פרשת משפטים היא הפרשה השישית בחומש שמות ובסדר ה’שובבים’. בפרשה זו מסתיים סדר יציאת מצרים וקבלת התורה, שהוא סדר לידת עם ישראל והתהוותו. [בשנה מעוברת מוסיפים ל’שובבים’ גם את פרשיות תרומה ותצוה, שהם בניין המשכן, שבזה חזרו למעלת אבותם, כמבואר ברמב”ן, וכפי שיתבאר בעז”ה במאמרים הבאים].

לכאורה פרשה זו כבר אינה עוסקת ב’קבלת התורה’, אלא ב’קיום התורה’. כלומר, לאחר שקבלנו את התורה [בפרשת יתרו], בא הכתוב ומלמד אותנו סדר המצוות והמשפטים, כדי שנדע איך לקיים את התורה.

אך אילו היה כן, לא היתה פרשה זו מופיעה בחומש שמות, אלא בחומשים הבאים שבהם מפורטים רוב המצוות. ואם היא מופיעה בפרשה זו, אות הוא כי היא חלק מ’סיפור’ קבלת התורה. ולכן, בסיום הפרשה ‘חוזרים’ לסדר מעמד הר סיני, ומסיימים את סיפור הדברים. באופן שכביכול כל פרשת משפטים היא ‘באמצע’ הסיפור והסדר של מעמד הר סיני וקבלת התורה.

אם כן נמצא שבפרשה זו יש לימוד חשוב, שבלעדיו עדיין אין משמעות לקבלת התורה, וצריכים לכתוב מיד פרשה זו – ובאמצע סיפור הדברים – כדי ללמדנו מהות קבלת התורה, ומהות קיומה. וזה גם הסיום של סדר ה’שובבים’, שבהם אנו מתקנים את הנפש ומחדשים אותה לטובה.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם’ – 1. כל הפסוק לכאורה מיותר. כי מהמשך הפסוקים מובן שמדובר במשפטים, ומה צריך להקדמה זו. 2. הלשון ‘ואלה’ מוסיף על הראשונים. מי הם הראשונים, ומה השייכות ביניהם לבין המצוות הללו. 3. ‘אשר תשים לפניהם’, מה הכוונה ‘להשים’ ולפני מי.

ב. האם אלו הם המצוות הראשונות שראוי לדבר אליהם מיד לאחר קבלת התורה. הרי רוב הפרשה עוסקת בגנב וגזלן רוצח ומזיק ודומיהם, ועולה כל כולנה עבד עברי, שנפל לגמרי מיהדותו לדרגה של עבד עד שמותר בשפחה כנענית, ואיך שייך שדווקא מצוה זו היא הראשונה לאחר קבלת התורה.

ג. בסוף הפרשה חוזר הכתוב ומתחיל ‘ואל משה אמר’, שכל זה היה בחמישי בסיון קדם קבלת התורה, ומדוע לא הופיע כסדר בפרשת יתרו, אלא בפרשת משפטים, וגם בפרשה זו – מופיע רק לאחר כל סדר המצוות ולא בתחילתו.

ד. בפרשה זו נזכר שאמרו ‘נעשה ונשמע’, ולא נזכר בפרשה הקודמת וצריך ביאור.

ביאור הפשט

א. רש”י מבאר שכל המצוות האלו נאמרו בסיני, ולכן נאמר ‘ואלה’ בתוספת וא”ו, לרמז ‘מה הראשונים [עשרת הדברות] מסיני, אף אלו מסיני’. והרמב”ן מוסיף ומבאר, שעשרת הדברות נאמרו באופן כללי, ומיד לאחר מכן מתחיל לפרט; בסיום פרשת יתרו פרט שתי הדברות הראשונות ‘אנכי’ ‘ולא יהיה לך’ ועל זה נאמר שם ‘לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב’ ו’מזבח אבנים תעשה לי’. ובפרשה זו ממשיך לפרט מה שנוגע ל’לא תרצח’ ו’לא תגנוב’ ו’כיבוד אב ואם’ ושאר הדברות.

ב. אשר תשים לפניהם, מבאר רש”י: שאסור לדון לפני גוים, ושצריך לערוך בפניהם כשולחן ערוך [ויש להוסיף דברי חז”ל מבואר אשר תשים ‘לפניהם’, השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה]. ובאור החיים הקדוש מבאר שלא כל המצוות מוכרחים לכל אחד, כי יש מצוות שאינם שייכים אלא לחלק מעם ישראל, אבל המצוות הכתובות בפרשה זו צריך לשים ‘לפניהם’ היינו לפני כולם ולא רק מקצתם. 

בהמשך הפרשה, מבואר באור החיים הקדוש בדרך רמז עניין עבד עברי, ואמה העבריה, ועוד כמה פרשיות, שמרמז על הנשמה ועל עם ישראל, דברים נפלאים מאד.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש בפרשה זו מבואר באריכות עניין הגלגולים, וכל זה מרומז בתיבות ‘ואלה המשפטים’ – אילין רזא דגלגוליא. ואם כי הוא בדרך סוד, יש להבין השייכות שלו לפשטות התיבות ‘ואלה המשפטים’.

ולהבנת העניין יש להקדים דברי חז”ל [שהובאו לעיל] ‘השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה’, וצריך להבין מדוע נרמז העניין דווקא כאן.

והביאור הוא, שעיקר תורף תפקידו של האדם, שבשביל זה נברא העולם, ובשביל זה קבלנו את התורה – הוא המתקת הדינים. וכפי שיתבאר.

* * *

וביאור העניין הוא כך:

העולם הזה הוא מקום של ‘דינים’. ‘דינים’ אינם בדווקא צרות, קשיים, התמודדות ונסיונות, שכל אלו הם ‘תוצאה’ של הדינים, אבל הדינים בעצמם עניינם ‘צמצום’ והסתרה.

שתי התנועות העיקריות שמתגלות בעולם הם ‘חסדים’ ו’גבורות’. חסדים הם תנועה של גילוי והתפשטות וקרבה, וגבורות הם תנועה של הסתרה, צמצום, וריחוק. ובכל יום מתגלים שתי החלקים האלו שמרכיבים את מציאות העולם; מצד אחד יש בכל יום אור השמש, אויר לנשימה, אוכל לאכול, ושפע חדש שמגיע לעולם, ומצד שני יש הסתרה חדשה.

ההסתרה נועדה כדי ליצור ‘כלי’ עבור השפע, אך במפגש הראשון רואים בו ‘צמצום’. הגבורות מציירים את העולם כמקום ‘נפרד’, שבו שולטת הנהגת הטבע, ויש לו כוחות משל עצמו. הגישה הזאת לוקחת את השפע והופכת את ה’ציור’ שלו מחסדים לגבורות, ותחת שהשפע הזה יקרב את האדם אל זה שמשפיע את השפע, ויגלה את אהבתו אליו, שזה הדבר שאותו אנו צריכים באמת – הוא מצייר זאת כמציאות בפני עצמה, שבמקרה הטוב רק מכסה את הנותן, ולא יוצרת קשר ביניהם, ובמקרה הגרוע נותנת את ההרגשה שאף אחד לא מבטיח את השפע הזה, והוא נתון לשליטת הטבע והמאורעות.

התוצאה מזה, הם כל היצרים הרעים, שמוצאים כר נרחב לפעולה אחר שמציגים את העולם כמציאות לעצמו. וכן כל הצרות והייסורים, הנסיונות הקשיים וההתמודדויות, שכולם הם תוצאה של הצמצום וההסתרה. כי אם יגלה אדם את הטוב, ואת מי שמשפיע אותו – לא תהיה עליו שליטה של היצר הרע, ולא של הנהגת הטבע.

וזה נקרא ‘המתקת הדינים’. המתקת הדינים עניינו לגלות מי ברא את ה’דינים’ בעצמם, כלומר את העולם עם כל הצמצום וההסתרה שהוא יוצר. והגילוי הזה לא רק מבטל את הדינים, אלא ‘ממתיק’ אותם והופך אותם להיות כלי ש’יצייר’ בעיניו את מציאות ה’, אהבתו, יראתו, תפארתו ושאר מידותיו, וכך יהיה לו חיבור אליו.

בשביל לעשות את זה קבלנו את התורה, שהיא בעצמה מורכבת משתי חלקים: אור רוחני, שמצומצם לתוך אותיות, ומדברת בלשון של העולם הזה. התורה מגלה איך שכל פרט בעולם – שנראה כ’דין’ – הוא בסך הכל אפשרות לקיום מצוה, ולגלות את אור השם יתברך בעולם. נמצא שהתורה בעצמה היא המתקת הדין, ועל ידה יכולים להמתיק כל הדינים שבעולם.

* * *

לכן, הפרשה הראשונה שאחר קבלת התורה מתחילה ‘ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם’, כלומר, למד אותם כיצד ניתן על ידי התורה להמתיק את כל הדינים. ומיד מתחילה לפרט כל המקרים הקשים של גניבות, נזיקין, רציחה, וכל מיני דינים ובעיות, ומגלה כיצד התורה מתייחס לכל המציאויות האלו, ומגלה כיצד בכל אחד מהם יש מצוה, ועל ידי זה מהפכים את ה’דין’ וה’משפט’ הזה לאור של תורה, שמתגלה שם השם יתברך.

ומהפסוק הזה דרשו חז”ל ‘השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה’. כלומר, כדי שתוכל להמתיק ‘דינים’ צריך להשוות אשה לאיש. איש ואשה הם שני סוגי מצבים הנקראים ‘אמת’ ו’אמונה’, האיש מייצג את המצב בו יש לאדם דעת, ויכול להכיר באמת ולהבין אותה, ומתוך כך להתחבר אליה. ואשה מייצגת את המצב בו אין לאדם דעת, ואינו יכול להכיר את האמת ולהבין אותה, ואין בידו אפשרות אלא ‘להאמין’ בה.

ואם אדם סבור שרק בזמן שהוא ‘איש’ ומאיר לו ה’אמת’ – יש לו חיבור לתורה, ואילו בזמנים שבהם הוא ‘אשה’ ואינו יכול להבין את האמת – אין לו חיבור לתורה, בזה הוא משליט את הדינים עליו, ומרים ידיים כלפיהם, כביכול אין בידו להמתיקם. אך אם הוא ‘משוה’ אשה לאיש, ומאמין שגם במצב של אשה הוא מחובר לתורה, על ידי אמונה פשוטה – בזה הוא מגלה שהתורה ממתיקה את המצב של הדין וההסתרה, ויש בידו יכולת להמתיק הדינים.

ולכן דווקא בפרשה זו נאמר ‘נעשה ונשמע’, שמדבר על שני סוגי מצבים; ‘נעשה’ הוא מצב של איש, שמאיר לו האמת והוא יכול לעשות ולקיים. ‘נשמע’ הוא במצב של אשה, שבו אין בידו כח לעשות ולקיים, והנטייה באותם מצבים הוא אפילו לא ‘לשמוע’, מחמת שאינו שייך לזה. אך עם ישראל אמרו ‘ונשמע’, כלומר שגם במצבים כאלו שאיני יכול ‘לעשות’ לפחות ‘אשמע’, ואאמין בזה שהתורה שייך גם למצב הזה. ואת זה הם אמרו רק לאחר פרשת משפטים.

וזה סדר הגלגולים. שהוא עונש קשה מאד וכמבואר בדברי הרמ”ק על דברי הזוהר בפרשה זו, שהרבה יותר טוב לאדם לקבל ייסורי גיהנם שרוחצים אותו ומגיע לגן עדן, מאשר לרדת שוב לעולם הזה ואינו יודע מה יהיה עמו. ומדוע באמת נגזר כזה עונש? כי מה שאדם פגם וקלקל – אפשר לרחוץ ולתקן, אך השליחות שלו שעדיין לא עשה, דהיינו להמתיק דינים – מה יעזור לרחוץ ולתקן, הרי צריך להשלים שליחותו. ולכן בפסוק זה ‘ואלה המשפטים’ נרמז סדר הגלגולים.

* * *

תמצית העניין למעשה, נמצא בפרשה של עבד עברי.

המתקת הדין פירושו שאדם צריך לירד לעולם, ולירד לענייני העולם, דהיינו כל ענייני הגשמיות – אך לא להיות ‘עבד’ של העולם ושל הדברים הגשמיים ושל כל הצרות, אלא להיות ‘שולט’ עליהם, ובזה הוא ממתיק אותם. כי כאשר אדם יודע שיש לו שליחות בכל דבר כזה, הוא נזהר שלא ‘להימשך’ אחרי הדברים האלו, ולא לתת להם ‘לשלוט’ עליו ולקבוע עבורו מתי וכמה, אלא הוא נמצא כאן בשביל השליחות שיש לו בזה, לא פחות ולא יותר, ויש הרבה להרחיב בזה, אך כלל זה נקוט בידך.

‘עבד’ הוא ההיפך מזה, כי הוא נשלט על ידי העולם, עד כדי שנצרך לגנוב, כלומר אין לו שום דבר משלו שהוא ‘בן חורין’ בו, אלא אפילו מעט השפע שלו צריך לגנוב מאחרים. והתיקון הוא למכור אותו ל’עבד’ ולהראות לו באיזה מצב הוא נמצא. והתיקון הוא שנותנים לו שפחה כנענית שהוא תכלית הירידה, ואז יש לו נסיון אם ‘להימשך’ גם אחריה, או להבין מה היה אתו, ו’לשלוט’ עליה.

והמבחן הוא בסיום השש שנים; אם מבין שהיה לו שליחות – הוא פורש ממנה וחוזר להיות ‘בן חורין’. אך אם הוא נשלט על ידה, אינו יכול לפרוש ממנה ואומר ‘אהבתי את אשתי ואת בני’, ואז כבר אינו יכול לצאת לחירות, רק בהגיע היובל [שהוא כח הבינה, למעלה מן הבחירה], ואז גם אם ירצה להישאר כבר אינו יכול.

וזה הלימוד לכל אחד; יש את הלכתחילה – לא ליפול לתוך העולם והדינים, אלא להמתיק אותם מיד. אך גם אם נפל – יש לו אפשרות בתוך הנפילה, ועל ידה בעצמה לתקן את עצמו ולצאת לחירות.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בסדר שמות, והיא הפרשה של קבלת התורה. פרשה זו אינה עוד ‘עוד’ פרשה, אלא הפרשה העיקרית והמרכזית בכל התורה. מפרשת בראשית – ממתין העולם ומצפה אל הפרשה הזאת, וכל העולמות נמצאים בציפיה דרוכה לאותו יום גדול ונשגב שבו ניתנה תורה לישראל.

ואכן, סדר קבלת התורה מתואר בכתוב באופן מרגש ומרומם מאד, כמבואר בדברי המפרשים הראשונים והאחרונים, ובפרט בדברי האור החיים הקדוש שיוצא מגדרו, ונפשו יצאה בדברו, בהשתפכות הנפש נפלאה של אהבה התלהבות והשתוקקות, כמי שמצא את שאהבה נפשו, וראוי מאד לראות לשונותיו הקדושים בפנים.

***

אמנם קודם הסדר הזה, יש מעשה נוסף שמשמש כהקדמה לקבלת התורה, ועל שמו נקראת הפרשה הזאת, והוא המעשה של יתרו.

ובאמת הוא פלא והפלא, מה עניין שמיטה להר סיני, וכל שכן מה עניין יתרו להר סיני. שהרי אפילו מצד סדר הדברים אין זה ברור אם בא קודם קבלת התורה או לאחריו [ועל כל פנים, החלק של ‘ואתה תחזה’ היה בוודאי אחר קבלת התורה], אבל אפילו אם מצד סדר הדברים כאן הוא מקומו – מפני מה נכתב בפרשה זאת, הרי היו הרבה פרשיות בין קריעת ים סוף לקבל התורה, וכולם מוזכרים בזה אחר זה בפרשת בשלח, ומן הראוי היה לכתוב גם מעשה זה שם, והפרשה הזאת יתחיל מיד בקבלת התורה, שהוא העיקר.

ומובן מזה שיש עיקר גדול וחשיבות גדולה בהבאת מעשה זה של יתרו דווקא קודם קבלת התורה, ודווקא באותה פרשה, וגם לקרוא הפרשה על שמו. וגם אחר קבלת התורה – הפרשה הראשונה היא פרשת משפטים, שעוסק בכל מיני מצבים רחוקים של גנב וגזלן, מזיק ורוצח, שלכאורה אינו שייך כלל למעמד הנשגב של קבלת התורה, ודווקא זאת היא הפרשה שבא מיד אחר קבלת התורה [ולמעשה, הוא ‘באמצע’ קבלת התורה, כי בסוף פרשת משפטים ממשיך לספר מקבלת התורה], ודבר זה אומר דרשני.

התמיהות שבפרשה

א. ‘וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוקים’, לכאורה החידוש אינו במה ש’שמע’ – שהרי כל העולם שמעו, אלא בכך ש’בא’.

ב. מדוע כבד משה רבינו כל כך את יתרו? והרי הדרך היא לרחק את הגרים, ויתרו בעצמו כשבא הכין עצמו לכך שאולי לא יסכים לצאת עבורו, ולכן ביקש שיצא בשביל אשתו או בשביל בניו.

ג. מפני מה זכה יתרו, שעל ידו התגלה העצה של ‘ואתה תחזה’ [לחלק לשרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים], והרי היא עצה פשוטה שמשה רבינו בעצמו היה יכול לחשוב על זה.

ד. מה היה צורך להזהיר כל כך על מצות ‘הגבלה’ שלא להתקרב להר, עד שהוצרך להזהיר על כך כמה ימים מקודם, ושוב בשעת מעשה.

ה. מדוע נשתהו כל כך מיציאת מצרים עד קבלת התורה. הרי המרחק בין מצרים לבין הר סיני הוא מהלך פחות מיום אחד, וכל יציאתם ממצרים היה בשביל קבלת התורה, ואם כן הם השתהו שבעה שבועות, ובנוסף, היו זקוקים להגבלה ופרישה וכל כך הרבה הכנות.

ומחמת שפרשה זו נכתבה באופן של ‘אהבה מקלקלת את השורה’, קשה לחלק בין ביאור הפשט לביאור הפנימיות, ועל כן בעז”ה נבאר העניין באופן כללי, בדרך שיכלול בתוכו את הפשט והפנימיות האחד

ביאור העניין

כשבאים לקבל את התורה, צריך לדעת מהי התורה.

והנה התורה יש בה סתירה מיניה וביה. מצד אחד התורה היא רוחנית וגבוהה מאד, שהרי כולה שמותיו של הקב”ה, והיא קדמה הרבה דורות לבריאת העולם. ומצד שני התורה מדבר בלשון בני אדם, ועוסקת בעניינים של העולם הזה, וכל המצוות אינם שייכים אלא במציאות הגשמית של העולם.

והסתירה הזאת היא לכאורה הויכוח שהיה בין משה רבינו לבין המלאכים. המלאכים טענו שהתורה ראויה להינתן להם, ומשה רבינו טען כנגדם ‘כלום למצרים ירדתם’, ‘כלום יצר הרע יש ביניכם’, ‘כלום אב ואם יש לכם’. ולכאורה היא טענה פשוטה מאד, ואיך עלה על דעת המלאכים לקבל את התורה שכל כולה מדברת מהעולם הזה ואינו שייך להם כלל, ומפני מה חשש משה לענות להם עד שהוכרח לאחוז בכסא הכבוד ולענות להם תשובה פשוטה זו.

אך האמת היא שהתורה הוא השם יתברך בעצמו, כי קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא. והוא אור עליון מאד בהיר הוא בשחקים. אלא שהאור הזה יורד ומצטמצם לתוך ארבעה מיני כלים שהם ‘טנת”א’ – טעמים, נקודות, תגין, אותיות. ה’טעמים’ הוא צמצום דק וזך מאד שאין לו עדיין אפילו ‘הגייה’ אלא רק ניגון רוחני גבוה, והוא כנגד עולם האצילות, ה’נקודות’ יש להם כבר ‘הגייה’ אבל אין להם מראה, וזה כנגד עולם הבריאה. ה’תגין’ יש להם כבר תמונה ומראה אבל אין בהם עדיין דיבור, והם כנגד עולם היצירה, וה’אותיות’ הם הכלי הנמוך ביותר שיש להם תמונה ויש בהם דיבור.

וטענת המלאכים הייתה שדבר קדוש כזה אינו מן הראוי שירד למטה לעולם מגושם כזה, כי שם הוא עלול להתגשם, ויכולים חס ושלום לקלקלו ולעוותו ולהפוך אותו לגמרי. אלא ראוי שלא יצטמצם לאותיות שהם עולם העשייה, אלא יישאר רק טעמים נקודות ותגין ותו לא. ובאמת הם צדקו לכאורה בטענתם, כי התורה כשהיא בעולם הזה היא נמצאת בסכנה גדולה, כפי שרואים במציאות שהגוים לומדים תנ”ך ומהפכים אותו לאמונתם, והרבה כופרים לומדים ‘תלמוד’ ומשתמשים בו לשגעונותיהם, ואם כן, מסוכן מאד להביא התורה לעולם הזה.

והתשובה שענה להם משה היה, שכל הצמצום בכלל שיש לתורה, שהצטמצמה מאור בהיר וזך לתוך ‘כלים’ של טנת”א – יש לזה מטרה ותכלית, שהוא בעצם המטרה והתכלית של בריאת העולם, והוא – לגלות טובו ורחמנותו של השם יתברך בעולם. והגילוי הזה אינו יכול להיות אלא במקום שיש בו הסתרה והעלמה, ויש בחירה בין טוב לרע. ובשביל זה צמצם השם יתברך אורו בתוך התורה – כדי שיהיה כלי ואופן כיצד לגלות את הטוב מתוך הרע. אך אם התורה נשארת למעלה במקום שאין בחירה – מה תכלית יש לה.

ובתחילה חשש להשיב להם תשובה, כי טענה גדולה הייתה להם, אך על ידי שאחז בכסא הכבוד קיבל כח לענות להם, כי באמת נשמות ישראל באים מכסא הכבוד, שהוא עולם הבריאה וגבוה יותר מעולם המלאכים, אלא שירדנו לעולם העשייה [מתחת המלאכים] כדי לברר הטוב מהרע, האמת מהשקר, הגילוי מההסתרה, ומכח זה לתקן את העולם ולהעלותו בחזרה לכסא הכבוד. וסופו של דבר, בגמר הבירור והתיקון נחזור להיות גבוהים יותר מהמלאכים, והם ישמשו אותנו. ובכח זה אמר להם האמת שהתורה אינה שייכת להם אלא לנו, כי כל תכליתה הוא עבור מקום בו יש יצר הרע, ועל ידי זה נזכה לעלות למעלה מהם.

***

וזה כל סדר ההכנה לקבלת התורה.

כי אמנם משה רבינו ניצח את המלאכים, אבל גם אנו עלולים לטעות באותה טעות של המלאכים, וצריך להציל אותנו מכך. שהרי באופן טבעי – הגישה שלנו אל התורה, הוא כדבר מרומם וגבוה קדוש ונישא, ואם כן, כדי להתקרב אל התורה צריך להיות מלאך בלי שום שייכות לעולם. ומי ששייך לעולם אינו יכול לזכות לתורה, ומי שזוכה לתורה אסור שיהיה לו שייכות עם העולם. והרי האמת הוא להיפך – שאמנם התורה קדושה מאד, אבל כל תכליתה הוא להיכנס ‘לתוך’ העולם, ולסייע בידנו לעבוד את השם יתברך בתוך העולם, לברר את הטוב מן הרע, ולגלות טובו ורחמנותו כאן בעולם העשייה הגשמי.

ובשביל זה היה ההמתנה הגדולה של שבעה שבועות, בהם אנו סופרים ספירת העומר, ומגלים את שבע המדות הקדושות שמנהיגות את העולם, ולומדים כיצד לברר בתוכנו את המדות האלו מרע לטוב, כדי להבין בשביל מה צריך את התורה. [ושבעה שבועות אלו הם כנגד שבעה ימים שאשה מטהרת עצמה לבעלה, שתכליתם הוא לייחד ביניהם – פעולה שכביכול מורידה אותו מקדושתו, אך אדרבה, הייחוד הזה הוא הוא מהות הקדושה. וכך ההכנה לקבל התורה, הוא כדי ‘להביא’ התורה ולייחדה אלינו ודו”ק].

וקודם קבלת התורה הוצרך להזהירם מאד שלא להתקרב אל ההר, כי כשרואים את אור התורה – רוצים ‘לעלות’ כמה שיותר גבוה, ולהישאר שם. ולכן בתחילה חשבו ההרים הגבוהים שעליהם ראוי להינתן התורה. אך האמת היא שאם התורה שייכת ‘למעלה’ היא יכולה להישאר עוד יותר למעלה – אצל המלאכים, אלא תכליתה הוא לירד למטה. ולכן ניתנה דווקא על הר נמוך, והוזהרנו מאד שלא ‘לעלות’ אל ההר, אלא להישאר למטה והתורה תרד אלינו.

***

ועיקר ההכנה לקבלת התורה הוא פרשת יתרו.

יתרו היה אדם נמוך ומגושם מאד, בלשון נקיה. שהרי עבד כל העבודה זרה שבעולם, וטעם כל מיני טעם של רע שיש בעולם. והוא הסתירה הגמורה ביותר לאור התורה, שהיא אור נקי זך וקדוש. אך לאחר שעבד כל עבודות זרות החליט לבוא ולקבל את התורה, כי ‘שמע’ את כל אשר עשה ה’, והבין שהשם יתברך רוצה שיגלו אותו דווקא מתוך העולם.

ובאמת מן הראוי היה להרחיקו, והוא בעצמו הכין עצמו לכך. אך משה רבינו יצא בדווקא לקראתו [כמבואר באור החיים, שעשה זאת באופן שיהיה ניכר שאינו יוצא לכבוד אשתו ובניו, אלא לכבודו של יתרו], וכבד אותו בכבוד מלכים, וסיפר לו כל הקורות אותם. ואז אמר יתרו ‘עתה ידעתי כי גדול  ה’ מכל האלהים’, ומובא בזוהר ‘כד אתי יתרו ואמר עתה ידעתי, כדין אתיקר ואתעלא שמא דקב”ה עילא ותתא’, כלומר שבאותו רגע נעשה קידוש ה’ בכל העולמות שלא היה כמוהו מאז בריאת העולם.

ואת זה רצה משה לגלות לנו קודם קבלת התורה, שנדע מהותה של ‘התורה’, ולאיזה צורך צריכים ‘לקבלה’, ובשביל זה קרב את יתרו, וגילה איך דווקא על ידו נעשה קידוש ה’ הגדול ביותר, לידע ולהודיע ולהיוודע שבשביל זה ניתנה התורה – לא [רק] בשביל משה, ולא בשביל הצדיקים הגדולים – אלא גם ובעיקר עבור ‘יתרו’, שהוא האדם המיותר ביותר בעולם, וכולו ‘מותרות’ וקליפות, ועד לשם יורדת התורה כדי לגלות את השם יתברך.

ודווקא יתרו היה יכול לגלות העצה – לעשות ‘שרים’ בכמה דרגות, כי הוא טען למשה שאם לא יעשה כן, עדיין נדמה כאילו התורה נמצאת במקום גבוה ובדרגה של משה, ומן הראוי לצמצם אותה בעוד כמה דרגות, כדי שיבינו שהוא שייך לכל אחד ואחד ממש.

נמצא שעיקר ההכנה לקבלת התורה, הוא להבין שכמה שאנו רחוקים, וכמה שיש בנו יותר יצר הרע, ויותר מלחמה והתמודדות – יש לנו יותר זכות לקבל את התורה, כי בשביל זה ניתנה לנו. ולוואי ונזכה.

Podcast: Play in new window | Download

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 15

האם אתה מודע למיקום שלך?

איזהו חכם – המכיר את מקומו. ומשכך, לדעת את המיקום המדויק שלך, אינו חסרון, אלא מעלה וחכמה. והוא מה שיביא אותך לכל מה שאתה חולם.

***

הגישה של ילד הוא ‘שחור-לבן’; יש אותי, יש את המלמד, ואחריו – הקב”ה בעצמו. והגישה הזאת מלווה אותנו גם בהמשך החיים – כאילו יש רק שתי אפשרויות; או שאני ‘הילד’ או שאני ‘המלמד’ – או שאני גדול או שאני קטן, אין באמצע.

זוהי גם אמת-המבחן עבור הרבה אנשים למדוד את ‘גדלותם’ של אנשים; אם הוא ‘חרדי’ לא יכול להיות שהוא עושה עבירות, ואם הוא עושה עבירות – אז הוא לא ‘חרדי’.

אם הוא ‘רב’ / תלמיד חכם / צדיק – הוא חייב להיות משה רבינו, ואסור לו לטעות, או שלא יכול להיות שהוא טועה. ואם הוא כן טועה – אז הוא לא ‘רב’ / תלמיד חכם / צדיק.

והעולם ה’שחור-לבן’ הזה מאד מבלבל מתסכל ומאכזב. כי העולם הזה מפגיש אותנו יום יום ושעה שעה עם תמיהות קושיות וסתירות, שאינם מתיישבים על דעתו של ‘הילד הקטן’ שבתוכנו. ואז, שוב מתעורר ה’שחור-לבן’ הזה, ואומר: אם יש כל כך הרבה ‘בומים’ – אז הכל שקר, וזהו.

***

האמת היא שזה ממש לא ‘שחור לבן’ – אלא הרבה הרבה צבעים, דרגות, מושגים, הבנות ודקויות. אתה בעצמך מתקדם כל הזמן, וגם שאר אנשים, וכל שכן אנשים גדולים. וכל אחד, בכל דרגה שהיא – עלול לטעויות, לפי דרגתו כמובן; לא אותם טעויות של אנשים פחותים, אבל גם לא אותה נקיות של אנשים שלמים.

וההבחנה הזאת, באה כהקדמה לקבלת התורה. יתרו אומר למשה רבינו: אם עם ישראל יראו שיש רק ‘משה רבינו’ – הם עלולים לטעות ולחשוב שיש רק שתי אפשרויות; או יהודי פשוט פשוט, או משה רבינו. ואת כל האמצע – הוא פשוט ימחוק מדעתו, וממילא, לעולם לא יוכל להתקדם, ולהישאר מחובר לתורה בצורה נורמלית ושפויה.

ואז ‘נבול תיבול – גם אתה גם העם’, כי כשאין סולם שמוביל מהמקום הנמוך ביותר אל המקום הגבוה ביותר; כבר אין שום משמעות לא למשה רבינו ולא ליהודי פשוט. כי שום דבר לא מוביל לשום מקום. ולכן, מוכרחים לעשות ‘סולם’ ברור, שמורכב משרי חמישים, עשרות, מאות ואלפים, ולאחריהם משה רבינו בעצמו.

***

כך אתה יודע, ש’שר החמישים’ הוא תלמיד חכם עצום שאתה חייב לכבדו ולהכיר בערכו. אבל הוא לא בדרגה של ‘שר מאות’. ו’שר מאות’ זה כבר משהו עצום, אבל רחוק מאד מ’שר אלפים’, ו’שר אלפים’ הוא כבר ממש מגדולי הדור, אבל בשום אופן לא ‘משה רבינו’, ואפילו לא יהושע.

וכך אתה גם יודע שיש לך ‘מקום’. כי השר ‘חמישים’ מורכב מחמישים יהודים לא פחות, ואתה אחד מהם. ובלעדיך אין לו ‘חמישים’… ובעיקר, אתה רואה את הדרך כיצד לצעוד ממקומך, כי כרגע אתה אמנם ‘האחרון’ מתוך החמישים, אבל מכאן אתה יכול להתקדם ולהיות ה’ארבעים ותשע’, ‘ארבעים ושמונה’ עד שתהיה ב’עשיריה’ הראשונה של אותם ‘חמישים’, ומשם ‘שר חמשים’ בעצמך, וכן הלאה, עד לדרגה של חיבור קרוב מאד למשה רבינו.

אם תדע ‘מה אתה לא’ – תוכל להתקדם ל’מה אתה כן’.

החיזוק היומי קצר ולעניין # 13

שני מושגים, כל כך קרובים לכאורה, אבל כל כך הפוכים.

עצבות – הוא הדבר שהקב”ה שונא. ושברון לב – הוא הדבר שהקב”ה אוהב.

---

עצבות הוא ‘תסכול’.
וזה מה שקורה רוב הזמן. המושכל ראשון שלנו אומר שמגיע לנו, שהתכניות אמורות להסתדר לפי הצורה שעצבנו אותם, ושגם מגיע לנו לראות תוצאות.
וכשזה לא קורה, וזה הרבה ‘לא קורה’ – כל היום וכל הזמן – ההרגשה היא שמשהו ‘לא תקין’. זה לא אמור להיות כך, וזה ממש מוזר ופלא שכך זה קרה.
וההרגשה הזאת גורמת לתסכול. תסכול הוא תערובת של כעס וחוסר אונים. הרגשה של ‘אוף’, ו’למה’ ו’מה עושים’. ואז בדרך כלל מתחיל רשימת ה’אשמים’, שיכול להיות מופנה בהרבה מהמקרים אלינו בעצמנו, אבל מתוך כעס והאשמה ‘למה עשיתי כך’ או ‘למה לא עשיתי כך’. וכשנגמר התור של ‘האשמים’ – אין לנו ברירה אלא ‘להשלים’.
סביב הציר הזה סובב רוב החיים שלנו: רצון, תכנית, אכזבה, תסכול, והשלמה. עד שמרוב שהתרגלנו לזה כבר הפכנו להיות לכתחילה כאלו: אנשים קשים, עם שרירים מכווצים, ועם מרירות נוטפת ציניות. ואנחנו אפילו לא מרגישים בזה, רק כשקורה משהו חריג, שאז זה מעורר את כל ה’ציר’ הזה מחדש…

---

שברון לב הוא ‘הכנעה’.
התנועה הראשונה היא אותה תנועה: אני רוצה! אבל הניגון שונה.
הניגון של ההכנעה אינו ניגון של ‘מגיע לי’, ו’מה פתאום שזה לא יהיה’, אלא ניגון מתחנן ומבקש, כמו שמלמדים ילדים לומר “אני רוצה בבקשה“, וכאומר: בעצם מה פתאום שזה יקרה, אבל מאד הייתי רוצה שכך יהיה.
עצם התנועה הזאת, כבר מבטאת קשר. התנועה הזאת אומרת: אני לא יכול, ואין לי כלום משלי, אלא אני זקוק למישהו שירחם עלי ויתן לי. וממילא הפנים שלי מופנות בהכרח לכיוון מישהו. התנועה הזאת יכולה ליצור קשר בין חברים, בין בני זוג, וכל כיוצא בזה. אבל בעיקר הוא משמש לקשר האמיתי בינינו לבין קוננו.
התוצאה של זה – היא שאין אכזבות ואין תסכולים. כי זה שלא קרה – הוא לא מפתיע ולא מרגיז, אלא בהחלט היה קיים כאפשרות. וארבה, כשדברים כן קורים – זה סיבה להתרגשות.

---

מותר ‘לבקש’, והשם יתברך אוהב שמבקשים, ואפילו ‘מחכה’ שנבקש. אבל לא ‘להתלונן’ – את זה הקב”ה לא אוהב. כשילד מבקש יפה – עצם הבקשה עושה חשק לתת. כשהוא מתלונן – אף אחד לא אוהב לתת לו.
עם ישראל במדבר היו זקוקים להכל – מים, לחם, בגדים. אילו היו מבקשים יפה גם היו מקבלים יפה, ועוד יותר ממה שקבלו. אבל ה’תלונות’ לא היו במקומם.
עם ‘בקשה’ ו’הכנעה’ – גם תרגיש יותר טוב, וגם תקבל יותר.