ארכיון לקטגוריית : שיעור יום ה’

החלק של השיעור על חול המועד ושביעי של פסח נמצא רק בשיעור להאזנה ולא בסיכום בכתב

פרשת ‘אחרי’ היא הפרשה השישית בסדר ויקרא, ואף היא עוסקת בענייני הקרבנות ותיקון האדם. בתחילת הפרשה מבואר סדר הקרבנות של יום הכיפורים, ולאחר מכן איסור במות ואיסור דם. ובסיום הפרשה איסור עריות.

סדר עבודת יום הכיפורים קובע פרשה לעצמו, מלבד מה שהוא מוזכר יחד עם שאר המועדים בפרשת אמור ובפרשת פנחס. ואת הסדר הזה קוראים בקריאת התורה של יום הכיפורים [וגם המשך הפרשה, שעוסק בענייני עריות קוראים בו ביום במנחה].

הסדר הזה מתייחד בכמה וכמה דברים, שאינם מצויים כלל בשאר זמנים ושאר קרבנות. וכיום שאין לנו את סדר העבודה, אנו אומרים אותו בתפילת מוסף של יום הכיפורים בהתעוררות גדולה. ויש מקום ללמוד ולהבין מהות עניינו של סדר העבודה הזה, ועל ידו להבין עניין יום הכיפורים בכלל.

התמיהות שבפרשה

א. ‘אחרי מות שני בני אהרן’ מה טעם להזכיר עניין זה כאן. ומדוע זה ה’הקדמה’ לסדר יום הכיפורים. [וגם צריך להבין מהו ‘וידבר ה’ אל משה’ – איזה דיבור נאמר כאן למשה, ואין לומר שנאמר לו לומר לאהרן, כי זה מבואר בפסוק שלאחר מכן ‘ויאמר ה’ אל משה אמור אל אהרן אחיך’].

ב. מהו עניינו של קודש הקדשים, ומדוע צריך להיכנס אליו דווקא ביום הכיפורים. ומה הם הקרבנות המיוחדים שמכניסים לשם.

ג. מהו ‘עזאזל’, ומדוע שולחים לשם את השעיר. ובכלל, צריך להבין עניינם של שני השעירים, שמצד אחד צריכים להיות שוים לגמרי [במראה, בקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד], ולהביא את שניהם לבית המקדש. ומצד שני מפרידים ביניהם; האחד – נכנס לקוד הקדשים, והשני נשלח לעזאזל. ומדוע כל זה נעשה דווקא על ידי ‘גורל’ ולא על ידי ‘בחירת’ אדם.

ד. ביום הכיפורים הוא זמן מחילת עוונות. ובשביל זה עושים כל סדר העבודה הזה, ובנוסף, צריך להתענות. וצריך להבין מה השייכות בין כל אלו לבין כפרת עוונות.

ביאור הפשט

א. ‘אחרי מות’ – ברש”י באר (על פי דברי חז”ל) שהזכיר מיתת בני אהרן, כדי לחזק את האזהרה שלא ייכנס בכל עת אל הקודש, כדי שלא ימות כמותם. והרמב”ן מבאר שפרשה זו נאמרה מיד לאחר מיתתם [יחד עם האזהרה על שתיית יין], ומחמת שלא נכתב במקומו הזכיר הכתוב באיזה זמן נאמרה הפרשה [וכך הוא בכל פרשה שלא נכתבה במקומה, שהפסוק מבאר מתי היה זמנה].

באור החיים הקדוש מבאר, שמיתת בני אהרן היה על חטא העגל (כמובא גם ברש”י בפרשת שמיני), וקודם לזה לא היה אהרן יכול להיכנס לקודש הקדשים, ורק ‘אחרי מות שני בני אהרן’ הוא יכול לעשות הסדר הזה ולהיכנס לקודש הקדשים. כמו כן, בא הכתוב להדגיש גם להיפך, שאף שנתכפר לו אינו יכול לבוא בכל עת, וגם לא בבגדי זהב. ובזה הוא מבאר גם מהו ‘וידבר ה’ אל משה’, שאף את משה הזהיר על כך, שלא יסבור שכיון שהוא גדול מאהרן לא נאמרה לו אזהרה זו.

ב. עזאזל: ברש”י מבואר שהוא מלשון ‘עז’, מחמת שהוא צוק גבוה וחתוך. והרמב”ן מבאר על פי סוד, שזהו שמו של הס”מ, ושולחים לו מנחה ביום הכיפורים כדי שלא יקטרג, ולכן שולחים זאת למדבר שהוא מקום חורב ושממה ושם הוא מקומו. אמנם מוסיף לבאר שאין זה חלילה ש’אנו’ מקריבים לו קרבן, אלא אנו שליחים מהשם יתברך להביא לו (עיי”ש באריכות).

וכמו כן, מבואר בדברי האור החיים הקדוש, ומרחיב לבאר העניין – שבכל מעשה של אדם, לטוב או חלילה לרע, הוא מוליד כח כזה. והכוחות הרעים שנבראו ממעשיו הם אלו שמענישים אותו. והתיקון לזה, הוא לבטל את הכח הזה וממילא הוא ניצול מעונש. ויש בזה שלשה דרגות: א. שוגג, יכול להתכפר בקרבן – כאשר ב’סמיכתו’ הוא מכניס כל כוחות הרע בקרבן ושוחטו. ב. מזיד של טומאת מקדש וקדשיו, מתכפר ביום הכיפורים על ידי הפר והשעיר שנעשים בפנים. ג. מזיד של כל העבירות מכניס בתוך השעיר השני, ומחמת גודל המיאוס שולחים אותו לעזאזל, ושם הוא מתבטל.

ג. עינוי: הכתוב קורא לעינוי זו בשם ‘תענו את נפשותיכם’, ומזה מבואר שאין הכוונה לסתם עינוי הגוף, אלא לעינוי הנפש. והכוונה לתענית של אכילה ושתיה, ולא כדעת הקראים ‘מחוקי השם’ (רמב”ן ואור החיים). וצריך להבין מה החילוק בין עינוי הגוף לעינוי הנפש, ומה התכלית של עינוי הנפש.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר על הפסוק “בעצם היום הזה תענו את נפשתיכם” – ‘לאכנעא לבא, לאדבקא רעותא דלבא לקדשא בריך הוא’, והעניין מבואר בהרחבה בליקוטי מוהר”ן (סימן קעט) ‘שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב, ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקדוש ברוך הוא, לאדבקא רעותא דלבא’, ובזה מתבאר כל עניין יום הכיפורים, כמבואר בליקוטי הלכות, וכדלהלן.

כפרת עוונות – על שום מה

צריך להבין מהו סליחת העוונות של יום הכיפורים. ואיך ייתכן שאדם עושה מה שעושה כל השנה, והנה מגיע יום אחד שבו נמחלים כל עוונותיו, ולא נותר בו כל פגם ומום.

בשלמא כשאדם עושה מצדו אתערותא דלתתא ועוסק בתשובה – יש כאן עבודה ותמורה בצדה [אף שגם עניין זה הוא פלא, לפנים משורת הדין ולמעלה מן הדעת, כמבואר במקום אחר]. אבל איך ניתן לקבוע זמן מסוים, שבו נמחלים בקביעות ולכל אדם מישראל כל עוונותיו.

והנה נחלקו רבותינו אם יום הכיפורים מכפר רק לשבים או גם לשאינם שבים. ויש מי שסובר שאפילו לשאינם שבים, ואפילו למי שסובר שמכפר רק לשבים, בוודאי אין זה רק משום שעשו תשובה, כי אם כן אין זה שייך ליום הכיפורים אלא בכל זמן שעושים תשובה מתכפר, אלא יש כאן כח מיוחד של יום הכיפורים, וצריך להבין מה הוא ומה עניינו.    

והביאור הוא שיש כאן סוד נפלא של בירור, ולכן מחילת העוונות של יום הכיפורים אינו נקרא בשם ‘מחילה’ אלא בשם ‘כפרה’ [וכך נקרא גם שמו של היום ‘יום הכיפורים’] שהוא מלשון קינוח ונקיון. וכמו שיתבאר.

‘העצמיות’ – והלבושים שעליו

במנהג שבעולם, האדם מוגדר על פי פעולותיו והנהגותיו; אדם שמתנהג כראוי ועושה מעשים טובים – נחשב לאדם טוב, ולהיפך אם הוא מתנהג שלא כראוי ופוגם במעשיו – נחשב לאדם רע. וכך הוא גם בהרגשה שלנו; אנו שופטים את עצמנו ונותנים לעצמנו הגדרה של ‘טוב’ או ‘לא טוב’ על פי המעשים וההנהגות.

אמנם באמת אין זה כך. כי אין שום שייכות בין הפעולות וההנהגות לבין האדם בעצמו. האדם בעצמו הוא נקודה פנימית נקיה ומבוררת שכולו טוב, וכל הפעולות, הדיבורים והמחשבות – אינם אלא לבושים. ואמנם אם אינם טובים, הם לבושים צואים פגומים ומלוכלכים, וצריך לנקותם ולזככם – אבל אינם אלא לבושים ולא האדם בעצמו.

כל אדם יש בו חמשה חלקים, הנקראים נפש רוח נשמה חיה ויחידה. אמנם באמת האדם בעצמו אינו אלא ה’יחידה’ שבו, שהוא עצמותו. וכל השאר הם ‘לבושים’ על אותו עצמיות. [הנפש – הם המעשים, הרוח – ההרגשות והדיבורים, הנשמה והחיה – מחשבות הבנות והשגות]. וכל אחד מארבעה אלו, שייך בו מושג של ‘פגם’, כל אחד מהם לפי עניינו [בעיקר בחלק הנפש], אבל בחלק היחידה לא שייך שום פגם לכלוך וקלקול.

והחילוק בין ההסתכלות של העולם לבין האמת – הוא עצום. כי אם האדם בעצמו ‘אינו טוב’, אזי כדי לתקן זאת – הוא צריך לשנות ‘את עצמו’ ולהיות משהו אחר. וזה דבר שנראה קשה ובלתי אפשרי, ולכן רוב בני אדם מתייאשים מלתקן את עצמם ולהשתנות. אבל אם האדם בעצמו הוא טוב, ורק הלבושים הם שנפגמו והתלכלכו, אזי בקל יכול לתקן ולשנות. כי אינו צריך לשנות את ‘עצמו’ ולהיות משהו או מישהו אחר, אלא רק לחזור להיות מה שהוא באמת [ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו].

תשובה ויום הכיפורים

כשאדם עוסק בתשובה – הוא עוסק בנקיון הבגדים שנפגמו והתלכלכו. אבל ביום הכיפורים אין עוסקים בזה כלל [ועל כל פנים אין זה ‘עיקרו של יום’], אלא עוסקים בגילוי האמת הזאת, שיש חילוק בין האדם ‘בעצמו’ לבין הלבושים שלו.

לולא יום הכיפורים, לא היה בידנו אפשרות לברר האמת הזאת, ולגלות שאנו בעצמנו שלמים ונקיים ומעולם לא נפגמנו. ואם האמת הזאת לא הייתה מתבררת, לא היינו יכולים לעסוק לעולם בתשובה, אלא היינו מתייאשים חלילה. ביום הכיפורים יש לנו את הכח לברר את האמת הזאת, וכשהיא מתבררת, נעשה ממילא ‘כפרת’ עוונות, שהוא מלשון ‘קינוח’, דהיינו שמקלפים מאתנו את כל הרע שאינו אלא לבוש ולא מחובר אלינו בעצם.

וזה העניין של השעירים. צריך לקחת שני שעירים שוים לגמרי, ולהביא את שניהם לבית המקדש. ובאמת אחד מהם הוא טוב לגמרי, והשני הוא רע לגמרי – אך אין זה ניכר כלל וכלל כלפי חוץ. וזה המצב בו אנו מרגישים עצמנו קודם יום הכיפורים, כאילו הטוב והרע שבתוכנו הם אחד ממש בלי שום היכר והבדל.

ומחמת שהם כל כך שוים, אין שום אדם שיכול להבדיל ביניהם, רק על ידי גורל. והגורל מברר ומגלה שאחד מהם הוא ‘טוב’, והוא נכנס לקודש הקדשים, והשני הוא ‘רע’ והוא נשלח לעזאזל. ואז, נעשה הבירור גם בתוכנו, ומתגלה שיש בנו חלק שכולו טוב, וזה העצמיות שלנו ששייך לקודש הקדשים, וכל השאר אינם אלא לבושים והם נשלחים למי שהם שייכים, שהוא זה שעושה את התערובת והרמאות הזאת.

גורל, קודש הקדשים, ותענית

הכח של הגורל – הוא בעצמו העניין של קודש הקדשים, שאליו נכנס הכהן גדול עם השעיר הזה. והוא גם העניין של התענית ביום הכיפורים.

נקודת העצמיות של האדם – הוא הרצון. הרצון הוא החלק החזק ביותר באדם, למעלה מהשכל והמחשבה, ולמעלה מכל ההרגשות והדיבורים והמעשים. והוא באמת השורש של כל המחשבות והדיבורים והמעשים, שכולם מושפעים ממנו ומתנהגים על ידו.

ואמנם הרצון בעצמו אינו מוגדר אצלנו, והוא נחלק ומתפזר לאלפי רצונות שונים ומשונים זה מזה. אמנם יש ‘רצונות’ ויש ‘רצון שברצונות’ [רעוא, ורעוא דרעוין]. כלומר, יש הרבה רצונות באדם, אבל יש רצונות חלשים יותר ומעליהם רצונות חזקים יותר שמתגברים עליהם. אדם רוצה ללמוד, אבל הרצון שלו לשמוע חדשות מתגבר על זה. לא יהיה זה נכון לומר שהוא ‘לא רוצה’ ללמוד, אלא שהרצון השני הוא ‘יותר חזק’ וגובר עליו.

וכך, מעל כולם יש רצון אחד ויחיד שהוא חזק יותר מהכל, והוא גם מתגבר על כל הרצונות. והוא הרצון ‘העצמי’. ובשביל זה צריך להתענות ביום הכיפורים – לא עינוי הגוף, שנועד עבור עונש או קנס, אלא ‘עינוי הנפש’, שנועד לברר את הרצונות, ולגלות מהו הרצון האמיתי.

הסיבה לכך שאדם נמשך אחר תאוותיו ויצריו, ואינו שומע את הנקודה הפנימית שלו – הוא משום שהם יותר חיצוניים, וממילא יותר רעשניים ויותר עכשוויים, וממילא גם יותר מושכים. אבל אם הוא יעצור עצמו, ולא יימשך ‘מיד’ אחריהם, אלא ישהה קצת ויקשיב לקול הפנימי יותר – הוא יגלה רצונות יותר חזקים, וכן הלאה עד שיגלה את הרצון העצמי שלו.

וזה מה שקורה ביום הכיפורים. אדם נמשך לאכילה, והוא עוצר עצמו. נמשך לשתיה ושוב עוצר עצמו. וכך שוב ושוב. עד שהרצונות האלו נכנעים ומבינים שיש לו רצון יותר חשוב. וכך במשך התענית מתבררים הרצונות יותר ויותר, עד שמתגלה הרצון השורשי, שהוא הרצון להתדבק בהשם יתברך, והוא העצמיות של האדם. וכשמתגלה הנקודה הזאת – מתגלה שכל שאר הרצונות, שמהם נמשכו כל הפגמים שלו, אינם שלו.

והגילוי הזה הוא עניין ‘קודש הקדשים’ שהוא הנקודה היחידה בעולם, שבו מתגלה האמת באופן הכי ברור ונקי. כי כל העולם הוא ‘עולם השקר’ ומעורב טוב ורע. וגם במקומות קדושים – ששם הטוב יותר חזק מהרע, אבל עדיין אין זה בירור גמור. ואפילו בבית המקדש כביכול יש ‘עוד רצונות’, שהם שייכים למעשים והרגשות ומחשבות. אבל יש מקום אחד ששם מתגלה הרצון השורשי, שהשם יתברך רוצה בנו, והוא בקודש הקדשים. וזהו הגורל – שמגלה את הרצון הזה, ומברר את האמת מהשקר, ומפריד את הרע מהטוב.

אחרי מות בני אהרן

ההקדמה לכל זה הוא מיתת בני אהרן. שמיתתם היה מחמת ‘בקרבתם לפני ה’ וימותו’, ומיתתם היה באופן של ‘גופם קיים ונשמתם נשרפת’. כלומר, בני אהרן היו דבוקים בחלק העצמיות שלהם, עד שלא היה להם שום שייכות לגוף.

ואמנם, אין זה הדרך הראויה, כי אדרבה עיקר התכלית הוא לחבר הנשמה עם הגוף, והמהלך שלהם נחשב לפגם ונענשו על כך [וכפי שהתבאר שם], אבל מתוך כך מתגלה שיש את העצמיות ויש את הלבוש. ועל פי זה מובן כל סדר יום הכיפורים, שתכליתו לברר את נקודת העצמיות – ולא בשביל להיפרד מהגוף, אלא בשביל לדעת מהו העצם ומה הלבוש, ובכח ‘העצם’ לזכך ולהנהיג כראוי את הלבוש. [ולכן הדיבור הזה נאמר למשה, כי הוא נחשב ה’עצמיות’ ביחס לכל בני ישראל, ודו”ק].

***

ובזה התבארו כל התמיהות: א. הטעם שנאמרה פרשה זו ‘אחרי מות’. ב. העניין של קודש הקדשים. ג. העניין של השעירים והגורל. ד. העניין של עינוי הנפש והשייכות לכפרת עוונות.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת מצורע, היא הפרשה החמישית בסדר ויקרא, והוא המשך לפרשה תזריע. בפרשת תזריע נכתב באריכות כל פרטי טומאת צרעת, ובפרשה זו מתבאר סדר טהרת המצורע ותיקונו, והרבה צדיקים קראו לפרשה זו ‘פרשת טהרה’.

עצם העיסוק בעניין תיקון האדם בפרשיות אלו – התבאר במאמרים הקודמים בפרשת שמיני ובפרשת תזריע. ושם התבאר בפרטיות עניין המאכלים, ועניין יולדת וברית מילה. והפעם נבאר בעז”ה עניין מצורע.

בימינו אין צרעת. והוא עניין פלא, שרק בזמן בית המקדש שיכולים להיטהר מזה – היה טומאה כזאת, אבל כשאין אפשרות להיטהר, גם אי אפשר להיטמא בזה. ורואים בזה רחמי השם, שאינו מביא מכה שאין לה רפואה. אמנם, לכשנבין עניין הצרעת, נראה שאם אמנם אינו קיים ‘בפועל’ בזמן הזה, עם כל הלכותיו ופרטיו, אבל ‘מהות’ העניין קיים, והוא נוגע עלינו מאד, אולי יותר מכל דבר אחר. ולא רק מהות ‘הטומאה’ והקלקול, אלא גם סדר הטהרה והתיקון שלו.

התמיהות בפרשה

א. מהו נגע הצרעת – האם הוא ‘חולי טבעי’ או ‘עונש רוחני’. והנה בפשטות הוא חולי טבעי, אך בחז”ל הקדושים מבואר שהוא עונש רוחני, ובא על פגם לשון הרע. ורמזו זאת בתיבת ‘מצורע’ נוטריקון ‘מוציא שם רע’. ויש להבין מה השייכות בין לשון הרע לבין צרעת, ומדוע נרמז עניין זה דווקא בפרשת מצורע שעוסק בטהרתו ולא בפרשת תזריע שעוסק בעצם העונש.

ב. בסדר טהרת המצורע, לוקחים שתי ציפורים. והוא דבר פלא שאינו נמצא בשום מקום אחר. ויש להבין מהות העניין, מה השייכות בין ‘ציפורים’ לבין טהרת המצורע. כמו כן, יש להבין מדוע אחד מהם שוחטים, ואת השני מניחים בחיים.

ג. כמו כן צריך להביא ‘עץ ארז, ושני תולעת, ואזוב’. והסדר הזה מופיע גם בטהרה מטומאת מת [על ידי פרה אדומה], וגם ביציאת מצרים, שהוצרכו לקחת אגודת אזוב. וצריך להבין מהות העניין, ומה השייכות בין שלשת הדברים האלו [מצורע, טומאת מת, ויציאת מצרים].

ביאור הפשט

א. הצרעת: דבר ברור הוא שאין הצרעת חולי’ טבעי, אלא חולי רוחני. וכפי שמבאר הרמב”ן, ש”בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב“, אלא ש”כאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו”.

ואמנם יש צרעת שהיא חולי טבעי, אבל לא זו היא הצרעת המדובר. כי הצרעת הטבעית היא “עפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו”, והיא תוצאה של “העצבון וצרת הלב ושממון השכל” (אור החיים הקדוש), ומשכך, הרפואה לזה הוא לעשות דברים המשמחים ומרחיבים את הלב.

ואילו אצל המצורע עושים להיפך, שסוגרים אותו ומושיבים אותו בדד, ואם היה מדובר בצרעת טבעית, לא רק שלא היה מרפא אותו אלא עושה אותו חולה עוד יותר. אלא שזו צרעת רוחנית, שבאה על לשון הרע, ולכן הרפואה שלו הוא דווקא על ידי שסוגרים אותו, ואז הוא מתעורר בתשובה ושב ורפא לו.

וזה הטעם שנרמז עניין זה [שצרעת בא על לשון הרע] דווקא בפרשת הטהרה, כי רק על ידי הטהרה ניכר שאין זו צרעת טבעית אלא רוחנית. כי אם הייתה טבעית לא הייתה מתרפאת באופן זה (אור החיים). ובפשטות השייכות של הצרעת ללשון הרע, הוא כפי המבואר בדברי רש”י, שהוא הפריד בין איש לרעהו על ידי לשון הרע, לכך מוציאים אותו מחוץ למחנה.

ב. עניין הציפורים: מבואר בדברי חז”ל “יבוא קול ויכפר על הקול”, כלומר, הוא פגם בלשון הרע שהוא על ידי ‘הקול’, ולכך מביאים לו ציפורים שהם עושים ‘קולות’, והם מתקנים את מה שפגם על ידי הקול. ועל פי זה מבאר הרמב”ן את החילוק בין ‘עוף’ ל’ציפור’, ש’עוף’ הוא כל דבר הפורח אבל ‘ציפור’ הוא רק מי שמצפצף בקולו, דהיינו עופות דרור. ולכן נקרא הבוקר ‘צפרא’ על שם הציפורים שמצפצפים אז.

והטעם ששולחים את הציפור על פני השדה, הוא מבאר על פי הסוד של שעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, שהוא כביכול ‘דורון’ אל הקליפה כדי להסיר אחיזתו [ושם בעניין שעיר המשתלח, ביאר באריכות שחלילה לומר שאנו נותנים לו דורון, אלא אנו מקיימים ‘מצות השם’ שציוה לעשות כן. ובזה אנו עובדים את השם יתברך ולא אותו ח”ו].

ובאור החיים הקדוש מבאר בדרך רמז, שכל הפרשה רומזת על גלות וגאולה. כי הגלות היא על לשון הרע, כמו שהיה במצרים וכן הוא בכל הגלויות, ולכן אנו נשלטים על ידי הגוים שהם הצרעת, וכשנזכה לשוב בתשובה ניגאל על ידי שתי הציפורים, שהם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שאחד מהם ‘נשחט’, דהיינו משיח בן יוסף שצריך למות, והשני הוא הציפור החיה שהוא משיח בן דוד. ועל זה אנו מתפללים בברכת ‘ולירושלים עירך’ שלא ימות משיח בן יוסף, כמבואר באריז”ל. וכך מבאר גם שאר הפרטים של הטהרה.

ג. עז ארז ושני תולעת ואזוב: הרמב”ן מציין לכך שבשלשת מקומות הללו, עושים את הסדר הזה, אך אינו מבאר את השייכות ביניהם. ובאור החיים מבאר על פי דרכו, ששלשת אלו רומזים על שלשה אבות; ‘עץ ארז’ על אברהם אבינו, ‘שני תולעת’ על יעקב ו’אזוב’ על יצחק, שבזכות שלשתם תהיה הגאולה. ובזה אפשר להבין קצת עניין טהרת פרה אדומה, ויציאת מצרים.

ביאור הפנימיות

והנה, אחר כל הביאורים הנפלאים הללו, ניכר היטב שעדיין רק הנסתר על הגלוי: א. מהו החטא המיוחד של לשון הרע [יותר משאר כל המדות רעות; קנאה, שנאה, מחלוקת וכדומה, ומכל הדיבורים הרעים; שקר, ליצנות, חנופה וכדומה]. ב. מדוע העונש על זה הוא דווקא צרעת, ומדוע הטומאה הזאת חמורה יותר מכל הטומאות שצריך לישב בדד חוץ לשלשה מחנות, ואינו יכול לישב אפילו עם שאר הטמאים. ג. מהו הסוד הפנימי של הציפורים, וכל סדר הטהרה המיוחד במצורע שלא מצינו דוגמתו.

והעניין יתבאר על פי מאמר נפלא בליקוטי מוהר”ן (סימן ג) שעוסק בעניין הניגון והמנגן, איזהו ניגון כשר ואיזו ניגון פסול. ובתוך הדברים מתבאר היטב עניין המצורע, וסוד הציפורים. ועל פי זה יתבאר בעז”ה גם כן עניין עץ ארז ואזוב ושני תולעת, וכדלהלן:

שני מיני הרגשות

וביאור העניין בקצרה כך הוא:

האדם מורכב משלשה חלקים עיקריים, והם: מחשבות, הרגשות, ומעשים. המחשבות – הם למעלה בראש, ומרמזים על שלשת הספירות העליונות ‘חכמה בינה ודעת’, המעשים – הם למטה בגוף, ובעיקר ברגליים, ומרמזים על הספירה התחתונה ‘מלכות’. וההרגשות – הם באמצע, דהיינו מרכז הגוף והידיים, ומרמזים על הספירות האמצעיות מ’חסד’ ועד ‘יסוד’.

אמנם ההרגשות בעצמם נחלקים לשתיים. החלק הראשון – הם הספירות ‘חסד גבורה תפארת’ שמרמזים על המדות ‘אהבה, יראה, והתפעלות’. והם הרגשות ‘חזקות’ ו’ניכרות’, שכשהם פועלים באדם – הוא חש אותם היטב. דהיינו שמרגיש אהבה גדולה או יראה חזקה או התפעלות עצומה. ולכן, צריך שיהיה איזה סיבה ש’מעוררת’ אותם, וכשהם ‘ערים’, הם מורגשים וניכרים.

החלק השני – הם הספירות ‘נצח הוד ויסוד’, שהם הרגשות נמוכות וחלשות יותר. והרגשות אלו – מצד אחד אינם ניכרים כל כך ואין מבחינים בפעילותם, ומצד שני, הם אלו שבעיקר משפיעים על האדם ועל הרגשתו, יום יום ושעה שעה, יותר מכל דבר אחר. החלק הזה, שהוא החלק היותר נמוך ובסיסי באדם – ניזון מהניגונים שהאדם שומע.

ניגונים, דיבורים ו’מסרים’

אחד מהדברים הנפלאים שיש בעולם, הוא ‘כח הניגון’. הניגון – משפיע על האוירה, מפעיל את מי שנמצא בסביבתו, ומעביר ‘מסרים’ גלויים או סמויים. ניגון יכול לגרום לשמחה גדולה או לעצבות נוראה, הוא יכול לגרום להתעוררות מיוחדת או לפריקת עול שאין כדוגמתה. הכל בכח הניגון.

למעשה, הניגון הוא הדבר שמלווה אותנו כל הזמן. וכל מהותו של האדם תלויה ב’ניגון’ שמתנגן בתוך לבו. והניגון הזה – שמתנגן בלב, ומלווה כל צעד וכל תנועה מחיינו – אינו תמיד ניכר, ולא תמיד אנו מכנים אותו בשם ‘ניגון’. כי הניגון שאותו אנו ‘שומעים’ ו’מרגישים’ שייך יותר לחלק הראשון של ההרגשות – אהבה ויראה והתפעלות, שהם ניכרים ומורגשים. אבל יש ניגון שאליו אנו פחות שמים לב, והוא שייך יותר לחלק השני של ההרגשות – נצח הוד ויסוד.

כל הניגונים שאדם שומע בחייו – משאירים בו ‘מסרים’, שנשארים גם לאחר שהסתיים שמיעת הניגון. ולא רק ניגונים, אלא כל ‘דיבור’ שאדם שומע, וגם כל דבר שהוא ‘רואה’ או ‘חווה’ או אפילו רק ‘קולט’ – חודר אליו, ומשפיע על הרגשתו. כל ‘הניגונים’ ו’המסרים’ האלו, הם אלו שמלווים אותנו, ומחליטים עבורנו אם להרגיש תחושת ‘חיות’ ו’חיוניות’ או הרגשת ‘כבדות’ וחושך.

האויר והקול

כל ‘העולם’ הזה של הניגונים, הוא עולם נעלם ונסתר. מצד אחד, זהו המשפיע המרכזי על חיינו – על כל התחושות היומיומיות שלנו, ועל כל הכח והחשק שלנו לעשות את כל מה שצריכים לעשות. ומצד שני, לא מדובר במצוות ולא בעבירות, וגם לא מדובר בדברים מוגדרים וברורים שאפשר להצביע עליהם. הרבה יותר קל לדבר על ‘מחשבות’ ועל ‘מעשים’, או לפחות על אהבה ויראה – מאשר על התחושות ה’אוריריות’ האלו.

ואכן, המשל הכי דומה לזה הוא ה’אויר’. מצד אחד, הוא אינו ניכר לעין ואי אפשר להצביע עליו. ומצד שני, אין דבר יותר ‘נוכח’ ו’מרכזי’ ממנו. הוא זה שמחיה את האדם, והוא זה שממלא את אויר העולם, ונמצא בכל פרט בבריאה. אין דבר ש’חי’ ללא אויר. וכך הם גם ההרגשות, הם אינם ניכרים לעין, אך הם הדבר הכי ‘נוכח’ והכי מרכזי.

וזה לא רק משל ונמשל, אלא הם אותו דבר. כי ההרגשות מושפעים מהניגון והקולות שאדם שומע, וכל מהות ה’קול’ הוא בסך הכל אויר. אלא שהקול מכוון את האויר בצורה מסוימת, ומשפיע על ה’תוכן’ של האויר, ואת התוכן הזה הוא מעביר לכל אלו שנושמים את אותו אויר, ומחדיר לתוכם את התחושה הזאת – לטוב ולמוטב.

רוח נבואה ורוח נכאה

כל אחד זקוק ל’רוח’. כי ה’רוח’ הוא זה שמנשב בו, ומפעיל את כל הכוחות שבו. אלא שהרוח מעורב משני כוחות סותרים – רוח טובה ורוח נכאה. כשאדם מלא חשק וחיוניות – הוא משום שמנשבת בו ‘רוח טובה’. ולהיפך, כשהוא מלא עצבות וכבדות, הוא גם כן משום שמנשבת בו רוח, רוח נכאה.

ה’רוח’ נמשכת בשרשה מהכח שנקרא ‘ציפורים’, ולכן הציפורים יש להם כח מיוחד של ‘קול’ ו’צפצוף’ כי יש בהם את ה’רוח’. אמנם יש שני מיני ציפורים – יש ציפורים מצד הקדושה, שנמשכים מהספירות ‘נצח והוד’, ומהם נמשך ‘רוח טובה’. ויש ציפורים מצד הקליפה [קליפת נגה] ומהם נמשך ‘רוח נכאה’.

הרוח טובה שנמשכת מהציפורים, יכולה להביא את האדם לדרגה של נבואה. וכמבואר בכמה פסוקים שכשהנביאים רצו שתשרה עליהם רוח נבואה היו מנגנים [כי הנבואה נמשכת מהספירות נצח והוד]. אמנם גם מי שאינו זוכה לנבואה, אבל שורה בו ‘רוח נבואה’ דהיינו רוח של חיוניות והתרוממות הרוח, ומצילו מרוח נכאה. וכמו שכתוב אצל שאול שבכל פעם שהייתה ‘רוח רעה’ מבעתתו, היה קורא לדוד שינגן לפניו ויסלק ממנו את הרוח רעה.

לשון הרע, צרעת וציפורים

וזהו הפגם הגדול של לשון הרע. לא רק משום שפוגע בחברו, אלא משום שפוגע ב’אויר’ ומכניס בו ניגון רע, שמשפיע על כל הסביבה כבדות וחשכות. לשון הרע לא חייב להיות בגנות החבר, אלא גם יכול להיות בגנות עצמו, או סתם דיבורים בטלים של ליצנות וקלות ראש, או דיבורים מחלישים את הדעת. כל אלו מפעילים ‘ניגונים פסולים’ שמקלקלים את האויר.

ולכן, העונש של מצורע הוא להיות סגור, ולשבת בדד מחוץ למחנה. כי מהות הצרעת הוא ‘סגירו דנהורא עילאה’ (זוהר), דהיינו שסוגר ממנו את הרוח חיים, שהיא הרוח החיה שמכניסה חיוניות באדם ובעולם, וסגר עצמו בתוך רוח רעה ונכאה.

ולכן, הטהרה שלו הוא על ידי ציפורים. כי הוא ינק את דיבוריו הרעים מהציפורים של הקליפה, והטהרה שלו הוא על ידי שתי ציפורים ‘חיות טהורות’, דהיינו הציפורים שמצד הקדושה, שמכניסים חיות וטהרה בעולם. [והם בעצמם מרמזים על השני משיחים – שיכניסו רוח נבואה בעולם, כמו שכתוב ‘והתנבאו בניכם ובנותיכם’].

עז ארז, שני תולעת ואזוב

התיקון של הקול, הוא על ידי ‘הדיבור’. הדיבור הוא כח שהופך את האויר למציאות, ומחבר בין ההרגשות לבין המעשים. כל דבר שרוצים להוציא מכח אל הפועל – הוא על ידי דיבור. כי הוא לוקח את האויר, את המחשבות ואת ההרגשות – ומביא אותם לידי מעשה. ולכן, עיקר התורה הוא ‘תורה שבעל פה’, דהיינו התורה שמדברים אותה, ובכך הופכים את הקול לדיבור.

התנועה של החיים, והתנועה של הניגון – היא תנועה עולה ויורדת. וכך היא גם התנועה של הציפורים – עולות ויורדות. כי זה תפקידו של האדם – להיות עולה ויורד, דהיינו לעלות למעלה ולקבל ‘רוח חיים’ ואז להאיר אותה למטה, ואחר כך לקחת דברים מלמטה ולחבר אותם למעלה. ומי שמכיר בכך, אינו נבהל ממה שעולה ויורד, אלא מבין שכך הוא צורת החיים האמתיים.

המדבר לשון הרע, הוא משום שהוא שבור מעצמו ומחייו, וכשאין לו חיות מעצמו, הוא מחפש חיות מדברים אחרים ובטלים. והטעם שהוא שבור הוא משום עליותיו וירידותיו, ומשום שלא השכיל להבין סוד הדיבור והחיבור, סוד החיים והניגון, וסוד הציפורים. ולכן הוא עוסק ב’מות’ במקום ב’חיים’.

ולכן, מביאים לו עץ ארז שהוא גבוה, ואזוב שהוא נמוך, ושני תולעת שמחבר ביניהם. ה’שני תולעת’ מרמז על כח הדיבור, כי כוחה של תולעת הוא בפה. ועל ידי הדיבור מחברים בין הגבוה והנמוך. ואת שלשתם מחברים אל הציפור החיה, לרמז לו שזהו מציאות החיים. ואם יבין זאת, יתרפא מה’סגירו’ שלו, ויתחיל לחיות. ובזה גם מטהרים מטומאת מת, וגם יוצאים ממצרים.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית בסדר ויקרא. והנה, מצד אחד יש בה המשך פרשת הקרבנות, כהמשך לפרשת ויקרא ופרשת צו, ומצד שני מתחילה לדבר בעניינו של כל אדם, דהיינו כשרות המאכלים, והנושא הזה ממשיך בפרשיות הבאות שעוסקים בהם בעניין לשון הרע וצרעת, שכל זה נוגע לכל אדם ולא רק לכהנים ולבית המקדש.

ובאמצע – בין נושא הקרבנות לנושא האכילה, נכנס המעשה של נדב ואביהו שהיו צדיקים גדולים ומתו ביום הקמת המשכן, ומיד לאחר מכן נאמר פרשת שתויי יין. ויש להבין עניין המעשה הזה מצד עצמו, והקשר בינו לבין מה שנתבאר לפניו ולאחריו. ומה הלימוד שיש מפרשה זו אלינו.

וכפי שיתבאר בעז”ה, יש כאן יסודות נפלאים בכל מהותו של האדם בעולם, והשיקול הנכון בין מה שצריך להרים עצמו למעלה אל השמים, לבין מה שצריך כביכול להוריד עצמו ולהיות חלק מהארץ, ורק על ידי שניהם מגיע אל המכוון.

התמיהות בפרשה

א. ‘ויהי ביום השמיני’ – מפני מה נכתב בלשון ‘ויהי’ שהוא לשון צער, הרי לא היה שמחה בעולם כמו אותו היום, שבו הוקם המשכן ונטל עשר עטרות. והתירוץ הוא פשוט כמבואר בגמרא, שבאותו היום מתו נדב ואביהו. וזה בעצמו הפלא, מפני מה פרע מהם הקב”ה באותו יום ובאותו מעמד, וערבב בזה השמחה. [ובפרט לפי המבואר בדברי רש”י בפרשת משפטים, שכבר נגזר עליהם העונש בקבלת התורה, בפסוק ‘ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו’, אלא שלא רצה לערבב השמחה של קבלת התורה, והמתין להם. אם כן מפני מה ערבב שמחת הקמת המשכן ולא המתין עוד].

ב. מה עניין הקרבנות של יום השמיני. כלומר, הקרבנות של שבעת ימי המילואים היו כדי לחנוך את המשכן והמזבח, אבל מה עניינו של יום השמיני וקרבנותיו.

ג. בכל הפרשה נראה שאהרן התבייש להתקרב לעבודת המשכן, עד שהוצרך משה לומר לו ‘קרב אל המזבח’, וכן התבייש מכך שלא ירדה שכינה, עד שנכנסו והתפללו על זה. וצריך להבין מדוע היה גדול חששו וריחוקו של אהרן.

ד. בדברי רש”י מבואר בשם חז”ל שהפגם של נדב ואביהו היה שנכנסו שתויי יין למקדש. והוא פלא: א. שעדיין לא נצטוו על זה. ב. מפורש בפסוק שהפגם היה מה שהקריבו ‘אש זרה’. ובכל אופן יש להבין סמיכות הציווי של שתויי יין לפרשה זו.

ה. פרשת כשרות המאכלים – צריך להבין מה עניינה לפרשה זו, שעוסקת בהקמת המשכן. ובכלל לחומש ויקרא שנקרא ‘תורת כהנים’, ועוסק בעבודות המשכן והקרבנות.

ביאור הפשט

א. מיתת נדב ואביהו: לדברי רש”י, לכתחילה אמר הקב”ה למשה שכך יהיה ביום הקמת המשכן, כדי ש’בקרובי אקדש’, כי כשהקב”ה נפרע מן הצדיקים, הוא מתקדש ומתכבד על האחרים. נמצא, שהיה כאן עניין מכוון בדווקא בכך שהיה ביום זה, כדי להטיל מורא המשכן. [והרמב”ן מבאר באופנים אחרים ‘מתי’ נאמר הדבר למשה].

ב. יום השמיני: בדברי הרמב”ן מבואר שהקרבנות האלו הם קרבנות ‘חינוך הכהנים’, כמו מנחת חביתין. אמנם הביא מדברי חז”ל שהקרבנות האלו באו לכפר על עוון העגל. וגם מיתת נדב ואביהו שייך לזה כמבואר בדברי רש”י על הפסוק ‘הנותרים’. ובזה מתבאר מדוע חשש אהרן והתבייש כל כך, כי מכיון שהיה צריך לכפרה, חשש מי יודע אם יתכפר לו. [ובדברי האור החיים מתבאר באריכות מתי הכלל של ‘אין קטגור נעשה סנגור’].

ג. שתויי יין: בדברי המפרשים מבואר שמחמת שנכנסו שתויי יין, לא היה להם שיקול הדעת כראוי, ולכן טעו והקריבו אש זרה. ולכן נצטוו מיד לאחר מכן שלא להיכנס שתויי יין, כדי שלא לבוא לכלל טעות.

ה. כשרות המאכלים: בדברי רש”י (תחילת פרשת תזריע) מובא ‘כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף’. ומתוך כך ניתן להבין, שאכן אחר שסיים בפרשיות הקרבנות, עבר לדבר בתורתו של ‘האדם’. אמנם בדברי הרמב”ן מבואר שהוא נוגע בעיקר לכהנים, שצריכים להיזהר שלא להיטמא לבהמות שמטמאים בנבלתם, ולכן נכתב בחומש זו ובסמוך לפרשת הקרבנות.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר, שהפגם של נדב ואביהו היה שלא נשאו נשים. ולכאורה גם זה תמוה: א. מפני מה חמור הדבר כל כך. ב. מה השייכות בין זה למה שמבואר שהקריבו אש זרה. ובדברי הרמב”ן מבואר על דרך האמת, שבהקטרתם ‘אש זרה’ הפרידו את המלכות משם הוי”ה, ובכך עשו אותה כביכול ‘זרה’. ובזה מתבאר קצת שייכות בין הדברים, אמנם עדיין צריך ביאור מהות הדברים.

ועניין זה מתבאר בספר ליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן כג), ובספר ליקוטי הלכות (פריה ורביה הלכה ג), וכדלהלן.

ונסו יגון ואנחה

נאמר בפסוק ‘ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה’. והכוונה היא בפשטות שכשזוכים להשיג ששון ושמחה, אזי מגרשים ומבריחים את היגון ואנחה. אמנם בפנימיות העניין יש כאן עבודה. והיינו שכאשר אדם זוכה לשמחה, אזי היגון ואנחה בורחים לצד, וממתינים עד שייגמר השמחה ויחזרו למקומם.

וכמו בני אדם שרוקדים בשמחה, אזי הדרך הוא שבני אדם אחרים שאינם רוצים לשמוח – זזים אל הצד, וממתינים שייגמר הריקוד, ואז יחזרו למקומם יחד עם העצבות שלהם. כך יש לכל אחד חלקים בנפש, שהם אוהבים את היגון ואנחה ואינם רוצים לשמוח, ובדרך כלל הם אלו שנמצאים ‘במרכז’ ומונעים לגמרי את השמחה, אך כשמגיע שמחה גדולה ואינם מצליחים למנוע אותה – הם נזהרים שלא להפוך להיות ‘חלק’ ממנה אלא בורחים אל הצד, וממתינים לשעת כושר לחזור אל המרכז.

ומה שצריך לעשות – הוא למנוע מהם לברוח ולהכניס אותם פנימה. כמו במשל של הריקוד, שאם יתפסו את אותם האנשים ויכניסו אותם בכח אל הריקוד – יתבטל מהם בהכרח היגון ואנחה, והם יהפכו להיות בעצמם שמחים. וכך, כלפי האדם עצמו, הוא צריך לקחת את אותם החלקים בנפש שהם ‘יגון ואנחה’, ולהכניסם בכח לתוך השמחה, ובכך הם יתבטלו. וזה פירוש הפסוק ‘ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה’, היינו שכאשר היגון ואנחה רוצים לנוס ולברוח, צריך שהששון והשמחה ‘ישיגו’ אותם ויכניסו אותם בעל כרחם לתוך השמחה.

שמחה ועצבות – חיים ומוות

וביאור העניין: מקור השמחה הוא אצל השם יתברך, כמו שכתוב ‘עוז והדר לפניו’, כי הוא מקור החיים. וכל חלק שמחובר אל מקור החיים, שורה בו שמחה. ולכן בכל פעם שנולד ילד, או ביום הולדתו, או בנישואין וכדומה, שכל אלו הם מצבים בהם מתגלה ומתחדש מצב של ‘חיים’ – מתעורר שמחה.

העולם הזה, מחמת שהוא מנותק לכאורה ממקור החיים – הוא מקום של ‘יגון ואנחה’. ולכן, כל בני העולם שנמצאים בו, גם אם יהיה להם כל טוב שבעולם, עדיין חייהם הם גוש של ‘יגון ואנחה’, משום שאינו מחובר למקור החיים. ורק כאשר זוכים לחיות באמונה, ולחבר את העולם ואת החיים אל השם יתברך שהוא מקור החיים – זוכים לגלות את השמחה.

ובזה תלוי עיקר החילוק בין גלות לגאולה. בית המקדש היה נקרא ‘משוש כל הארץ’, כי הוא זה שגילה את מקור החיים בעולם, ולכן ממנו נמשך שמחה לכל העולם. וכן יהיה לעתיד, כשיתגלה השם יתברך בעולם – יהיה שמחה גדולה בעולם, וכפי המתואר בכל הפסוקים על הגאולה שכולם עוסקים בלשונות של שמחה מופלגת. לעומת זאת, כהיום שאנו בגלות ואין לנו בית המקדש – השמחה נעלמת ונסתרת, והעצבות שולטת. וזהו גלות השכינה, שנפרדת ממקור חיותה – רחוקה שחורה וקודרת.

כתוצאה מהעצבות, שהוא ניתוק ממקור החיים – נשלט האדם בידי הקליפות וההסתרה, ונופל לחטאים ועוונות, ונכנס לשליטת הדינים, הנסיונות והצרות, שהם כולם ‘סטרא דמותא’ רחמנא ליצלן.

להפוך היגון ואנחה – לשמחה

עיקר תפקידנו הוא לצאת מעצבות – שהיא גלות ומוות, לשמחה – שהיא גאולה וחיים. ולשם כך, אנו עוסקים בתורת השם ומצוותיו, כדי לגלות את מקור החיים ובכך לעורר את השמחה. ובזמנים מיוחדים כמו שבתות וימים טובים, שבהם מתגלה יותר האמונה, או בזמנים של נסים וישועות או התגלות של ‘חיים’ – מתגלה שמחה גדולה.

אמנם בכך לא די, ואין זו שמחה שלמה – כי באותו זמן של השמחה, יש הרבה חלקים באדם, שמנותקים ממנה ועדיין ‘מתים’. ובאותם חלקים שולט עדיין הגלות, וכל עוד הם קיימים – עדיין יש באדם שליטת הקליפות וההסתרה. ולכן, צריך להכניס את אותם החלקים לתוך השמחה, ולהחיות אותם, ובזה מתבטלים לגמרי הקליפות וההסתרה.

ולכן, הקדושה אינה יכולה להיות על ידי ‘פרישות’, אלא דווקא על ידי ‘יחוד’. כלומר, אם האדם רוצה להתקדש, ולשם כך הוא רוצה לפרוש לגמרי מהעולם – הוא לא יצליח בכך. כי בכך הוא אמנם מתחבר יותר למקור החיים, אבל משאיר את כל העולם מנותק. ולכן, הוא אמנם שמח – אבל משאיר קיים את כל היגון ואנחה. וכשהם קיימים – הם שולטים.

ולכן, התכלית של המשכן ובית המקדש, הוא לגלות שכינתו יתברך דווקא בתוך העולם הזה, וכל עבודת בית המקדש הוא בדברים של העולם הזה – בהמות וסולת ונסכים, שמחברים אותם אל מקור החיים, והופכים אותם להיות חלק מהשמחה, ובזה מתייחדת השכינה במקורה, ונעשה שמחה שלמה בעולם.

קטורת ישמח לב

ועיקר עבודה זו נעשתה על ידי הקטורת, שעליה נאמר בזוהר הקדוש שהיא שוברת את כל הקליפות ומבטלת את כל הדינים, ואין עבודה למעלה ממנה. ואם היו בני אדם יודעים מעלת הקטורת היו מנשקים כל תיבה ממנה. ה’קטורת’ הוא מלשון קשר, והוא הכח שמקשר אפילו את מעט החיות שנמצא ‘בתוך’ הקליפות – אל הקדושה.

וביאור העניין בקצרה: לכאורה כל ההגדרה הזאת, שהעולם הזה הוא ‘יגון ואנחה’ – הוא ההיפך מהמציאות, כי אדרבה, העולם הוא מקום צבעוני, מלא טעם מראה וריח, ומלא הנאות וחוויות. אך הביאור הוא, שהקליפות והיצר הרע אין להם כח משלהם, ואינם יכולים ‘לברוא’ או ‘לתת’ משהו – אלא רק יש בהם ‘כח המדמה’, דהיינו, לקחת את מה שכבר קיים בעולם, ולדמות כאילו הוא משלהם.

והיינו, שהבעל דבר יש בכוחו וברשותו, לדמות כאילו יש בחירה בין ‘האמת והנכון’ לבין ‘הנעים והטעים’. וכביכול אומר: אם רצונך לבחור בחיי אמת, ניחא, אך שם הכל שחור-לבן. אם רצונך בצבעים ובטעמים, בהכרח עליך לוותר על האמת. אך באמת, כל הצבע, הטעם המראה והריח – אין מקורם אלא בחיות אלוקית, והם נמצאים רק בצד האמת.

ואת זה מגלה הקטורת. בחז”ל מבואר שהעיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, וכלה שבירושלים לא הייתה צריכה להתבשם מחמת ריח הקטורת. והנה, עומד אדם ומתלבט בין הקדושה לבין ההנאה, והנה עולה באפו הנאה נפלאה כזאת, והוא מגלה שהיא בעצמה מגיעה מהקדושה… אין לך ‘בירור’ גדול מזה, שמברר את החיות שבין הקליפות, ומגלה שכל החיות הזאת הוא רק משום שהוא מחובר למקור החיים.

ולכן, יש בקטורת י”א סממנים, ולא עשרה. ואחת מהם היא ‘חלבנה’ שאין בה ריח טוב אלא ריח רע. כי הקדושה היא ‘עשרה’, והקליפות הם ‘מותרות’ שאינן נצרכות אלא נדבקות, כמו השערות, הציפורניים ושאר המותרות שבגוף, שאינם מועילים כלום וצריך להיפרד מהם. אלא שקשה להיפרד מהם מחמת שנדמה שיש בהם ‘משהו’, אך הקטורת מגלה שהסממן הי”א אינו אלא ‘חלבנה’ שאין בה אלא ריח רע, וממילא אפשר להיפרד ממנה.

על הקטורת נאמר ‘קטורת ישמח לב’, כי היא מחברת את כל המקומות הרחוקים והמנותקים אל מקור החיים, ובזה מתגלה שלימות השמחה.

ביאור הפרשה

חטא העגל היה ‘עבודה זרה’, שבזה ניתקו את עצמם ואת העולם ממקור החיים, ובטלו את השמחה הגדולה של קבלת התורה. התיקון לזה היה המשכן, ויום התיקון היה יום השמיני שבו הוקם המשכן ובו הוקרבו הקרבנות שהם תיקון על העגל, ואז היה שמחה גדולה בכל העולמות.

אמנם, נדב ואביהו – שבחרו בפרישות ולא רצו לישא נשים, ניתקו בין השמחה לבין היגון ואנחה, והשאירו את היגון ואנחה בשליטה. ולכן, לא היה בכוחם להקריב את הקטורת, ואדרבה, לא רק שלא ‘קשרו’ בזה את המלכות-השכינה למקורה, אלא הפרידו אותה ועשו אותה ‘זרה’. ואז, שלטה בהם העצבות שהיא המוות, ודווקא היום השמיני שהוא יום השמחה נעשה עבורם ‘ויהי’ שהוא צער.

ולא רק שלא היה בזה ערבוב השמחה, אלא אדרבה – בזה הבינו כולם גודל נחיצות השמחה, ושצריך ואפשר להפוך כל יגון ואנחה לשמחה. וזה בעצמו היה שלימות השמחה, ולכן נצטוו אהרן ובניו שלא להתאבל כלל. והוזהרו מיד על שתיית יין, כי היין הוא זה שמנתק את האדם מהעולם, ונוטל ממנו הכח לחבר את היגון ואנחה אל השמחה.

ומיד לאחר מכן, באה פרשת האכילה. כי כעת מובן גודל העבודה שיש בעניין האכילה, וכמה נפקא מינה שיש בין אכילה של כשרות, שמבטל את היגון ואנחה והופכו לשמחה, לאכילה שאינה של כשרות. ולא כפי הנראה, שאם כבר אוכלים – מה זה משנה מה אוכלים…

* * *

ובכל זה יש עוד הרבה להאריך ולהרחיב, בפרט לעובדא ולמעשה. וכן יש לבאר בזה עניין פרה אדומה. וכן עניין החמץ והמצה, ויציאת מצרים, אך אין כאן מקום, ותן לחכם ויחכם עוד.

Podcast: Play in new window | Download

בפרשה זו אנו מתחילים את החומש השלישי מחמשה חומשי תורה – חמוש ‘ויקרא’. חומש זה הוא המשך לחומש שמות, שבו כתוב סדר הקמת המשכן, וכעת לאחר הקמתו מתבאר סדר העבודה שבו – שהוא עבודת הקרבנות, ולכן הוא נקרא ‘תורת כהנים’, כי עיקר עסקו הוא בעבודת הקרבנות והכהנים, וגם שאר הפרשיות שבו שייכים וקשורים לענייני הקרבנות (כמבואר בדברי הרמב”ן).

עניין הקרבנות, הוא עבודה יסודית, שהחל כבר בפרשת בראשית על ידי קין והבל, ולאחר מכן על ידי נח, ואצל האבות הקדושים היה בזה עבודה קבועה. וגם כאשר משה רבינו ביקש מפרעה להוציא את בני ישראל כדי שיוכלו לעבוד את ה’, הוא מזכיר את עבודת הקרבנות.

נמצא שהקרבנות הם עניין יסודי, ולכן כל שבת ויום טוב מתבטא בקרבנות מיוחדים לאותו היום, וגם בכל יום צריך להקריב קרבן התמיד, ואם המזבח פנוי מקריבים גם ‘עולת קיץ המזבח’. אך לכאורה כל זה רק בזמן המשכן ובית המקדש, אבל בזמנינו אין לנו אפשרות להקריב קרבנות, ואם כן אין לנו שייכות לעבודת הקרבנות.

אך פשיטא, שעבודה גדולה ויסודית כזאת, אין שייך לומר שאינו שייך בזמנינו, ובהכרח שיש לנו שייכות אליו. וכבר אמרו חז”ל שהתפילה במקום קרבן, על פי הפסוק “ונשלמה פרים שפתינו”, וצריך להבין מה השייכות בין תפילה לקרבנות, והאם זהו דווקא בתפילה או גם בעוד עבודות. ובשביל זה יש להבין מה עניין הקרבן, ובזה נבין איך עבודה זו שייכת לנו, ובכל פרט מחיינו.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ויקרא אל משה’ – הוא לשון מיוחד שאינו מצוי. כי בכל המקומות כתוב ‘ויאמר’ ‘וידבר’ אבל לא ‘ויקרא’. וקריאה זו אינה דיבור, שהרי מיד לאחריו כתוב ‘וידבר ה’ אליו’, אלא הוא קריאה של חיבה. ולשון זה נמצא בשלשה מקומות בלבד; במראה הסנה, בהר סיני, וכאן באוהל מועד. וצריך להבין עניינו. כמו כן יש להבין מדוע נכתב באל”ף זעירא.

ב. באופן כללי צריך להבין מה עניין הקרבנות – מה העניין לקחת בהמות, לשחוט אותם, ולשרוף אותם על גבי המזבח. כמו כן, ומה עניין אכילת הקדשים, הן על ידי הכהנים והן על ידי הבעלים.

ג. הקרבנות נחלקים לשלשה מינים; הראשון – עולה, שכולו כליל לה’ בלי שום אכילה של בני אדם. השני – חטאות ואשמות וכדומה, שיש בהם אכילה רק לכהנים, השלישי – שלמים וכדומה, שיש בהם אכילה גם לבני אדם. ויש להבין עניינם והחילוק ביניהם.

ד. יש שני אזהרות מיוחדים בקרבנות; מצות לא תעשה – שלא להקריב חמץ ולא דבש, ומצות עשה – ליתן מלח על כל הקרבנות. וצריך להבין מה עניינם.

ביאור הפשט

א. ויקרא אל משה: בדברי רש”י מבואר שפסוק זה ללמד על הכלל יצא, ולכל דיבור קדמה ‘קריאה’. אמנם בדברי הרמב”ן והאור החיים נראה שרק בתחילת הדיבור מאוהל מועד היה ‘קריאה’. וקריאה זו הייתה בשלשה מקומות – בסנה, שהיה הפעם הראשון שדיבר עמו. בהר סיני, לחלוק לו כבוד יותר משאר ישראל, ובאוהל מועד, כשהתחיל לדבר עמו משם, ייחד לו גם כן קריאה של חיבה.

ב. אל”ף זעירא: לכאורה מרמז על ענווה, וכמבואר בכמה ספרים  אמנם יש להבין מדוע דווקא כאן נרמז עניין הענווה.

ג. עניין הקרבנות: בדברי הרמב”ם מבואר שעניין הקרבנות הוא כדי להוציא מלבם של עובדי עבודה זרה וכחות הטבע. אמנם הרמב”ן דחה דבריו בחריפות, שאם משום כך לא היה נכתב לשונות גדולים כאלו של ‘אשה ריח ניחוח לה” וכדומה, שנראה מזה שמדובר בעניין גבוה מאד. וגם מצד סדר העולם אינו מובן, שהרי עבודת הקרבנות החל עוד קודם שהיו עובדי עבודה זרה בעולם, וכאמור. ומבאר העניין על דרך האמת.

ד. עניין המלח: בדברי הרמב”ם מבואר שגם זה לאפוקי מעובדי עבודה זרה שאינם נותנים מלח, וגם בזה כתב הרמב”ן שאין זה רק משום כך, אלא הרבה יותר, שהרי הכתוב קורא לזה ‘ברית’, ואפילו במקומות אחרים שמזכירים עניין ברית, משתמשים בלשון ‘ברית מלח עולם’, ומבואר מכך שיש כאן עניין יסודי מאד, והוא מבאר גם עניין זה על פי האמת.

ביאור הפנימיות

עניין הקרבנות, הוא דבר גבוה מאד, וכמבואר בדברי הזוהר בפרשה זו על הפסוק ‘באתי לגני אחותי כלה וגו’ אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים’, ונקודת העניין הוא שיש כאן ‘סעודה’ שבה אנו מסבים יחד עם הקב”ה כביכול. וביאור העניין, ש’קרבן’ הוא מלשון ‘קירבה’, ועניינו לקרב את כל העולם ואת כל החיים להשם יתברך, וכמבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן א), וכפי שיתבאר.

החיות רוחני

בריאת העולם היה באופן של ‘בדבר השם שמים נעשו’, כלומר, שנמשך שפע רוחני של חיות, והוא השתלשל וירד עד שנעשה ממנו כל העולמות, וכל היסודות של העולם; דומם, צומח, חי ומדבר. והלשון ‘השתלשל וירד’ אין הכוונה במובן ‘פיזי’ – שירד מ’מקום’ אחד ל’מקום’ אחר, אלא במובן רוחני – שירד ממהות גבוהה יותר למהות נמוכה יותר.

והיינו, שככל שהמדרגה נמוכה יותר, אזי החיות הרוחני הזה ‘מלובש’ יותר, ונראה יותר כדבר גשמי שמסתיר ומכסה את המציאות הרוחנית שבו. ולכן, בעולם הבריאה עדיין רואים לגמרי את הרוחניות, ומשם נמשכים נשמות ישראל, ובעולם היצירה שהוא עולם המלאכים כבר אין רואים לגמרי ולכן הם שואלים ‘איה מקום כבודו’, ובעולם העשייה אין רואים בכלל רוחניות (וכמבואר בליקוטי מוהר”ן סימן רנ”ד, שהעיניים רואות תמיד דברים גבוהים ועליונים, אלא שאין אנו מבחינים בזה).

ובתוך עולם העשייה, יש גם כן כמה דרגות, וככל שהמדרגה נמוכה יותר – מתכסה יותר החיות הרוחני, ולכן ניכר פחות ‘חיות’ בדבר. ולכן בדומם אין רואים שום חיות (אף שבאמת בפנים יש תנועה תמידית, של מליוני חלקיקים ואטומים, ואין שום נקודה ש’עומדת’. כמו כן, הנקודה הפנימית של האטום בלתי ידועה למחקרים, כי מדובר בנקודה רוחנית).

לעומת זאת ב’צומח’ רואים קצת חיות, כי יש בו תנועה של גדילה, וגם רואים בו חילוק בין אם הוא נבל או חי, ועוד יותר רואים זאת בבעל חי, שכבר יש בו הרגשות. ועוד יותר ב’מדבר’ שיש בו גם שכל. והם ארבע דרגות של חיות זה למעלה מזה. כשבאמת בכל דבר יש אותיות וחיות רוחני, אלא שככל שהוא נמוך – הוא מכוסה יותר ואינו ניכר.

להקריב קרבנות

כל ההשתלשלות הזאת נקראת בשם ‘הלוואה’. כי בעצם כל החיות הרוחנית שייכת להשם יתברך, אלא שהוא ‘מלוה’ אותו לכל העולמות, ולכל הדומם צומח חי מדבר, כדי שיהיה להם חיות וקיום, אבל הוא מצפה לקבל זאת בחזרה. וזה מה שאומרים ‘וצבא השמים לך משתחווים’ ראשי תיבות ‘מלוה’.

היחיד שיכול ‘להחזיר’ את ההלוואה – הוא האדם שיש בו דעת ויש לו בחירה. והוא נמצא בגבול האמצע, בין העולמות העליונים ששם רואים ‘רוחניות’, לבין המדרגות התחתונות שבעולם הזה ששם אין רואים כמעט ‘חיות’. והוא צריך ויכול לקחת את המדרגות התחתונות ולהחזירם למעלה, על ידי שהוא מברר ומגלה את החיות הרוחני שבהם.

והנה, בתחילה הצומח יונק חיות מהדומם – כי הוא צומח מהאדמה ועל ידי המים. לאחר מכן, מגיע ה’חי’ ויונק חיותו מהצומח, כי מאכלו הוא מהצומח. נמצא שהחיות הרוחנית של הדומם והצומח נמצא בתוך ה’חי’, ואז צריך לבוא ה’מדבר’ ולהעלות את כל החיות הרוחני הזה של הדומם והצומח והמדבר כאחד – להשם יתברך.

וזה עבודת הקרבנות. כשלוקחים בהמה ושוחטים אותה לקרבן – לוקחים חפץ שנראה שיש בו מציאות וקיום לעצמו, ובאים ושוחטים אותו להראות שאין בו כלום, אלא מעט דם וחלב שזה מה שמחיה אותו [הדם מחיה את הלב, והחלב את המוח], ואת הדם והחלב מקריבים על המזבח להראות שכל החיות הזה נמשך ממנו, ואז נעשה ‘אשה ריח ניחוח להשם’ – שחזר אליו השפע, באופן של ‘אמרתי ונעשה רצוני’.

לאחר שעשו פעולה זאת, כעת יכולים להבין ולגלות – שגם הבשר שמקודם היה נראה כבהמה גשמית, יש בו חיות רוחני, וכעת יכולים לאכול אותו בקדושה, מתוך הכרה שאינו מנותק מהרוחניות, אלא יש בו חיות רוחני ויכולים להתקרב על ידו להשם יתברך, ולכן הבשר נעשה קדשים ואוכלים אותו בקדושה.

שלשה מיני קרבנות

והנה יש שלשה מיני קרבנות; עולה – כליל לה’, חטאת ואשם – אכילה לכהנים, שלמים – אכילה לבעלים. והאופן הנכון והמתוקן הוא קרבן ‘שלמים’, כי באמת אין השם יתברך רוצה ש’נשחט’ את העולם, אלא אדרבה, שיהיה עולם קיים ונגלה בתוכו כשהוא עדיין ‘חי’ את החיות הרוחנית שיש בו. ולכן, רוב קרבנות היחיד הם שלמים, וכשהביאו דמי מעשר שני לירושלים קנו מהם שלמים, וכל בהמה שנמצאת אבודה הקריבו אותה שלמים.

אלא שיש גם קרבן עולה וחטאת. והיינו שכשאדם מרגיש שהוא ‘תפוס’ כל כך בתוך הכיסוי וההסתרה של הגשמיות, ואינו יכול בכלל לגלות מתוכו את החיות הרוחנית – צריך לפעמים לעשות פעולה של ‘שחיטה’, ולהתנתק מהעולם הגשמי לגמרי, רק לעשות איזה פעולה של ‘כליל להשם’, וזה קרבן עולה.

כמו כן, כשאדם פגם חס ושלום, ואז נאחז בו יותר הקליפות וההסתרה, ובמצב כזה אינו יכול לאכול בקדושה – אזי מביא קרבן חטאת או אשם, ואז הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הכהן הוא כביכול ‘האדם המתוקן’ שיכול לאכול כראוי, ואז הבעלים שאינו יכול לאכול כראוי מסתכל בו ולומד ממנו איך צריכים לאכול. ואז, אחר הקרבת העולה והחטאת – יכולים לחזור ולהקריב שלמים, שהם המצב המתוקן.

שאור דבש, ומלח

אמנם יש שני דברים שאי אפשר להקריב על המזבח, והם דבש ושאור. דבש הוא ‘דבר מתוק’ – ודבר מתוק כל העולם נמשכים אחריו, אך אי אפשר לאכול ממנו הרבה, כי זה משביע ואם ממשיך לאכול הוא מקיא, כמו שכתוב ‘דבש מצאת אכול דייך, פן תשבענו והקאתו’.

וזאת משום שהוא אור גבוה מאד שאי אפשר לגלות אותו בתוך העולם. ואלו שנמשכים אחריו – מתנתקים מהעולם, לטוב או למוטב. והשאור הוא להיפך, כי הוא תוקף הכיסוי הגשמי שאי אפשר לגלות אותו, ואין כאן מקום לבאר, ויתבאר בעניין חמץ ומצה בעז”ה.

לעומת זאת, המלח מוכרח להיות בכל קרבן. כי המלח יש בו תכונה מיוחדת – שאם אין נותנים אותו, אין טעם במאכל, ואם נותנים אותו יותר מדי, אי אפשר לאכול כלל. וגם יש בו תכונה שיכול ‘לשמר’ ולקיים דבר לאורך זמן. וכל זה מרמז על מדת היסוד (כמבואר בדברי הרמב”ן), שהוא הכח שמחבר ומאחד בין הכח הרוחני לבין המציאות הגשמית, כמו שכתוב על מדת היסוד ‘כי כל בשמים ובארץ’ – דאחיד בשמיא וארעא. ולכן צריך לתת אותו בכל קרבן.

ויקרא אל משה

ולכן דווקא בפרשה זו נאמר ‘ויקרא’ מלשון חיבה וקירוב, כי פרשה זו מגלה שכל ‘דיבור’ ו’אמירה’ אינו רק ציווי מה לעשות, אלא הדרכה כיצד לקרב כל דבר שבעולם להשם יתברך, ואזי המצוה היא מלשון ‘צוותא’ וכמו שאומרים ‘אשר קדשנו במצוותיו’, מלשון ‘הרי את מקודשת לי’.

והאל”ף היא זעירא, כי כדי להתקרב צריך בתחילה להקריב את עצמו, בבחינת עולה, ואז יכול לקרב את כל הדברים שבעולם להשם יתברך.

Podcast: Play in new window | Download