנה של האמונה. כי רק מי שיש לו אמונה חייו חיים, וכל יהדותנו וכל התורה – הוא רק כדי לבוא לאמונה, שהוא התמצית והתכלית של כל התורה, כמו שכתוב ‘כל מצוותיך אמונה’, ואמרו חז”ל ‘בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה’. דהיינו להכיר את מציאותו יתברך בעולם, כמבואר בזוהר הקדוש (בהרבה מקומות) שכל המצוות הם רק ‘עצות’ בכדי לזכות לדבר העיקרי שהוא ‘בגין דאשתמודעין ליה’ (ראה ליקוטי מוהר”ן לז).

וכדי שבהכרח נבא לאמונה, קבלנו מתנה גדולה ויקרה שהיא ארץ ישראל. שהוא המקום היחיד בעולם – שאי אפשר לחיות בו אלא עם אמונה, ומי שאין לו אמונה אין לו קיום בארץ ישראל, ועל ידי זה נזכה בהכרח להגיע לאמונה. ולכן, הגלות שהיא חסרון אמונה, מתבטאת ביציאה מהארץ, והגאולה שהיא תיקון האמונה – הוא לחזור לארץ ישראל.

מרגלים – סתירה לאמונה

וכאן היה עיקר טעות המרגלים. כי הם הלכו לראות את ארץ ישראל איך היא נראית – והאמת, שהיא נראית גרוע מאד, וזה בעצמו הוא מתנתה. כי המתנה אינה כפי שהיא נראית, אלא כפי מה שהיא מכריחה את האדם לחיות, דהיינו להגיע לאמונה שזה עיקר המתנה.

והיו צריכים להבין זאת, ולכן אמר השם יתברך ‘ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל’, כלומר, שיסתכלו על כך שכל הסיפור של ארץ ישראל הוא ‘אשר אני נותן’, שהשם יתברך מתגלה בתוכה, ומגלה איך שהוא מנהיג את הכל שלא בדרך הטבע אלא בהשגחה גלויה. ואם כן, אדרבה, דווקא משום שקשה לכבוש אותה, ודווקא משום שקשה לחיות בה והיא ‘ארץ אוכלת יושביה’ – דווקא משום כך, מוכרחים לבוא לאמונה, ואז מתגלה יותר השם יתברך, שזה עיקר הטוב.

וזה היה כל הויכוח בין המרגלים לבין יהושע וכלב. הם לא התווכחו על הפרטים אם הם נכונים – אלא רק על המסקנא. שהמרגלים הסיקו מכך שאי אפשר ללכת לשם, לכבוש אותה ולחיות שם, ויהושע וכלב טענו שאדרבה ‘טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ה’, והביא אותנו אל הארץ הזאת’, כלומר שבוודאי נוכל לכבוש אותה ולחיות בה, ודווקא שם נזכה לאמונה שהוא תשוקתנו וחמדת לבנו.

‘דעת’ או ‘מרגל’

והטעם לכך שטעו בכך, הוא משום שהם לא היו שייכים לסוג העבודה של ארץ ישראל, ולכן לא היו אמורים להיות נשיאים בארץ ישראל אלא רק במדבר. הם הורגלו לכך שקרבת ה’, הוא על ידי השגות רוחניות מתוך מצב של מן ובאר וענני כבוד, שהוא דרגה של ‘דרי מעלה’, ולא הבינו שעיקר הנחת רוח הוא דווקא מתוך מצב של ארץ ישראל, שבו יש עליות וירידות, לפעמים ‘דרי מעלה’ ולפעמים ‘דרי מטה’, לפעמים ‘דעת’ ולפעמים ‘אמונה’.

וזה עיקר החטא שלהם, שהלכו על דעת עצמם והיו ‘מרגלים’. כלומר, במקום לקבל את הדעת של משה רבינו, שהוא מאיר את הדעת האמתית שיש תכלית שנעשה דווקא מתוך השילוב של ‘דרי מעלה’ ו’דרי מטה’ [וכמו שאמר הקב”ה ‘שלח לך – לדעתך’, היינו שילכו עם הדעת שלך], הלכו על דעת עצמם, והחליטו מה צריך להיות ומה הם רוצים לראות [כמו שאמרו חז”ל ‘שהקדימו פה לעין’ ואכ”מ].

וזהו החטא החמור של לשון הרע – שהאדם ‘מרגל’ על עצמו ועל אחרים, ובודק כל הזמן לפי קריטריונים שהוא החליט מה זה טוב או רע, ועל פי זה שופט את עצמו ואת יכולותיו, ושופט את אחרים ואת דרגתם ומעמדם. ולא כפי הדעת של הצדיקים. כי מי שהולך על פי דעת הצדיקים, יודע שאי אפשר לשפוט כלום ממה שנעשה עם האדם, רק ממה שנעשה בלבו כמה רצונות טובים יש לו, ואז, גם אם יש לו אין סוף עליות וירידות – כולם הם כלים לקרב אותו להשם יתברך, ומי שיודע זאת אינו ‘מרגל’.

ולכן, התיקון לזה הוא ציצית שמוזכר בפרשה. ששם אנו מוזהרים שלא להיות ‘מרגלים’ – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’, לא לתת לעיניים וללב להסיק מסקנות, אלא ללבוש ציצית שמכסה את הגוף, ונותן לנו כח לעצום את העיניים, שלא לראות ברע, אלא רק לחיות באמונה. ובזה מרומז גם האור של חנוכה [שמוזכר ברמז וראשי תיבות בפרשה זו, בפסוק ‘הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת’], שאז מאיר הדעת של הצדיקים, וקיצרתי.

Podcast: Play in new window | Download