ארכיון לחודש : מאי, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 48

איך אתה מגדיר את עצמך?

לפי העיסוק שלך – סנדלר, אינסטלטור, מנהל בנק, סופר ומרצה; או לפי מה שאתה באמת – יהודי?!

***

הקניין הששה-עשר מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט סחורה’.

מהו השיעור ‘מיעוט’ סחורה? האם יש מספר מסוים של ‘מטר’ או ‘קילו’ – כדי למדוד מתי זה ‘מיעוט’ ומתי זה ‘ריבוי’?! ולביאורו של רש”י: ‘לא תימצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרים’. נמצא לכאורה שאפילו ‘מיעוט סחורה’ מהווה בעיה, כי עצם העיסוק במסחר הוא סתירה לקנייני התורה.

ונבין, שלא מדובר כאן בעניין מוסרי, או מעלה. אלא ב’קנייני התורה’. כלומר, אם אין לך את זה, אין לך עם מה ‘לשלם’, ואתה נשאר יהודי ‘ללא תורה’. משכך, חשוב לנו מאד ברמה קריטית להבין את העניין. האם מסחר הוא בסדר או לא, וכמה?

***

התשובה היא פשוטה: ההבדל הוא – אם אתה רק ‘עוסק בסחורה’ או שנהיית ‘סוחר’…

שני גישות ישנם בעולם לנושא ה’עבודה’; הראשונה רואה בה כאמצעי – היות ועל האדם לעסוק לפרנסתו [בפשטות משום ‘השתדלות’, ובפנימיות משום ‘בירור הניצוצות’], לכן, הוא בוחר לו מקצוע הקרוב ללבו – החל מראש ממשלה ועד שרברב – וממלא דרכו את השתדלותו.

השניה רואה בה מטרה ותכלית – אתה לא יכול להיות בטלן ופרזיט. ולכן, אתה חייב ‘להיות משהו’. וה’משהו’ הזה – הוא הקריירה הכלכלית שלך. זה המהות שלך, זה מה שמגדיר אותך, וזה מה שאמור להופיע תחת ה’פרופיל’ שלך [וכמעט תחת ה’לאום’…]

ההבדל מתבטא כששואלים אותך ‘מי אתה’? אם אתה עונה: ‘סנדלר’ ‘נגר’ או ‘ראש עיר’ – הפכת את העבודה לעצם מעצמך ובשר מבשרך. לעומת זאת, אם אתה עונה: ‘יהודי’, שלצורך העניין עוסק לפרנסתו בסנדלרות נגרות או ראשות עיר, אבל לא זה ‘מה שהוא’, השארת את העבודה על מקומה הנכון.

***

זהו ‘במיעוט סחורה’. אתה יכול לעסוק במסחר, אבל אל תהיה ‘סחרנים’ ו’תגרנים’.

וזו לא רק ‘הגדרה’ אלא ‘מהות חיים’. ומשפיע על המחשבות שלך במשך היום – האם הם ממוקדות בעצמך, או בעבודה שאתה עוסק בה.

וכמו שאמר רבי נתן לבנו, שעבד לפרנסתו בדואר: בכל הדרך אל הדואר, בהלוך ובחזור, תחשוב בעבודת ה’. וכשאתה נמצא בדואר – תחשוב על הדואר, שלא תעשה מלאכתך רמיה. הוא לא התכוון רק משום ‘ניצול הזמן’, אלא גם ועיקר בשביל ה’הגדרה’ מי אתה.

ובזהירות אך בהחלטיות: גם ‘אברך כולל’, ‘ראש ישיבה’ או ‘משפיע’ – זה ‘עיסוק’ ולא אתה בעצמך. תחת הכותרת ‘אתה בעצמך’ יכול להיכנס רק משהו מהותי כמו ‘יהודי’, ‘תלמיד חכם’ או ‘צדיק’ וכדומה.

זה לא קל, אבל מאד קריטי. הגדרה פשוטה שמשנה חיים.

פרשת קדושים היא פרשה מיוחדת, שיש בה הרבה מאד מצוות [בדומה לפרשת משפטים ופרשת כי תצא], ולכאורה אין שייכות בין המצוות האלו זה לזה, וגם אין לזה שייכות בדווקא לחומש ויקרא, אלא עומדת כפרשה בפני עצמה.

‘פרשה זו נאמרה בהקהל’, כמבואר בדברי חז”ל והמפרשים. ‘הקהל’ הוא מעמד שנעשה פעם בהרבה שנים, בהשתתפות כל קהל ישראל, אנשים נשים וטף, ושם נאמרו כמה דברים שהם היסודות החשובים ביותר, ואחד מהדברים שנאמרו באותו מעמד, הוא פרשה זו. והטעם לכך ‘מפני שרוב גופי תורה תלויים בה’.

ובדברי הזוהר הקדוש מבואר, שכשהגיעו ‘החברים’ [החבריא קדישא] לפרשה זו היו מתלהבים ביותר, ויש שם לשונות מופלגים ומופלאים על פרשה זאת. כמו כן במדרש (מובא בדברי הרמב”ן) מבואר שפרשה זו היא כנגד עשרת הדברות, ומפרט איך כל עשרת הדברות רמוזים בה. וכל זה צריך כמובן ביאור – איזה חידוש מיוחד יש בפרשה זו, ומדוע ‘רוב גופי תורה תלויים בה’.

התמיהות בפרשה

א. מפני מה נאמרה פרשה זו בחומש ויקרא.

ב. מהו הציווי ‘קדושים תהיו’, ואיזה פעולה עלינו לעשות עבור כך. ומהו התוספת ‘כי קדוש אני’, וכי משום שהשם יתברך קדוש, גם אנו יכולים להיות קדושים, והלא ‘גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם’.

ג. האם יש שייכות בין המצוה הזאת, לבין שאר המצוות שנאמרו בפרשה [שרובם מצוות שבין אדם לחברו].

ד. מדוע יש אריכות גדולה כל כך סביב האיסור של עריות [הן בפרשת אחרי והן בפרשת קדושים], והפסוק מדגיש שוב ושוב ‘אל תיטמאו בכל אלה’ ‘והייתם קדושים’ ועוד כמה לשונות, כביכול הוא מתאמץ ‘לשכנע’ אותנו לקיים המצוות האלו, מה שלא מצינו בשום מצוה אחרת.

ה. מהו האיסור החמור של ‘נותן מזרעו למולך’, שגם עליו מאריך הכתוב מאד, וגם גזר עונשו בלשון של ‘ונתתי את פני’ ופירשו חז”ל ‘פונה אני מכל עסקי’ כדי להעניש אותו [ודרך אגב יש להבין מה הם ‘העסקים’ האלו]. ומדוע נכתב מצוה זו ‘באמצע’ פרשת העריות.

ביאור הפשט

א. הקשר לחומש ויקרא: הרמב”ן מבאר על פי פשט, שהשייכות לחומש ויקרא הוא משום שכתוב כאן פרשה שלמים ותודה, וכן העונש על העריות [ובהקדמה לחומש ויקרא, ביאר הטעם שנכתב עניין העריות בחומש זה]. וכיון שכל הפרשה נאמרה כאחד בהקהל, נכתבה גם כל הפרשה כאן.

ב. קדושים תהיו: רש”י פירש ‘היו פרושים מן העריות’. וביאר דברין ‘שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה’. ודבריו מיוסדים על דברי חז”ל במדרש ‘מה אני קדוש, אף אתם תהיו קדושים, מה אני פרוש, אף אתם תהיו פרושים’.

וצריך להבין מדוע צריך לכתוב ציווי זה, אחר שכבר נכתב בפירוש כל איסורי העריות. ופירש באור החיים הקדוש, שנכתב כדי להוסיף ‘מצות עשה’ על איסורי עריות.

והרמב”ן פירש, שאחר כל ציווי התורה המותר והאסור, יכול עדיין להיות ‘נבל ברשות התורה’ – ולהתעסק בכל התאוות המותרות ללא הגבלה. ולכן בא ציווי כללי ‘קדושים תהיו’ לקדש עצמו במותר לו, ולהתנהג בקדושה בכל העניינים: במאכל, בדיבור, ובשאר עניינים, ואפילו בנקיות הידיים [שנלמד מהפסוק ‘והתקדשתם והייתם קדושים’].

[ג. ונתתי פני: בספר ‘אור החמה’ להרב הגאון ר’ זונדל קרויזר זצ”ל מבואר ש’עסקי’ היינו מדות הרחמים. וזה שמוסר מזרעו למולך, גורם כביכול שהשם יתברך מפנה עצמו מכל מדות הרחמים. ואם כן, מדה טובה מרובה, שמי שמקדש עצמו, מעורר מאד את מדות הרחמים]

ביאור הפנימיות

ואחר כל הדברים, צריך להבין מדוע נכתב כל זה בלשון ‘קדושים תהיו’ – מה השייכות בין ‘גדר ערוה’ לבין ‘קדושה’, וגם מה השייכות בין הפרישות מהדברים המותרים לבין ‘קדושה’, ובפרט, מה השייכות בין האיסור להעביר מזרעו למולך לבין ‘קדושה’, ומהו בעצם משמעות המושג ‘קדושה’.

קדושה – זימון ופרישה

המילה ‘קדושה’ כולל בתוכו שני לשונות. מצד אחד הוא מלשון ‘פרישות’, ומצד שני הוא מלשון ‘חיבור’. כשאדם מקדש אשה אומר לה ‘הרי את מקודשת לי’, ופירשו הראשונים (קידושין ב) בשני אופנים, אחד מלשון ‘איסור’ – הרי את ‘אסורה’ לכל העולם, והשני מלשון ‘ייחוד’ – הרי את מיוחדת ומזומנת לי.

כמו כן נמצא הלשון הזה ב’קדשים’. כשמקדיש בהמה לקרבן או לבדק הבית – הרי היא’ נאסרת לכל העולם. והלשון הזה נמצא אפילו באיסורי כלאיים ‘פן תקדש המלאה’, ופירושו שהתבואה נאסרת באכילה והנאה.

ואמנם נראה שהם שני לשונות הפוכים זה מזה, אבל באמת הם שני צדדים של אותו מטבע. כי באמת משמעות הלשון ‘קדושה’ הוא: להיות מיוחד עבור דבר מסוים, וכתוצאה מכך שהוא ‘מיוחד’ – הוא ‘אסור’ על כל העולם. ולכן, אשה שנעשית ‘מיוחדת ומזומנת’ לבעלה, ‘נאסרת’ ממילא על כל העולם. וכן בהמה שנעשית ‘מיוחדת’ לקרבן, ‘נאסרת’ על כל העולם.

עד כדי כך, שגם ההיפך הגמור לכאורה מהקדושה נקרא בלשון זה, והוא לשון הפסוק ‘לא יהיה קדש מבני ישראל, ולא תהיה קדשה מבנות ישראל’ (פרשת כי תצא). ופירוש האיסור הוא שלא ‘לייחד’ עצמו לזנות. נמצא שאם מייחד עצמו לכך – נקרא גם כן בלשון זה (בלא אות ו’, ראה סוד העניין ליקוטי מוהר”ן סימן יא).

גופי תורה תלויים בה

אם כן, פירוש המצוה ‘קדושים תהיו’ – עניינו ‘תהיו מיוחדים ומזומנים לי’. ומצוה זו היא יסוד כל התורה, עד שרוב ‘גופי’ תורה תלויים בה. ‘גופי תורה’ היינו הגוף ‘החיצוני’ של התורה, שהם כל המצוות והאיסורים. ובוודאי שההתחלה והבסיס של כל אחד מישראל הוא קיום ‘גופי’ התורה, החיובים והאיסורים. אבל ‘גופי התורה’ הללו – תלויים ועומדים במצוה זו של ‘קדושה’, שהוא העיקר והתכלית.

החילוק בין נח ושאר הצדיקים שהיו בעולם, לבין אברהם אבינו – שמכח החילוק הזה, צאצאיו של נח נקראים ‘בני נח’ וצאצאיו של אברהם אבינו הם ‘יהודים’, הוא – שכל הצדיקים הללו היו ‘צייתנים’, וקיימו כל מה שנצטוו, אבל לא יצרו ‘קשר’ ולא האמינו שיש להם כביכול מה ‘לתת’ ו’לתרום’ להשם יתברך. אברהם אבינו היה הראשון שהיה ‘מתחסד עם קונו’, והאמין שהשם יתברך רוצה גם מאתנו.

אין לנו מה לתת לו יתברך, כי הכל שלו ‘ואם צדקת מה תתן לו’, אבל יש לנו דבר אחד לתת לו – ‘להיות שלו’, וזהו הסוד של ברית מילה שניתנה לאברהם אבינו. ‘ברית’ פירושו קשר ונאמנות, כשכל אחד מהצדדים מתחייב להיות ‘קשור ומאוחד’ עם הצד השני, ולהיות נאמן לו. וזהו היסוד והמהות של כל היהדות והתורה – ‘קדושים תהיו’, מיוחדים ומזומנים לי, ונאמנים אלי. ולכן נאמרה פרשה זו בהקהל, לכל עדת בני ישראל – אנשים נשים וטף.

ברית מילה – ואיסור ‘מולך’

העניין של ‘נתינת זרעו למולך’ – הוא דבר פלא ומשונה. בן אדם לוקח את בנו, דם מדמו ובשר מבשרו, ומכניסים אותו לאש ושורף אותו (כמבואר ברמב”ן פרשת אחרי). וכי נטרפה דעתו, והלא אם היו עושה זאת לבנו של שונאו היה זה קיצוני ומוגזם, אז איך ייתכן שעושה זאת לבנו. ומדוע צריך להזהיר על זה. ולא רק שצריך להזהיר על זה, אלא באמת היו מלכי ישראל שעשו כן רח”ל.

פירוש העניין הוא, שעיקר העבודה זרה הוא ‘ההתקשרות’ אליו, והביטוי החזק ביותר של ההתקשרות הוא ‘ביטוי של דם’, לקחת חלק ממנו בעצמו ולמסור אותו לגמרי. והוא ממש ‘זה לעומת זה’ ממה שצריך להיות לנו עם השם יתברך, דהיינו התקשרות של דם ושל מסירות נפש, להסכים למסור כל היקר והאהוב לנו ביותר עבורו יתברך.

ולכן, ברית מילה לא נעשית על ידי מסירת שבעה כבשים, או כריתת בהמות – אלא על ידי חיתוך בבשר החי, והטפת דם. ובשעת הברית אומרים לו ‘בדמייך חיי, בדמייך חיי’, כי מהות הברית והקשר הוא קשר עמוק ומהותי של דם. ונמצא ששני הדברים האלו – ברית מילה, ולהבדיל, מסירת זרעו למולך – עומדים ממש זה מול זה, ‘קדושים ומיוחדים להשם יתברך’ מול ‘מזומנים ומיוחדים לעבודה זרה’ רח”ל.

ולכן נאמר לשון חמור כזה במוסר מזרעו למולך – ‘ונתתי פני באיש הזה’, שהקב”ה פונה מכל מדות הרחמים שלו, ומעורר עליו את הדין, כי הוא הניתוק המוחלט וההיפך הגמור ממהות היהודי. ומדה טובה מרובה, כשאדם ‘מוסר מזרעו’ ומכל האהוב לו – להשם יתברך, שבוודאי מעורר עליו את כל ‘עסקיו’ של השם יתברך, שהם מדות הרחמים שלו.

איסורי עריות – וקדושה

וזהו איסורי עריות. שבאמת אין בזה שום טעם [כמו שבעבודה זרה אין טעם, ואין אנו יכולים להבין מה היה הנסיון בזה], אלא הוא גזירת עליון, כמו שאמרו חז”ל על הפסוק ‘כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד’. ועיקר הנסיון בזה – הוא לקחת מהאדם את ההתקשרות והאהבה שלו, ולקשר אותו ואת אהבתו למקום אחר.

זאת, בשונה מכל שאר האיסורים, שאין מהותם ‘ניתוק’, אלא ‘אי ציות’. וכמובן, שצריך להיזהר בזה מאד, וגם כשתוצאה מזה נעשה האדם רחוק וממילא מנותק מהשם יתברך, וכמו שבאר האר”י הקדוש הלשון ‘איסור’ שהוא מלשון ‘קשירה’ שסוגר ונועל את מוחו שלא יכול לחשוב מהשם יתברך. אבל איסורי עריות, כל מהותם הוא ‘התנתקות’.

ולכן, הנסיון בזה כל כך גדול, עד שנאמר בזוהר הקדוש ‘עיקרא דייצרא בישא על עריין’, ועל זה אמרו חז”ל (נדרים ספ”ג) ‘בעידנא דיצר הרע, לית דמדכר ליצר טוב’ [בעת התגברות הנסיון, אינו זוכר בכלל את הטוב], כלומר, שבעת התגברות הנסיון של עריות, אין בידו כמעט בחירה בין טוב לרע. והאופן היחיד לעמוד בזה – הוא לא על ידי שיזכיר לעצמו שזה ‘אסור’, אלא רק על ידי שיזכיר לעצמו שיש לו ‘התקשרות’ למקום אחר, התקשרות של דם. ואינו יכול ואינו מסוגל כלל ליפול לזה.

וכמו שהיה אצל יוסף, שעמד בנסיון קשה מאד. ועמד בנסיון על ידי ‘שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו’. כי יוסף היה לו כל הסיבות לחשוב שהוא שייך למצרים, שהרי נמכר ונתנדה ממשפחתו לגמרי, ולא הבטיח לו אדם מעולם שיוציאו אותו משם, ואם הוא ‘שייך’ לשם – מדוע וכיצד יעמוד בנסיון, עד שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, וגילה לו שהוא לא ‘שייך’ לשם אלא לחושן המשפט יחד עם שאר השבטים, וכך עמד בנסיון.

ולכן, התורה מאריך כל כך באיסורים אלו, להקדים ולבאר שאיננו שייכים ל’מעשה ארץ מצרים’ ול’מעשה ארץ כנען’, וכביכול מתחנן אלינו בכמה וכמה לשונות של ‘אל תיטמאו בכל אלה’, כאומר: אל תעשו לי את זה. וחוזר כמה וכמה פעמים הלשון ‘קדושים תהיו’. וכל זה, משום שאין שום דרך לעמוד בנסיון זה, כי אם על ידי הכח הזה של ההתקשרות למשהו אחר.

קדש עצמך במותר לך

וזהו המצוה של ‘קדש עצמך במותר לך’. אין הכוונה שיש עוד רשימה של ‘מצוות’ או ‘איסורים’. אלא מצוה אחת של ‘קדושים תהיו’ – תהיה מיוחד ומזומן עבורי. וממילא, תבין מעצמך שיש הרבה דברים שלא מתאימים ולא שייכים למעמד הזה. לא כל אכילה, דיבור, והנהגה – מתאים למי ש’מיוחד ומזומן לי’.

ועל זה נאמר ‘כי קדוש אני’, ומבואר במדרש ‘אם אתם מקדשים עצמכם, אתם מקדשים אותי, ואם לאו – להיפך חס ושלום’. והוא פלא והפלא, וכי קדושתו של הקב”ה תלויה בנו. והתשובה היא: אכן. כי ‘הקדושה’ שלו יתברך – הוא החיבור אלינו, ולכן היא תלויה ועומדת – בחיבור שלנו אליו. פלאי פלאים. ובזה מבאר האור החיים הקדוש עוד, שהכח שלנו לעמוד בנסיון הוא גם כן משום ‘כי קדוש אני’, כלומר, משום שאני כביכול ‘זקוק’ לזה, אסייע לכם להיות קדושים ולעמוד בנסיון.

רוב המצוות של בין אדם לחברו נאמרו בפרשה זאת. כי עיקר הזהירות שלנו בין אדם לחברו, אינו משום ‘מענטשליכקייט’. ובוודאי צריך להיות ‘מענטש’, אבל לא מצד ‘בין אדם לחברו’ אלא מצד ‘בין אדם למקום’, כמו איסור צער בעלי חיים. המצוות ש’בין אדם לחברו’ אצלנו הם רק מצד מצות ‘קדושים תהיו’, כלומר, מצד שאנו מיוחדים ומזומנים להשם יתברך, וכמו שאני מיוחד ומזומן לו, כך גם חברי, ואם כן בוודאי אני מחויב לאהוב אותו, ולא לצער אותו.

***

זאת היא המצוה שגופי תורה תלויים בה, ונאמרה בהקהל, ולכן יש מזה כל כך התלהבות בספר הזוהר הקדוש, כי זה מהותו היהודי, ומהות התורה והמצוות, מי יתן ונזכה.

Podcast: Play in new window | Download

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 45

מה דעתך על השורה הבאה:

אתה גם קטן, גם בינוני, וגם גדול. או במילים אחרות: גם ‘תלמיד’, גם ‘חבר’, וגם ‘רב’.

***

הקניין העשירי, האחד-עשר, והשנים עשר מקנייני התורה, הם: ‘בשימוש חכמים’, ‘בדקדוק חברים’, ‘בפלפול התלמידים’.

כל סוג לימוד שיש בעולם, יש שני אפשרויות בלבד – או שאתה מבין או שאתה לא מבין. יודע או שלא יודע. אין אפשרות שלישית. לעומת זאת התורה – מחמת היותה חכמה אלוקית, ה’ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים’ [ולא רק בכמות, אלא גם ובעיקר באיכות] – יש בה אין-ספור רבדים של הבנה, ובכל שלב אתה גם ‘מבין’ וגם ‘לא מבין’, גם ‘יודע’ וגם ‘לא יודע כלום’.

ילד שיודע א-ב, הוא יודע הכל ועוד לא יודע כלום. לומד חומש, משנה וגמרא – הוא מבין לגמרי כל מילה, אבל ביחס לבחור בישיבה הוא לא מבין באמת כלום, וגם הוא ביחס לתלמיד חכם לא מבין כלום. הבנה רחבה ונפלאה של ‘הנגלה’ עדיין נחשבת בקושי לא-ב ביחס לתורת הפנימיות, וכן הלאה.

משכך, לכאורה אין בידנו אפשרות לדעת, האם בכלל אנו מבינים או לא. במערכת של כל כך הרבה רבדים, ייתכן שבכלל אבדנו את הכיוון, וההבנה שלנו היא בכלל לא ‘בתורת’. [כמו מי שלומד ‘חמרא’ בגמרא, ואין לו מושג אם הכוונה ל’חמור’ במקום על ‘יין’, ושניהם יכולים להיות נכונים…]

***

לשם כך, אנו זקוקים לשלשה פרמטרים קבועים – בכל שלב של לימוד התורה, כדי לוודא שאנחנו נמצאים על הכביש הנכון. והשלשה האלו הם: מלמעלה, בגובה הראש, ומלמטה. ולכך צריך שלשה דברים: רב, חבר, ותלמיד.

‘לבד’ אי אפשר להגיע לשום מקום. על ‘תלמידי חכמים’ (!) שיושבים לבדם ועוסקים בתורה, אומרים חז”ל ‘ולא עוד אלא שמיטפשים’ (תענית ז). חייבים חבר נוסף. כשלומדים עם חבר, הדברים מתחדדים ונעשים ברורים ומדויקים. וכל זה עדיין ב’רובד’ שלך, בגובה הראש. יחד עם זה צריך עוד שני רבדים – רובד גבוה יותר, שמקבלים מהרב. ורובד נמוך יותר, שמקבלים מהתלמידים.

החלק של ‘הרב’ – הוא עדיין מופשט. חייבים אותו כדי להכיר שיש עומק, ולזהות את הכיוון אליו לחתור, אבל עדיין לא ‘מבינים’ את זה. ולכן הוא נקרא בלשון ‘שימוש’. בשימוש קולטים דברים דקים וניואנסים שאין להם ‘ביטוי’. החלק של ‘החבר’ הוא זה שמביא את ההבנה הברורה והמחודדת, ולכן הוא נקרא ‘דקדוק’. והחלק של ‘התלמיד’ הוא בשבילך לכאורה בזבוז זמן וקטנות, ולכן הוא נקרא ‘פלפול’, אבל מתוך הפלפול הזה אתה תופס את הרובד הפשוט יותר של הדברים.

***

במובן פנימי יותר – המהלך הזה מלווה כל שלב בעבודת ה’, ובתיקון הנפש.

אדם מצד עצמו – מעורבב מאד ובלתי מתוקן. ובכדי שלא ליפול לתוך המערבולת של עצמו, להתבלבל ולהישבר חלילה – עליו להתחבר תמיד לשלשה רבדים של ‘תיקון’; ‘נקודת הרב’ – דהיינו הארת הצדיק, שהוא החלק הנקי והמתוקן ביותר שיש. ‘נקודת החבר’ – נקודה מסוימת שיש לחבר שלך, שבו הוא מתוקן, ואתה יכול לקבל הארה מהנקודה הזאת. ומשניהם יחד נולדת ‘נקודת התלמיד’ – שהיא נקודת השלימות שטמונה בתוכך, ועליך לגלות אותה ולהתחבר אליה (ליקוטי מוהר”ן לד).

יש הרבה בלגן ובלבול, אבל יש נקודות ‘מבוררות’ של אמת – ואם תתחבר אליהם, תוכל בעקבותם לסלק הרבה ערפל ובלבול, ולהתקדם יותר לקראת התיקון, הפרטי והכללי.