כשהשגרה נעצרת – זה מפחיד מאד.

אבל כשהיא חוזרת – זה הרבה יותר מפחיד.

***

השגרה היא כמו מנגינת רקע.

כשהכל זורם, זה מאד דורש אבל גם מאד מרגיע ואפילו מרדים. אתה מתנהל לפי סדר יום קבוע מראש; קם בבוקר, הולך למקוה ולתפילה, מעיר את הילדים ומזרז אותם שלא יאחרו את ההסעה, מתיישב לטעום משהו ורץ מהר למקום הלימוד או העבודה, שם אתה מנסה להספיק את ההספק היומי, וחוזר בערב עם הנשמה ביד, כדי להשכיב את הילדים, ושוב לטעום משהו, ולהתארגן למחר.

זה מאד מתיש, אבל גם מאד פוטר. כי אין לך יותר מדי זמן לחשוב יותר מדי לעומק. אתה זורם עם החיים, והם זורמים אתך, פחות או יותר, וזהו. כמו מנגינה ברקע, שפוטרת אותך מלהקשיב להרבה מנגינות פנימיות, שאתה מעדיף לברוח מהם ולהימנע מהצורך להתעסק אתם, ולענות להם תשובות מניחות את הדעת.

אז יש קשיים פה ושם, ויש התמודדויות לפעמים. וגם בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא חי את החיים האידיאלים שהיית רוצה או צריך לחיות. אבל מה לעשות, זה החיים וזהו. ישנים וקמים, עובדים ומתמודדים, ובעיקר מדחיקים.

***

ופתאום, קרה מה שכבר לא קרה מאה שנה.

השגרה נעצרה בקול רעש גדול, והשאירה אותך עם עצמך בקול דממה דקה. במשך כמה שבועות אתה פוגש את אותם קירות, ואותה משפחה גרעינית, ולא מצליח להיות ‘עסוק’ ו/או ‘ממהר’ לשום מקום, כי כמה פעמים אפשר לצאת לאותה מרפסת, ולאותם מאה עד חמש מאות מטר, ולראות את הנוף הריק. אז זהו, אין שום מנגינת רקע שיכולה לשחרר אותך מהעימות הישיר עם מה שקורה בפנים, ואתה נאלץ סוף סוף להסב את הפנים לשם ולהקשיב.

וזה לא רק ברמה אישית, אלא ברמה עולמית. העולם, שעד לפני רגע לא הסכים לעצור ולו לשניה אחת. עולם שהיה עסוק 24/7 בלהתקדם ללא הרף, ולא היה מוכן להעיף אפילו חצי מבט אחורה, כי הרגע הקודם נחשב ‘מיושן’ ו’הדור הקודם’ – נעצר פתאום בחריקת בלמים צורמת, וזהו. פתאום העולם הוא לא כזה מתקדם, ולא כזה דחוף, ויש זמן ואפשרות לחשוב על דברים מחדש.

אז נכון, זה מפחיד, ואפילו מצמרר. כשהכביש עליו אתה נוסע נבקע פתאום, ואין לך מושג מה הולך להיות ההמשך – זה בהחלט מעורר חרדה. אבל אחרי שכבר נעצרת, אז בכנות: האם לא יותר מפחיד להמשיך לדהור על הכביש כל החיים, בלי באמת לדעת להיכן אתה נוסע, רק בגלל שהכביש שלם ולא סדוק? זה נשמע לך נורמלי?!

***

אל תעשה את זה לעצמך – אל תחזור לשגרה!

העולם לא עומד בזה, והוא מוכן לעשות הכל כולל הכל, כדי לחזור לשגרה. אותו עוילם-גוילם שדחק עד לפני רגע לסגר מוחלט כדי לזכות ל’שליטה’ מדומה, מבין פתאום שהשליטה הזאת משחקת לרעתו ומוכיחה לו כמה הוא לא בשליטה, ולכן הוא זה שדוחק עכשיו לבטל את כל הסגרים למיניהם, ולהעמיד לדין את כל מי שהעז לעשות את זה.

אבל אתה, אל תתפתה. השגרה היא הדבר הכי גרוע בשבילך, ואל תסכים להיכנס לשם. זה לא אומר שלא תעשה סדר יום, וזה לא אומר שלא תשלח את הילדים, אבל אל תפעיל שוב את ‘מנגינת הרקע’! תמשיך את ה’בידוד’ הפנימי גם בתוך השגרה, ואל תוותר על המפגש היומי עם עצמך, כולל כל מה שיש בפנים. כי היום אתה כבר יודע – שהחיים האמתיים נמצאים דווקא שם.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה