מחבר: הרב ישראל מאיר גלינסקי

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 30

מה הדבר הכי חשוב?

הראש כמובן. אם יש לך ראש – אתה קיים, ואתה מתפקד. אם אין לך ראש – אתה לא כאן.

***

אבל יש משהו יותר חשוב מהראש, בגלל שהוא נמצא 'מעליו'.

אינני יודע איך קוראים לזה, ואיך זה נראה, אבל כששותים יין – נמצאים שם. היין מרים אותנו 'מעל' הראש, ומשם אנו מסתכלים על הראש 'מלמעלה'…

וזה חשוב מאד. כי ה'ראש' חושב שהוא בעל הבית. הוא יודע שאתה צריך אותו ולא יכול בלעדיו, ולכן, הוא לוקח עליך 'בעלות'.

אז בדרך כלל זה טוב. חשוב מאד שיש בעל הבית, שלוקח אחריות על הכל – הוא בודק מה קורה בכל השטח, מחשב כל הזמן מה צריך לעשות, ודואג שהכל ייעשה על הצד היותר טוב. לפעמים הוא צריך לעורר על ליקויים, ולדרוש את תיקונם, ולפעמים אפילו צריך להעניש. עד כאן הכל טוב ויפה.

אבל לפעמים הוא פשוט 'חונק'. הוא דואג להזכיר לך כל הזמן מה אתה צריך לעשות, מה עוד לא סידרת, ומה עוד לא תיקנת. ואתה מרגיש שהוא כבר 'עולה על העצבים', ולא נותן לך אויר לנשימה. באותו רגע הוא הפוך מ'בעל הבית' ל'אדון', ואתה הופך מ'חוסה בצלו' ל'עבד נרצע', וזה כבר לא טוב ולא יפה, ובכלל לא נחמד.

ולכן, חשוב מאד לדעת, שיש 'חלון' דרכו אתה עולה יותר גבוה ממנו, ומסתכל עליו מלמעלה… משם אתה כבר לא 'מקבל פקודות', אלא מחייך אליו ואומר לו 'הי, מה שלומך?'…

***

אז זהו, שזה לא בדיוק כך.

'זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש'. היין מכיל בתוכו שתי אפשרויות סותרות. יכול להיות שאם תשתה אותו – תעלה 'מעל' הראש, אבל גם יכול להיות שתרד 'מתחת' לרגליים… ואז, לא רק 'בעל הבית' יהיה מעליך, אלא כל עובר ושב ידרוך עליך, ואתה תאבד את כל המציאות שלך לגמרי.

ולכן, אנחנו מצווים שלא להתעסק עם הדבר הזה. לא לוקחים סיכונים מיותרים, ולא שותים יין. כך אתה יודע איפה אתה נמצא, ולא מוצא את עצמך זרוק ונרמס. זה אמנם מצריך התמודדות יומיומית, להיות תחת מרותו של 'הראש', ולא תמיד זה קל – אבל זה יותר קל מאשר להיות נרקומן, שאין לו 'ראש' אבל גם אין לו חיים.

אבל פעם בשנה – יש לנו את ההזדמנות. לא רק ש'מותר' לנו לעשות את הצעד הזה, אלא אנו 'חייבים' לעשות אותו. כי אם לא נגלה את האמת על 'הראש' לפחות פעם בשנה – זה כבר יהיה בלתי נסבל. בפורים אנו שותים יין, ועולים 'מעל' הראש. לאחר מכן, כשהוא לוקח שליטה יותר מדי – אנו מזכירים לו שפעם אחת הוא היה 'למטה' ואנחנו 'למעלה', אז קצת פרופורציה…

***

ומה עם הסכנה?

בפורים אין סכנה. כי בין אם תהיה 'ראש' ובין אם תהיה 'רש' – התוצאה תהיה שווה. כי זה בדיוק המסר אותו אנו נדרשים להעביר אל אותו 'ראש':

אל לך לחשוב, שלפי רמת 'התפקוד' שלנו, כך רמת האהבה של השם אלינו. לא ולא. בין כשיש 'ראש', ובין כשאין 'ראש' – מעל הראש או מתחת הרגליים, נקיים או מלוכלכים, נורמליים או משוגעים – הוא אוהב אותנו אותו דבר.

אם הבנת את זה – אתה יכול להתחיל לדבר, ואני אשתדל לשמוע… אם לא – אני לא רוצה לשמוע אותך יותר.

פרשת צו היא הפרשה השניה בסדר 'ויקרא', ומבואר בה המשך סדר הקרבנות, וסדר שבעת ימי המילואים.

בעצם, כל סדר הקרבנות ומיניהם – התבארו בפרשת ויקרא, ובפרשה זו פרשת צו – אין קרבנות 'נוספים', אלא 'חזרה' על אותם קרבנות שהוזכרו בפרשת ויקרא; עולה, מנחה, חטאת, אשם, ושלמים. אלא שבכל אחד מהם יש 'פרטים' שלא הוזכרו בפרשת ויקרא, ולשם כך נכתבו שוב, כדי ללמד פרטים אלו.

ומן הראוי להבין, מפני מה 'הושמטו' פרטים אלו כביכול, עד שבשביל כך נצרך לשנות שוב את כל פרשיות הקרבנות. וכפי הנראה, היה צורך בדווקא לשנות שוב את כל סדר הקרבנות – כדי ללמד יסוד נוסף בעניין הקרבנות, מלבד היסוד הראשון שכבר נתגלה בעניין הקרבנות בפרשה הראשונה.

***

החלק הראשון בפרשה, פותח בפרשת 'עולה', ולכאורה אינו מדבר בפירוש על קרבן עולה, אלא בעיקר עוסק במצות 'תרומת הדשן', ו'הוצאת הדשן' ובמצות האש על המזבח. אלא שבדרך אגב מבואר שהאיברים של עולה נמצאים על המזבח כל הלילה, ולכן צריך שיהיה אש על המזבח גם בלילה, וכתוצאה מזה יש דשן שצריך לפנותו.

אך אם כל הדברים האלו נקראים בשם 'זאת תורת העולה', אות הוא כי העיקר כאן הוא קרבן עולה, וכל אלו אינם אלא נלווים אליו. ואם כן צריך להבין איזה יסוד נתחדש כאן בעניין עולה, וכן צריך להבין מה עניין שאר הדברים; הדשן, העצים והאש, ומה השייכות שלהם לקרבן עולה.

התמיהות בפרשה

א. 'צו את אהרן' – הלשון צו אינו מצוי, ובדרך כלל כתוב 'אמור' או 'דבר' ולא לשון ציווי. וצריך להבין מפני מה נכתב כאן בלשון זה.

ב. 'זאת תורת העולה' – איזה שייכות יש בין תורת העולה לבין כל הדברים שנכתבו בפרשה זו; תרומת הדשן, נתינת עצים, והבערת אש תמידית על המזבח.

ג. 'ואש המזבח תוקד בו' – מה עניין המצוה שתבער תמיד אש על המזבח, ומפני מה נכתב ציווי זה ארבע פעמים בפרשה זו.

ד. מה עניין מצות 'תרומת הדשן', שחיובו בכל יום, ואינו בכדי לנקות את המזבח [שזה מצוה אחרת 'הוצאת הדשן', ואינו חיוב בכל יום], אלא לקחת מעט דשן, להניח בצד המזבח, ונבלע במקומו. איזו תכלית יש בעבודה זו.

ביאור הפשט

א. הלשון 'צו': בדברי רש"י מבואר על פי דברי חז"ל, שהוא לשון זירוז, ונכתב במקומות מיוחדים שבהם צריכים זירוז. ויש בזה שתי דעות: לדעה ראשונה – בכל מקום שהוא 'מיד ולדורות' צריך זירוז, ולדעת רבי שמעון בכל מקום שיש חסרון כיס צריך זירוז. [ובפשטות נראה שהם דעות חלוקות, אמנם הרמב"ן מבאר שרבי שמעון לא בא אלא להוסיף, שגם במקום שאינו לדורות – אם יש בו חסרון כיס נכתב לשון זה, וכגון בציווי שמן המאור, ובציווי ערי מקלט].

אמנם כאן לכאורה אין שייך אף אחד מהטעמים – שהרי ציווי זה אינו לדורות, אלא בזמן שיש בית המקדש, ועל כל פנים אינו 'לדורות' יותר משאר קרבנות. וגם אין בו חסרון כיס. אמנם מדברי רש"י נראה שלמד ששני הדברים ישנם כאן, הן לדורות והן חסרון כיס. ולדברי הרמב"ן אמנם אין כאן חסרון כיס אבל יש כאן 'לדורות' וצ"ע. ובדברי האור החיים מבואר להיפך, שיש כאן רק 'חסרון כיס' והוא מבאר זאת בששה אופנים, ואחד מהם הוא שהמצוה להבעיר אש על המזבח בתמידות הוא ה'חסרון כיס'.

ב. הבערת האש: בפשטות, הטעם שצריך אש על המזבח הוא משום שצריך להקריב תמיד קרבנות, וגם לקחת ממנו אש עבור הקטורת, ועבור שאר דברים הצריכים אש. וגם בלילה שאין מקריבים קרבנות, צריך אש על המזבח עבור האיברים והפדרים. ולכן דרשו חז"ל ממה שנזכר ארבע פעמים שיש 'כמה' מערכות על המזבח, וכל אחד מהם מיועד עבור עניין אחר הצריך 'אש'.

אמנם, בוודאי אינו סוף העניין, אלא יש עניין בעצם הבערת האש על המזבח, ולכן 'המכבה אש שעל המזבח' עובר בלאו ולוקה. ואכן בדברי הרמב"ן מבואר שיש במצוה זו שני חלקים: חלק הראשון – מצוה על הכהנים, שיעשו כל התחבולות כדי שיהיה תמיד אש על המזבח, ואם התעצלו ולא הניחו מספיק עצים ולכך נכבה האש, עוברים בלאו. והחלק השני – על כל אדם, שאסור לו 'לכבות' בפועל את האש. על כל פנים מבואר שיש עניין בעצם הבערת האש, וצ"ב.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין מתבאר בליקוטי הלכות (הלכות תפילה ד, אות טו), על פי דברי המדרש 'אין צו אלא עבודה זרה'. ויש להבין מה עניין עבודה זרה לכאן, והאם דרשה זו עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל 'אין צו אלא במקום חסרון כיס'.

***

תאות ממון

היצר הרע של עבודה זרה בטל מן העולם, אמנם נשאר ממנו בחינה אחת, והיא 'תאות ממון'. כי מה שמונח מאחורי תאוות ממון, הוא הרצון להיות 'מסודר', ולא להיות תלוי באף אחד אחר. וגם אחר שכבר יש לו ממון די 'סידורו' – יש תאוה להוסיף עוד ממון, כדי לקבל 'מעמד', שתלוי ועומד לפי כמות הממון שיש לו.

ההיפך הגמור מזה, הוא המצב שהיה בירידת המן. מצד אחד, הם היו לגמרי 'מסודרים', ולא היה חסר להם דבר, ומצד שני היה עליהם להישען לגמרי על ההנהגה העליונה, כי לא היה למחר 'כלום', ואף אם ישאירו (ח"ו) לא יועיל להם.

זהו מצב שבו סומכים לגמרי על האמונה, והוא ההיפך הגמור מתאוות ממון שהיא 'עבודה זרה' – דהיינו ההרגשה כביכול יש משהו או מישהו אחר שיכול לעזור לו. ולכן, תאוות ממון אינו תלוי כלל אם יש לאדם ממון או לא. אלא עד כמה הוא מרגיש שהממון הוא זה ש'מסדר' אותו, ובו הוא תלוי.

ואין זה רק בממון, אלא בכל ענייני העולם. ההסתכלות על העולם כמקום שצריך 'להסתדר' אתו, ושאפשר להסתדר ולהתמודד עמו בכוחות עצמיים, ובאמצעים טבעיים כלשהם – יהיו איזה שיהיו – הוא תאוות ממון, שהיא עבודה זרה. כי האמת היא, ש'אי אפשר' להסתדר עם העולם, רק על ידי שמכירים שהוא מונהג בהשגחה, ואז גם 'אין צריכים' בכלל להסתדר אתו.

ידיים של תפילה

ועניין זה מתבטא בידיים. הידיים של האדם, הם ה'כלים' וה'אמצעים' שעל ידם הוא מתנהל בעולם. ויש בהם שתי תנועות הפוכות; יש תנועה בה אדם קומץ את אצבעותיו ומראה תנועה בידיו של 'כל יכול', ולעומת זאת יש תנועה של 'מרים ידיים' שבו הוא מראה שאינו יכול לעשות כלום; או משום כניעה וייאוש, או בנשיאתם כלפי מעלה בבחינת 'הרימותי ידי אל השם'.

בידיים יש כ"ח פרקים [י"ד בכל יד], והם מרמזים על 'כח', או לחילופין על 'כח מעשיו הגיד לעמו', שמרמז על כ"ח אותיות של מעשה בראשית [הרמוזים בפסוק 'בראשית ברא אלקים וגו" שיש בה כ"ח אותיות]. כלומר, שכל מה שמחיה ומנהיג את הבריאה הם האותיות הללו.

ולכן, התיקון לתאוות ממון הוא 'תפילה'. כי בתפילה האדם מגלה שהוא בעצמו אינו יכול, אלא צריך סיוע מלמעלה. וככל שהאדם יותר מרגיש 'תלוי' בתפילה – אות הוא שיצא יותר מתאוות ממון. ולכן התיקון ל'מדינה של עשירות' הוא על ידי הבעל תפילה (כמבואר באריכות בסיפורי מעשיות, מעשה י"ב 'מעשה מבעל תפילה').

הריח של הקרבנות

אמנם באמת, קשה מאד לצאת מתאוות ממון, והוא קשה יותר מכל התאוות ומכל הטעויות והשקרים (כמבואר במעשה מבעל תפילה). והדרך להוציא את האדם משם הוא רק על ידי 'הריח'. וכמסופר במדרש, שבעת יציאת מצרים אמר להם משה למול את עצמם ולא רצו. מה עשה, הלך והתחיל לצלות את הפסח, והם הריחו את הריח ונתאוו לזה, ובקשו ממנו שיתן להם גם כן, אמר להם 'כל ערל לא יאכל בו', הלכו ומלו את עצמם. וכך גם מסופר במעשה מבעל תפילה, שעל ידי הריח הוציא אותם מתאוות ממון.

הריח הוא החוש היחיד שלא נפגם בעץ הדעת, ולכן הוא חוש שהנשמה נהנית ממנו. כלומר, בכל החושים אפשר לטעות שיש ממש במציאות של העולם, ועל ידי זה יכולים ליפול לעבודה זרה, וכמו שנפל אדם הראשון. אבל בחוש הריח מרגישים בחוש שאין ממש במציאות של העולם, אלא יש כאן משהו אחר שמחיה את העולם.

ולכן, עיקר הקרבנות הם 'ריח ניחוח'. והריח הזה צריך שיהיה תמיד בעולם, ולכן צריך תמיד שיהיה אש על המזבח, והאש הזאת שורפת את המציאות של העולם, ומשאירה 'ריח ניחוח' שמגלה את האמת ואת האמונה, ומשבר את העבודה זרה של תאוות ממון. ואת כל זה אנו זוכים על ידי אמירת הקרבנות בכל יום, שאז מקבלים את ה'ריח' של האמונה. וכמו כן אפשר לזכות לזה כשמקריבים 'קרבן', דהיינו כשיש נסיון חזק של תאוות ממון, שאדם מרגיש שהוא באמת לא יכול להסתדר, והוא שובר את דאגותיו ומשליך עצמו על השם יתברך – הוא מעורר את ה'ריח' של הקרבנות.

'צו' – פרשת העולה

וזה העניין של פרשת העולה. שצריך לשחוט לגמרי את העולם, על ידי שמבערים תמיד אש על המזבח, ואפילו בלילה כשאין קרבנות – צריך שיהיה 'הריח' של הקרבנות. ואסור לכבות את אש המזבח בשום אופן [ומבואר ברמ"ק בשם אליהו הנביא שאמירת הפסוק הזה 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' הוא סגולה לבטל מחשבות זרות].

וזהו מצות תרומת הדשן. לקחת מעט ממה שנשרף כבר, ולהניח אותו בצד המזבח והוא נבלע באדמה, להראות שאפילו האפשר אין בו ממשות והוא כלום, וצריך לעשות זאת בכל יום בתחילת היום, דהיינו מיד להרים הידיים אל השם ולהתחיל היום באמונה ותפילה – מתוך הכרה שאני בעצמי איני יכול אלא בעזרת השם.

ולכן נכתב כל העניין בלשון 'צו' – שמרמז גם על חסרון כיס וגם על עבודה זרה, ושניהם אחד. כי החסרון כיס הוא העבודה זרה, וכדי לשבר אותו צריך 'ציווי'. ציווי הוא מצד אחד 'גבורה', שכביכול מכריח את ה'מצווה' לעשות, גם אם אינו מבין, ומצד שני הוא מצד האהבה, כאומר לו: אינך צריך להבין, אלא לסמוך עלי, והכל יהיה בסדר.

ולכן 'צו' הוא גם לשון חיבור, כי כשאדם מקבל את הציווי מצד הגבורה – אין זה חיבור אלא הרחקה, אך כשמבין שהוא מצד האהבה והחסד, וכאומר לו: אל תדאג, אלא סמוך עלי – נעשה חיבור ביניהם. ולכן, כשאדם מבטל תאוות ממון, מחמת שמבין שיש מי שדואג לו ויכול לסמוך עליו – הרי זה מחבר ביניהם.

***

ולסיום, עניין פורים: בסיפור המגילה רואים בחוש, איך שאחשוורוש והמן מתייגעים כל הזמן, להגדיל ממונם וכבודם, בכל מיני השתדלות ויגיעה. ואחר כל הסיפור, ברגע אחד מגיע כל זה למרדכי ואסתר. כי זה התיקון של תאוות ממון – להבין שהישועה לא צריכה להגיע ממקום צפוי, אלא היא כבר קיימת ועומדת, ורק ממתינה לרגע שצריך לעבור לכתובת הנכונה.

Podcast: Play in new window | Download

בפרשה זו אנו מתחילים את החומש השלישי מחמשה חומשי תורה – חמוש 'ויקרא'. חומש זה הוא המשך לחומש שמות, שבו כתוב סדר הקמת המשכן, וכעת לאחר הקמתו מתבאר סדר העבודה שבו – שהוא עבודת הקרבנות, ולכן הוא נקרא 'תורת כהנים', כי עיקר עסקו הוא בעבודת הקרבנות והכהנים, וגם שאר הפרשיות שבו שייכים וקשורים לענייני הקרבנות (כמבואר בדברי הרמב"ן).

עניין הקרבנות, הוא עבודה יסודית, שהחל כבר בפרשת בראשית על ידי קין והבל, ולאחר מכן על ידי נח, ואצל האבות הקדושים היה בזה עבודה קבועה. וגם כאשר משה רבינו ביקש מפרעה להוציא את בני ישראל כדי שיוכלו לעבוד את ה', הוא מזכיר את עבודת הקרבנות.

נמצא שהקרבנות הם עניין יסודי, ולכן כל שבת ויום טוב מתבטא בקרבנות מיוחדים לאותו היום, וגם בכל יום צריך להקריב קרבן התמיד, ואם המזבח פנוי מקריבים גם 'עולת קיץ המזבח'. אך לכאורה כל זה רק בזמן המשכן ובית המקדש, אבל בזמנינו אין לנו אפשרות להקריב קרבנות, ואם כן אין לנו שייכות לעבודת הקרבנות.

אך פשיטא, שעבודה גדולה ויסודית כזאת, אין שייך לומר שאינו שייך בזמנינו, ובהכרח שיש לנו שייכות אליו. וכבר אמרו חז"ל שהתפילה במקום קרבן, על פי הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", וצריך להבין מה השייכות בין תפילה לקרבנות, והאם זהו דווקא בתפילה או גם בעוד עבודות. ובשביל זה יש להבין מה עניין הקרבן, ובזה נבין איך עבודה זו שייכת לנו, ובכל פרט מחיינו.

התמיהות שבפרשה

א. 'ויקרא אל משה' – הוא לשון מיוחד שאינו מצוי. כי בכל המקומות כתוב 'ויאמר' 'וידבר' אבל לא 'ויקרא'. וקריאה זו אינה דיבור, שהרי מיד לאחריו כתוב 'וידבר ה' אליו', אלא הוא קריאה של חיבה. ולשון זה נמצא בשלשה מקומות בלבד; במראה הסנה, בהר סיני, וכאן באוהל מועד. וצריך להבין עניינו. כמו כן יש להבין מדוע נכתב באל"ף זעירא.

ב. באופן כללי צריך להבין מה עניין הקרבנות – מה העניין לקחת בהמות, לשחוט אותם, ולשרוף אותם על גבי המזבח. כמו כן, ומה עניין אכילת הקדשים, הן על ידי הכהנים והן על ידי הבעלים.

ג. הקרבנות נחלקים לשלשה מינים; הראשון – עולה, שכולו כליל לה' בלי שום אכילה של בני אדם. השני – חטאות ואשמות וכדומה, שיש בהם אכילה רק לכהנים, השלישי – שלמים וכדומה, שיש בהם אכילה גם לבני אדם. ויש להבין עניינם והחילוק ביניהם.

ד. יש שני אזהרות מיוחדים בקרבנות; מצות לא תעשה – שלא להקריב חמץ ולא דבש, ומצות עשה – ליתן מלח על כל הקרבנות. וצריך להבין מה עניינם.

ביאור הפשט

א. ויקרא אל משה: בדברי רש"י מבואר שפסוק זה ללמד על הכלל יצא, ולכל דיבור קדמה 'קריאה'. אמנם בדברי הרמב"ן והאור החיים נראה שרק בתחילת הדיבור מאוהל מועד היה 'קריאה'. וקריאה זו הייתה בשלשה מקומות – בסנה, שהיה הפעם הראשון שדיבר עמו. בהר סיני, לחלוק לו כבוד יותר משאר ישראל, ובאוהל מועד, כשהתחיל לדבר עמו משם, ייחד לו גם כן קריאה של חיבה.

ב. אל"ף זעירא: לכאורה מרמז על ענווה, וכמבואר בכמה ספרים  אמנם יש להבין מדוע דווקא כאן נרמז עניין הענווה.

ג. עניין הקרבנות: בדברי הרמב"ם מבואר שעניין הקרבנות הוא כדי להוציא מלבם של עובדי עבודה זרה וכחות הטבע. אמנם הרמב"ן דחה דבריו בחריפות, שאם משום כך לא היה נכתב לשונות גדולים כאלו של 'אשה ריח ניחוח לה" וכדומה, שנראה מזה שמדובר בעניין גבוה מאד. וגם מצד סדר העולם אינו מובן, שהרי עבודת הקרבנות החל עוד קודם שהיו עובדי עבודה זרה בעולם, וכאמור. ומבאר העניין על דרך האמת.

ד. עניין המלח: בדברי הרמב"ם מבואר שגם זה לאפוקי מעובדי עבודה זרה שאינם נותנים מלח, וגם בזה כתב הרמב"ן שאין זה רק משום כך, אלא הרבה יותר, שהרי הכתוב קורא לזה 'ברית', ואפילו במקומות אחרים שמזכירים עניין ברית, משתמשים בלשון 'ברית מלח עולם', ומבואר מכך שיש כאן עניין יסודי מאד, והוא מבאר גם עניין זה על פי האמת.

ביאור הפנימיות

עניין הקרבנות, הוא דבר גבוה מאד, וכמבואר בדברי הזוהר בפרשה זו על הפסוק 'באתי לגני אחותי כלה וגו' אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים', ונקודת העניין הוא שיש כאן 'סעודה' שבה אנו מסבים יחד עם הקב"ה כביכול. וביאור העניין, ש'קרבן' הוא מלשון 'קירבה', ועניינו לקרב את כל העולם ואת כל החיים להשם יתברך, וכמבואר בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סימן א), וכפי שיתבאר.

החיות רוחני

בריאת העולם היה באופן של 'בדבר השם שמים נעשו', כלומר, שנמשך שפע רוחני של חיות, והוא השתלשל וירד עד שנעשה ממנו כל העולמות, וכל היסודות של העולם; דומם, צומח, חי ומדבר. והלשון 'השתלשל וירד' אין הכוונה במובן 'פיזי' – שירד מ'מקום' אחד ל'מקום' אחר, אלא במובן רוחני – שירד ממהות גבוהה יותר למהות נמוכה יותר.

והיינו, שככל שהמדרגה נמוכה יותר, אזי החיות הרוחני הזה 'מלובש' יותר, ונראה יותר כדבר גשמי שמסתיר ומכסה את המציאות הרוחנית שבו. ולכן, בעולם הבריאה עדיין רואים לגמרי את הרוחניות, ומשם נמשכים נשמות ישראל, ובעולם היצירה שהוא עולם המלאכים כבר אין רואים לגמרי ולכן הם שואלים 'איה מקום כבודו', ובעולם העשייה אין רואים בכלל רוחניות (וכמבואר בליקוטי מוהר"ן סימן רנ"ד, שהעיניים רואות תמיד דברים גבוהים ועליונים, אלא שאין אנו מבחינים בזה).

ובתוך עולם העשייה, יש גם כן כמה דרגות, וככל שהמדרגה נמוכה יותר – מתכסה יותר החיות הרוחני, ולכן ניכר פחות 'חיות' בדבר. ולכן בדומם אין רואים שום חיות (אף שבאמת בפנים יש תנועה תמידית, של מליוני חלקיקים ואטומים, ואין שום נקודה ש'עומדת'. כמו כן, הנקודה הפנימית של האטום בלתי ידועה למחקרים, כי מדובר בנקודה רוחנית).

לעומת זאת ב'צומח' רואים קצת חיות, כי יש בו תנועה של גדילה, וגם רואים בו חילוק בין אם הוא נבל או חי, ועוד יותר רואים זאת בבעל חי, שכבר יש בו הרגשות. ועוד יותר ב'מדבר' שיש בו גם שכל. והם ארבע דרגות של חיות זה למעלה מזה. כשבאמת בכל דבר יש אותיות וחיות רוחני, אלא שככל שהוא נמוך – הוא מכוסה יותר ואינו ניכר.

להקריב קרבנות

כל ההשתלשלות הזאת נקראת בשם 'הלוואה'. כי בעצם כל החיות הרוחנית שייכת להשם יתברך, אלא שהוא 'מלוה' אותו לכל העולמות, ולכל הדומם צומח חי מדבר, כדי שיהיה להם חיות וקיום, אבל הוא מצפה לקבל זאת בחזרה. וזה מה שאומרים 'וצבא השמים לך משתחווים' ראשי תיבות 'מלוה'.

היחיד שיכול 'להחזיר' את ההלוואה – הוא האדם שיש בו דעת ויש לו בחירה. והוא נמצא בגבול האמצע, בין העולמות העליונים ששם רואים 'רוחניות', לבין המדרגות התחתונות שבעולם הזה ששם אין רואים כמעט 'חיות'. והוא צריך ויכול לקחת את המדרגות התחתונות ולהחזירם למעלה, על ידי שהוא מברר ומגלה את החיות הרוחני שבהם.

והנה, בתחילה הצומח יונק חיות מהדומם – כי הוא צומח מהאדמה ועל ידי המים. לאחר מכן, מגיע ה'חי' ויונק חיותו מהצומח, כי מאכלו הוא מהצומח. נמצא שהחיות הרוחנית של הדומם והצומח נמצא בתוך ה'חי', ואז צריך לבוא ה'מדבר' ולהעלות את כל החיות הרוחני הזה של הדומם והצומח והמדבר כאחד – להשם יתברך.

וזה עבודת הקרבנות. כשלוקחים בהמה ושוחטים אותה לקרבן – לוקחים חפץ שנראה שיש בו מציאות וקיום לעצמו, ובאים ושוחטים אותו להראות שאין בו כלום, אלא מעט דם וחלב שזה מה שמחיה אותו [הדם מחיה את הלב, והחלב את המוח], ואת הדם והחלב מקריבים על המזבח להראות שכל החיות הזה נמשך ממנו, ואז נעשה 'אשה ריח ניחוח להשם' – שחזר אליו השפע, באופן של 'אמרתי ונעשה רצוני'.

לאחר שעשו פעולה זאת, כעת יכולים להבין ולגלות – שגם הבשר שמקודם היה נראה כבהמה גשמית, יש בו חיות רוחני, וכעת יכולים לאכול אותו בקדושה, מתוך הכרה שאינו מנותק מהרוחניות, אלא יש בו חיות רוחני ויכולים להתקרב על ידו להשם יתברך, ולכן הבשר נעשה קדשים ואוכלים אותו בקדושה.

שלשה מיני קרבנות

והנה יש שלשה מיני קרבנות; עולה – כליל לה', חטאת ואשם – אכילה לכהנים, שלמים – אכילה לבעלים. והאופן הנכון והמתוקן הוא קרבן 'שלמים', כי באמת אין השם יתברך רוצה ש'נשחט' את העולם, אלא אדרבה, שיהיה עולם קיים ונגלה בתוכו כשהוא עדיין 'חי' את החיות הרוחנית שיש בו. ולכן, רוב קרבנות היחיד הם שלמים, וכשהביאו דמי מעשר שני לירושלים קנו מהם שלמים, וכל בהמה שנמצאת אבודה הקריבו אותה שלמים.

אלא שיש גם קרבן עולה וחטאת. והיינו שכשאדם מרגיש שהוא 'תפוס' כל כך בתוך הכיסוי וההסתרה של הגשמיות, ואינו יכול בכלל לגלות מתוכו את החיות הרוחנית – צריך לפעמים לעשות פעולה של 'שחיטה', ולהתנתק מהעולם הגשמי לגמרי, רק לעשות איזה פעולה של 'כליל להשם', וזה קרבן עולה.

כמו כן, כשאדם פגם חס ושלום, ואז נאחז בו יותר הקליפות וההסתרה, ובמצב כזה אינו יכול לאכול בקדושה – אזי מביא קרבן חטאת או אשם, ואז הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הכהן הוא כביכול 'האדם המתוקן' שיכול לאכול כראוי, ואז הבעלים שאינו יכול לאכול כראוי מסתכל בו ולומד ממנו איך צריכים לאכול. ואז, אחר הקרבת העולה והחטאת – יכולים לחזור ולהקריב שלמים, שהם המצב המתוקן.

שאור דבש, ומלח

אמנם יש שני דברים שאי אפשר להקריב על המזבח, והם דבש ושאור. דבש הוא 'דבר מתוק' – ודבר מתוק כל העולם נמשכים אחריו, אך אי אפשר לאכול ממנו הרבה, כי זה משביע ואם ממשיך לאכול הוא מקיא, כמו שכתוב 'דבש מצאת אכול דייך, פן תשבענו והקאתו'.

וזאת משום שהוא אור גבוה מאד שאי אפשר לגלות אותו בתוך העולם. ואלו שנמשכים אחריו – מתנתקים מהעולם, לטוב או למוטב. והשאור הוא להיפך, כי הוא תוקף הכיסוי הגשמי שאי אפשר לגלות אותו, ואין כאן מקום לבאר, ויתבאר בעניין חמץ ומצה בעז"ה.

לעומת זאת, המלח מוכרח להיות בכל קרבן. כי המלח יש בו תכונה מיוחדת – שאם אין נותנים אותו, אין טעם במאכל, ואם נותנים אותו יותר מדי, אי אפשר לאכול כלל. וגם יש בו תכונה שיכול 'לשמר' ולקיים דבר לאורך זמן. וכל זה מרמז על מדת היסוד (כמבואר בדברי הרמב"ן), שהוא הכח שמחבר ומאחד בין הכח הרוחני לבין המציאות הגשמית, כמו שכתוב על מדת היסוד 'כי כל בשמים ובארץ' – דאחיד בשמיא וארעא. ולכן צריך לתת אותו בכל קרבן.

ויקרא אל משה

ולכן דווקא בפרשה זו נאמר 'ויקרא' מלשון חיבה וקירוב, כי פרשה זו מגלה שכל 'דיבור' ו'אמירה' אינו רק ציווי מה לעשות, אלא הדרכה כיצד לקרב כל דבר שבעולם להשם יתברך, ואזי המצוה היא מלשון 'צוותא' וכמו שאומרים 'אשר קדשנו במצוותיו', מלשון 'הרי את מקודשת לי'.

והאל"ף היא זעירא, כי כדי להתקרב צריך בתחילה להקריב את עצמו, בבחינת עולה, ואז יכול לקרב את כל הדברים שבעולם להשם יתברך.

Podcast: Play in new window | Download

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 28

אתה מרגיש חלש לפעמים?

אם לא – תיאלץ להמתין לחיזוק הבא. אם כן – יש לי סוד לגלות לך.

***

בעולם יש יצורים 'חזקים' ויש יצורים 'חלשים'. יתוש הוא יצור חלש, ופיל הוא יצור חזק, זאת עובדה, ואף אחד לא מנסה להתווכח על זה או לשנות את זה.

זה לא אומר שהיצור החלש הוא 'פוחד' מהיצור החזק, לפעמים הוא דווקא יכול להתגבר עליו, וכמו שאמרו חז"ל 'אימת חלש על גיבור', אבל סוף סוף – הוא החלש, והוא הגיבור.

שונה מכולם הוא האדם. האדם מטבעו הוא יצור חלש, אולי החלש ביותר. לא רק בגוף, אלא גם ובעיקר בנפש. הנפש שלו כל כך רגישה וכל כך חלשה וחסרת אונים. והוא מתמודד כל הזמן עם מצבים של חולשה – זמניים או קבועים.

ולמרבה הפלא – הוא היחיד שמתבייש בזה, ומנסה להסתיר את החולשות שלו, ולהראות עצמו חזק, גיבור ומושלם. רוב בני אדם לא אוהבים להראות את החולשות שלהם, ולא אוהבים להיראות חלשים. [חוץ מאנשים שעושים מזה פרנסה, ומוכנים לשלם את המחיר של ה'בזיון'…]

***

החולשה מעמידה אותנו בעמדת 'נצרך'. ואדם לא אוהב להרגיש נצרך. אנו מתפללים 'ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם'. לא רוצים להיות מושא לרחמים, ולכן מעדיפים להיראות כמי שאינו זקוק לכך.

וזה נכון – כלפי כל העולם. אבל לא נכון – כלפי כתובת אחת. כשאנחנו עומדים לפני השם יתברך, אנחנו גם מנסים לעשות 'שרירים', ולהראות את עצמנו חזקים, חוץ מנקודה פה ונקודה שם. אבל חוץ מזה – הכל בסדר 'ברוך השם'.

וזה כל כך חבל, שאם זה לא היה עצוב זה היה מאד מצחיק. זה לא נעשה בכוונה, אלא מרוב ההרגל להראות את החלקים היפים שבנו, ולהסתיר את החולשות – אנו עושים את זה גם במקום הזה.

כמו הסיפור על בעל חוב ששאל את חברו מה לעשות עם הנושים הרבים, והלה יעץ לו שיעשה עצמו 'משוגע' וכך יעזבו אותו. הוא אכן עשה כך, וזה עבד מצוין. וגם כשהגיע אותו חבר בעצמו לגבות את חובו הוא השתמש בעצה הזאת, עד שהלה דפק לו על הראש, ואמר לו: הלו, לי אתה לא יכול לעשות הצגות, אני זה שנתתי לך את הרעיון…

***

החולשות לא נועדו כדי לברוח מהם, אלא כדי 'להישאר' שם, ולהביא אותם כמו שהם לפני השם יתברך, ולומר לו: אבא, אני חלש. זהו, זה הכל.

אתה יודע איזה 'גל של רחמים' אתה תרגיש במקום הזה? פתאום תרגיש איך שכל סדק וכל פינה שנמצאים בחולשה שלך – מתמלאים ברחמים, אהבה וחמלה, שמעולם לא חווית, ותגלה איך שהחולשה בעצמה היא הכלי הנהדר ביותר שקבלת מעודך.

נכון, לא צריך להראות את זה לאחרים, וגם לא צריך 'להתעסק' בזה כל היום. אבל פעם בשנה, כשמגיע פורים 'תפשוט את היד', בתנועה כזאת של 'זה מה שאני – חלש וחסר אונים', ואז תרגיש איך שהרחמים האין-סופיים 'שוטפים' אותך, ואתה תצא משם 'חזק' ו'אהוב' כפי שלא היית מימיך.

ואז, כשתתגעגע לכך – תעשה לך 'פורים קטן' פעם בשבוע, או פעם ביום, ותנצל כל חולשה שיש לך – כדי להפוך דרכה לחזק יותר, לא בצורה של מלחמה או בריחה, אלא בצורה של 'פשיטת יד', וכל הפושט יד, בלי חכמות ובלי פוזות, נותנים לו.

להלן סיכום השיעור בכתב ובסוף הפוסט יש קישור להורדה של השיעור המלא להאזנה, בנוסף ה 10-15 דקות האחרונה של השיעור להאזנה כוללות דיבורים על אדר ופורים

---

פרשת פקודי היא הסיום של סדר המשכן, ושל כל חומש שמות – והיא התכלית של כל סדר בריאת העולם, האבות הקדושים, יציאת מצרים וקבלת התורה (כמבואר בדברי הרמב"ן), שכל אלו נועדו להגיע למצב הזה של 'ושכנתי בתוכם'.

באופן פרטי, פרשת פקודי היא המשך לפרשת ויקהל, שמפרטת את סדר 'עשיית' המשכן; כשבפרשת ויקהל מפורט סדר עשיית המשכן וכליו, ובפרשת פקודי מפורט סדר עשיית בגדי הכהונה, וסדר הקמת המשכן למעשה.

אמנם הפתיחה לפרשה זו מתייחדת בפני עצמה, ובו מבואר מניין התרומות שהביאו בני ישראל, מזהב וכסף ונחושת. ויש להבין מה עניין ההקדמה הזאת, מפני מה היא נצרכת, ואיזה יסוד מתבאר בו שמשום כך היא משמשת כפתיחת הפרשה, והקדמה לסיום מעשה המשכן.

התמיהות שבפרשה

א. 'אלה פקודי המשכן משכן העדות', מדוע נכתב בכפל לשון 'משכן משכן'. ומהו 'משכן העדות' – על מה הוא משמש כעדות.

ב. 'עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן' – מה עניין עבודת הלווים לכאן, הרי עבודת הלווים היא פירוק המשכן והקמתו, ומה עניין עבודה זו לפקודי המשכן.

ג. מדוע הזכיר שוב 'ובצלאל בן אורי בן חור וגו' ואתו אהליאב וגו" – הרי כבר הזכיר זאת פעמיים, בפרשת כי תשא ובפרשת ויקהל. 

ביאור הפשט

א. כפל הלשון 'משכן משכן': בדברי רש"י מבואר שכפל הלשון מרמז שהמשכן הוא מלשון 'משכון', על שם שהוא 'מתמשכן' על עוונותיהם של ישראל, שכשחטאו נטל מהם כביכול הקב"ה 'משכון' ולקח מהם את בית המקדש. והוא תמוה, וכי מדוע יש להזכיר עניין זה של צער, בזמן השמחה של בניין המשכן.

ב. משכן העדות: בדברי רש"י מבואר שהוא עדות שהקב"ה כיפר להם על מעשה העגל. ובדברי הרמב"ן מבואר ש'העדות' הם הלוחות, וכל המשכן נבנה בשביל הלוחות, ולכן הוא נקרא 'משכן העדות'.

ובדברי אור החיים הקדוש מבואר שהמשכן הוא עדות על יושרו של משה. כי כל התרומות והנדבות הביאו אליו, והיה מקום לחשד ח"ו שלא נטל לעצמו, אך המשכן העיד עליו שהיה נקי כפיים, וזאת על ידי שלא היה מי שיכול להקימו אלא משה, ובוודאי אם היה ח"ו שמץ בידו לא היה באפשרי, ובזה התגלה נקיותו. והוא תמוה, וכי כל המשכן בא כדי לגלות 'נקיות כפיו' של משה.

ג. עבודת הלווים: בדברי רש"י מבואר כפשוטו שהולך על עבודת הפירוק וההקמה והמשא. והוא תמוה לכאורה. ובדברי הרמב"ן מבואר שאותם שהיו ממונים על הפירוק וההקמה, היו גם ממונים על עשייתו והכנתו. ולכך הם השתתפו ב'פקודי המשכן', למנות את התרומות ולמסור אותם לעוסקים במלאכת הקודש.

ד. בצלאל ואהליאב: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, בהמשך לכך שהמשכן הוא עדות על נקיותו של משה. שהיה מקום לחשוב שמא רק משה היה יכול להקים כי היה לו 'כוחות' שלא היו לאחרים, ולכן המשיך הכתוב 'עבודת הלווים', שהם הקימו בכל פעם את המשכן, ואם כן היה להם הכח הזה. ואם תאמר שמשה היה לו 'חכמה' מיוחדת, הרי בצלאל ואהליאב היה להם חכמה לעשות את כל כלי המשכן. ובהכרח שלא משום 'גבורה' מיוחדת או 'חכמה' מיוחדת שהיה למשה, אלא קדושתו ונקיות כפיו.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המובא בליקוטי מוהר"ן (סימן ע), וכדלהלן:

בדברי חז"ל מבואר באופן נוסף עניין ה'משכון' שהזכיר רש"י. ומבואר שם שאין זה 'משכון' שאנחנו כביכול נותנים להקב"ה, אלא להיפך – 'משכון' שהוא נותן לנו, ומבטיח שלעולם יהיה משכנו בינינו, גם בעת חורבנו של בית המקדש.

וביאור העניין התבאר בהרחבה בפרשת תרומה, שלכתחילה היה צריך להיות רק 'בית המקדש' שהוא דבר קבוע, אמנם אחר חטא העגל, פעל משה שגם כשאין 'בית המקדש' יהיה משכן, כלומר שיהיה אפשר להמשיך כל קדושת הבית המקדש לתוך 'משכן' ארעי, ולכל מקום שהוא הולך. ובזה נכלל, שגם כשאין בכלל בית המקדש ולא משכן, גם כן יהיה שכינתו בינינו. הכיצד?

משכן – כח המושך

הלשון 'משכן' הוא לשון משיכה, כמו שכתוב 'משכני אחריך נרוצה'. והנה, כל העולם עומד על 'כח המשיכה', שרק על ידו יכולים לעמוד על הארץ ולא ליפול או לעמוד באויר. אמנם כנגד 'כח המושך' יש 'כח המכריח' שיכול לנתק דבר מכח המשיכה ולהרים אותו באויר, אמנם אינו 'מבטל' בזה כח המשיכה אלא רק 'מכריח' את אותו הדבר נגד כח המשיכה, עד שיפסיק 'להכריח' אותו, ובאותו רגע יחזור מיד לכח המושך.

וכמו כן, פעל משה רבינו שיהיה ברוחניות. והיינו, שיש 'כח המושך' רוחני, שמושך כל העולם להשם יתברך, אל התורה ואל הקדושה. ועל ידי כך, האדם מעצם טבעו צריך להיות נמשך אל האמונה ואל האמת. אלא שיש כנגד כח המושך הרוחני גם 'כח המכריח', דהיינו: א. הגוף – שמכריח את האדם לכל מיני צרכים גשמיים, ומרחיק אותו מכח המושך של הנשמה. ב. היצר הרע – שמכריח את האדם לעשות רע, ולהימנע מעשיית הטוב, ומרחיק אותו מכח המושך של התורה. ג. בני אדם – שמבלבלים את האדם בדעות כוזבות, ומפתים אותו להתרחק מן האמת.

ויש בזה חיזוק גדול. כי בפשטות נראה שצריך להתייגע בשתי חלקים: הן להסיר מעצמו הרע, והן לבנות בתוכו הטוב. אמנם לפי האמור אינו כן, אלא השייכות אל הקדושה כבר קיימת בו מעצם טבעו, ואינו צריך אלא להסיר את המונעים ו'מכריחים' אותו כנגד הקדושה. וכמבואר בספרים (קובץ מאמרים לר' אלחנן ווסרמן, ועוד הרבה) ששואלים כיצד ניתן לצוות על האמונה ועל האהבה, ומבארים שמעצם טבע הבריאה והאדם – יש בו אמונה ואהבת ה', אלא שיש על זה כיסויים, ואינו נצרך אלא להסירם.

כח המושך – וכח המכריח

והנה בפשטות נראה ש'כח המושך' הוא כח חיובי, ו'כח המכריח' הוא כח שלילי. ואם כן לכאורה צריך לשבור ולהתרחק מ'כח המכריח', ולדבוק רק ב'כח המושך'. אמנם, יסוד בידנו שאין שום דבר שנברא לבטלה, וכל כח שיש בעולם נברא כדי להשתמש עמו, ואם כן, בהכרח שיש גם צורך ב'כח המכריח'.

וביאור העניין, מבואר בליקוטי הלכות, על פי דוגמא משעון שבנוי על ידי 'קפיצים', באופן שיש קפיץ אחד שסגור ומנסה בכל כוחו להיפתח, ויש קפיץ אחר שאינו מניח לו. נמצא שיש כאן 'כח המושך' מחד, והיינו מה שהקפיץ רוצה להיפתח, ויש 'כח המכריח' שהוא הקפיץ השני שאינו מניח לו. והנה אם היה רק 'כח המושך' והיה נפתח לגמרי, או ש'כח המכריח' לא היה מניח לו בכלל להיפתח כלום – לא היה נעשה כלום, אבל על ידי שיש את שניהם, ו'כח המכריח' אמנם אינו מניח לו אבל הוא מצליח לנצח אותו מעט – על ידי זה נעשה שעון. וכך יכולים לעשות כל מיני מכונות שבעולם.

וכך גם באדם. אילו היה בו רק 'כח המושך', והיה נמשך לגמרי אל הקדושה – לא היה יכול לעשות עם זה כלום, ולא היה מחזיק מעמד. וכן, אילו לא היה אפשר לנצח כלל את 'כח המכריח' – לא היה אפשר להתקרב בכלל אל הקדושה. אבל על ידי שניהם יחד; דהיינו, שכח המושך מושך אותו בכל הכח אל הקדושה, וכח המכריח אינו מניח לו אבל הוא יכול לנצחו מעט – על ידי כך יכול 'לבנות' בניין של קדושה, אבן אחר אבן, עד שנעשה מחובר באמת אל הקדושה, אור בתוך כלי.

ולכן, המשכן היה מצד אחד אור גבוה מאד של השראת השכינה, ומצד שני היה צריך להיות בנוי באופן מדויק של מספר הקרשים והיריעות, והאורך והרוחב, וכל פרט ופרט, ואם היה חסר אחד מהם – לא היה משכן, כי רק על ידי הצמצומים האלו שהם 'כח המכריח' יש אפשרות לבנות בניין של קדושה כאן בזה העולם.

כח המצמיח

והנה, העפר שהוא 'כח המושך' הוא גם כח המצמיח. וכך גם כל מקום של קדושה שיש בו 'כח המושך' – המשכן, והתורה, והצדיק – יש בהם כח להצמיח. והיינו, כפי הכוחות והממון שאדם משקיע בהתקרבות אל הקדושה, הכוחות הללו מתרבים ומצמיחים לו פירות.

ולכן, כל הנדבות של המשכן היו צריכים לבוא אל משה, כי רק הוא יכול לעשות את המשכן שיהיה כח המושך, ושיצמיח פירות. והמשכן בעצמו הוא עדות על משה, שכל מה שמגיע אליו מחזק את כח המשיכה, ומצמיח פירות.

וזהו ביאור הפסוק: 'אלה פקודי המשכן', היינו מניין התרומות והנדבות שהביאו למשה שעל ידם נעשה כח המשיכה וכח הצמיחה. 'המשכן משכן' היינו שפעל אצל הקב"ה שיהיה אצלנו 'משכון' שלעולם יהיה 'כח המושך' של הקדושה בעולם, 'משכן העדות' היינו שכח המושך שיש במשכן הוא העדות על משה שיש לו את הכח הזה, וממילא שיש בידנו לעולם את הכח הזה.

'עבודת הלווים' מרמז על 'כח המכריח'. כי הכהן הוא צד ימין, ומרמז על 'כח המושך' של הקדושה, ולכן הוא זה שעושה את עבודת המשכן – הקרבנות והכפרה. והלוי הוא צד השמאל, ומרמז על 'כח המכריח'. אמנם הוא זה שמשמש את הכהנים, ואת המשכן, והוא זה שמנגן בעת הקרבת הקרבנות ועל ידי זה נעשה שלימות הקרבן והכפרה. כי רק על ידי שניהם כאחד – כח המושך (הכהן) וכח המכריח (הלוי) נעשה בניין המשכן והקדושה.

ולכן נכתב שוב 'בצלאל ואהליאב', שמרמזים על שתי דרגות. בצלאל היה מחשובי המשפחות שבישראל, שמרמזים על 'כח המושך' כי הם קרובים מטבעם אל הקדושה, ואהליאב היה משבט דן דהיינו מהמשפחות הפחותות, שמרמזים על 'כח המכריח' כי הם רחוקים מהקדושה – ודווקא על ידי שניהם נעשה בניין המשכן.

* * *

וכל זה נכתב בסיום מעשה המשכן, ובסיום חומש שמות – ללמד שזהו דרך הקדושה, ורק כך ניתן לבנות משכן, ולהביא את התכלית שבשבילו היה בריאת העולם ויציאת מצרים וקבלת התורה. דהיינו על ידי שנמשכים אל הקדושה מצד אחד, אבל יש גם כח המכריח, ובכל פעם עושים מעט, ועוד מעט, ורק כך זוכים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

חזק חזק ונתחזק

Podcast: Play in new window | Download

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 27

סליחה על השאלה – יש לך חסרונות?

אני משער שכן, ואם לא – אבקש את סליחתך…

***

אדם מעצם מציאותו הוא 'חסר'; חסר לו אוכל, חסר לו בגדים, חסר לו דירה, חסר לו משפחה, חסר לו חברה, ועוד הרבה צרכים גופניים, וכל זה עוד קודם הצרכים הנפשיים – שכוללים רשימה חשובה בפני עצמה.

והחסרונות הללו אינם מציאות 'חד פעמית', אלא מציאות חיים יומיומית, שמלווה אותנו כל החיים. כל יום מחדש – נפתח עם 'חסר' אחד גדול, שצריכים לעבוד במשך היום למלאותו, לפעמים בהצלחה ולפעמים לא כל כך.

ואחרי כל זה – מתחיל ה'חסר' האמתי, והם החסרונות הרוחניים של האדם, ואין אדם שאין לו חסרונות. אף אחד לא נולד צדיק ולא מושלם, וכל אחד מתמודד עם חסרונות – במידות, בדרך ארץ, ביראת שמים, באמונה, ושאר דברים – בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

***

השאלה איך להתייחס לכך.

אפשר להתייחס לכך כמשהו לא נעים, ולנסות להתכחש לזה בכל הכח, ולהסתיר את זה. וכך, בכל מקום או הזדמנות שנתקלים באיזה חסרון – מיד לסובב את הפנים, ולומר: לא, לא, הכל בסדר, נמשיך הלאה. לא יהיה כלום כי לא היה כלום.

אפשר להתייחס לכך 'בדיעבד' ומתוך השלמה. זה מה יש, מה לעשות. ננסה להסתדר עם זה ולחיות עם זה 'בשלום'. מה שיש יש ומה שאין אין. מה שנצליח למרות זאת – מה טוב, ומה שלא, מה אפשר לעשות.

ואפשר להתייחס לכך 'לכתחילה'. לא, לא להיות מזוכיסט שאוהב להרגיש דפוק ומסכן, ולחפש את תשומת הלב דווקא מצד החסרון. אלא להבין שהחסרון הוא התפקיד, והוא האתגר בשבילו נשלחנו לעולם. פלוני יש לו תפקיד 'אלף' ולכן יש לו את החסרונות ששייכים לנושא 'אלף', ואלמוני יש לו תפקיד 'גימל' ולכן יש לו את החסרונות ששייכים לנושא 'גימל'.

***

החסרונות הם המצפן המצוין והמדויק ביותר היכן נמצא התפקיד שלך. תחפש מה הם החלקים הכי חלשים שבך, והחסרונות הכי בולטים – ותדע ששם המקום שלך, המקום המיוחד ביותר והמדויק ביותר שאין לאף אחד בעולם, רק לך. שם תתמודד, על זה תתפלל, על זה תתעקש, ושם תמצא את האושר שלך, לא בשום מקום אחר.

את האבדה מחפשים במקום בו היא 'נאבדה', ולא מתחת הפנס ששם יש אור… את התפקיד שלך אל תחפש במקומות הטובים, המוצלחים והמלאים שלך, אלא דווקא במקומות ששם 'נאבד' משהו. וכל יום מחדש, תחפש את החסרונות שיש לך באותו יום, ושם תתמקד. רק שם תוכל לעשות את ה'יומית'.

"אלה פקודי המשכן". 'פקודי' הוא לשון 'חסרון' ולשון 'תפקיד' גם יחד. כי אכן, במקום שזיהית חסרון – זיהית את תפקידך. בהצלחה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 26

אתה אוהב חדשות?

אין ספק שכן. הנפש שלך צמאה לחדשות.

ולכן, או שאתה אכן קורא ושומע חדשות, או שאתה 'מתגבר' על עצמך ולא קורא, ואשריך. או שאתה מבין שמה שנקרא 'חדשות' הם לא באמת חדשות, ואתה מחפש את ה'חדשות' האמיתיים…

***

החיים מתרחשים בהווה, לא בעבר ולא בעתיד.

העבר כבר לא מעניין, רק עד כמה שהוא אקטואלי לעכשיו. העתיד מעניין רק משום שהוא מדבר על איזה 'הוה' שעומד להיות, אך הוא מעניין ברמה מוגבלת בלבד כי אי אפשר באמת לצפות אותו. מה שמעניין באמת הוא רק ההוה.

הנפש צמאה ל'חיים', ולכן היא מחפשת כל הזמן משהו חדש, כי מה שלא חדש – ממילא לא חי. הרגע הקודם כבר מת, והרגע הבא עדיין לא נולד, ורק הרגע העכשווי הוא זה ש'חי'. ולכן, עיתונים מלפני שנה הם הדבר הכי משעמם, ואף אחד לא טורח אפילו להרים אותם מהרצפה, כי דבר 'מת' לא מעניין. עיתונים שחוזים את העתיד הרחוק, גם לא כל כך מעניינים, מה שמעניין הוא העיתון של היום, הוא ולא אחר.

כד להרגיש את הרגע העכשווי, מחפשים לשמוע דברים חדשים; מאורע חדש, התפתחות דרמטית, או סיפורים ותמונות חדשים שמעולם לא ראו ושמעו. ואפילו העיתונים כבר לא כך מעניינים, כי הם בסך הכל מדברים על אתמול, ומה שמעניין הוא היום ועכשיו. ולכן, העולם מחפש להשתכלל ולספק דרכים לדעת מה שקורה עכשיו ממש בכל העולם, חדשות און-ליין.

***

מאחורי כל זה – מסתתרת מערכת פנימית יותר.

האמת היא, שהעולם מתחדש בכל רגע, וגם החיים של האדם. העולם של היום הוא לא העולם של אתמול, והאדם של הרגע הזה הוא לא האדם של הרגע הקודם. ולכן, ניתן לראות 'חדשות' כל הזמן ובלי שום מאמץ; כי אותו עולם ואותם אנשים שראית אתמול ולפני רגע, הם כעת חדשים לגמרי.

הנפקא מינה העיקרית מכך היא – שניתן 'לחוות' את החיים בכל רגע בצורה מחודשת. גם אם העולם של היום הקודם לא 'התאים' לך, ואת התמונה שלך מהשעה הקודמת לא היית רוצה לתלות בסלון – יש לך עולם חדש, והזדמנות חדשה לחיים חדשים, שיספקו לך תמונה יותר מוצלחת.

והנפש מרגישה בזה, ומחפשת את ה'חדש'. אלא שאנחנו לוקחים את הצימאון הזה למשהו 'חדש', ומתרגמים את זה ל'חדשות'. ולכן אנחנו מחפשים נואשות אחר חדשות, מכל סוג שהוא – יכול להיות אפילו מיפן או וינצואלה, או מהחלל שאחרי המאדים, העיקר 'חדשות'.

***

אבל מה לעשות שזה לא מספק. קוראים וקוראים, וכשנגמרו כל החדשות, מתחילים לקרוא את ה'פרשנויות' ואת הנבואות העתידיות, וכשגם זה נגמר, קוראים את הטורים 'הרציניים' והמשעממים גם יחד, וכשגם זה נגמר, קוראים על המזג אויר ועל השער של השטרלינג. ואחר כל זה – נשארים צמאים ומותשים.

כי הנפש צמאה לחדשות אמיתיות, חדשות שיש להם השלכה ישירה על החיים ה'חדשים' שלך! ואת זה לא ניתן למצוא בחוץ, אלא בפנים; לראות שוב את העולם הכביכול מוכר וישן – במבט חדש. ולהסתכל על עצמך, העייף הזקן והישן – בעיניים חדשות, ולאפשר לעצמך דברים חדשים, חוויות חדשות, וחיים חדשים – שמעולם לא היו לך.

ואז תרגיש באמת מה זה 'חדשות'. חדשות שאי אפשר לכתוב בשום עיתון, רק עמוק בלב פנימה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 25

אתה אוהב נסיעות או דרכים?

יש נסיעות של טיול – שאותם אתה בטח אוהב, אבל שאר הנסיעות והטלטולים, ואפילו הדרכים הפשוטות, בפרט במזג אויר חורפי – אתה מן הסתם לא כל כך אוהב.

***

כל אדם אוהב את הבית. אם זה בית שלו – מה טוב, שם הוא מרגיש ממש 'בבית'… אבל גם אם לא – לפחות להיות בתוך איזה בית, בית כנסת, בית מדרש, או בית פרטי של מישהו. כשנמצאים בבית – מרגישים 'מוגן', מסתכלים על כל מה שקורה בחוץ, ומרגישים שזה 'לא שייך' אלי.

אף אחד לא אוהב להיות בחוץ. לא לגור שם, ולא לשוטט שם, ואפילו לא לשהות שם. ה'חוץ' הוא מקום בו אדם מרגיש מפוזר ולא 'על המקום', מה עוד שכל המרעין בישין וכל הבעיות – בגשמיות וברוחניות – נמצאות 'בחוץ'. בחוץ יש רוחות וגשמים, בחוץ יש דברים מפחידים, ובחוץ יש נסיונות.

מי מדבר על נסיעות. נסיעה היא חוויה עבור ילדים, אבל ממש לא עבור מבוגרים. נסיעה היא גלות, טלטול ממקום למקום, והרגשה לא נוחה והפוך ממנוחה. גם אנשים רגועים ומיושבים – מתקשים לשמור על רוגע ויישוב הדעת בנסיעות, והיו צדיקים שאמרו שעל כל יום הם יכולים לתת דין וחשבון – חוץ מיום של נסיעה…

***

אבל השם יתברך טבע בטבע העולם שאדם מוכרח לצאת. רק תינוק או אדם סיעודי – שוהה רוב או כל הזמן בבית, אדם בריא ונורמלי – צריך לצאת, והרבה; אם זה לבית כנסת להתפלל, לבית מדרש ללמוד, לעסוק בפרנסה, לקנות דברים ולסדר עניינים. ומטבע הדברים הוא מבלה הרבה בחוץ.

ולא רק יציאות, אלא גם נסיעות. מטבע הדברים אדם נדרש מפעם לפעם – מי פחות ומי יותר – לעשות דרכים ארוכות יותר, ולצאת לנסיעה. בזמנים עברו הנסיעה הייתה רק אחת לתקופה אבל נסיעה ארוכה מאד, כיום הנסיעות התקצרו מאד אבל נעשו הרבה יותר תדירות. בקיצור, אי אפשר להתחמק מנסיעות.

כנראה שיש לכך מטרה, ויש משהו שמרוויחים דווקא מהיציאה ו/או הנסיעה – ואי אפשר להרוויח אותו בבית.

***

הרעיון הוא פשוט; כשם שאת הכסף והפרנסה, וכן את המוצרים להם אתה זקוק – צריך להכניס מבחוץ אל הבית, כך יש הרבה חלקים בנפש שלך שנמצאים בחוץ, וכדי לזכות בהם אתה צריך להכניס אותם מבחוץ פנימה.

היציאה החוצה מזמינה נסיונות מיוחדים, בפרט בשלשה דברים: אמונה, קדושה, ומדות. בבית יותר קל להאמין, יותר קל להיות שמור, ויותר קל להתנהג יפה, בחוץ זה לא כזה קל. אבל דווקא משום כך – יש לך אפשרות להעשיר את הנפש שלך ביותר אמונה, יותר קדושה, ויותר מידות טובות. דווקא הצורך להילחם בזה – ולא משנה כמה הצלחת – מקנה לך עוד כוחות חדשים שלא היו לך.

ובקיצור: הנסיעה איננה 'יציאה' מרשותך, אלא 'הכנסה' חדשה לתוך רשותך. בתנאי אחד – שתכיר שזה כך, ותסתכל על זה בעיניים שכאלו. זה יתן לך כוחות אחרים להתמודד, יעניק לך הרגשה אחרת, ויחזיר אותך הביתה אדם אחר, טוב יותר מאשר קודם.

פרשת ויקהל וכן פרשת פקודי – הם הסיום של סדר המשכן ושל חומש שמות, ובאופן כללי הם 'חזרה' על פרשת תרומה ופרשת תצוה, כמעט מילה במילה, אך בוודאי יש בהם יסודות חדשים ולימודים נחוצים, שהרי אין אות בתורה לחינם וכל שכן פרשה שלמה, ובפנימיות התורה (בפרט בזוהר הקדוש) יש אריכות נפלאה דווקא בפרשיות אלו.

לגופו של דבר, מדוע האריכה התורה כל כך בסיפור פרטי המשכן כמה וכמה פעמים [בסך הכל חמשה פעמים; פעמיים כל הסדר לפרטי פרטים – בפרשת תרומה ותצוה, ובפרשת ויקהל ופקודי, ועוד שלשה פעמים כל הסדר בכלל – בפרשת כי תשא, ובתחילת פרשת ויקהל, ובסיום פרשת פקודי] – כבר עמדו בזה המפרשים, ובחלקם (בדברי הרמב"ן) טרחו לבאר כל אחד ואחד מהם למה נאמר, אך עיקר הטעם לכך (גם במסקנת דברי הרמב"ן) הוא מחמת חביבות העניין, וכמו שאמרו על מעשה אליעזר עבד אברהם 'יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים', ולכך נכפלו הדברים שוב ושוב מחמת גודל החביבות.

בפרשה זו יש לימוד חשוב, שמבאר יסוד נצרך בכל מעשה המשכן מהותו ותכליתו, ונלמד מהמבואר בתחילת הפרשה, יחד עם המבואר בפרשיות הקודמות, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. 'ששת ימים תעשה מלאכה' – מפני מה נאמר עניין שבת בפרשה זו שעוסקת במלאכת המשכן. ובדברי רש"י מבואר שבא ללמד שאין עבודת המשכן דוחה שבת, וכן פירש בפרשת כי תשא, וצריך ביאור מפני מה היינו סבורים לומר שתדחה שבת. ועוד יותר תמוה מפני מה נאמר עניין זה לכל קהל ישראל, ולא נאמר בפרטיות לעוסקי המלאכה – שלהם זה נוגע.

ב. בפרשת תרומה (שהיא הציווי) נאמר תחילה סדר הכלים ואחר כך סדר המשכן, ובפרשת ויקהל (שהיא העשייה) נאמר תחילה סדר המשכן ואחר כך סדר הכלים, וצריך ביאור החילוק ביניהם.

ובדברי המדרש מבואר שמשה רבינו ציווה לבצלאל כפי המובא בפרשת תרומה – לעשות הכלים ואחר כך המשכן, ובצלאל אמר לו 'כלים שאעשה, להיכן אכניסם', ענה לו משה 'שמא בצל א-ל היית, שכך אמר לי הקב"ה לעשות משכן ואחר כך כלים'. והוא תמוה וכי משה רבינו שכח דברי ה', ועוד יותר קשה שהרי באמת בציווי השם יתברך הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, כפי שאמר משה ולא כפי שאמר בצלאל.

ג. בעניין הארון נאמר לשון אחר ממה שנאמר בשאר הכלים; בפרשת תרומה נאמר 'ועשית' [בלשון יחיד] ולא כשאר הכלים שנאמר בהם 'ועשו' [בלשון רבים]. ובפרשת ויקהל נאמר 'ויעש בצלאל' ולא כשאר הכלים שנאמר בהם 'ויעש' – ומתוך כך נראה שיש עניין מיוחד דווקא בארון שיהיה נעשה על ידי אחד מיוחד בדווקא.

ביאור הפשט

א. עניין השבת נאמר כמה פעמים בסמוך למלאכת המשכן, ובדברי רש"י מבואר שבא ללמד שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, אמנם הרמב"ן והאור החיים הקדוש תמהים על כך, מפני מה צריך לומר זאת ומאיזה טעם יש לחשוב שידחה שבת, וביארו הפסוקים בדרך אחר, אך לא ביארו טעם הסמיכות למלאכת המשכן.

ב. בעניין הסדר, מבואר באור החיים הקדוש שמשה רבינו בעצמו הסתפק בדברי השם יתברך. כי בתחילה הראה לו השם יתברך מראה המשכן וכליו, כמו שכתוב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו', ושם הקדים המשכן לכליו, ואחר כך כשפירט לו הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, ולא ידע משה אם כוונת השי"ת להקדים המשכן כפי שהיה בתחילה או להקדים הכלים כפי שפירט לו לבסוף, ולכן אמר זאת לבצלאל לפי הסדר שנאמר לו, וכששאל אותו בצלאל על כך – הבין שבאמת כוונת הקב"ה היה להקדים המשכן ואחר כך הכלים, ועל זה אמר לו 'שמא בצל א-ל היית'. ולא ששכח ח"ו.

אמנם עדיין צריך להבין, מפני מה נתגלה הדבר על ידי בצלאל, ומפני מה לא חשב משה בעצמו על הסברא שאמר לו בצלאל 'להיכן אכניס את הכלים'. ונראה מכך שדווקא בצלאל היה יכול לגלות זאת.

ג. לגבי הארון, מבואר בדברי רש"י שמחמת שהתאמץ בזה ביותר נקרא על שמו, ובדברי המפרשים מבואר שמחמת קדושת הארון נאמר בדווקא בלשון 'ועשית' כביכול משה בעצמו צריך לעשותו, ומחמת כן התאמץ בצלאל במיוחד לעשותו, יותר משאר הכלים.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן (סימן סא), ובליקוטי הלכות (תפילין, הלכה ו) ועוד.

אותיות שמים וארץ

בדברי חז"ל מבואר 'יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ', ובדברי הזוהר הקדוש מבואר שסדר המשכן היה מכוון לסדר מעשה בראשית [-'עובדא דמשכנא כעובדא דמעשה בראשית'], כלומר שהמשכן היה דוגמא ו'תמצית' של כל מעשה בראשית.

והנה על מעשה בראשית נאמר 'כולם בחכמה עשית', כלומר שבכל דבר שבעולם יש בו 'חכמה' וטעם מדוע הוא נברא ולאיזה מטרה ותכלית. ועל פי החכמה הזאת אפשר להבין מדוע הדבר הזה נראה בתמונה הזאת, ויש בו את הכוחות הללו – הן באופן כללי; דומם, צומח, חי ומדבר. והן באופן פרטי; כל רבבות רבבות פרטי הדומם צומח חי ומדבר, שכל אחד מהם כולל אין מספר של פרטים, ובכל פרט מהם יש הרבה מאד פרטים שיש להבין ולהתבונן בהם.

וכל זה לא נברא רק פעם אחת, אלא נברא ומתחדש בכל יום מחדש, כמו שאנו אומרים 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', וכמבואר בדברי האריז"ל שבכל יום יש 'חכמה' אחרת בכל פרטי הבריאה, מה שלא היה מעולם, וכמבואר בשיחות הר"ן שאין הקב"ה בורא דבר אחד שתי פעמים, ומעולם לא היה פעמיים אותו דבר [ואפילו מה שיש גלגולים, אינו ממש אותו דבר כמו שהיה בפעם הראשון, אלא 'נפש' של אחד עם 'רוח' של השני ו'נשמה' של השלישי].

וכל זה אינו רק ל'ידיעה' בעלמא, אלא זהו תמצית תפקידו של יהודי בעולם – להכיר את השם יתברך, על ידי כל הבריאה שברא, וכל הפרטים שבו, כאשר מכל פרט ומכל דבר אפשר 'להכיר' אותו בעוד דרך ובעוד אופן ובעוד סוג של הכרה. ולא רק פרטי הבריאה, אלא כל המאורעות שיש בעולם – יש בהם חכמה ושכל; יש מהם שמלמדים על ה'חסד' של השם יתברך, ויש מהם שמלמדים על ה'גבורה' שלו, וכן שאר המידות, וצריך להתבונן בכל מה שקורה – הן בכלל העולם, והן מה שקורה עם כל אדם בעצמו – להכיר על ידי זה את השם יתברך.

שכל פרטי ושכל כללי

והנה ה'חכמה' הזאת נחלקת לשני מיני שכל; שכל פרטי ושכל כללי. השכל הפרטי הוא להתבונן בכל פרט ופרט שיש בבריאה, ובכל מאורע ומאורע – ולהבין מה מהותו ומה תכליתו, ואיך אפשר להכיר על ידו באופן פרטי את השם יתברך. אבל כל זה תלוי בשכל הכללי, דהיינו להבין תחילה מה המטרה הכללית של כל בריאת העולם, ומה תפקידו הכללי של האדם בעולם. ורק אחר שמבינים את השכל הכללי – יכולים להכירו בדרך פרט על ידי השכל הפרטי שבכל דבר ובכל מאורע.

וכל זה היה במשכן. המשכן היה 'תמצית' של כל מעשה בראשית, ובו היה אפשר להכיר את כל החכמה הנפלאה שיש בכל פרטי העולם ובכל המאורעות – על ידי שעושי המלאכה כיוונו באופן מדויק להכניס ולצמצם את כל ה'אותיות' שנבראו בהם שמים וארץ, לתוך פרטי המשכן וכליו. ועל זה נאמר 'ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה' – שמרמז על ארבע חלקי ה'מוחין'; חכמה, בינה, ודעת. [והדעת נחלק לשניים: חסדים וגבורות, ולכן נאמר 'ובדעת, ובכל מלאכה'].

אמנם המשכן בעצמו נחלק לשתיים – לשכל פרטי ולשכל כללי, ולכן הוא נחלק ל'קודש' ול'קודש קדשים'. כי החכמה נקרא 'קודש' (כמבואר בזוה"ק כמה פעמים), והוא מתגלה על ידי כל הכלים הקדושים שהיו ב'קודש' – המנורה, השולחן, המזבחות, וכן הקרשים והבריחים ושאר הפרטים הקדושים שהיו בהיכל ובחצר. אמנם על החכמה נאמר 'והחכמה מאין תמצא', כלומר, שהחכמה נמשכת מן ה'אין' שהוא הכתר, והוא 'קודש קדשים', שמרמז על השכל הכולל.

ולכן, בקודש הקדשים היה ה'אבן שתיה' שנקרא כך על שם שממנו הושתת העולם. דהיינו שכל הפרטים שיש בעולם, נמשכים והולכים מאותו מקום, והיינו אפילו בגשמיות – כל הכוחות שיש בעולם נמשכים ממקום המקדש, על ידי גידים דקים שמתחילים משם ומתפשטים לכל העולם, ושלמה המלך שידע זאת היה יכול להצמיח שם כל סוגי האילנות והפירות, אפילו כאלו שאינם גדלים בארץ ישראל אלא בארצות רחוקות, כי ידע היכן הגיד שלהם שנמשך מקודש הקדשים אל אותו המדינה. וכל זה מחמת שברוחניות מתגלה שם השכל הכללי, שהוא השורש של כל השכליים הפרטיים.

משה ובצלאל

והנה משה רבינו שהוא כלל נשמות ישראל, הוא 'השכל הכולל', והתלמידים הם 'השכל הפרטי'. ולכן משה רבינו הזכיר תחילה את הארון, שנמצא בקודש הקדשים והוא 'למעלה מן המקום', כי הוא רומז על השכל הכולל שהוא האבן שתיה. אמנם בצלאל שהוא התלמיד הבין שאת השכל הכולל אי אפשר להשיג אלא על ידי השכלים הפרטיים, ולכן הבין שצריך תחילה לבנות את המשכן עם כל הפרטים, ואז אפשר להכניס לתוכו את הארון.

וכשרצה משה רבינו לצוות על מלאכת המשכן, היה נצרך להקהיל את כל עם ישראל, כיון שכל אחד מישראל הוא 'שכל פרטי' והוא כנגד אות אחת בתורה, ואם חסר שכל פרטי אחד – אי אפשר לגלות את השכל הכללי, ולכן הקהיל את כולם ואז היה יכול לגלות על ציווי המשכן – הן על השכל הכללי והן על השכל הפרטי.

והנה לכאורה מחמת קדושת המשכן מן הראוי שידחה שבת, כי השבת מגלה שהשם יתברך מחדש מעשה בראשית, וכל הל"ט מלאכות שנעשות בימות החול – הכל נעשה בהשגחה עליונה על פי האותיות של מעשה בראשית, וכלשון הכתוב 'ששת ימים תעשה מלאכה', כאילו נעשית מאליה. וכל הגילוי הזה נמצא במשכן, שמגלה אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ואם כן המשכן והשבת מביאים לאותו תכלית.

אלא, שהשבת היא השכל הכולל, ובלעדי השבת אין כח למשכן לגלות את השכל הפרטי שבכל דבר, ולכן אין המשכן דוחה שבת, כי צריך תחילה לגלות את השכל הכולל, ורק אז יכולים לבנות את המשכן ולגלות מתוכו שכל הל"ט מלאכות הפרטיים הם אותיות של מעשה בראשית. ולכן דווקא כשהקהיל את כל העדה היה יכול לגלות זאת.

ואמנם הארון הוא גם כן שכל הכולל, אך אינו שייך לכל אחד אלא רק משה רבינו ותלמידו בצלאל יכולים לעשותו. ובאמת קדושת הצדיק הוא כמו קדושת שבת, וכמו שאמרו חז"ל 'תלמיד חכם בחינת שבת', ואמרו בזוהר 'אנת הוא שבת דכולהו יומי'. ונמצא שבעולם שנה ונפש יש שכל הכולל; השבת – בבחינת שנה, הארון – בבחינת מקום, והצדיק – בבחינת נפש, וצריך את שלשתם.

Podcast: Play in new window | Download

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 24

עוף או שניצל? לא משנה הסדר.

לכתחילה או בדיעבד? ייתכן שגם לא משנה הסדר, משנה רק התוצאה!

***

לכל אחד יש רשימת 'העדפות', והוא ישמח מאד אם החיים שלו יתנהלו על פיהם. רשימת ה'העדפות' כוללת הרבה דברים טובים – גשמיים ורוחניים – בריאות כמובן, שלום בית, ילדים טובים, פרנסה בריווח, הצלחה בלימוד, טעם בתפילה, שמחה ביהדות, קשר טוב עם אנשים, והרשימה עוד ארוכה.

אם היינו יכולים לדאוג לכך, שהכל יתנהל לפי ה'העדפות' הללו, באופן ה'לכתחילה' שבהם – מן הסתם היינו עושים זאת. הבעיה היא שאין לנו אפשרות לדאוג לכך, ורק הקופות השונות מעיזות להבטיח כזה מגוון של ישועות ולכל אחד בכל מצב, בבחינת 'הבטחתי, ולא הבטחתי לקיים'.

במציאות של החיים – זה לא עובד כך, ואנו פוגשים הרבה מאד 'בדיעבד', ובדיעבד – אנו משלימים גם עם ה'בדיעבד', וממשיכים לחלום על ה'לכתחילה', אולי יום אחד הוא יגיע. קשה להאמין שיש הזדמנויות שמסתתרות דווקא ב'בדיעבד'.

***

אך מסתבר, שאם יש כל כך הרבה 'בדיעבד' – יש לזה מטרה, ואם נסכים לפשפש במצב הזה – נגלה אולי אוצרות, שלא נוכל למצוא בתחנות של ה'לכתחילה'.

'מדות הרחמים' לדוגמא. אם היינו מחפשים אותם בכוחות עצמנו – היינו מנחשים שהם מופיעים בפרשת 'בא' 'בשלח' או 'יתרו', ובתרגום לזמני השנה – בפסח, שביעי של פסח, שבועות, או אולי חנוכה ופורים, משהו בסגנון.

אך למרבה הפלא, הם מופיעים רק בפרשת העגל ובפרשת המרגלים. ובזמני השנה – בסליחות, בתעניות, ובתחנון. הדוגמאות הקלאסיות ביותר של ה'בדיעבד'. כי ה'לכתחילה' שלנו היה מדלג לחלוטין על העגל ועל המרגלים גם יחד, וה'לכתחילה' שלנו בכלל לא ממוקד בסליחות או בתעניות – אלא בחגים וסעודות.

***

אף אחד לא מחפש 'בדיעבד', וגם לא אמור לחפש – לא בהלכה ולא בחיים.

אך אם נקלעת לשם, אל תעצום את העיניים ואל תסתום את האף, אלא תחפש מה בכל אופן מונח כאן – מתחת האף, ומתחת כפות הרגליים. ייתכן שאת הקרבת ה' שתמצא כאן, ואת הנחת רוח הייחודית שרק אתה ורק כאן יכול לעשות – לא תמצא בשום מקום ובשום זמן אחר.

וזה ההבדל בין לוחות ראשונות לשניות. הראשונות מבטאות את המצב של לכתחילה, ואותם משה רבינו שבר. כי את המיתוס הזה בו יש לכתחילה ותו לא – צריכים לשבור, והקב"ה אומר לו 'יישר כח' על כך. הלוחות השניות אומרות, שיש הזדמנות שניה, ויש מה לחפש גם במצבים של בדיעבד.ובדיעבד, ייתכן שיתברר – שאת רוב הדברים הטובים שלך, עשית בזמנים של 'בדיעבד'.