החיזוק יומי # 11

אם תסכם את התחושה המרכזית שלך בחיים במילה אחת –
נראה שהיא תהיה: מסוחרר!

כל אחד מאחל לעצמו חיים טובים. חיים של הצלחה, של התקדמות. ימים נעימים בהם התכניות זורמות כמו מים, המזג אויר נעים ומוצלח, חשבון הבנק נמצא בפלוס ולפחות לא במינוס, ואם אפשר – גם הצלחה בעבודת ה’.
אף אחד לא אוהב צרות, ואפילו לא ימים ‘לא מוצלחים’. בהם הכל הולך הפוך, מזג אויר מעונן ומצב רוח גשום, טלפונים מהבנק וכיוצא, אין חשק לכלום, ואפילו סידור התפילה מזעיף פנים כשפותחים אותו. בקיצור, ימים קשים.
אבל אילו לפחות זה היה מסודר. ימים שלמים מהסוג הראשון, ולעומתם ימים שלמים מהסוג האחרון, מילא. זה לא נחמד אבל לפחות מסודר וברור. אני יודע לקראת מה אני הולך; אם היום התחיל עם רגל ‘ימין’ – אני יודע שהיום אני מוזמן ללקק דבש, ואם התחיל חלילה עם רגל ‘שמאל’ – אני מכין את עצמי להתמודדות חזיתית.
הבעיה העיקרית היא שזה פשוט לא מסודר. בכל יום יש לנו ‘טעימה’ נדיבה מכל הסוגים ומכל המינים, כמו סעודת פירות ט”ו בשבט. קצת מתוק, קצת מלוח, קצת חריף, וקצת בלי טעם. הצלחה קצרה, ולאחריה התמודדות ארוכה, ומיד לאחריה שוב הצלחה נחמדה, ושוב נפילה.
וזה מכניס אותנו למצב של ‘סחרור’. הרגשה של קרוסלה – למעלה, ולמטה, ושוב למעלה ושוב למטה. והמצב הזה מונע את האפשרות להתמודד: כי איך תתמודד עם מצב לא ברור, ועם המציאות בה אתה בעצמך כבר מרגיש כמו שיכור.

התיאור הזה אינו ‘המצאה’, אלא תיאור מפורט שמופיע בספר תהלים (פרק קז).
דוד המלך מתאר באריכות שלשה סוגי מצבים של התמודדויות; האחד – הולכי מדברות, שאינם מוצאים את דרכם החוצה. השני – שבויים בית האסורים שאינם יכולים לצאת משם. השלישי – חולים שמתייסרים בחוליים. אלו הם סוגי התמודדות מוכרים, שכל אחד מהם יותר חמור מקודמו, והם כולם מביאים את האדם לצעוק לה’, עד לישועה השלמה והמוגדרת; מציאת הדרך, יציאה מבית האסורים, ורפואה שלמה.
לאחר מכן הוא עובר לתאר סוג התמודדות רביעית, של נוסעי הים. שם בתחילה הכל מתנהל על מי מנוחות, והם רואים נפלאות ה’ שרק בים אפשר לראות. ואז מגיע רוח סערה – ומאז הכל היסטוריה, הם לא זוכרים איפה זה למעלה ואיפה זה למטה, וההגדרה היא – ואנחנו מזדהים איתה מאד – ‘יחוגו וינועו כשיכור’.

אז מה הישועה?
כשתקלוט שיש לך תפקיד מוגדר ומיוחד – בכל אחד מהמצבים בו אתה נמצא, בין מצבים שאתה מאחל לעצמך ובין מצבים שלא – דבר ראשון תפסיק להרגיש ‘שיכור’, וברגע שתפסיק להיות שיכור – תתחיל להרוויח מכל סיטואציה.
עם ישראל יצא ממצרים, ובמקום ללכת לארץ ישראל – הם מתחילים לעשות סיבובים. אבל זה לא ‘במקום’ אלא זה הדרך. הדרך לארץ ישראל – עוברת דרך הסיבובים, והדרך לישועה שלך – עובר דרך הסחרחורות שלך.
אם תבין זאת – במקום להרגיש ‘מסובב’, תרגיש ‘מסובין’. אותה תנועה, אבל של חירות!

אתה יהודי מאמין?

אתה בוודאי ‘מאמין’, אבל האם בטוח גם ‘יהודי מאמין’.

בשביל להאמין שה’ ברא את העולם – צריך להיות אדם נורמלי וישר. בשביל להאמין שהוא מנהיג את העולם – צריך להיות ‘אדם מאמין’, ובשביל להאמין שאתה מרכז העולם – צריך להיות ‘יהודי מאמין’.

***

כל אחד רוצה לחיות חיים בעלי תוכן, וכמעט כל אחד גם מבין ש’תוכן’ מוכרח להיות תוכן פנימי ומהותי, ולא חיצוני וריקני. אבל באותה נשימה – כמעט כולם משוכנעים שזה בלתי אפשרי, או נחלת יחידים בלבד.

לחיות חיים בעלי משמעות, ובעלי תוכן פנימי – מצריך לכאורה מאמץ. זה דורש התגברות והימנעות מהרבה דברים שקשה להימנע מהם, ודורש מגוון רחב של פעולות שלא קל לעשותם.

רק הרשימה הבסיסית של: שמירת שבת, כשרות, לשון הרע, שמירת הקדושה, ציצית ותפילין, שלש תפילות – דורש מאמץ לא פשוט. וזה הרי אפילו לא ‘התחלה’. אם ניכנס לעבודת הלב והמחשבה: אהבה, יראה, דבקות וכיוצא – מדובר במשהו שבשום אופן אינו נחלת הכלל.

***

אז זהו שלא. 

זה לא משנה ‘מה’ ו’כמה’ אתה עושה – אלא ‘למה’ אתה עושה.

המוכנות שלך להשקיע כלל אינה תלויה במאמץ הפיזי או הנפשי שנדרש ממך, אלא רק בגודל המטרה העומדת מולך, ובחשיבות היעד אליו אתה חותר. אם זהו יעד שאתה מאמין בו שהוא כדאי ושזה אפשרי – אתה תסכים לכל מאמץ, וכלל לא תרגיש שזה קשה. אך אם אינך מאמין בזה, או שאינך מאמין שזה אפשרי – גם המאמץ הקטן ביותר, ייחשב כקושי בלתי אפשרי.

ולכן, כל עוד אתה חושב ש’עבודת השם’ ו’תוכן רוחני’ דורש הרים וגבעות – אין סיכוי שתגיע לזה, ולו מהסיבה שגם את הצעד הראשון לא תעשה, ואפילו אם כן, אז מתוך הכרח ובחוסר חשק. אך אם תבין שמדובר במטרה קרובה מאד, וברת השגה יותר מכל דבר אחר – אין סיכוי שלא תנסה, ואם תנסה – אין סיכוי שלא תגיע.

***

הדבר היחיד שזה דורש – הוא אמונה בעצמך.

אם תאמין שיש מי שמתעניין בכל מחשבה טובה ובכל תנועה טובה שלך, פשוט משום שהוא נהנה מזה, וכל תנועה כזאת פועלת מידית ובמזומן – יהיה לך חשק לעשות הרבה מחשבות ותנועות כאלו. וגם לא תצטרך לעשות ‘הרבה’ כאלו, אלא כל אחד מהם יהיה בשבילך עולם מלא, שתוכל להתענג ממנו.

מילה אחת של תורה, מחשבה אחת של אמונה, התגברות אחת על תאוה אסורה – זה כל מה שצריך. בתנאי אחד – שתאמין בזה!!!

‘מקוצר רוח ומעבודה קשה’ – למה אתה חושב שצריך ‘עבודה קשה’? כי יש לך ‘קוצר רוח’ – אמונה קצרה וקטנה. לא בהשם חלילה, אלא בעצמך!… (ליקוטי מוהר”ן תניינא פו)

החיזוק היומי # 8

מתי הפעם האחרונה שצעקת?

לא ‘צעקה על מישהו’ [שזה קרה כנראה לפני כמה רגעים, או שאתה טיפוס רגוע וביישן וזה לא קורה בכלל], אלא ‘צעקה לשם צעקה’!

***

מהבוקר ועד הבוקר – אתה מלא באכזבות, תסכולים, עגמת נפש וחלישות הדעת. לפעמים על דברים של מה-בכך; האוטובוס אחר, נתקעת בפקק, הילד [או כמה] החליט להתפנק וכדומה. ולפעמים על דברים יותר רציניים; הפסד כספי, בשורה לא טובה, התמודדות עם אנשים וכדומה.

ומה אתה עושה? פותח תכנית חסכון. לוקח את כל המרירות הזאת ומאכסן אותה בפנים. וכך אתה צובר עוד אכזבה, עוד תסכול, עוד צער. ולא יום אחד – אלא עוד יום ועוד יום, עד שזה כבר עומד להתפוצץ.

וזה בדרך כלל גם מתפוצץ בסוף – על מישהו, או על עצמך. אתה פשוט נשבר, מאבד מצב רוח, נכנס ל’מוחין דקטנות’, ועושה ברוגז עם העולם.

מה הפתרון? אחד מהשתיים: או ללכת לפסיכולוג, ולשלם הרבה כסף על זה שהוא יעזור לך ‘להוציא’ את זה, או פתרון הרבה יותר פשוט – קל, נגיש, זול, והעיקר: אמיתי!

***

צעקה!!!

כן, זו ההמצאה הגאונית.

תקח את המחסן הזה – ופשוט ‘תצעק’ אותו החוצה, בצעקה ארוכה, עמוקה, מתמשכת – עד שתרגיש שמיצית את כל האוויר שבריאותיך. כשסיימת – תחזור על זה שוב!… ואם זה לא מספיק – אז שוב ושוב, עד שהמחסן יתרוקן.

מה תרוויח? שתי דברים: האחת, המורגשת והמידית – תחושת הקלה. כל העומס הרגשי שהצטבר בפנים נפלט החוצה, וכעת אתה נקי, רגוע ומיושב. השניה והעיקרית – הפנית את הדברים למקום הנכון; במקום לדחוף אותם פנימה ולדחוק אותם למטה, הוצאת אותם החוצה וזרקת אותם למעלה. ואתה יודע מי נמצא למעלה…

בזה פתרת את הבעיה בעצמה. כי מי שעשה לך את כל התסכולים הללו – הוא היושב במרומים, בשביל שתפנה אליו מבט. ואם לא מבט – לפחות צעקה. ברגע שצעקת – הוא אומר: ‘מצוין, זה מה שרציתי’. וזהו, כעת הכל יסתדר.

עשרות שנים של גלות מצרים. גלות נוראה ואיומה שאין הדעת יכולה לשאת. ואפילו לא צעקה אחת!… ‘מחסן’ שלם של צער וייסורים, והכל תקוע בפנים. ברגע שהייתה ‘צעקה’ – מיד החלה הגאולה. הקב”ה קורא למשה, מצוה אותו לגאול אותם, והגלגל מתחיל להתגלגל.

***

ושתי ‘טיפים’ לסיום:

א. אפילו אם הצעקה לא מכוונת בפירוש לשם תפילה, אלא רק הבעת כאב ומועקה – גם היא עולה למעלה ופועלת את פעולתה [אור החיים].

ב. הצעקה לא חייבת להיות בקול. היא יכולה להיות בדממה מוחלטת, פשוט לעצום עיניים, ולצעוק בדממה אבל בכל הכח לתוך המח [שיחות הר”ן].

התיקון – ש’בגלות’ מצרים

חומש שמות הוא החומש השני בחמשה חומשי תורה – והוא מתאר את סדר הווייתם של עם ישראל. כאשר בתחילה הם היו בגלות מצרים, ואז נאמר עליהם ‘גוי מקרב גוי’ שמרמז על כך שהם ב’עיבור’ כמו עובר במעי אמו, ואחר כך ביציאת מצרים היה ‘הלידה’ שלהם, ובקבלת התורה הגיעו לגדלותם, וסיום העניין הוא בהקמת המשכן, שהוא התכלית של יציאת מצרים וקבלת התורה, וזהו תוכן חומש שמות.

בפרשיות אלו, שמספרים על לידתו והתהוותו של עם ישראל – מתעורר כח מיוחד, שבו כל אחד יכול גם כן להיות יהודי מחדש – לתקן את כל העבר, ולקבל התורה בהתחדשות. ולכן השבועות הללו בהם קוראים את הפרשיות הללו – ידועים בכינויים ‘שובבי”ם’ [ובשנה מעוברת ‘שובבי”ם ת”ת’], ומקורם קודש בדברי השל”ה, ר’ חיים ויטאל בשם האריז”ל, המגיד של הבית יוסף, ובכל הספרים הקדושים מאז, ושם מבואר כח התיקון המיוחד שישנו בשבועות אלו.

ואמנם בדורות קודמים – המנהג היה לעסוק בתעניות וסיגופים קשים [ראה בספר יסוד ושורש העבודה דברים נוראים], אך בדורות האחרונים שנחלשו הדורות, גילו הצדיקים הקדושים [הבעש”ט, ורבינו הק’ מוהר”ן מברסלב] שאין לנו לעסוק בתעניות וכדומה, אלא רק בתפילה, אמירת תהלים, התבודדות וכיוצא בזה. ובעיקר, יש לנו להאמין בכוחם של השבועות הללו, ושל קריאת הפרשיות – שיש בהם כח מיוחד להתקרב להשם יתברך ולהתחדש בעבודתו.

***

כאמור, באופן כללי עוסקים הפרשיות הללו בסדר יציאת מצרים וקבלת התורה. אך באופן פרטי בכל פרשה יש לימוד משלו וממילא גם כח פרטי משלו, ואת זה ננסה בסייעתא דשמיא ללמוד ולבאר במאמרים הללו, והפעם נלמד בעז”ה את הפרשה הראשונה – פרשת שמות.

פרשת שמות לכאורה איננה שייכת כלל לשובבי”ם, כי לא רק שאינה עוסקת ביציאת מצרים, אלא אדרבה עוסקת בגלות מצרים. ולא רק שאינה מתארת את התהוותם של עם ישראל, אלא אדרבה היא מתארת את ירידתם. הפרשה פותחת בתיאור המצב השלם והמתוקן בו היה העולם בשעה שהיה יעקב אבינו עם השבטים הקדושים וכל השבעים נפש, ומכאן מתחיל סדר הירידה, כשעם ישראל יורד ויורד עד למ”ט שערי טומאה, והופך להיות כמעט כמו המצריים, וכטענת המלאכים ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’. כיצד אם כן מתקשרת פרשה זו לסדר ‘התיקון’?!

את הקושיא הזאת אפשר להקשות בפסוק עצמו. התורה קוראת למצרים ‘כור הברזל’, כלומר: כמו שמכניסים את הברזל אל הכור, כדי לזכך אותו ולנקות אותו מהפסולת, כך עם ישראל נכנס למצרים כדי להזדכך ולהתנקות. ובדברי הזוהר והאר”י מבואר שגלות מצרים בא לתקן את פגם אדם הראשון. והוא פלא והפלא: אילו היו נכנסים למצרים מעורבים בפסולת ויוצאים משם נקיים – ניחא, אבל הרי התמונה היא הפוכה לגמרי?

בנוסף לכל זה, מבאר האור החיים הקדוש, שהסיבה שזכו ישראל רק להשגת מ”ט שערי בינה [שהשיג משה בשם כל ישראל] ולא לשער החמישים – הוא משום שהיו רק במ”ט שערי טומאה ולא בשער החמישים, ולעתיד לבוא נזכה להשיג את השער החמישים, לאחר שבעקבתא דמשיחא נצטרף להתמודד עם שער החמישים של הטומאה. וכאן הבן שואל: וכי חוטא נשכר?! האם שערי טומאה הם סיבה לקבל שכר של שערי קדושה, זה לעומת זה?!

מבואר אם כן, שיש כאן לימוד נפלא דווקא מהחלק הזה שעוסק ב’גלותם’ של ישראל, וממנו אפשר ללמוד כיצד דווקא הגלות, ודווקא המצבים הנמוכים ביותר של האדם – הם לפעמים הסיבה והדרך היחידה לתיקון, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות בפרשה:

א. יש להבין את האופן בו הצליח פרעה לשעבד את עם ישראל. הרי בתחילה היו חשובים ונכבדים מאד, ולא ברגע אחד היה אפשר להפוך זאת, אלא היה כאן מהלך שהביא לידי כך, באופן שהם בעצמם כביכול נתנו לזה לקרות.

ב. במשך כל ימי שעבוד מצרים – לא מוזכר שהם צעקו או התפללו, אלא רק לאחר שנים רבות, כשמשה רבינו היה כבר בן שמונים, הייתה הפעם הראשונה שבה מוזכר בפסוק שהם צעקו. והוא פלא הכיצד ייתכן שבקושי כזה ושעבוד כזה – לא צעקו כלום. ועוד פלא, שמיד כאשר צעקו החלה הגאולה אף שעדיין לא עברו ארבע מאות שנה, ונראה מזה שאילו היו צועקים קודם היו נגאלים קודם, הכיצד?

ג. הקב”ה מבקש ממשה רבינו שילך לגאלם, והוא מסרב פעם אחר פעם במשך שבעה ימים, כשבכל פעם הוא מעלה טענה אחרת, ובסיום כל הטענות הוא עדיין מסרב ומבקש ‘שלח נא ביד תשלח’. והוא פלא, כיצד משה רבינו אדון הנביאים מסרב לשליחותו של הקב”ה.

ד. אחד מהטענות של משה רבינו היה ‘ואמרו לי מה שמו מה אומר עליהם’, והוא פלא: וכי זה כל מה שהם עלולים לשאול – ‘מה שמו’?! ממה נפשך, אם מאמינים הם – מאי נפקא מינה מה ‘שמו’, ואם אינם מאמינים – מה יועיל שיאמר את שמו, והרי פרעה לא קיבל זאת אפילו כששמע מה שמו. ועוד יותר פלא שהקב”ה קיבל שאלתו, וענה לו שם חדש אינו מוזכר בשום מקום בתורה: שם ‘אהיה’. וצריך להבין מה היה כאן המשא ומתן, ומה מהותו של השם הזה, שבו נגאלנו ממצרים.

ביאור הפשט

בדרך הפשט יש הרבה אריכות בדברי המפרשים [רש”י, רמב”ן, ואור החיים], ומן הראוי לראות הדברים בפנים, והעולה מתמצית הדברים:

א. פרעה התנהג בחכמה וערמימות, באופן שלא היה ניכר שהולך לעשות מהם עבדים. והלך בהדרגה משלב לשלב, באופן שלא היה אפשר בשום חלק להתקומם ולטעון מדוע עושה כן, אלא הכל היה בדרל ‘דמוקרטי’ כביכול, בו הוביל אותם כאילו מבחירתם להשתעבד אליו, או שהיה ‘מוכרח’ כביכול לעשות כך מחמת ‘החוק’ וכדומה (ראה בדברי הרמב”ן והאור החיים בפירוט מה היה סדר הדברים).

ב. מתוך כך מובן שעם ישראל לא צעקו ולא התפללו, כי לא ראו בזה גזירה או משהו שלא כשורה, אלא הבינו שכך הוא דרך ההנהגה במקום זה, ואין להם ברירה אלא להתנהג כן. עד כדי כך שהרבה מהם לא רצו לצאת ממצרים, וגם אלו שיצאו – בכל פעם שהיה איזה נסיון, רצו לחזור למצרים.

ג. מה שהתעוררו לצעוק היה רק כאשר היה גזירה משונה, שנצטרע פרעה והתחיל לרחוץ בדמם של ישראל, שלזה כבר לא היה שום טעם ושום הגיון, ואז נאנחו וצעקו. ובאור החיים הקדוש מבואר שלא צעקו אל ה’, אלא צעקו מתוך כאב וצער, ואף על פי כן שמע אלוקים את זעקתם, ולא רק שמע – אלא מיד התעורר לרחם עליהם ולגאלם, כי זה הכח של צעקה – שעולה מיד לפני כסא הכבוד, ומהפך את הדין לרחמים אפילו שאינו מגיע עדיין לפי שורת הדין.

ד. משה רבינו מאן ללכת כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאהרן הכהן שהיה נביא קודם לו. ורק כשהתבשר ‘וראך ושמח בלבו’ הסכים לקחת את השליחות. וכמבואר עניין זה הרבה בדברי בעלי המוסר.

ה. בעניין השאלה ‘מה שמו’ והתשובה של שם ‘אהיה’ – ראה באריכות בדברי הרמב”ן, הן בדרך הפשט והן בדרך הסוד, ואין כאן מקום להאריך.

ביאור בפנימיות

פנימיות העניין מתבאר בספר ‘ליקוטי הלכות’ בכמה מקומות, ותמצית העניין הוא כך:

א. גלות מצרים לא היה רק שעבוד בגוף, אלא גם ובעיקר שעבוד בנפש. ‘מצרים’ מרמז על היות הנפש במצר. וכמבואר בזוהר הקדוש על הפסוק “בחומר ולבנים ובעבודה קשה” – ‘בחומר’ דא קל וחומר, ‘לבנים’ דא ליבונא דהלכתא, וכן השאר. כלומר, שהיה כאן שעבוד רוחני.

כי מצרים הוא מקום ‘ערוות הארץ’, ושורש הטומאה והכישוף. והם התגברו על נפשות ישראל, והצליחו להכניסם להרגשה פנימית של ‘עבדות’. ולכן ‘מעולם לא היה עבד שברח ממצרים’ – לא מחמת שהיו השערים נעולים, אלא מחמת שלא עלה על דעתו לצאת משם, כי נשרש בו כל כך הרגשת העבדות עד שלא ראה טעם לברוח משם, וגם לא היה מועיל לו. ומשום כך נקרא מצרים ‘בית עבדים’, שכל מהותו הוא עבדות.

[ועיקר העבדות של מצרים היה בעניין תאוות ממון, שנראה לכאורה כדבר מותר וראוי וכשר, אך בני אדם משעבדים עצמם ומפקירים כל חייהם וכל מהותם ועצמיותם עבור רדיפת הממון, או עבור הדאגה מחסרון הממון. ולכן אלילם של מצרים היה ‘השה’, שנקרא בלשון הכתוב ‘עשתרות צאנך’ ופירש”י ‘שמעשירות את בעליהן’, דהיינו שהעבודה זרה שלהם היה הממון. וזהו ‘עבדות’ שאי אפשר לצאת ממנו, ולא מחפשים בכלל לצאת ממנו, כי לא חש ולא מרגיש כלל שהוא ‘עבד’].

וכך הצליחו להכניס אותם לתוך עוד ועוד שערים של טומאה, שפירוש ‘טומאה’ הוא סתימה, דהיינו הרגשה של מצר, שעבוד וסתימת המוח והלב, שאין מרגישים בכלל שום הרגשה של קדושה ושל אמונה. רק חיים של שעבוד ועבדות ותו לא. ומובן היטב מדוע לא צעקו כלל, כי לא הבינו כלל באיזה עבדות וסתימה הם שרויים.

ב. כאמור, יש שער החמישים של הטומאה שאליו לא נכנסו כלל. והוא מה שידוע שלא שינו שמם לשונם ומלבושם, והוא דבר תמוה לכאורה, כי מה בצע לעבוד עבודה זרה באידיש ועם שטריימל (כלשון המגיד ר’ שלום שבדרון). אלא שדברים אלו מבטאים את נקודת היהדות בעצמה, כי אמנם אינם לא מצוה ולא איסור אבל הם מבטאים ‘שייכות’, והם התעקשו להישאר ‘שייכים’ למה שהם באמת. ולכן גם נזהרו מפגם עריות ומהתערבות עם המצרים – כדי לא לאבד נקודת הברית והיהדות.

ולכן כאשר פרעה רחץ בדמם, דהיינו שניסה לפגוע בנקודת ‘הדם’ שבהם, בנקודת היהדות – התעוררו לצעוק, ובאותו רגע שהתחילו לצעוק – הפכו את המ”ט שערי טומאה לבירור ותיקון. כי כל מהות ה’טומאה’ הוא סתימה והסתרה, אך כאשר אדם צועק – הוא מגלה שבעצם הוא טעה, וכל מה שנראה לו ריחוק וכפירה והסתרה הוא שקר, ובזה הוא ‘שובר’ את הטומאה. וכפי גודל הטומאה בו הוא שרוי [אם זה שער ראשון, עשירי, או ארבעים ותשע] – כך גודל שבירת הטומאה וגילוי הקדושה. וכאשר עלתה צעקה זו מתוך מ”ט שערי טומאה – הם שברו את הטומאה מכל השערים, וזכו עבור כך [לאחר מכן] לגילוי מ”ט שערי קדושה.

אמנם הקדושה לא התגלתה מיד, כי עדיין היו תחת שעבוד מצרים. אך על ידי הצעקה פעלו שכבר לא היו נשלטים לגמרי על ידי המצרים, והתעוררו רחמים לגאלם. ועניין זה נקרא ‘מחאה’, והוא מבואר בדברי מוהרנ”ת, שכאשר אדם מרגיש שליטת היצר ואינו יכול לצאת מידיו – יעשה ‘מחאה’ ויאמר בפירוש: ‘הן אמנם איני מצליח לנצח היצר, אבל אני מגלה דעתי שאיני רוצה כן, והיצר בגזלנותו השתלט עלי ועל חיי’, וכך אין היצר יכול לעשות ‘חזקה’ עליו, ולבסוף יזכה לגרשו.

ג. וזה הטעם שמשה רבינו מאן לגאלם, כי ידע שיש דרך ארוכה מאד עד שיצליחו לצאת מזוהמת מצרים, ואפילו לאחר שייצאו ממצרים, עדיין יש עוד גלויות, ויש דרך ארוכה עד לגאולה השלמה. אך הקב”ה גילה לו שכך הוא דרך הבירור והתיקון, ולכן צריך לילך ולגאלם.

ואז שאל משה רבינו ‘ואמרו לי מה שמו’, כלומר: היכן הוא? אם אתה אומר שנגלה אליך – מדוע לא רואים אותו כאן במצרים, מדוע יש כאן כזה שעבוד וכאלו צרות? באיזה ‘שם’ הוא מתנהג אתנו, האם בדין או ברחמים. והתשובה הייתה: ‘אהיה’ – אנא זמין למיהווי. כלומר, יש הנהגה של רחמים, שעדיין אינה מתגלה אלא היא עתידה להתגלות. ואף שעדיין אינה מתגלה – היא כבר כעת הנהגה של רחמים, כי כל כוחה להתגלות לאחר מכן – הוא דווקא מחמת המצב העכשווי של הסתרה.

והשם הזה – הוא השם שהוציא אותנו ממצרים, והוא השם המלווה כל אחד מישראל בכל מצב של קושי צער והסתרה, שאמנם אי אפשר לגלות בו שם הוי”ה, אבל מאיר בו שם ‘אהיה’ שאומר לו: אני עמך בתוך המצב הזה, ודווקא מתוך כך – יהיה לבסוף הגילוי.

Podcast: Play in new window | Download