ארכיון לחודש : מאי, 2019

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 56

יש נושא לא פופולרי.

קוראים לו ‘ייסורים’. מעדיפים שלא לדבר עליו, וגם לא לחשוב עליו. וזה נכון. ובכל זאת…

***

הקניין העשרים-וחמשה מקנייני התורה – הוא ‘קבלת הייסורין’.

הדבר שאדם חושש ממנו ביותר הוא ‘ייסורים’. איך אומרים נהגי המוניות? ‘העיקר הבריאות’. טוב, כי זה הדבר היחיד שהם חוששים ממנו [נהג לא בריא, לא יכול לנהוג…]. אנשים אחרים יש להם רשימה ארוכה יותר של ‘העיקר’; בריאות, פרנסה, שלום בית, זיווגים, בנים זכרים, ונחת כמובן.

וממוצא דבר אתה למד, שאין אדם שלא מתמודד. אם המילה ‘ישועות’ – מצליחה להקפיץ אנשים, לגרום להם לשפוך דמים תרתי משמע, ולנדוד לכל פינה בגלובוס – כנראה שאנשים זקוקים לישועות, זקוקים מאד. אף אחד אינו אוהב להתייסר, ולמרות זאת אין מישהו שלא מתייסר, במעט או בהרבה.

קשה מאד לדבר על ‘קבלת ייסורים’. מי שמדבר על זה הוא לא פופולרי, ובוודאי לא יכול לעשות מזה קופה. הרבה יותר פופולרי ומבוקש – הוא מי שמדבר על ‘איך להתפטר מהם’. ואם הוא רק מוכן להבטיח, גם אם לא לקיים – הוא כבר יכול להיות מיליונר. ללמדך, עד כמה הייסורים ‘שנואים’. [אולי לכן, הקניין הזה הוא בדיוק ‘באמצע’ הקניינים, כדי להסתיר אותו ככל האפשר…]

***

ובכל זאת, אם הייסורים הם מוצר שכל כך מצוי, כנראה שיש להם תפקיד. ואם נדע מה תפקידם – אולי נסכים ‘לקבל’ אותם, גם אם לא ‘להזמין’ אותם [כמו שהיו צדיקים שעשו].

עיקר הקושי של הייסורים – הוא ייסורי הנפש. אדם מצדו, מוכן להתייסר, והרבה – עבור המטרות שהציב לעצמו. לקום בבוקר – זה ייסורים. לאכול – זה מאמץ עילאי. להתנקות – גם כן. ללכת ממקום למקום – גם דורש מאמץ. וזה רק ההתחלה. החיים שלנו מלאים במאמץ, ויתורים, והתייסרות – אלא שאת רובם אנחנו לא מרגישים, כי אנחנו מעוניינים בכך.

נמצא אם כן, שייסורים ש’אנו’ בוחרים בהם, אינם מפריעים לנו, אלא רק ייסורים שהגיעו אלינו ללא בחירה. וזה אומר, שהקושי אינם עצם הייסורים, אלא התחושה שהם נותנים – הרגשה של דחיה, של דינים, של ריחוק. כביכול אתה לא אהוב. אחרת, למה מייסרים אותך. משכך, אילו נבין שיש להם מסר אחר – אולי לא נרגיש כך.

***

המטרה של הייסורים – הם לעשות אותך ‘גדול’.

כל קשר בנוי משתי צדדים. ומשכך, בהכרח לתת לכל צד את הזמן וההזדמנות לבנות את החלק שלו בסיפור. אם צד ‘המשפיע’ כל הזמן מאיר פנים ומשפיע כל טוב. נמצא שצד ‘המקבל’ נשאר קטן ומסכן, ואין לו כלום ‘לתרום’ עבור הקשר. וממילא, גם הקשר אינו קשר.

בכדי לעשות את המקבל ‘גדול’ – מוכרח צד המשפיע מידי פעם כביכול ‘להסתיר’ את פניו, ולמנוע את השפעתו. ואז, נוצרת הזדמנות עבור המקבל לגדול, ולתרום את חלקו. אילו לא יתבלבל מכך, ולא יברח – אלא יסתכל בחזרה לצד המשפיע ויאמר לו: אני בטוח שאתה כאן, אלא שאתה מתחבא ממני. וזה ‘לא יעזור לך’ אני ימשיך להסתכל עליך – אופה, נהיית גדול. וכעת זה קשר אמיתי.

כשנותנים לתינוק להתחיל ללכת, ‘עוזבים’ אותו, ונותנים לו ליפול ולהתייסר. אבל לא רק שהוא לא נפגע מכך – אלא מסתכל במבט מלא חיוך לעבר הוריו, ובפרצוף של גיבור הוא קם שוב ומנסה, עד שהוא מצליח, לקול מחיאות כפיים. זה המשל, והנמשל מובן.

אם אתה רק ‘מקבל חסדים’ – אתה מסכן וקטן. אם אתה יודע גם ‘לקבל ייסורים’ – אתה גדול וחזק. ואל תדאג – אם ‘תקבל’ אותם ולא ‘תילחם’ בהם, הם ילכו מהר יותר, ללא עקבות וללא טראומות.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 54

יש מישהו שלא אוהב ‘טוב’?

אז למה יש אנשים רעים? למה צריכים להתפלל בכל יום להינצל מאדם רע, יצר הרע, חבר רע, שכן רע, ופגע רע?

***

הקניין העשרים-ושלשה מקנייני התורה – הוא ‘לב טוב’.

כל אחד מחפש שיהיה לו ‘טוב’, והוא גם מוכן להצהיר שהוא רוצה שיהיה טוב לכל העולם. וזה עוד לפני כל הפוליטיקאים – שמוכנים להבטיח בפה מלא את כל הטוב שבעולם לכל אחד. מי מדבר על המהפכנים, שהקדישו ומסרו את כל חייהם בשביל ‘הטוב העולמי’.

אין (כמעט או בכלל) אדם, שפשוט מעוניין שיהיה ‘רע’. קשה למצוא מישהו שיכריז בפה מלא שהוא מעוניין לגרום רע, לעצמו או אפילו לאחרים. זה גם לא נשמע יפה ולא הומוגני, בוודאי לא בעולם דמוקרטי ויפה-נפש.

ובכל זאת, יש הרבה רע בעולם. הרבה מדי. אנשים פוגעים אחד בשני בלי להניד עפעף. מוכנים ללגלג על אנשים, להציק להם, להזיק להם ולרדת לחייהם, בלי שום מצפון. ואלו הם מעשים שבכל יום. בעולם, אנו פוגשים הרבה יותר ‘רע’ מאשר ‘טוב’.

***

אז נכון, הכל בשם הטוב, הצדק והיושר. ולכן, זה תמיד ייעשה למי שזה ‘פשוט מגיע לו’. אם משום שהוא רע מנוול ורשע, ומצוה גדולה לשנאותו ולהרע לו. אם משום שהוא מפריע לי, וממילא לא מגיע לו שיהיה לו טוב. ואם משום שהוא פשוט לא חושב כמוני. בקיצור, עושים את כל הרע בשם ‘הטוב’.

ודווקא אותם אנשים שצועקים יותר בקול על הצורך לדאוג ל’שלום עולמי’, ו’לטוב גלובלי’ – הם אלו שצריך לשמור מהם מרחק. כי אמנם רוממות ‘הטוב’ בגרונם, אבל כוונתם לאג’נדה מאד מסוימת, שאותה הם החליטו לכנות בשם ‘טוב’, וממילא חרב פיפיות בידם – כנגד כל מי שמפריע לאותה אג’נדה או אפילו רק לא מסכים אתה.

וזאת התשובה. ‘טוב’ הוא הגדרה מאד גמישה, ונתונה למשיכה לכל עבר, ולשינויים רבים – לפי מצב הרוח ומצב הדור. כל אחד רוצה ‘טוב’ ורוצה להיות טוב – אבל רק לפי ההגדרה שהוא נותן לאותו ‘טוב’. הגדרה מאד מצומצמת ומצומקת, היא ותו לא.

***

הגדרה נכונה ומדויקת של ‘טוב’ – יכול לבוא רק מבורא עולם. והוא מגלה שהטוב היחיד הוא – להיות מחובר אליו. פשוט, מפני שהוא בעצמו הטוב. הטוב הזה הוא לא ‘יחסי’ ולא ‘זמני’, אלא טוב בעצם, שלעולם יישאר טוב, ויביא לכולם רק טוב, ולעולם לא ישתנה.

מעטים הם האנשים, שתופסים את זה, ומוכנים לעשות את הכל כדי לפרגן לעצמם את הטוב הזה. ומעטים עוד יותר הם האנשים – שרוצים להנחיל את הטוב הזה לכל העולם, ומוכנים לעשות הכל עבור כך. ולוותר אפילו מ’הטוב’ שלהם בעצמם, בשביל להביא את הטוב העולמי.

המעטים האלו הם הצדיקים, ולכן הם נקראים ‘טוב’. כי אין בלבם משהו אחר חוץ מהטוב הזה – והרצון להנחיל אותו לכל אחד ולכל העולם. וכל מי שנדבק אליהם, מתעורר בלבו הרצון והתשוקה לחפש אחר אותו ‘טוב’, וממילא גם להנחיל אותו לסביבתו.

וזה נקרא ‘לב טוב’. פשוט – ‘לב שרוצה את הטוב’. אבל את הטוב האמתי. ומי שיש לו כזה לב – יש לו הכל.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 52

שמחה זה לא צחוק.

אבל לפעמים, או הרבה פעמים – אי אפשר להגיע לשמחה בלי צחוק.

***

הקניין העשרים-ואחד מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט שחוק’.

יש הבדל מהותי בין ‘שמחה’ לבין ‘צחוק’. שמחה הוא ‘סיפוק’ ומילוי פנימי, וצחוק מבטא ‘ריקנות’ פנימית. דבר והיפוכו.

אם משום שבאמת ריק מבפנים, וזה מתבטא החוצה על ידי הצחוק. וכפי שניתן להבחין בקלות, אצל נערים שמתמודדם עם ריקנות נוראה, שהצחוק הוא אורח קבוע אצלם, והוא גם צועק את הריקנות והאומללות שלהם. אם משום שהצחוק גורם לריקנות, גם אצל אנשים שאינם כאלו, וכמו שאמרו חז”ל ‘שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה’ (אבות פ”ג).

ולכן, בוודאי עלינו לאמץ בחום את השמחה, ובאותה מדה – להתרחק ולהרחיק מאתנו את השחוק. אם אין אנו חפצים בריקנות ובאומללות. וזה הפירוש הפשוט ‘במיעוט שחוק’ – למעט בשחוק.

***

ועם זאת, גם בזה יש להשתמש עם הפירוש ההפוך, ולומר שאנו בכל זאת זקוקים למעט צחוק. וכמו שאמר רבינו מוהר”ן מברסלב שאי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי ענניני מילי דשטותא ועניינים של שחוק.

וכמובא בגמרא (שבת ל.) על רבה שקודם הלימוד היה אומר מילי דבדיחותא, ואז החל את השיעור באימה ויראה. וכן מובא בזוהר (פרשת תזריע) על רב המנונא, שהיה מסדר בפני תלמידיו ‘פרקים’ של מילי דשטותא.

הסיבה הפשוטה לכך היא, שאמנם השחוק איננו שמחה [ואף ההיפך ממנו], אבל הוא בהחלט יכול לשמש ‘מפתח’ עבור השמחה. כי השחוק מטבעו ‘משחרר’ – משחרר את השרירים, משחרר את הגוף, ובעיקר – משחרר את הנפש.

כלומר, דווקא משום שהוא ‘מרוקן’ – שהיא בעצם תכונה שלילית, יש בו גם פן חיובי. כי כמו שהוא מרוקן את כל הרצינות הטובה, הוא גם מרוקן את כל הרצינות הפסלה, של הכבדות והעצבות. ואז, ברגע של השחרור, יכולים להתיישב על ההגה ולהתחיל לנוסע באמת.

***

בפנימיות, יש בזה סוד.

כמו שמבאר רבי נתן. השמחה נמצאת בגלות. את מי אתה רואה שמח? את הגוים, את החילונים, את המופקרים. זאת אמנם שמחה מדומה, אבל זה מה שרואים היום. אצל אנשים אמתיים – קשה למצוא שמחה. אנחנו בגלות.

אם אתה רוצה לשמוח – אתה כביכול צריך אישור מהבוס, דהיינו מהגלות. והוא לא יתן לך אישור, כי הוא לא רוצה שאתה תשמח, אלא רק החבר’ה ‘שלו’. ולכן, אתה צריך לעשות לו ‘תרגיל’ – אתה מתחיל עם שחוק, ואז הוא מזהה אותך כאחד ‘משלו’, ומוכן להעניק לך מנה של שמחה, ואז – אתה ‘גנוב’ את זה, ושמח באמת עם הקדושה.

בקיצור: חייבים ‘מנה’ יומית – מעט ולפעמים מעט יותר – של שחוק ומילי דשטותא, כדי שנוכל לשמוח באמת.

נ.ב. בספר ‘שיח שפרי קודש’ מובא שלשה תנאים למילי דשטותא: א. לא לכוון לכבוד עצמו. ב. לא ‘על חשבון’ מישהו אחר. ג. לא ניבול פה חלילה.

פרשת אמור היא הפרשה השמינית בסדר ויקרא. תחילת הפרשה עוסקת בענייני הכהנים [קדושתם המיוחדת, והזהירות ממום וטומאה. המשך הפרשה עוסק בענייני הקרבנות [שלא להביא בעלי מומין]. והחצי השני של הפרשה עוסק בענייני המועדות [שאמנם אינם שייכים לכהנים ולקרבנות, אבל מחמת שהם ‘ימי קרבנות’, לכן נכתב פרשה זו בחומש ויקרא (רמב”ן)].

המועדות הם: חג הפסח, חג השבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, וסוכות [ובדרך רמז, נרמזו גם כן חנוכה ופורים בסיום הפרשה, בפרשיות של הדלקת המנורה ולחם הפנים, כמבואר בספרים]. אמנם בתוך סדר המועדות – בין פסח לשבועות, יש שתי פרשיות נוספות, והם: קרבן העומר, וספירת העומר.

שני עניינים אלו, לכאורה אינם חלק מ’המועדות’, אבל אם נכתבו בפרשה זאת, כנראה שיש להם כן שייכות. כמו כן, הזמן שקוראים פרשה זו בכל שנה הוא בימי ספירת העומר, ובוודאי אינו במקרה (כמבואר בספרים). ואם כן, יש להבין מה עניינם של קרבן העומר וספירת העומר, ומה השייכות שלהם לפרשה זו.

התמיהות שבפרשה

א. מה עניינו ותכליתו של קרבן העומר, ומפני מה היה בא מן השעורים [כמבואר בגמרא (מנחות סח:)] – שלא ככל המנחות, שהם מחיטים.

ב. מה עניינו של הספירה, ומדוע הוא מקושר לקרבן העומר. וגם ל’מנחה חדשה’ שמקריבים בחג השבועות.

ג. מהו ההדגשה ‘וספרתם לכם‘, ומה העניין של השבע שבתות. ובכלל, מדוע כל הספירה מקושר לעניין ‘שבת’ – ‘ממחרת השבת’ ‘שבע שבתות’ ‘ממחרת השבת השביעית’, בפרט שבאמת אין הכוונה לשבת כפשוטו.

ביאור הפשט

א. קרבן העומר: את התבואה החדשה אסור לקצור, וכל שכן לאכול. עד שיקריבו ממנו קרבן ‘ראשית’, והוא קרבן העומר, שמתיר את התבואה החדשה בקצירה ואכילה. ועדיין אינו מתיר את התבואה החדשה למנחות, עד שמקריבים שתי הלחם בשבועות (רש”י, ורמב”ן).

ב. שעורים: הלכה למשה מסיני (רמב”ם, ספר המצוות, עשה מד). והטעם, מבואר בגמרא, שכשם שבקרבן יחיד – יש מן החיטים (כל המנחות) ויש מן השעורים (מנחת סוטה). כך בקרבן ציבור – צריך להיות גם מן החיטים וגם מן השעורים.

ג. הספירה: בניסן הוא קציר שעורים, ובשבועות הוא קציר חטים. ומשניהם צריך להקריב קרבן ראשית. ולכן, מבאר הכתוב שיקריבו בתחילה ‘ראשית השעורים’, ואז ימנו חמישים יום עד שיגיע קציר חיטים, ויקריבו ‘ראשית החיטים’ (רמב”ן).

ד. וספרתם לכם: יש שני מיני ספירה – יש את הספירה של טהרה (נדה, זבה, יולדת), שאין בהם מצוה ‘לספור’, אלא הכוונה ‘להמתין’, והספירה הוא רק היכי תמצי שלא לשכוח להמתין. לעומת זאת ספירת העומר – יש מצוה ‘לספור’, ולכן כתוב ‘וספרתם לכם‘. [ולגבי היובל, מסתפק הרמב”ן אם הוא כמו הספירה הראשונה, או שגם בזה יש מצוה על הבית דין לספור בפה].

ביאור הפנימיות

‘המתנה’ לקבלת התורה

והנה בוודאי אם יש מצוה ‘לספור בפה’, אינו ספירה של המתנה בעלמא, בין זמן קציר שעורים לזמן קציר חטים, אלא יש דברים בגו. והעניין הוא כפי המבואר בראשונים ובכל הספרים, וכבר מובא בזוהר הקדוש – שהספירה היא לקראת קבלת התורה בשבועות.

כשיצאו ממצרים, יצאו על מנת לקבל את התורה, וכמו שכתוב ‘בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה’. ולכן, מיד כשיצאו משם, החלו לספור את הימים, מתוך תשוקה להגיע לקבלת התורה. וכך גם בכל שנה, לאחר חג הפסח שבו אנו יוצאים ממצרים – אנו סופרים את הימים מתוך ציפיה והשתוקקות לחג השבועות שבו אנו מקבלים את התורה מחדש.

אמנם צריך ביאור: א. מדוע נצרך ההמתנה הזאת. ומדוע לא קבלו את התורה מיד, מאחר שזה כל התכלית של יציאת מצרים. ב. אם הספירה היא מתוך ציפיה והשתוקקות לקבלת התורה, היה לנו לספור את מניין הימים שנותרו, ולא את מניין הימים שעברו. ג. מדוע נקראת ספירה זו ‘ספירת העומר’, ולא ‘ספירת קבלת התורה’.

‘הכנה’ לקבלת התורה

בזוהר הקדוש מבואר, שקרבן העומר הוא כמו קרבן סוטה [וכמובן מדברי הגמרא]. וכמו שקרבן הסוטה ‘בודקת’ אותה אם היא טהורה או לא, כך קרבן העומר הוא ‘בדיקו דאשת חיל’ לראות אם אנו ראויים.

ואחר הבדיקה הזאת, מגיעים ימי הספירה, שהם ימי טהרה. כמו שהאשה מטהרת עצמה לבעלה במשך שבעה ימים, כך אנו מטהרים עצמנו במשך שבעה שבועות [והחילוק הוא, שבטהרה פרטית די בשבעה ימים, ובטהרה כללית צריך שבעה שבועות (אור החיים)].

ולכן מובן השייכות בין ספירת העומר לקרבן העומר, כי שניהם עניינם אחד – להכין את נפשותנו לקבלת התורה, על ידי ה’בדיקה’ של הקרבן, והספירה שלאחריה. וכן מובן, מדוע צריך להמתין בין יציאת מצרים לקבלת התורה – כדי לטהר את עצמנו ולהכין אותנו שנהיה ראוים לכך. וכמו שאומרים בתפילה שאחר הספירה ‘כדי לטהרנו מקליפותנו ומטומאתנו’.

וגם מובן, מדוע סופרים הימים שעברו ולא הימים שנותרו, כי אין זה סתם המתנה, אלא המתנה של הכנה, שבזה חשוב לספור את הימים שכבר עברו, שבהם נעשתה כבר הכנה, ועל ידם אנו קרובים וראוים יותר לקבלת התורה.

צמצום והגבלות – כדי לקבל תורה

מהי המשמעות של ‘הבדיקה’ ו’הטהרה’ הזאת? בפשטות, נראה שבכדי לקבל את התורה – תובעים מהאדם יותר ‘רצינות’, וגילוי מוכנות, כדי שיהיה ראוי לכך. ולשם כך, עלינו להראות בימי ספירת העומר יותר רצינות בלימוד התורה וקיום המצוות, כדי להראות ש’כדאי’ לתת לנו שוב את התורה.

אך בוודאי לא זאת הכוונה. כי אם כן, ביציאת מצרים – שעדיין לא קבלו התורה – איזה ‘רצינות’ הם היו יכולים להראות, והרי עדיין לא היה להם תורה לעסוק בה, ולא מצוות לקיים. ויותר מזה, שהרי אין לך גילוי רצינות יותר מיציאת מצרים בעצמה, שעליה נאמר ‘לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’, ובפרט בקריעת ים סוף, שנכנסו לים במסירות נפש, וכי צריך יותר מכך.

אלא הכוונה היא להיפך ממש. ההכנה לקבל התורה – דורש מהאדם מוכנות ‘לוותר’ ו’להצטמצם’. כל המהלך של קבלת התורה היה מלווה בהרבה צמצומים והגבלות. משה רבינו נצטווה על ידי הקב”ה ‘הגבל את ההר וקדשתו’, ובסמוך ממש לקבלת התורה, הוצרך לרדת שוב ולהזהיר אותם על כך לבל ‘יהרסו אל ה’ לראות’.

כשמדברים על קבלת התורה – התמונה המצטיירת לעינינו, הוא לעלות גבוה ולהיות משהו אחר, רוחני ונעלה, ואפילו מנותק. כל אחד יש בו רצון לקבל את התורה, אבל בתנאי שהתורה תהפוך אותו למשהו אחר, ושהוא יצליח להיות דבוק בה כל הזמן, ולהיות תלמיד חכם קדוש וצדיק.

והאמת היא להיפך ממש, התורה ניתנה לנו ולא למלאכים, רק משום שאנו בני אדם ולא מלאכים. ו’בני אדם’ הכוונה שיש לנו גוף ויצר הרע, ואנו נמצאים בעולם מוגבל, ויש לנו הרבה הגבלות וצמצומים, והתורה לא הולכת ‘להוציא’ אותנו משם, אלא ‘להיכנס’ לשם, ולהדריך אותנו כיצד לחיות נכון בתוך הצמצום הזה.

ולכן, ההכנה לקבלת התורה, הוא לבדוק אותנו ולהכין אותנו – שנהיה מוכנים לקבל את ה’הגבלות’ והצמצומים, ואז, לקבל את התורה נכון. וזה הסוד של קרבן העומר וספירת העומר, וכמבואר בליקוטי הלכות בכמה מקומות, וכדלהלן.

עומר שעורים – מאכל בהמה

קרבן העומר, במקביל למנחת סוטה – מקריבים משעורים, שהם מאכל בהמה. בסוטה הטעם לכך הוא משום ש’היא עשתה מעשה בהמה, לכך תביא מאכל בהמה’. ובקרבן העומר גם כן הטעם דומה מאד.

ההתחלה של כל אחד הוא מדרגה של בהמה. הזוהמה של הגוף ושל העולם – גם אם זוכים שלא לעשות עבירות – הוא מעמד של בהמה, כל שכן אם נופלים חלילה בדברים אסורים ומאוסים, והרי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. נמצא שההתחלה [של כל שנה ושל כל דרגה] הוא ממצב של ‘בהמה’.

השאלה איך מתייחסים לכך. ויש לכך שתי גישות הפוכות, ששניהם טעות. הגישה הראשונה היא להתעלם, ולא לחשוב על כך – אלא כאילו אין אני בהמה. והגישה השניה היא – להתקבע בכך, כלומר, אכן אני בהמה, ואם כן – זה מה שאני וזהו. ושניהם אינן אמת, כי להתעלם מכך הוא רמאות ולא יכול להצליח, ולהתקבע בכך הוא עוד יותר טעות, כי אין הכי נמי – כעת אני בהמה, אבל לכך נוצרתי כדי להתקדם מבהמה לאדם.

קרבן העומר – וספירת העומר

ולכן, ההתחלה היא בשתי דברים: א. להאמין באמונה שלמה, שמלא כל הארץ כבודו. וגם במקום שבו אני עומד – יהיה איזה דרגה שיהיה – השם יתברך נמצא כאן וקרוב אלי. וכמו שאמרו חז”ל “אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול של רומי”. ב. לעשות איזה תנועה קלה של התרוממות, משהו קטן של התאפקות בסור מרע, או של התגברות בעשה טוב. משהו ממש. ולהחשיב את זה.

וזה שני החלקים – קרבן העומר וספירת העומר. קרבן העומר – הוא לקחת את המאכל בהמה, ולהביא אותו לבית המקדש, כלומר, גם החלק הבהמי והמצב הבהמי, אינו מנותק מהשם יתברך. ולכן, מביאים אותו לבית המקדש ומניפים אותו להשם יתברך. ובזה עוצרים רוחות רעות וטללים רעים, שכל שליטתם הוא משום שנדמה כאילו השם יתברך אינו נמצא כאן, וממילא יש להם שליטה. אבל כשמגלים שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו אין להם שום שליטה.

ומיד לאחר מכן, צריך להתחיל לספור. ‘ספירה’ היינו להחשיב את הדבר. ובדרך כלל אין אנו מחשיבים אלא דברים גדולים, ורק אותם אנו סופרים, אבל בספירת העומר – מתחילים לספור פעולה קטנה מאד  של ‘עומר’ [שהוא מדה קטנה] ‘שעורים’ [שהוא דרגה נמוכה]. וזה ההתחלה להתרומם מהמצב של בהמה, דרגה אחר דרגה – כל פעם בעוד דבר קטן – עד שמגיעים לחג השבועות, ומקריבים מנחה מחיטים, שהוא מאכל אדם.

קרבן העומר – הוא ‘בדיקה’. כמו שבודקים את הסוטה לראות אם יש בה נאמנות לבעלה, כך בודקים אותנו אם יש נאמנות. והנאמנות נבדקת דווקא במקום שמרגישים לכאורה רחוקים, ואז יש את הנסיון לבגוד, מתוך הרגשה שכאן אין נוכחות של בעלה, אבל אם יש נאמנות, יודעים ומאמינים שגם במצב הזה אנחנו ‘אשת איש’, כי מלא כל הארץ כבודו. וספירת העומר הוא ‘טהרה’, דהיינו הדרך להיטהר מזוהמת הבהמיות, ולהתקדם לדרגת אדם.

וזה ההכנה לקבלת התורה. את התורה אי אפשר לקבל ממקום של ‘מלאך’, ואפילו לא ממקום של ‘אדם’ – אם איננו נמצאים שם. את התורה יכולים לקבל רק: א. כשמכירים באיזה מקום אני – ולא מתבלבלים מזה, אלא משתמשים בכח התורה כדי לגלות שהשם יתברך נמצא גם כאן. ב. כשלא ‘משלימים’ עם זה, אלא רוצים להתקדם, ומאמינים שכל צעד קטן, הוא התקדמות. וזה כל מה שהתורה רוצה מאתנו.

וספרתם לכם – כל אחד ואחד

את הספירה הזאת צריך כל אחד לעשות בעצמו, כמו שדרשו חז”ל מהפסוק ‘וספרתם לכם – כל אחד ואחד’. כלומר, קבלת התורה, וההכנה אליה – הם באופן פרטי, של כל אחד ואחד לעצמו.

כי יש שני מיני נסיונות – מבחוץ ומבפנים. מבחוץ – יש את הנסיונות שמושכים החוצה, אם זאת על ידי היצר הרע, ואם זאת על ידי קרירות וליצנות שמגיע מבחוץ. אבל יש גם נסיון מבפנים – דווקא על ידי היצר טוב, ועל ידי ה’רצינות’ והחמימות שרואים מבפנים, שעל ידי זה מרגיש את עצמו חלש ורחוק, ומאבד את החשק ואת הכח לעשות את שלו, מאחר שממילא לא יהיה ‘כמו שצריך’ וכמו חבריו.

ובאמת, אין שום שייכות בינו לבין חבריו, אלא כל אחד יש לו את החלק שלו, ואין שני אנשים שוים בשום אופן בעולם. כי אם התורה היה נמדד ב’כמות’, יכול להיות כעין תחרות מי מקיים יותר, ומי מביא יותר ב’כמות’, אבל מאחר שהתורה הוא ‘בדיקת וטהרת אשה לבעלה’ – אין זה מתבטא בכמות אלא במהות, ובמהות – לכל אחד יש משהו מיוחד שאין לאף אחד.

ולכן, הדרך לקבלת התורה, הוא רק כאשר כל אחד סופר ‘לעצמו’, ואינו מסתכל לצדדים – לא בחוץ, לאלו שלועגים לו, ולא בפנים, לאלו שמחלישים דעתו. אלא עוסק בחלקו האישי, ומאמין שזה יקר בעיני השם יתברך יותר מכל אדם אחר שבעולם. ואז זוכה להגיע לייחוד הפרטי שנעשה בשבועות, בין החתן – השם יתברך, לבין הכלה – הוא בעצמו.

Podcast: Play in new window | Download