Photo by Francisco Moreno on Unsplashפרשת כי תשא מופיעה באמצע סדר הפרשיות שעוסקים במעשה המשכן; מצד אחד עומדים פרשת תרומה ופרשת תצוה – שהם הציווי על המשכן וכליו ובגדי הכהונה, ומצד שני עומדים פרשת ויקהל ופרשת פקודי – שהם הקיום למעשה, ובאמצע נמצאת פרשת כי תשא.
בפרשה זו נמצא מעשה חטא העגל ומדות הרחמים, שמופיע לכאורה שלא כסדר, ונראה כאילו התורה רוצה להעלים אותו בין הפרשיות, בין שני לשלישי בפרשת כי תשא, כדי לשמור על כבודם של ישראל. אמנם קודם לכן יש עוד כמה פרשיות פרטיות, שלא מצאו מקומם בפרשיות האחרות, ונכתבו בפרשה זו, והם: פרשת שקלים, פרשת הכיור, פרשת הקטורת ושמן המשחה – וכפי הנראה שיש בהם עניין מיוחד, שהוצרכו להיכתב בפרשה בפני עצמה.
במאמר זה נתמקד בעניין השקלים, שהיא פרשה חשובה בפני עצמה, וגם נקראת שוב ב’ארבע פרשיות’. פרשה זו גם כן לא נכתבה כסדר כי היא תיקון לחטא העגל ונאמרה לאחריו, ובכל אופן היא מופיעה בתחילת הפרשה והפרשה נקראת על שמה, ויש בפרשה זו יסודות גדולים למהותו של יהודי, קודם החטא ולאחריו, וכפי שיתבאר בעז”ה
התמיהות שבפרשה
א. ‘כי תשא את ראש בני ישראל’ – מדוע המניין נאמר בלשון ‘נשיאת ראש’, ולא ‘כי תפקוד את בני ישראל’. וכן ‘לפקודיהם’ – נראה שבא למלאות איזה חסרון (אוה”ח).
ב. ‘ונתנו איש כופר נפשו’ – בתרומה זו הושוו כל בני ישראל, ולא כמו בנדבת המשכן שנתן כל אחד כפי נדבת לבו, במהות התרומה ובכמותה. וצריך להבין במה התייחדה תרומה זו.
ג. ‘ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם’ – מתוך דברי הכתוב נראה שהמספר הוא דבר מסוכן, ולכן צריך ליתן כופר נפש כדי שלא יזיק להם. והתמיהה היא: אם כן לא ימנה אותם, ולא יצטרכו כופר נפש.
ד. ‘מחצית השקל’ – מדוע דווקא מחצית ולא יותר, ומדוע הושוו העשיר והעני.
ה. אחד משלשה דברים שנתקשה בהם משה, הוא ‘מחצית השקל’ – עד שהראה לו הקב”ה מטבע של אש. והוא תמוה מאד: ניחא המנורה וקידוש החודש, אפשר להבין במה נתקשה, אבל מה היה הקושי בהבנת עניין המטבע, ומה הועיל לו מטבע של אש.
ביאור הפשט
א. בדברי רש”י מבואר שבכל פעם שהיה איזה חסרון בעם ישראל – לאחר חטא העגל או לאחר מיתת דור המדבר, מנה אותם מחמת חביבות כדי לידע כמה נשאר מהם, וכדי שלא יזיק המניין נתנו כופר נפש.
ב. בדברי האור החיים מבואר שהמניין היה לצורך תיקון על חטא העגל, וזאת מחמת שעל ידי חטא העגל ‘נפל ראשם’, כי החטא הוא למטה והרוחניות היא למעלה, והיה צורך לתקן את החסרון של החטא, על ידי ‘נשיאת ראש’, ולכן הוצרך למנותם ודווקא על ידי כופר נפש, שזה יהיה התיקון, וממילא גם יציל אותם מהסכנה.
ג. בדברי האור החיים מבואר, שיש באיסור זה כמה חלקים: א. איסור למנות סתם את ישראל, אפילו על ידי דבר אחר. ב. אף אם יש צורך למנותם, אסור למנותם אחד אחד, אלא על ידי דבר אחר, אבל לא מוכרח להיות כופר נפש, אלא יכול להיות על ידי חרסית. ג. גם אם מנו אותם סתם, אם נתנו כופר נפש – מציל אותם מן הסכנה.
[ואצל דוד המלך – לדברי הרמב”ן, טעה וסבר שאינו מצוה לדורות, ולדברי האור החיים – מנה אותם על ידי חרסית אבל שלא לצורך, וכיון שלא נטל מהם כופר נפש הזיק להם].
ד. הכופר נפש שנתנו היה עבור האדנים. ומבואר בספרים שהיה צורך שיהיו כולם שותפים ממש בעניין המשכן, ולכן בדבר אחד היה נצרך שכולם יתנו בשוה, ומזה עשו האדנים שהם הבסיס שעליו עומד המשכן, והם מכוונים כנגד מאה ברכות שהם יסוד חייו של האדם, כמרומז בפסוק ‘מה ה’ אלוקיך שואל מעמך’ – אל תקרי ‘מה’ אלא מאה.
ביאור הפנימיות
פנימיות העניין מבואר בליקוטי הלכות, בכמה מקומות ואופנים, ולהלן יתבאר העניין על פי המבואר באחד מהמקומות (הלכות ציצית):
מספר – מעלה וחסרון
ה’מספר’ יש בו מעלה מצד אחד, ושתי חסרונות מצד שני. המעלה שבו הוא – שמחשיב את הדבר, שהרי ‘דבר שבמניין אינו בטל אפילו באלף’, כי אין מונים עגבניות או מלפפונים וכדומה, אלא דבר חשוב כמו ביצים, בעלי חיים וכדומה. והחסרון שבו הוא בשתי אופנים: א. המספר ‘מגביל’ את הדבר, ומעמיד אותו על שווי ‘מסוים’ ולא יותר. ב. המספר הופך אותו להיות ‘חלק’ ממשהו ולא ‘ייחודי’.
כלומר, יש שלשה דרגות: א. דברים פשוטים שאינם חשובים, ואין טעם למנותם, כגון חלקיקי אבק וכדומה. ב. דברים חשובים, שמחמת חשיבותם מונים אותם, כגון שולחנות וספסלים, פירות חשובים, או בעלי חיים וכדומה. ג. דברים כל כך חשובים, שלא שייך למנותם, כי הם יותר גבוהים מהמספר, כמו אבנים טובות או מלכים, שהמספר מוריד מערכם.
והנה רוב בני אדם, נמצאים בדרגה האמצעית, שאינם פשוטים כל כך עד שאין טעם למנותם, אלא יש בהם חשיבות. ולכן נהוג בעולם למנות בני אדם; כמה חיילים יש בצבא, כמה קולות יש במפלגה, וכמה אנשים עובדים בכל מפעל וכדומה. אבל המספר מעמיד כל אחד מהם כ’חלק’ ממערכת כללית יותר ולא מעמיד אותו ב’ייחודיות’ מצד עצמו.
אמנם עם ישראל שייך לדרגה הגבוהה, שהוא כל כך חשוב עד שאינו שייך למספר, וכמו שנאמר ‘והיה מספר בני ישראל בחול הים אשר לא ימד ולא ייספר’ וכמו שהובטח לאברהם אבינו ויעקב אבינו שזרעם יהיה ככוכבי השמים וכעפר הארץ שאי אפשר למנותם. והטעם הוא משום שכל אחד מישראל הוא ‘חלק אלוק ממעל’, ולא שייך לומר שהוא ‘חלק’ ממשהו, אלא הוא הוא הדבר בעצמו.
ישראל – למעלה מהמניין
ולכן, בעצם אסור למנות את ישראל, כי בזה הוא ממעיט אותם מחשיבותם, ומעמיד אותם כאילו הם ‘עוד’ משהו מתוך הדברים שישנם בעולם, ו’עוד’ עם מתוך כל כך הרבה אומות שיש בעולם. ובמצב כזה, עלול לשלוט בהם הכללים של העולם, וכוחות הקטרוג והטבע ששולט בעולם, כי הרי הם בסך-הכל חלק מהעולם. ויותר מכך, אם הם חלק מהעולם – הרי הם החלק המועט והקטן שיש בעולם, כי מצד המספר אינם אלא מעט, ושאר אומות העולם הם רוב גדול לנגדם ומבטלים אותם ברוב.
אמנם כל זה כשהם באמת נמצאים בגדלותם, ושייכים אל הדרגה הגבוהה שלהם, שהם חלק ‘אלוק ממעל’, ואזי עם ישראל בכלל וכל אחד בפרט – גבוה הרבה יותר מהמושג ‘מספר’ שהוא מוגבל וטבעי, והוא שייך למצב רוחני שלא שייך בו מספר וגבול. אבל כאשר נפלו ממדרגתם, ופגמו בחטאים חמורים שהפילו אותם בהכרח לתוך העולם הגשמי והטבעי, בפרט בחטא העגל והמרגלים שניתקו אותם משרשם – כעת הם ממילא נמצאים במצב של ‘גבול’ ו’מספר’.
ולכן כעת הדרך לתקן זאת הוא דווקא על ידי המספר, כאשר משתמשים עם ה’מספר’ של העולם, ועל ידו בעצמו מגלים איך שהם שייכים למקום אחר לגמרי, הרבה יותר גבוה מהמספר, ולכן המספר שלהם נקרא ‘נשיאת ראש’ – ההיפך מהמספר של העולם. כי המספר של העולם ‘מוריד’ את הראש, והופך את ה’נספר’ לחלק ממערכת אחרת, שבתוכו הוא אינו אלא ‘פרט’ קטן, אבל המספר הזה ‘מרים’ את הראש, ומגלה מי הוא באמת ה’נספר’ הזה, הרבה יותר ממה שהיה נראה קודם המספר. הכיצד?
צירוף הבתים
יש מספר ‘אקראי’, ויש מספר של ‘אחדות’. על זרעו של עשיו נאמר בפסוק ‘ואת כל נפשות ביתו’, בלשון רבים אף שמדובר בששה אנשים בלבד, ואילו על זרעו של יעקב נאמר ‘שבעים נפש’ בלשון יחיד אף שמדובר בשבעים, כי זרעו של עשיו גם אם במקרה הם מתאחדים לפעולה מסוימת – הם אינם ‘מאוחדים’ בתוכם, ואילו זרעו של יעקב, גם אם בפועל הם נחלקים לשנים עשרה שבטים וכל אחד הולך בדרכו, אבל הם ‘מאוחדים’ בתוכם.
וכשיש מספר של כמה פרטים ש’מאוחדים’ ביניהם – המספר הופך אותם להיות הרבה הרבה יותר ממה שהם לכאורה. ועניין זה נקרא ‘צירוף הבתים’. יסוד העניין מבואר בספר יצירה ‘שתי אבנים – בונות שתי בתים, שלשה – בונות ששה בתים, ארבעה – עשרים וארבעה בתים, חמשה – מאה ועשרים, ששה – שבע מאות ועשרים, וכן לעולם’. ה’אבנים’ הם אותיות, וכשמצרפים אותיות יחד, יכולים לצרף אותם בכמה וכמה אופנים, ולעשות מהם כמה מיני ‘צירופים’, על פי הסדר הנ”ל.
האבנים האלו מרמזים על נפשות, שכשהם מתחברים יחד, נעשה מהם צירופים שונים שכל אחד מהם בונה ‘בית’. והחילוק בין בית שהוא ‘רשות היחיד’ לבין הרחוב שהוא ‘רשות הרבים’ הוא – שברשות היחיד האדם הוא ‘בעל הבית’, והוא שמור מכל מה שנמצא בחוץ, כל המזיקים וכל כוחות הטבע, הקור והחום, הגשמים והרוחות, בעלי חיים ואנשים רעים. ואילו ברשות הרבים, האדם חשוף לכל מרעין בישין. וכן הוא גם ברוחניות, שכשיש לאדם ‘בית’ הוא מוגן ושמור מכל כוחות הרע, והוא בעל הבית על עצמו, וכשאין לו בית – הוא חשוף לכל היצרים הרעים ולכל רוח מצויה ושאינה מצויה.
והנה, לעם ישראל יש ‘בית’, והוא בית המקדש. ושם הוא מקום שיכולים לברוח לתוכו ולהינצל מכל כוחות הטבע והרע בגשמיות וברוחניות. אמנם כשנחרב בית המקדש נאמר ‘תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות’, כלומר שיש הרבה נפשות שאין להם ‘בית’, והם מתגלגלים ברשות הרבים, וכל רע שיש בעולם שולט עליהם. והדברים ברורים ומוכרים מאד רח”ל. ולכן צריך לבנות להם ‘בתים’, שיהיה להם אפשרות להיכנס לתוכו, ולהיות מוגנים מכל זה, וזה נעשה על ידי צירופי הנפשות שנקראים ‘אבנים’, וכשהם מצטרפים יחד – נבנה מהם ‘בתים’.
מחצית השקל
כמה ‘בתים’ נבנה מהם? אם יש אדם אחד, הוא בסך הכל כמו אבן אחת. שתי אנשים – כמו שתי אבנים. אבל מכאן והלאה – כל אחד שנוסף ‘מכפיל’ את מניין האבנים, כי משלשה אבנים אפשר לעשות ‘שש’ צירופים, ומארבעה – עשרים וארבעה צירופים, מחמשה – מאה ועשרים, מעשרה – שלש וחצי מליון. ומעשרים – מספר שאי אפשר כמעט לכתוב אותו, וכן הלאה.
נמצא שכשמונים את ישראל, המספר הזה אינו מספר של ‘יחידים’, אלא מספר של ‘אבנים’ שמצטרפים יחד, וככל שהמניין גדול יותר – מספר הצירופים ‘מכפיל’ עצמו בצירופים עצומים שאי אפשר לתאר. ונמצא שדווקא על ידי שסופרים את ישראל – מגלים כמה כוחם גדול, הרבה יותר מכל מספר אחר שיש בעולם, ואם יש בהם ‘ששים ריבוא’ – הם מגיעים למניין צירופים גדול כזה, שכל שאר אומות העולם בטלים ברוב וכמעט אין להם מציאות.
ולכן נצטוו לתת דווקא ‘מחצית’ השקל, באזהרה חמורה שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי ‘מחצית’ מורה שהוא ‘חלק’ ממטרה גדולה יותר, ולגבי המטרה – אין שום מעלה ותוספת במה שהעשיר ירבה, כי ה’צירוף’ שלו שווה הרבה הרבה יותר מכל מה שיכול להוסיף בעצמו. ומהשקלים האלו נעשו האדנים, שהם היסוד שעליהם עומד ה’בית’ אליו יאספו את כל הנפשות, הקרובים והרחוקים.
וזה היה הדבר שמשה התקשה בו, כיצד על ידי המניין שהוא מסוכן יהיה תיקון וישועה על נפילתם. והראה לו מטבע של אש, כלומר שעל ידי המספר הזה, יתגלה כוחם באמת, שהם הרבה יותר מהכח הגשמי של המטבע, כי על ידי המטבע שלהם נעשה כח רוחני שבונה בתים קדושים עבור כל הנשמות.
Podcast: Play in new window | Download
Photo by eberhard grossgasteiger on Unsplash
