חומש במדבר הוא הסדר הרביעי בחמשה חומשי תורה, ואינו עוסק במצוות חדשות – אלא בסיפור סדר הליכתם של ישראל במדבר, והמצוות שהיו שייכים לזה (כמבואר ברמב”ן). ואמנם אין בחומש זה מצוות חדשות, אבל יש הרבה יסודות חדשים, הנלמדים מתוך הנהגת המדבר – הן הנהגת השם יתברך עמנו, והן הנהגתנו עמו.

פרשת במדבר, היא הפרשה הראשונה בסדר זה. ובפרשה זו מסופר על ‘מניין’ בני ישראל – הן המניין של כל עם ישראל יחד, והן של כל שבט ושבט. ובנוסף, גם סדר הדגלים שבהם מוזכר שוב מניין כל שבט. בנוסף לכל זה, מתחיל הכתוב לייחס את שבט לוי בפני עצמו – הן במניינם, והן בחנייתם, והן בתפקידם [וזה ממשיך גם בפרשה שלאחריה].

כל הסדר הזה, שייך להקמת המשכן. שמשום כך נמנו שוב, וכל עניין הלויים וסדר הדגלים – הוא סביב המשכן. כמו שמבאר הכתוב – מי חנה בכל צד מהמשכן, הן מהלווים והן מהדגלים. וגם כל העניין הלויים הוא כדי ‘לשמור משמרת המשכן’, ולסייע את הכהנים בעבודתם. ומתוך כך מתבאר סדר השראת השכינה בעולם, ואיך הוא תלוי בכל שבט ובכל אחד מישראל, וכמה נחוץ להיות כל אחד ‘איש על מחנהו ואיש על דגלו’, וכמו שיתבאר בעז”ה.

התמיהות שבפרשה

א. ‘במדבר סיני, באחד לחודש השני’ – מדוע צריך לפרט הכתוב באיזה מקום ובאיזה זמן היה, מה שלא פירט בשאר הפעמים שנמנו (בפרשת כי תשא, ובפרשת פנחס).

ב. איזה צורך היה במניין זה, אחר שכבר נמנו ביציאת מצרים ואחר חטא העגל (בפרשת כי תשא). ומה החילוק בין מניין זה לבין המניינים האחרים, ומדוע.

ג. מהו עניין הדגלים, ומדוע הוא מסודר לפי הסדר הזה בדווקא.

ד. מדוע נמנו בני לוי לבדם, וחנו לעצמם סביב המשכן.

ביאור הפשט

א. המקום והזמן: המניין הזה שייך להקמת המשכן והשראת השכינה. כי המניין היה קודם שבא להשרות שכינתו עליהם, כדלהלן.

ב. החילוק בין המניינים: יש כמה חילוקים בין המניין הזה לבין המניינים הקודמים שהיו. א. במניין זה נמנו לא רק ‘מניין כללי’, אלא גם ‘מניין פרטי’ לפי השבטים. ב. במניין זה נמנו ‘למשפחותם לבית אבותם’. ג. במניין זה נמנו לא רק על ידי משה אלא גם על ידי הנשיאים. ד. במניין זה נמנו שבט לוי לבדו.

ג. הצורך במניין: לדברי רש”י, בכל פעם שהיה עניין מיוחד – מנה אותם, כדי להראות חיבתם. ולכן מנה אותם ביציאת מצרים, ואחר חטא העגל, וכעת קודם השראת השכינה.

לדברי הרמב”ן – כמה טעמים בדבר: א. כדי להודיע גודל חסדו עליהם, וכמה נתרבו מאז היו לגוי. ב. כדי לפקוד כל אחד מהם אצל משה, לטובה ולברכה. ג. כיון שעמדו קודם הכניסה לארץ ישראל, צריך לדעת כמה מספר החלוצים [ובזה מובן מדוע נמנו רק ‘יוצאי הצבא’]. ד. כדי לדעת כיצד לחלק הארץ, לפני מניינם.

לדברי אור החיים הקדוש, כדי להראות שבזמן העבודה במשכן לא נפקד מהם איש. שהרי מניינם שוה למניין הקודם, אף שבמניין הקודם נמנו גם בני לוי וכעת לא. נמצא שבששה חודשים נוסף עליהם עוד עשרים ושניים אלף.

ד. הדגלים: רש”י מבאר שכל שבט היה לו צבע אחר, על פי אבנו שבחושן. והרמב”ן מוסיף בשם ר”א שהיה סימן מיוחד בכל דגל [כגון צורת אדם, אריה, שור, ונשר]. ומבאר הרמב”ן, שהסדר היה לפי הילוך השמש, ומבאר מאיזה טעם סדרו כך את השבטים, והכלל הוא שבמזרח היה ‘המלכות’, בדרום ‘התשובה’, במערב ‘הגבורה’ ובצפון ‘החושך’ (עיי”ש הפרטים). ועל כל פנים מובן שהיה בזה מהלך פנימי ומהותי, ולא רק סדר טכני ומקרי.

ה. בני לוי: הכהנים הופקדו על שמירת המשכן ועל עבודתו, והלוויים ניתנו להם במתנה שישמשו את הכהנים, כמו אשה המשמשת לבעלה (כמבואר במדרש ובדברי הרמב”ן).

ביאור הפנימיות

סדר השראת השכינה

פרשה זו מבארת את סדר השראת השכינה בעולם. שעיקרו עומד אמנם על עצם הקמת המשכן ועבודת הקרבנות שבו, אבל תלוי ועומד בכך שכל עם ישראל יהיו מחוברים ומקושרים אליו, ובסדר מסוים דווקא. וזה הטעם שמיד בהקמת המשכן, היה צורך למנות את ישראל – בכלל ובפרט לפי סדר השבטים, כיון שהשראת השכינה במשכן תלוי בכל שבט ובכל אחד מישראל.

וזה עניין הדגלים, שאינו עניין של מה בכך – אלא יש בו סודות גדולים ועצומים. וכבר בפטירת יעקב אבינו ציוה לבניו שישאו את מיטתו לפי הסדר של הדגלים. וכבר קודם לכן, כששלח יוסף את העגלות – רימז בזה את הסוד של הדגלים.

וכן ב’ברכתו’ של בלעם שיבח מאד את ה’דגלים’ שיש לעם ישראל (כמבואר בתרגום ובמדרש על הפסוק ‘ומספר את רובע ישראל’), והמלאכים מקנאים בנו על כך (כמובא במדרש על הפסוק ‘איומה כנדגלות’), וזה עיקר המעלה שיש לנו על פני אומות העולם, עד שכאשר הם רוצים למשוך אותנו אליהם, ואומרים לנו ‘שובי שובי השולמית’, ומבטיחים לנו כל טוב – אנו משיבים להם ‘מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים’ – האם יש לכם להציע לנו את סדר הדגלים (כמובא בפירש”י).

ומשמעות פנימיות העניין, מבואר בליקוטי הלכות בכמה מקומות (ברכת השחר ה, בציעת הפת, ארבע פרשיות, ועוד), וכפי שיתבאר להלן בעז”ה.

ארבעה – ושנים עשר

עם ישראל, על אף היותו ‘גוי אחד’ – נחלק לשנים עשר שבטים. שאינם רק שנים עשר ‘בנים’ של יעקב, אלא שנים עשר ‘דרכים’ ושבילים של אמת, ולכן לכל שבט יש את הגוון שלו באבני החושן, ואף ים סוף נבקע לשנים עשר שבילים, וכן בתפילה יש י”ב נוסחאות כנגד י”ב שבטים, וכנגדם יש י”ב חלונות ברקיע לקבלת התפילות, ואם שבט אחד מתפלל נוסח של שבט אחר אינו יכול לעלות (כמבואר כל זה בדברי האריז”ל, ובליקוטי מוהר”ן סימן ט).

כנגד י”ב השבטים, שמרמזים על שנים-עשר דרכים – יש י”ב טבעי הנפש, וי”ב חודשי השנה. שכל אחד מהם הוא מהות אחרת מחברו, אבל כל השנים-עשר נצרכים – כדי שיהיה ‘שנה שלמה’ ו’נפש שלמה’. וכן השראת השכינה תלוי ועומד על י”ב חלקים אלו. וכפי שרמז שלמה המלך, כשעשה את ‘הים של שלמה’ (בבית המקדש) שהעמידו על ‘שנים עשר בקר’, לרמז שהשראת השכינה תלוי ועומד על י”ב עניינים אלו.

אמנם בשורשם הם נחלקים לארבעה, וכל שלשה מהם מתחברים לאחד. ולכן, השנה שיש בה י”ב חודשים – נחלקת לארבעה תקופות (ניסן, תמוז, תשרי, וטבת). וכן ‘שנים עשר בקר’ שעליהם עמד ‘הים של שלמה’, נחלקו לארבעה רוחות, שלשה בכל אחד מהם. וכן הי”ב שבטים נחלקו לארבעה דגלים, שכל אחד מהם כולל שלשה שבטים, והם עמדו בארבע רוחות המשכן (כמו אותם י”ב בקר).

ארבעה יסודות

כל סדר ההשתלשלות שיש בעולם – החל משורש השרשים הרוחני, ועד לתכלית ההשתלשלות הגשמי – נחלק לארבעה. בעולם האצילות – הם ארבע אותיות שם ‘הויה’, בעולם הבריאה – ארבע חיות המרכבה, אריה, שור, נשר, ואדם, בעולם היצירה – ארבע מחנות מלאכים; מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל (שהם ר”ת ארגמן, ורמוזים בפסוק ‘מרכבו ארגמן’). בעולם העשייה – ארבעה יסודות; אש, רוח, מים ועפר, שמהם משתלשלים ארבעה דרגות; דומם, צומח, חי ומדבר.

וכך, כל דבר שיש בעולם – מורכב מארבעה; אבא-אמא-בן-ובת, ארבעה רוחות העולם, ראש-גוף-ידיים-ורגליים, ועוד. כמו כן, כל פרט שיש בעולם מורכב מכל הארבעה יסודות (אש, רוח, מים ועפר), והיסודות בעצמם – מורכבים כל אחד מארבעה, ואם יחסר אחד מהם – יתבטל הדבר. נמצא, שהיסוד  של כל דבר – מתחיל ונבנה מארבעה כוחות, וכן התכלית והשלימות של כל דבר – הוא רק כשהוא מגיע למצב של ‘מרובע’.

כי העולם הוא מקום שצריך להיות בו השראת השכינה, דהיינו לשמש כמו ‘כסא’ להשם יתברך. והכסא יושב על ארבעה רגליים, שהם ארבעת רגלי המרכבה, שעל ידם נשלם השראת השכינה וגילוי מציאותו יתברך בעולם, ואם יחסר אחד מהם – חסר בגילוי השכינה.

ולכן, יש ארבעה כוחות – שהם מעורבים טוב ורע; החלק הרע שבו הוא ‘מרכבה דסטרא אחרא’ – שכביכול נותן מציאות וממשלה לכוחות ההסתרה והיישות שיש בעולם, והחלק הטוב שבו הוא ‘מרכבה דקדושה’ – שמגלה את המציאות והממשלה האמתית של השם יתברך.

עירוב טוב ורע

ולדוגמא: כח ה’אש’ – יש בו כח שמושך את האדם למעלה, שלא יישאר על מדרגתו אלא יתעלה יותר ויותר, ומצד שני יש בו כח של גאווה ויישות. כח ה’מים’ – יש בהם כח של תענוג, להרגיש בחוש את קרבתו יתברך ולהתענג מהקדושה. ומצד שני יש בו משיכה להתענג מהיישות הגשמית של הגוף והעולם. כח ה’רוח’ – מחדש את האדם, ומאיר לו רעיונות ואופנים חדשים איך לעבוד את השם יתברך, ומצד שני, גורם לזחיחות וקלות הדעת. וכח ה’עפר’ – נותן כח להיות יציב וחזק בעבודתו ובאמונתו, ומצד שני, גורם לכבדות ועצבות ולכפירה. 

וכן בחלוקה לארבע רוחות; ימין, שמאל, פנים ואחור. שמרמז על חסד, דין, רחמים, ואמונה – יש בזה תערובת טוב ורע. ימין שהוא חסד – יכול לעורר באדם אהבה להשם יתברך, וגמילות חסד לבני אדם. ומצד שני, מעורר אהבות נפולות, ורצון להרבות חסד עם עצמו. שמאל שהוא גבורה – יכול לעורר בו כח להתגבר על יצרו, ולעשות לעצמו גבולות וסייגים, ומצד שני, להתנהג בגבורה ואכזריות לבני אדם. פנים שהוא רחמים – יכול לעורר אותו להאמין ברחמי ה’, ולחזור בתשובה. ויכול להיות רחמן על גופו ועל הרשעים, ולהתרחק מהשם יתברך. ואחור שהוא אמונה – יכול לתת לו כח להחזיק באמונה גם בעת החושך, ומצד שני, יכול לגרום לאמונות כזביות.

וכנגד זה היו ארבעה דגלים. דגל יהודה – שהוא ימין, ומעורר את האדם לתורה ומצוות ומעשים טובים. דגל אפרים – שהוא שמאל, ומעורר את האדם להתגבר על יצרו. דגל ראובן – שהוא רחמים, ומעורר את האדם לתשובה. ודגל דן – שהוא חושך, ומעורר את האדם להחזיק באמונה. ועם כל אחד מהם היו שני שבטים – שמרמזים על נטיה לכאן ולכאן, שצריך להכניע את הרע ולברר את הטוב. ואכמ”ל.

העיגול – המשכן, והמדבר

אמנם באמת, השורש של כל הארבעה [והשנים עשר] – הוא אחד. כי כל הארבעה אותיות של שם הוי”ה, נמשכים מה’קוץ של היוד’, וכל הארבעה יסודות – נמשכים מיסוד ה’היולי’. כי בשורש אין אלא ‘אחד’ היחיד והמיוחד. שכולם נמשכים ממנו, וזה מרומז בצורת ה’עיגול’ שאינו אלא אחד.

כלומר, כדי לזכות לברר את הטוב מהרע בכל הארבע יסודות – מוכרח לזכור שיש שורש אחד להכל. ואת זה אי אפשר לתפוס ב’שכל’ אלא ב’אמונה’ וביטול. וזה הסוד של המשכן בעצמו – שנמצא באמצע, וכל הארבע דגלים מחוברים ומקושרים אליו, ויונקים את כוחם ממנו. ולכן, המשכן וכל סדר המניין והדגלים היו במדבר, ששם אין כלום.

ולכן נאמר (עירובין נג) ‘אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר’ – כי אמנם התורה יש בה הרבה פרטים, אבל אין יכולת להתעסק בפרטים אלא במי שמבטל עצמו לאחד. ואז אפשר לזכור שיש ארבעה דגלים וי”ב שבטים, ויש צורך לברר הטוב מהרע, וללכת כל אחד בדרך שלו. וזה התפקיד של שבט לוי, שאינו נמנה במניין השבטים אלא לעצמו, ועומד לעצמו סביב המשכן – משום שתפקידם להאיר את הי”ג שהוא ‘אחד’ לכל השבטים, וכפי שיתבאר בעז”ה במאמר הבא.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 65

אתה ‘איש אמת’ או ‘איש שלום’?

אתה חייב להיות שניהם, ולשם כך – אתה זקוק למרכיב שלישי.

***

הקניין השלשים-ותשע, הארבעים, וארבעים-ואחד – הם: ‘מכריעו לכף זכות’, ‘מעמידו על האמת’, ו’מעמידו על השלום’.

האמת והשלום עומדות בסתירה זו לזו.

‘האמת’ היא מאד חדה ונוקבת, אינה מאפשרת סטיה ולו הקלה ביותר, ואינה נותנת מקום לפשרות – ‘לא באות ולא בפסיק’. לעומת זאת ‘השלום’ מוכרח מטבע הדברים להיות רך יותר, לעגל פינות, ולהסכים להתפשר ולהיכנע.

והעולם מורכב משני סוגי האנשים; יש את ‘אנשי האמת’ – שהם בדרך כלל אנשים קיצוניים ונוקשים, ואינם מסוגלים להכיל שום שינוי, ושום דבר שנקראה להם כקולא או כסטיה קלה מהאמת הצרופה. אפילו בשביל לחייך – צריך סיבה מספיק חשובה, ו’אמתית’ כמובן.

ויש את ‘אנשי השלום’ – שמוכנים לפעמים לוותר על כל האמת, העיקר שתקום קואליציה. אנשים שמוכנים בשביל ‘השלום’ לקבל כל פשרה וכל סטיה. ומבחינתם, אסור בשום אופן לעמוד על ‘האמת’ אם זה גורם חלילה אי-נוחות למישהו. ובמקרים קיצוניים – אף יעדיפו ‘למחות’ באיש אמת מאשר באיש שקר…

***

מדובר כמובן בתיאורים קיצוניים, שרובנו לא נמצאים לא כאן ולא כאן, אבל מצד עצם המידות הללו – הם אכן סותרות לכאורה בצורה קיצונית, ואינם יכולים לחיות יחד, בשום אופן, תחת קורת גג אחת. אלא אם כן מכניסים כאן לסיפור מרכיב שלישי – ששמו ‘זכות’.

‘לדון לכף זכות’ – נתפס בעיני רבים בטעות, כתחליף למילה ‘שלום’ ‘פשרות’ ו’סחבק’. מדובר כביכול בסיסמא שמבטאת משהו בסגנון ‘הכל בסדר, אחי, אין רע בעולם, אין גדולים ואין קטנים כולנו חברים’.

ומלבד שזה לא נכון בעצם, כי התורה מלמדת אותנו שיש טוב ויש רע, יש גדולים ויש קטנים, ועוד הרבה דברים. ומי שמזלזל בזה ו’מורח’ את האמת – הוא כופר בתורה, וגרוע יותר מכל אותם בעלי עבירה שאותם הוא ‘דן לכף זכות’. אבל מלבד זאת – יש כאן סתירה לעצם ההגדרה ‘לדון לכף זכות’ – שאומרת בפירוש שיש כאן ‘דיון’ כלשהו…

***

‘לדון לכף זכות’ – הוא בדיוק השדכן שבין ‘אמת’ ל’שלום’. ‘האמת’ היא אכן חדה ונוקבת, ואין בה מקום למריחה ולפשרות. אך מאותה סיבה בדיוק – אין לה קיום בעולם, כי העולם נקרא ‘עולם השקר’ וכשמו כן הוא. ולכן, השם יתברך בעצמו ‘השליך אמת ארצה’. העולם מתקיים רק בזכות מדת ‘הרחמים’ שמבטאת הנהגה מעודנת ומתחשבת יותר.

אבל רק בתנאי שיש ‘דין’. אין הקב”ה ‘ותרן’ אלא ‘רחמן’. כלומר, אם יש חתירה לאמת, ויש בך נקודות של אמת – אזי הגם שיש גם חלקים של שקר, ואולי רובך וכמעט כולך שקר – יש לך זכות קיום, כי אתה שייך ל’אמת’. ובהמשך הזמן, האמת שלך תגבר יותר, עד שבסופו של דבר תגיע ל’עולם האמת’.

‘לדון לכף זכות’ פירושו: להעמיד את עצמך ואת העולם ל’דיון’. להבחין בין טוב לרע, שיש בעולם ובך, ולא למרוח חלילה. ויחד עם זה, לעשות ‘שלום’ עם עצמך ועם העולם, ולהבין, שאם יש מעט טוב – כבר יש לך שייכות לאמת, ואם תכיר בכך, ותמשיך לחתור לכיוון הזה – זה כל מה שרוצים ממך.

***

אלו הם שלשת הקניינים: ‘מכריעו לכף זכות’, ועל ידי זה ‘מעמידו על האמת’ – תוכל לספר לו על האמת, בלי למרוח ולהתפשר, ובאותה נשימה ‘מעמידו על השלום’ – תוכל לתת לו אויר לנשימה, וזכות קיום, גם כשהוא עוד לא אוחז באמת.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 64

בשביל מה יש חברים?

בשביל שיעזרו לי. ואם לא, לכל הפחות – שלא יפריעו…

***

הקניין השלשים-ושמונה מקנייני התורה – הוא: ‘נושא בעול עם חברו’.

לא מדובר על ‘חסד’ ועל ‘עזרה לחבר’ [שזה קשור אולי לקניינים אחרים, כמו ‘לב טוב’, ‘אוהב את הבריות’ וכדומה] – אלא על ‘נשיאה בעול’. שפירושו: להתייחד למען אותה מטרה, ולפעול יחד כדי להשיג אותה.

***

בעולם של דמוקרטיה ופוליטיקה – קשה לדבר על ‘מטרה משותפת’. כי המטרה היחידה היא רק ‘המקום שלי’ ו’הכסא שלי’, ואפילו ‘הקואליציה’ – שנועדה לכאורה לגשר בין מפלגות שונות למען מטרה מסוימת – משמשת למעשה רק למען המטרה הקדושה של ‘שמירת הכסא’ לפלוני או אלמוני, או שניהם יחד.

המושגים לא השתנו. עדיין כולם מדברים על ‘טוהר המידות’, על ‘עמידה על עקרונות’ ועל ‘נאמנות לעם’ – אך כל אחד יודע היטב, את המשמעות האמיתית מאחורי המילים האלו, ואיזה משחק באמת מתרחש כאן, בניסיון אחד ויחיד – לשריין מקום, בכל מקרה וכמה שיותר גבוה.

אפשר למלאות כרכים שלמים, בליצנות וציניות על עולם הדמגוגיה של הפוליטיקה. הבעיה העיקרית היא – שהיא הפכה כביכול למהלך לגיטימי ומקובל, ומבלי משים חודר גם לאנשים שפויים, וגם לתחומים קדושים של לימוד תורה, עבודת ה’, ודרגות של קדושה.

***

יש כביכול תחרות – גלויה או סמויה – מי יהיה גדול הדור, או לפחות ‘בין’ גדולי הדור. ובדקות יותר – מי יהיה יותר צדיק, ומי יזכה לדרגות גבוהות יותר. ובתחרות, כמו כל תחרות – אם אני רוצה להגיע רחוק יותר, אני לא יכול לסייע למישהו אחר להגיע לאותו מקום, ובטח לא להגיע רחוק יותר.

על המצווה ‘ואהבת לרעך כמוך’ – מבאר הרמב”ן, שבטבע האדם להסכים שיהיה לחברו את כל הטובות בעולם, בתנאי שזה יהיה ‘קצת פחות ממנו’, ולא ‘שווה אליו ממש’. כל אחד רוצה לראות את עצמו ‘קצת’ מעל השני. המדובר הוא לכאורה על טובות גשמיות, אבל זה עלול להיות מועתק גם לטובות רוחניות.

הסיבה היא – טשטוש של המטרה. אם המטרה היא ש’אני’ יהיה צדיק, וש’לי’ יהיו השגות וגן עדן – ברור שזו התוצאה. אבל אם המטרה היא שיהיו ‘להשם יתברך’ צדיקים, ושהעולם יהיה מלא בדעת, וגן עדן יהיה מלא מזן אל זן – אין שום נפקא מינה אם זה יהיה אני או הוא, ובוודאי עדיף שזה יהיה שנינו.

רבינו מוהר”ן מברסלב אמר שאדם צריך להיות שמח כשחברו מצליח בעבודת ה’, גם כשהוא בעצמו לא מצליח. ור’ נתן תמה על כך, ולא הבין איך יכול להיות הווה אמינא אחרת, וכי משום שאני לא מצליח, ארצה שגם השני לא יצליח?… וכמסופר, ששאלו את ר’ זושא אם הוא רוצה להיות אברהם אבינו, והוא ענה: ‘מה העניין, הרי בכל אופן יהיה אברהם אבינו אחד וזושא אחד – אז מה נפקא מינא מי יהיה זה ומי יהיה זה’.

***

לא נשלה את עצמנו. זה לא קל, בפרט בעולם דמוקרטי. אבל בימים אלו של קבלת התורה – נזכיר לעצמנו שיש לנו ‘עול’ ו’מטרה’ משותפת, ומתוך כך – ננסה לפחות פעם או פעמיים לשאת ב’עול’ של החבר, כי זה אותו ‘עול’ של עצמנו. ולפחות – לא להפריע לו…

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 63

אף אחד לא אוהב לחזור אחורה.

בוודאי לא – לחזור בו מדעתו, וקל וחומר – אם הדברים כבר התפרסמו בשמו כהוראה מוחלטת.

***

הקניין השלשים-ושבע מקנייני התורה – הוא: ‘ואינו שמח בהוראה’.

לכאורה, לימוד נכון ואמתי – הוא לימוד שמצליח להגיע למיצוי ולבירור מוחלט, עד כדי ‘הוראה’.

אמנם גם אחד שקורא את המילים הקדושות של התורה, מבלי להבין יותר מדי – מקיים מצות תלמוד תורה, אבל בוודאי שלימוד עם הבנה – יש בה דרגה גבוהה יותר של לימוד תורה, וגם של ידיעת התורה. ועדיין – ההבנה יכולה להיות חלקית או מעורפלת. השלימות של לימוד התורה וידיעת התורה – הוא לימוד ברור ונהיר, שיש בו בכדי להוציא הוראה ברורה למעשה.

משכך, לכאורה צריך להיות ‘שמח בהוראה’. ואדרבה, כל הלימוד צריך להיות מכוון – בכדי להגיע לבהירות כזאת, שכל לימוד יביא בעקבותיו ‘הוראה’ ו’בירור מעשי’ מוחלט ובהיר. איזה סיבה יכולה להיות שצריך להיות ‘אינו שמח בהוראה’.

***

הקניין הזה – הוא המשל לקודמו ‘מתרחק מן הכבוד’. ושניהם קשורים לבירור האמת.

כל אחד אוהב להבין דברים, ולהביע דעות. זה מאד פופולרי, ונותן הרגשה טובה – הרגשה שאתה שווה, ואתה במרכז העניינים. בקיצור: כבוד.  הרבה פחות פופולרי – הוא לחפש אולי אני לא מבין, או לא ‘מספיק’ מבין, ואולי הדעה שלי לא נכונה, או לא מספיק מבוררת.

אין הכוונה ל’נערוון’ ו’ספיקות’ חלילה, אלא להבנה שהתורה היא הרבה יותר גבוהה ועמוקה מהשכל הפשוט ו’הגאוני’ שלנו. ולכן, אמנם צריכים לנסות להבין, וגם להגיע לכדי הוראה – אבל תמיד מתוך ידיעה, ש’עוד דברים בגו’, ויש עדיין לאן להתקדם.

לילד צריך לומר: ‘אתה מבין מצוין’, אבל יחד עם זה, הוא אמור להבין שאביו ‘מבין יותר ממנו’, וממילא, ההבנה שלו היא מצוינת אבל לא ‘מוחלטת’. וגם ההבנה של אביו, עדיין רחוקה מההבנה של רבו, ושל כולנו – מההבנה של הדור הקודם וכן הלאה.

***

הנפקא מינה הוא – להשאיר תמיד אופציה פתוחה, לכך ש’טעיתי’.

הדבר הכי קשה, והכי לא מכובד – הוא להודות בטעות. והקושי נעשה גדול ומוכפל פי כמה – אם כבר נתת ‘הוראה’, והיא מתבררת כטעות. אדם שכבר הביע דעה, וכל שכן אם כבר נתן הוראה – יעשה הכל כדי להצדיק את מה שהוא אמר, גם אם היא לא נכונה, וגם אם בסתר לבו הוא יודע את זה…

ולכן, מבקש אמת – חושש מלתת הוראות. ולא משום שלא צריך לתת הוראה, שהרי מי שהגיע להוראה ואינו מורה, גרוע בדיוק כמו אחד שלא הגיע להוראה ומורה. וכל אחד הוא ‘הגיע להוראה’ ביחס לביתו ומשפחתו – אבל יש הבדל בין הוראה שניתנת מפי אחד ש’שמח בהוראה’ לבין אחד ש’אינו שמח בהוראה’…

הוראה שניתנת מתוך הבנה, ש’יותר ממה שהבנתי, יש כאן’, תקל על ‘בעל ההוראה’ להמשיך לחפש את האמת, גם לאחר שניתנה ההוראה, ולחזור בו אם וכאשר יהיה צורך בכך.

הדברים נאמרים לגבי לימוד התורה, אבל נכונים לגבי כל הבעת דעה וכל החלטה בחיים – תמיד תשריין לעצמך, לפחות בלב, את האפשרות לחזור בך. לא תאמין כמה החיים יהיה קלים יותר, זורמים יותר, ובעיקר – אמתיים יותר.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 62

אתה מחפש כבוד?

תהיה פוליטיקאי. לא תלמיד חכם, ולא מרביץ תורה. לא זה המקום להוציא לפועל את תאוות הכבוד.

***

הקניין השלושים-וששה מקנייני התורה – הוא: ‘מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו’.

רבי נתן אמר: מי שיש לו ‘קנאה’ או ‘תאוה’ – אני יכול לעזור לו, אבל אם בנוסף, הוא גם רוצה ‘כבוד’ – אני לא יכול לעזור לו…

התורה מתמודדת, ובהצלחה, מול כל תאווה ומדה רעה. לימוד תורה וקיום מצוות – מרומם את האדם, מזכך אותו, ומנקה אותו – וממילא משנה את הגישה שלו אל התאוות הרעות והמידות הרעות. לאחר הלימוד וקיום המצוות – הוא כבר לא אותו תאוותן ומושחת כמו שהיה קודם.

כל זה חוץ מכבוד. את הכבוד – אפשר בטעות לחפש וגם למצוא – בתורה בעצמה. התורה אינה מקום שאפשר למצוא בו מדות רעות ותאוות רעות, אבל ‘כבוד’ – אפשר בהחלט למצוא גם בתורה. התורה בהחלט נותנת לאדם מעמד, ומאפשרת לו כביכול לספק את תאוות הכבוד שלו.

***

כאילו. רק כאילו.

כי הכבוד הוא הסתירה הגדולה ביותר לתורה ולאמת. מי שניגש אליה מתוך ‘כבוד’ – ימצא בה בוודאות את ההיפך הגמור מהאמת, והוא אפילו לא יבחין בכך. וגם אם וכאשר יבחין – לא יוכל להודות בכך, ולעשות את הצעד אחורה כמתבקש.

הגישה אל התורה, איננה כאל ספר ידיעות, או חכמה נפלאה, אלא אור אלוקי. ולכן, בשונה מכל חכמה אחרת – שאפשר בהחלט לגשת אליה מתוך אגו ואינטלקטואל גבוה, ועל ידי החכמה ההיא עוד לפתח להשמין ולהרחיב את אותו אגו; כאן זה פשוט לא עובד. את האור האלוקי לעולם לא ניתן להכניס לתוך מקום ‘תפוס’, ומי שניגש אליה כך – בוודאי יבוא לכלל טעות.

***

זה כל כך פשוט, וכל כך לא פשוט.

כי התורה מכילה בתוכה את כל מה שצריך – כדי לשוות לה דמות של חכמה ושכל. ויש בה את כל מה שאדם צריך כדי למצוא בה ‘מקום של כבוד’, ועוד בטעם ‘רוחני’… ויש אפילו ציווי על כך – לכבד את התורה, ואת לומדיה.

נדרשת כאן הבחנה דקה, להבין שכאן אתה נדרש לכבד ‘את התורה’ ולא ‘את עצמך’. לכבד את האמת, ואת מה ש’מעבר’ ו’גבוה’ יותר, ולא את המוכר והמגושם. לשם כך, נדרש מהאדם קמצוץ של הכנעה, ומינימום של ‘טעם אמת’, כדי לתפוס את הכיוון.

ויש בזה שני חלקים: א. ‘להתרחק מהכבוד’ – כלומר, לכתחילה לא לגשת מתוך חיפוש כבוד. אם יש לך צורך של כבוד, תדאג ‘להתפנות’ ממנו קודם שאתה ניגש ללימוד, וללימוד תיגש ‘נקי’. ב. ‘אינו מגיס לבו בתלמודו’ – תוך כדי הלימוד, ההרגשה הזאת מתעוררת שוב ושוב, בכל פעם של הבנה / הספק / חידוש; ואז – צריכים להכניע את זה שוב ושוב.

התוצאה שווה: פתאום תרגיש מה זה כבוד אמיתי. כלומר, עם איזה דברים גבוהים, טמירים ונעלמים – יש לך עסק. ולהרגשה הזאת – אין תחליף ואין מתחרה. שווה לנסות.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 61

אי אפשר לרבע את המשולש.

אבל ממך נדרש להיות – גם מרובע, גם משולש, וגם עיגול.

***

הקניין השלשים-ושלש, שלשים-וארבע, ושלשים וחמש, מקנייני התורה – הם: אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות.

העולם מורכב משני סוגי בני אדם: עגולים ומרובעים.

יש את האנשים שאוהבים ‘לתקתק’. סדר יומם נע על ציר קבוע; שעת שינה, שעת קימה, זמני תפילות, זמני לימוד, וכן שאר העיסוקים – הכל מסודר מראש, קבוע ומדויק. הם גם אנשים שמטבעם מדקדקים בהלכה, ולהבדיל, גם שומרי חוק. אלו הם האנשים ‘המרובעים’.

לעומתם, יש את האנשים שאוהבים ‘לעגל פינות’. כל יום – סדר יום שונה; שינה וקימה בזמנים לא קבועים, סדרי תפילה ולימודים – דינמיים ומשתנים מאד, וכן כל מיני עיסוקים מזדמנים ומשתנים, וכמובן – אירועים וחוויות. האנשים הללו מטבעם מתקשים לשמור את ההלכה במדויק, ולהבדיל, הם בדרך כלל לא שומרי חוק… אלו הם האנשים ‘העגולים’.

לא כולם כמובן שייכים בצורה מוצהרת וקיצונית לאחד מהצדדים. אבל לרוב האנשים ישנה נטייה – קלה או מובהקת לאחד מהם. וכולם – בין המרובעים ובין העגולים – לא אוהבים את המשולש. המשולש לא מתחשב לא בריבוע ולא בעיגול – אלא מתכנן לך מסלול שונה לחלוטין. אלו הם הנסיונות, ההתמודדות והתקלות – שאינם מתוכננים ואינם רצויים, ופוגעים אנושות בתכניות – המרובעות או העגולות.

***

היהדות האמתית – מורכבת משלשתם גם יחד.

מצד אחד – בוודאי שצריך להיות מרובע. התורה מגדירה במדויק מה מותר ומה אסור, חייב או פטור, כשר או פסול. ואין תחליף לארבע חלקי שולחן ערוך [שכוללים בדווקא ‘ארבע’ חלקים…]. חייבים ‘לשחק אותה ראש קטן’, ולקיים את ההלכה כפשוטה.

מצד שני – התורה מעצם מהותה, היא ‘עגולה’ ודינמית מאד. מי שחושב שהתורה היא ‘שחור-לבן’, מתחילה ונגמרת בקיום הלכה – לא נגע ולא פגע. עיקר התורה הוא הרגש הפנימי שלה, שמשתנה מאדם אחד לחברו, ומרגע אחד למשנהו. ולשם כך צריך דווקא ‘ראש גדול ורחב’ – כדי ‘לחיות’ באמת עם התורה.

***

ויש גם צד שלישי. התורה בעצם מנותקת מאתנו. סוף סוף אנחנו בני אדם, חומריים ומגושמים; והתורה היא אור רוחני, גבוה מאד. ומטבע הדברים – קשה ובלתי אפשרי לעשות שידוך ביניהם. וגם אם זה יקרה – אז אחד מהצדדים יתבטל; התורה תיהפך למשהו גשמי וחומרי, או שהחומר יתבטל, ולא יהיה כאן בנאדם.

לשם כך יש ‘משולש’. השם יתברך מוליך כל אחד בדרך ייחודית ומופלאה, שכוללת בתוכה כל מיני נסיונות והתמודדויות, והרבה הרבה אכזבות – בכדי ליצור את החיבור הבלתי אפשרי. החיכוכים הללו, יוצרים בתוך הגוף – מקום ואפשרות לאור רוחני, ואז – התורה נכנסת, ונשארת נקיה ורוחנית.

אלו הם שלשת הקניינים: ‘אוהב את המישרים’ – זה החלק המרובע, הישר והמוגדר. ‘אוהב את הצדקות’ – הוא החלק העגול, הבלתי רשמי ולפנים משורת הדין. ויחד עם שניהם, גם ‘אוהב את התוכחות’ – החלק המשולש, המייסר והבלתי מתוכנן.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 60

אתה אוהב את עצמך?

בוודאי. הלוואי שכל העולם יאהב אותך, כמו שאתה אוהב את עצמך!…

***

הקניין השלשים, שלשים ואחד, ושלשים ושניים, מקנייני התורה, הם – אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות.

ישנו ויכוח בין עם ישראל לבין הקב”ה. עם ישראל טוען ‘בשנאת ה’ אותנו’, והשם יתברך טוען ‘אהבתי אתכם אמר השם’. לכאורה שניהם צודקים – יש זמנים ויש זמנים. יש ‘ימי אהבה’ ויש ‘ימי שנאה’. אז מה הויכוח?!

על זה בעצמו. הגישה שלנו נוקטת, שישנה אפשרות חלילה של ‘שנאה’, מאת השם יתברך כלפינו. והשם יתברך משיב בנחרצות שאין דבר כזה. ‘אהבתי אתכם’ ואין שום אופציה אחרת, ויהי מה. והויכוח הזה הוא מאד מאד עקרוני.

***

יש ‘קשר’ ויש ‘שותפות’. בשותפות בין מעביד לעובד, או בין שתי חברים – לא מדובר ב’אהבה’ אלא ב’שיתוף’. ובשיתוף – הלשונות הדומיננטיים הם: הערכה, שווי, כדאיות. לעומת זאת ב’קשר’ בין איש לאשה או בין הורים לילדיהם – לא מדובר ב’שיתוף’ אלא ב’אהבה’. והלשונות הדומיננטיים הם: אהבה, חן, ושעשוע.

ועל זה נסוב הויכוח. אנחנו ניגשים אל הקשר הזה, כאל שותפות. ולכן, לא מאמינים שיש כאן ‘אהבה’, אלא ‘הערכה’ ו’שווי’, וממילא – מבחן מתמיד אם אנו עומדים בקריטריונים, שמצדיקים את ההגדרה הזו של ‘שווי’ וממילא של ‘הערכה’. ואם לא – אזי ‘בשנאת ה’ אותנו’. ובמבחן הזה – אף אחד אינו עומד, אפילו לא צדיקים.

השם יתברך טוען לעומתנו: טעיתם. הנושא כאן הוא לא ‘כדאיות’, אדרבה, ‘כי אתם המעט מכל העמים’. הנושא הוא רק ‘מאהבת ה’ אתכם’. אהבה ותו לא. אהבה ואהבה ואהבה. ואהבה – אי אפשר להעמיד במבחן. כי אהבה שנתונה למבחן – כבר מהרגע הראשון איננה אהבה, עוד טרם התבטלה.

***

יהודי יקר!

אל תתחיל ללמוד תורה, ולקיים מצוות – טרם ברורה לך העובדה הבאה:

אתה ‘אהוב’! ויהי מה. גם אם לא תרצה בכך, וגם אם תעשה הכל כדי שזה לא יהיה כך; גם אם תעבור על כל התורה, ואפילו להכעיס – זה לא יעזור לך. אתה תישאר אהוב! כי מאותה סיבה שהיית אהוב בהתחלה (כלומר, בלי סיבה) – מאותה סיבה בדיוק אתה גם אהוב לבסוף (איזה ‘לבסוף’ שרק יהיה).

הבעל שם טוב אמר, שיסוד תורתו הוא: אהבת ה’, אהבת ישראל, ואהבת התורה – ושלשתם תלויים זה בזה. רק אם אתה מרגיש ‘אהוב’ באמת ובלי תנאי – אתה יכול גם לאהוב בחזרה גם את המקום ואת הבריות. אהבה אמיתית, מהותית, עמוקה ושורשית – שאינה תלויה בשום תנאי, ואינה עומדת במבחן.

אותם גדולי ישראל, שנלחמו בחירוף נפש נגד כל שינוי וכל סטיה – הם אלו שאהבו כל יהודי אהבה ללא מיצרים, גם את אותם יהודים שנגדם הם נלחמו. כי אין קשר בין המצולם לכתבה – אין קשר בין ‘השווי’ שלו, לבין ‘המהות’ שלו.

בינו זאת.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 59

אתה ‘בטוח’ במה שאתה אומר?

יש אנשים שתמיד בטוחים – ולא מהססים לעולם. ויש אנשים שתמיד מהססים – ולא בטוחים לעולם.

***

הקניין העשרים-ושמונה והעשרים-ותשע מקנייני התורה – הם: ‘העושה סייג לדבריו’ ‘ואינו מחזיק טובה לעצמו’.

התורה – עמוקה מני ים, והאמת – היא מאד דקה ועדינה. משכך, לכאורה יש לנו הרבה מה לחשוש כשאנחנו ניגשים לשם. אתה מתיישב ללמוד תורה, ו/או מחפש את האמת – מנין לך שתכוון אל האמת, אולי לא. ולא רק ‘לא’, אלא אולי ממש להיפך.

מי ערב לנו שאכן נזכה להבין נכון את התורה, ולזהות את דרך האמת. הרי התורה היא כל כך עדינה ומורכבת, והיא גם ‘מאפשרת’ כביכול ללמוד ‘מתוכה’ שני דברים הפוכים זו זמנית; אמת ושקר, טוב ורע, סם חיים וסם המות. כמו שאמרו חז”ל ‘זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות’.

ולא רק לעצמך. אנחנו מצווים גם ‘ללמד’ את התורה הלאה. כל אחד צריך להכניס את התורה בביתו ובילדיו, וכל מי שיכול ללמד אחרים – חברים או תלמידים – צריך לעשות את זה. אבל איך? האם זה לא מפחיד?

***

אכן. ישנם שתי סוגי טעויות – לכאן ולכאן.

יש אנשים, שכל הבנה שלהם, רעיון או הארה – הופך אצלם ל’אמת מוחלטת’ שאין בה שום פקפוק. הוא יספר על זה לכולם – ללא שום היסוס, ולא יבין איך אתה מעז לפקפק על חידושו. ויש גם להיפך – אנשים רבים, שכל כך מהססים, עד שאינם מעיזים ‘להבין’ ובוודאי שלא ‘לחדש’ כלום. וגם אם כן, בשום אופן לא להעביר את זה הלאה.

ושניהם טועים. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואנו מצווים ללמוד אותה, ולנסות להבין בה ככל יכולתנו. ולא רק לעצמנו, אלא גם ללמד אחרים – ולהעביר את מה שזכינו להבין ולחדש, כמה שיותר קדימה. [מיותר לציין – שהכוונה כמובן על פי כללי הלימוד והמסורה, ולשם כך צריכים לקבל כל אחד מרבותיו – את הכללים והיסודות, איך ללמוד ואיך להבין נכון. ובכל זאת, לאחר כל זה – עדיין מרחב התמרון רחב מאד].

אבל, עם ‘הסתייגות’ ברורה. תאמר: ‘כך נראה לי’. ‘ייתכן שזה הפירוש’, ‘יכול להיות שכתוב כאן רעיון כזה וכזה’. אל תבוא עם הכרזות בומבסטיות ש’זאת האמת ואין בלתה’, כי אז אתה בוודאי טועה. מובן, שלא מוכרחים להזכיר את הלשונות הללו, ולהישמע כ’ספקן’, אלא רק לשדר שזוהי הבנתך האישית, ולאו דווקא האמת האבסולוטית.

 אבל, באותה מדה – לא משום שזה רק ‘נראה’ ו’ייתכן’ ו’יכול להיות’, תימנע מלספר על כך לאחרים, כי הם בהחלט זקוקים ל’נראה’ ול’אולי’ שלך.

***

אלו הם שני הקניינים: א. העושה סייג לדבריו – מסייג את דבריו ולא מחליט אותם כאמת מוחלטת. ב. ואינו מחזיק טובה לעצמו. יחד עם ההסתייגות, הוא לא מחזיק את האמת לעצמו, אלא מעניק אותה גם לאחרים. 

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 58

ראית פעם תינוק אוכל?

לא ‘כשמאכילים’ אותו, אלא כשהוא ‘אוכל’ לבד – הוא לוקח צלחת מרק, והופך בעצמו למרק.

מה חסר לו? בקבוק, או לפחות כפית.

***

הקניין העשרים-ושבע מקנייני התורה – הוא ‘השמח בחלקו’.

אין יהודי בעולם שלא רוצה להיות תלמיד חכם, ולדעת את כל התורה, ולקיים את כל התורה, ולהיות צדיק מושלם, ולזכות לכל המדרגות, ולהיות נקי מכל התאוות, ומזוכך בכל המדות. אין, אין בנמצא אפילו יהודי אחד שלא רוצה בכך.

אבל ‘בשעתא חדא ובריגעא חדא’. את כל הרשימה המתוקה הזאת – ביום אחד וברגע אחד. ישר מהחיתולים – לרוח הקודש של משה רבינו. ולא, זה לא מגיע מרמאות או מעצלות. זה לא בגלל שאדם לא מוכן להשקיע ולהתאמץ, אלא בגלל שקשה לו להתאפק.

התיאבון שלנו כל כך בריא, והתשוקה שיש לנו בלב כל כך גדולה וחזקה – שאיננו מרגישים מסוגלים לחכות עד שזה יגיע. כשתינוק לוקח את כל הצלחת מרק בבת אחת – זה לא משום שהוא לא מוכן להתאמץ, אלא שזה כל כך מדבר אליו, שהוא רוצה את הכל מיד. וכשילד רואה חבילת גלידה – הוא מוכן מצדו לעשות ‘סיום’ כאן ועכשיו.

***

ודווקא משום כך, נדמה כאילו יש אנשים ש’לא רוצים’. הם רוצים ועוד איך, אבל לא מסוגלים לחכות. ואם מדובר בתהליך שלוקח זמן. אם כדי לדעת את התורה – חייבים להסתפק בכמה שורות, וכדי להתנקות מהתאוות – צריכים להסתפק בהתגברות אחת מתוך מיליון נסיונות – אז זה בלתי אפשרי, ואם כן, עזוב, לא רוצה בכלל.

אבל, אין דרך אחרת. הדרך לקבלת התורה – עוברת בהכרח בארבעים ותשעה ימי המתנה. וגם לאחר קבלת התורה, יש תהליך ארוך עד שזוכים ללמוד את התורה, ועד שזוכים לקיים אותה. ומשם, עד שמתקדמים מדרגה לדרגה, ועד שנהיים מזוככים יותר ויותר. זה אפשרי בהחלט ולגמרי, אבל רק עם סבלנות.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהצליח ‘לקצר את הדרך’, ולהגיע למשהו ‘מיד’! ובאותה מדה ממש – לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים להתאזר בסבלנות, ולא הגיע! רק מי שמסכים לקבל ‘חלק’, ו’לשמוח’ בזה – יכול לקבל עוד חלק ועוד חלק. ולבסוף את כל העוגה.

***

ומדוע?

כי של ‘שפע’ צריך ‘כלי’. אי אפשר לשתות – בלי כוס, ואי אפשר לקחת מוצרים – בלי שקית. אי אפשר להדליק שמן – אם אין כוסית או חבית, ואי אפשר לגדל משפחה – בלי בית. לכל דבר בעולם – יש את ה’צמצום’ שלו שהוא משמש עבורו כ’כלי’.

התורה היא רוחנית, הקדושה היא רוחנית, וכל דרגה שהיא – היא רוחנית. ולשם כך – היא זקוקה לכלי. אם תקבל את כל התורה ביום אחד – יהיה כאן תורה, אבל ‘אתה’ לא תהיה כאן… אם ‘אתה’ רוצה ‘להתחבר’ עם התורה, ואם ‘אתה’ רוצה להיות קדוש – אתה צריך להיות מוכשר לכך.

וההכשרה הזאת נולדת מתוך תהליך. תהליך שכולל הרבה הרבה סבלנות והמתנה. על כל מנה של סבלנות – יש לך ‘כלי’ לקבל ‘חלק’. וכעת, החלק הזה הוא שלך, ואתה יכול לשמוח בו. ולהתקדם לחלק הבא.

ישמח משה במתנת ‘חלקו’.

פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בחומש ויקרא, ויחד עם פרשת בחוקותי – היא משמשת כסיום של הסדר, כדלהלן [בדרך כלל הם מחוברים, ואינו מצוי כמעט שהם נפרדים].

פרשה זו כבר אינה עוסקת כלל בעניין הקרבנות, אלא מתחיל לעסוק בעניין השמיטה והמסתעף. זאת משום, שאמנם חומש ויקרא עוסק בתורת כהנים ובקרבנות, אבל באמת הוא גם המשך לחומש שמות, שבו מסופר סדר קבלת התורה, ומיד לאחר מכן התחיל לפרט המצוות בפרשת משפטים, ומשום המשיך לספר על מעשה המשכן, ואחר כך בחומש ויקרא מפרט כל תורת הקרבנות הנוגע למשכן, ובסיום, חוזר להשלים סדר המצוות.

ולאחר שמסיים לפרט את המצוות, מגיע פרשת בחוקותי, שבה נכרת עמנו ברית על כל המצוות, עם ברכות ותוכחות. ובזה נשלם המעשה של קבלת התורה. ולכן הפתיחה לפרשה זו הוא ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני‘, והסיום, הוא הפסוק האחרון בפרשת בחוקותי ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני‘.

[ובאמת כבר במשך כל סדר ויקרא, נזכרים עוד הרבה מצוות, כמו איסורי אכילה בפרשת שמיני, ענייני טהרה בפרשת תזריע מצורע, ענייני המועדות בפרשת אמור, ועוד הרבה מצוות בפרשת קדושים. אלא שבכל אלו יש עדיין שייכות לעניין המשכן והקרבנות, כמו שהתבאר בכל אחד מהם במקומו. וכעת משלים המצוות שאין להם שייכות כלל לעניין הקרבנות].

***

עיקרה של פרשה זו – הוא עניין השמיטה והיובל. אמנם מצוה זו אינה פרט לעצמה, אלא דוגמא לכל התורה. ולכן נאמר בה ‘בהר סיני’- כדי ללמוד ממצוה זו לכל המצוות, שכולם נאמרו מסיני, כללותיהם ופרטותיהם, כמבואר בדברי חז”ל. אך אם נקט בדווקא מצוה זו כדוגמא ומשל לכל התורה, מן הסתם יש בה עניין שורשי ויסודי יותר משאר המצוות.

אם כן, יש לנו להבין מה מהותה של מצות השמיטה והיובל, ואיזה יסוד מתגלה במצוה זו, שמשמש יסוד ובסיס לכל התורה והמצוות.

התמיהות שבפרשה

א. ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני’ – מדוע דווקא על שמיטה נאמר לשון זה.

ב. ‘ושבתה הארץ שבת לה” – מפני מה נאמר בלשון ‘עובדא’ ולא בלשון ציווי [שלא נאמר ‘תשביתו את הארץ’ בלשון ציווי, אלא ‘ושבתה הארץ’ כביכול מעצמה. ומהו הלשון ‘שבת לה”.

ג. מה העניין המצוה הזאת של שמיטה, ומדוע היא חמורה כל כך; שמצד אחד – אם מקיימים אותה, זוכים להבטחות גדולות של שפע ושל שלוה, ומצד שני – אם אין מקיימים אותה, אזי על זה עיקר הגלות [כמו שנאמר בפרשת בחוקותי ‘אז תשבת הארץ את שבתותיה’].

ד. מה עניין המצוה של יובל, ומה החילוק בין שמיטה ליובל. והאם יש שייכות בין שניהם לשבת.

ה. מדוע כל אלו הם דווקא ב’שביעי’; שבת הוא ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, והיובל לאחר שבע שמיטות.

ביאור הפשט

א. בהר סיני: רש”י מביא דברי חז”ל ‘מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני. [וביאור הדבר מבואר בדברי רש”י, ובדברי הרמב”ן באופן אחר קצת].

והרמב”ן מוסיף ומבאר, שבתחילה נכרת ברית בעת קבלת התורה – על כללי המצוות. ואחר כך בחטא העגל נפסק הברית. וכשעלה משה לבקש רחמים, התחדש שוב הברית, והפעם גם על פרטי המצוות. וגם עם אלות ושבועות [המבוארים בפרשת בחוקותי].

אמנם, בתחילה כשירד משה מההר, ציוה להם על בניין המשכן [שהוא עיקר התיקון על חטא העגל], ולאחר שבנו המשכן, פירט להם את המצוות השייכים למשכן ולקרבנות [ותוך כדי, גם את המצוות השייכים לזה קצת]. ולאחר שסיים – חזר לפרט להם פרטי כל המצוות, וגם את סדר האלות, ובזה סיים את כריתת הברית השנית.

ב. דווקא שמיטה: על כל פנים נמצינו למדים, שאין הכוונה כאן דווקא למצות שמיטה, אלא לכל המצוות, ולא נקט שמיטה אלא לדוגמא כדי ללמוד ממנה לכל המצוות. והטעם שנקט בדווקא שמיטה, מבואר באור החיים הקדוש, שרצה הכתוב לגלות שכל הזכות ליכנס לארץ ישראל תלוי בקבלת התורה, ולכן נקט מצות שמיטה שעוסקת בביאת הארץ, ועל זה כתב ‘בהר סיני’ – לומר שביאת הארץ תלוי בהר סיני.

ג. שבת לה’: רש”י פירש ‘לשם ה”, וצריך ביאור מה הדגש בזה. והרמב”ן ביאר העניין על פי פנימיות [וכדלהלן]. ובספה”ק קדושת לוי מבאר שלא יעשה את השמיטה לשם השבחת הקרקע [כמו שנהוג להשבית הקרקע אחת לכמה שנים, אלא לשם מצות ה’].

ובאור החיים הקדוש ביאר על דרך הפשט, שהשמיטה אינה ‘תנאי’ לביאת הארץ, כי אם כן, אם לא יקיימו אותה תתבטל המתנה ח”ו, אלא הוא ‘שיור’ במתנה, שכביכול בשמיטה הוא שייך לה’ ולא לנו. ובזה מובן גם כן הלשון ‘ושבתה הארץ’ בלשון עובדא ולא בלשון ציווי, ודו”ק.

ד. חשיבות המצוה: בפשטות, החשיבות של שמיטה הוא כדי להראות שהעולם אינו שלנו, אלא של השם יתברך, וגם השפע אינו תלוי בהשתדלות של אדם, אלא בסייעתא דשמיא. וכיון שזהו יסוד האמונה, לכן השכר על זה גדול כל כך, וגם העונש. אמנם בוודאי עוד דברים בגו.

ה. יובל: רש”י מבאר ‘יובל’ לשון תקיעת שופר. והרמב”ן תמה עליו ש’יובל’ אינו השופר אלא האיל [שממנו לוקחים הקרן ועושים שופר], ותמוה לקרוא את כל השנה על שם כך. ומפרש ש’יובל’ הוא לשון חירות ודרור, שאז שבים כולם לבתיהם, והשדות חוזרות לבעליהם. ובנוסף, פירש על דרך האמת [וכדלהלן].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מצות שבת שמיטה ויובל – הם יסוד ומהות כל התורה, וכמובא בזוהר הקדוש, ומבואר בספר ‘ליקוטי הלכות’, וכדלהלן.

ריבוי פרטים

העולם מורכב מהרבה פרטים. יש ארבע יסודות; דומם, צומח, חי, מדבר. ובכל אחד מהם יש רבבות ומליונים של פרטים; מליוני סוגים של דומם, של צומח, ושל חי. וכל אחד מהפרטים האלו – מורכב אף הוא מהרבה פרטים.

למשל: מין הקוף – יש בו בעצמו כל כך הרבה מינים וסוגים. ומכל אחד מהם – יש רבבות כאלו בעולם, וכל אחד מהם – יש בו המון המון פרטים; האיברים, והגידים, והעור והעצמות וכו’, שכל אחד מהם בעצמו מורכב מכל כך הרבה פרטי פרטים. וסופו של דבר, כל פרט הקטן ביותר מורכב מאין-ספור אטומים, וגם זה מורכב מפריטים וכו’.

נמצא שהעולם שלנגד עינינו, הוא עולם שכולו פרטים. ובהסתכלות אחת שאדם מסתכל – הוא רואה בבת אחת מליארדי פרטים. ולא רק ‘הדברים’ שיש בעולם – מורכבים מריבוי פרטים, אלא גם ‘המאורעות’. בכל יום ובכל רגע – נעשים בעולם כל כך הרבה סוגי מאורעות, ואצל כל אדם בעצמו – יש כל כך הרבה שינויים בין יום ליום ובין רגע לרגע, שינויים קטנים ולפעמים גדולים.

אחדות הפשוט

אמנם הריבוי העצום הזה – מתרכז לכללים, שגם הם מתרכזים לכללים יותר שורשיים, וכן הלאה – עד לשורש אחד יחיד ומיוחד, שהוא ‘ה’ אחד’, וממנו נמשכים כל ‘הפעולות המשונות’ שיש בעולם; רבבות רבבות הפרטים, ורבבות רבבות המאורעות.

כל קבוצה של פרטים – נכללים בדבר ‘אחד’. האצבע לדוגמא הוא ‘דבר אחד’ שכולל בתוכו את כל רבבות הפריטים שכלולים באצבע. והאצבע יחד עם שאר האצבעות – הם חלק מיד ‘אחת’, והיד הזאת ביחד עם היד השניה ושאר האיברים – הם חלק מאדם ‘אחד’. והאדם הזה הוא חלק מהיסוד שנקרא ‘מדבר’. וה’מדבר’ יחד עם הצומח והחי והדומם – נכללים בכח ה’היולי’ שהוא כח ‘אחד’ שכולל את כולם.

נמצא שכל ה’אחד’ האלו הם רק בערך וביחס לפרטים שנכללים בו, אבל אינו אחד בעצם. אך השם יתברך, נקרא ‘אחד הפשוט’, כי הוא האחד האמתי שכולל את כל הפרטים שבעולם. והוא אחד ‘בעצם’ ולא רק ‘ביחס’ לדבר אחר.

האחדות – והשינויים

ובהגדרה זו נמצא תמצית התכלית של בריאת העולם, והתפקיד של כל אחד. דהיינו: להיות בעולם שכל כולו פרטים ופרטי פרטים – ולהאמין שכל זה נמשך משורש אחד ויחיד, שהוא האחדות הפשוט.

ובאמת, הוא דבר שאי אפשר בשום אופן להבין אותו, ולהשיגו בשכל. כי מלבד עצם ‘ריבוי’ הפרטים והמאורעות שיש בעולם – יש גם סתירות ביניהם. כי הם מורכבים מהנהגות סותרות, של חסד ושל דין, של טוב ושל רע, ועוד הרבה הרבה סתירות דקות, ודקות מן הדקות – כשכל אלו מתרחשים בעת ובעונה אחת. ואי אפשר להבין בשום אופן איך ייתכן שכל זה נמשך ממקור אחד.

וזה היה עיקר העבודה זרה. כמו שמבואר ברמב”ם, שגם העובדי עבודה זרה האמינו בבריאת העולם. אלא שסברו שהשם יתברך מסר הנהגת העולם לכוכבים ולמזלות. וכל זה מחמת הקושי להאמין שכל ההנהגה שבעולם ‘מונהגת’ על ידי ‘אחד’. ולכן, הסתבר להם שיש כמה וכמה ‘מנהיגים’, שכל אחד מנהיג בדרך אחרת, ומשום כך רואים כאלו סתירות בעולם.

אבל אנחנו מאמינים שאינו כך, אלא השם יתברך בעצמו מנהיג את הכל וזה הגילוי שגילו האבות הקדושים בעולם, כשהם בעצמם נהגו בהנהגות סותרות זו לזו – אברהם במנהג החסד, ויצחק במנהג הגבורה, וכן שאר הרועים הקדושים. והכניסו את האמונה הקדושה שכל ההנהגות שיש בעולם – כולם נמשכים רק מאחד הפשוט, ותו לא.

עבד ובן

והנה כל הצורך ביגיעה והשתדלות – נמשך בעומק מכך שהאדם אינו מאמין ב’אחדות הפשוט’, אלא מאמין ב’ריבוי הפרטים’. כלומר, מחמת שרואה בעיניו רק את ה’השתלשלות’, שיש כל כך הרבה סוגי הנהגות בעולם, וכל כך הרבה פרטים – ממילא ההרגשה היא שהוא חייב לערב את ידיו ואת כוחותיו, כדי להסתדר בעולם.

כשאדם מאמין באמת, באמונה שלמה תמימה וברה – שיש אך ורק הנהגה אחת, אחת ותו לא – אינו מודאג כלל. כי אם יש מי שמנהיג את כל הפרטים והשינויים שבעולם, אם כן, אף הוא אחד מאותם הפרטים, ובוודאי יונהג כראוי. אך בעומק הלב, יש את החשש הזה, שמא אין כאן חלילה הנהגה, ואם כן, הוא עלול להיות מוזנח אם לא ידאג לעצמו.

וזה ההבדל בין ‘עבד’ ל’בן’. העבד יודע שאין יחס ישיר בינו לבין אדונו, ובהחלט הוא עלול להיבלע בין שאר עבדים, ולהישכח. ולכן, הוא מתאמץ לעבוד ולהתייגע, כדי להראות ‘נוכחות’, ולקבל את מה שהוא זקוק. לעומת זאת הבן, יודע בוודאות שיש עליו הנהגה מדויקת מאביו, והוא לא עלול ‘להישכח’ בשום אופן.

שבת ושמיטה – שביתה

ואם כן, יש כאן עצה נפלאה. כשם שמי שמאמין באמת ב’אחדות הפשוט’ אינו טרוד לעשות השתדלות ויגיעה, כך גם להיפך – מי שמשבית עצמו, ופוסק מלעשות השתדלות, בהכרח יצטרך להגיע לאמונה באחדות הפשוט. וזה הסוד של שבת ושל שמיטה.

כי באמת, מאחר שאי אפשר להשיג בשכל – את האמונה הזאת, שכל הריבוי נמשך מ’אחד הפשוט’, אין לזה שום עצה, כי אם לעשות מעשה שיגעון, ולהשבית עצמו לגמרי ממלאכה. ואז, לפי ההגיון וההסתברות של ‘הריבוי’, הוא אמור להיות מסובך ולא יכול להסתדר. ואז, קורה הפלא – שלא קורה כלום, ואדרבה, דווקא בשבת ובשמיטה נמשך ברכה ושפע כפול ומכופל, ובזה מתגלה בחוש שהכל נמשך מאחד הפשוט.

כלומר, ‘הפעולה’ של השביתה – הוא מסירות נפש, וקשה מאד. כי בעת ההחלטה לשבות, נראה בוודאות שיש כאן הפסד ושיגעון. אבל ‘התוצאה’ של השביתה – הוא ההיפך ממש, כי הוא מגלה שדווקא היגיעה וההשתדלות הוא שיגעון, כי ממילא יש כאן הנהגה אחת שמנהיג את הכל, אם כן לשם מה אתה משתגע [כמו אחד שעומד בצומת, ומסמן לרכבים איך לנסוע. בזמן שיש שם רמזורים שכבר עושים את הפעולה הזאת…]. ולכך לא נאמר בלשון ציווי ‘תשביתו’ את הארץ, אלא בלשון עובדא ‘ושבתה הארץ’. כי אמנם זה מתחיל כביכול מבחירה, אבל אז מתגלה שזה בעצם המציאות האמתית.

נמצא, שבשבת ושמיטה – אנו מגיעים אל התכלית, לחבר את הפעולות המרובות שבעולם – אל האחדות הפשוט. ומזה אנו מקבלים כח לכל ששת ימי המעשה, לזכור את האמת הזאת ולהאמין בה. ולפי ההגדרה האמורה – נמצא שבשבת ובשמיטה אנו יוצאים מבחינת ‘עבד’ לבחינת ‘בן’. ולכן אנו סמוכים על שולחנו של מקום, ואוכלים למעדנים.

שמיטה ויובל – מלכות ובינה

והנה כאמור, בשבת ושמיטה מתגלה האמת – שכל ההנהגה נמשך מ’אחד הפשוט’. אבל אין זה באופן של ‘הבנה’, שהרי ‘אי אפשר’ להבין זאת, אלא באופן של ‘אמונה’. אמונה ברורה וחזקה אבל רק אמונה. ולכן הם שייכים ל’שביעי’ [יום השביעי ושנה השביעית] שהיא כנגד מדת ‘המלכות’, שעניינה אמונה. [ששת הימים הם כנגד ששת המדות, שבהם אדם ‘פועל’, ושבת הוא כנגד מדת המלכות, שעניינה ‘אי פעולה’, דהיינו ביטול ושביתה].

אמנם יש דרגה גבוהה מזה, שהיא מדת ‘הבינה’, וממנה נמשך היובל. כי אמנם באמת אי אפשר ‘לתפוס’ בשכל איך ייתכן שכל הריבוי והסתירות האלו, נמשכים משורש אחד. אבל יכולים ‘להבין’ מרחוק, שיש לזה סיבה. וזהו ‘בינה’ שהוא השורש של המידות והמלכות, ושם ‘מבינים’ מהיכן הם נמשכים.

ובקיצור: יש ‘תהליך’ ויש ‘תוצאה’. אם היינו נמצאים כאן בשביל ‘התוצאה’ – אזי הכל היה צריך להיות מסודר וברור, בלי קושיות, בלי סתירות, ובלי נסיונות. אבל מאחר שאנו נמצאים כאן בשביל ‘תהליך’ ולא בשביל ‘התוצאה’ – אזי להיפך, מוכרח להיות שאין מרגישים כלל את התוצאה אלא את ההיפך מזה, ורק מזה יכול להיוולד התוצאה.

וכשתופסים ‘הבנה’ זאת – אזי מקבלים כח להחזיק מעמד בתוך הסתירות והקושיות, כמי ‘שיודע את מה שכולם לא יודעים’… ואזי, לא רק שזוכים לדרגת ‘בן’, אלא גם לדרגת ‘חירות’. וזה גם השורש של תשובה ושל יום הכיפורים, ועוד חזון למועד לבאר בהרחבה.

[ומובן בקיצור, שזה גם הסדר של ספירת העומר, שיש בתחילה שביעיות, ולבסוף יום החמישים שהוא עולם הבינה, וגם זה יתבאר אי”ה במקום אחר]