נשמע מוזר, אבל אולי וכנראה –

הדרך לחירות, עוברת דרך שלילת החירות.

***

כשאתה מסתובב היום ברחובות, לצורך חיוני כמובן, אתה מוכרח לקחת אתך לוח כיס. אחרת, בוודאי לא תזכור מה התאריך. אין שום קשר אפשרי בין התאריך לבין מה שמתחולל ברחובות עיר. את שעון הקיץ אמנם לא דחו, אבל יש תחושה אולי את פסח כן דחו.

ערב פסח, הוא זמן שאתה לא יכול ללכת ברחוב, בלי לבקש ‘סליחה’ שוב ושוב. אתה חייב לדרוך על מישהו או לפחות לדחוף אותו, רק כדי להגיע הביתה. החנויות מכל הסוגים, דחוסים בלקוחות כאילו הכל מחולק שם בחינם, ומי שלא ‘חייב’ לצאת, מעדיף שלא, רק בשל הרצון להגיע מתישהו הביתה.

ופתאום, כל זה נעלם. הרחובות ריקים, החנויות סגורים, ואין את מי לדחוף או למי לומר ‘סליחה’. וגם אם יש, אסור לך לנגוע בו, ובטח לא לדבר אתו.

***

טוב, לזה כבר התרגלנו. מי זוכר בכלל שהיו אנשים ברחובות.

כעת הגיעה הוראה/הנחיה חדשה: ליל הסדר, במחיצת המשפחה הגרעינית בלבד. זה אומר שבליל הסדר הולכים לשבת המון ‘זוגות’ לבד – חלקם בגיל העשרים ומטה, וחלקם בגיל השבעים ומעלה. ובתווך, משפחות צעירות עם ילדים לא נשואים, שאם אחת מהם מונה עשרה ילדים, ייתכן שזה יהיה ‘הסדר’ הכי גדול בעולם…

זה נשמע עצוב מאד. תחושה שהכל סוגר עלינו מכל הצדדים, ולאט לאט חלון האויר נסגר והולך, ומקדם אותנו למצב של חנק מוחלט. איזה מין ערב פסח, איזה מיו פסח, ואיך כל זה מתכתב עם המילים הקדושות שאנו הולכים לומר בעוד כמה ימים ‘זמן חירותינו’… האם אין זה לועג לרש?!

אבל אם מדברים על פסח, אז זה בדיוק מה שהיה רגע קודם היציאה לחירות. בלילה הדרמטי, רגעים ספורים קודם היציאה, אנו מצווים ‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר’. וזו לא המלצה ולא הנחיה, אלא תנאי מעכב ליציאה ממצרים; מי שרוצה לצאת ממצרים – שלא יצא מהבית, ומי שמתעקש לצאת מהבית, יצטרך לוותר על היציאה ממצרים.

***

אם כך, כנראה ש’סגר’ והתכנסות, מתכתב דווקא מצוין עם ‘חירות’. הכיצד?

אנחנו נאחזים כל הזמן בחירויות מדומות. אוהבים לראות צבע, לראות עולם, ולהזין את עינינו בנופים מתחלפים, ועדיף בקצב מהיר ככל היותר. וגם מתעקשים לקרוא לכל זה ‘חירות’, כביכול דווקא התנועה החוצה היא זאת שהופכת אותנו בני חורין.

אבל ישנו עולם שלם, עולם אמתי, שנמצא בפנים ובכלל לא זוכה לתשומת לב. ישנו לב קטן וחמוד, שממתין כבר שנים שמישהו יסתכל עליו, יתבונן במה שקורה בו ויתחבר אליו. אבל זה לא קורה, כי אנחנו עסוקים כל הזמן ב’חירות’, של הנופים המתחלפים, ואין לנו רגע פנוי להסתכל פנימה.

וזה גם כלפי הבית, האשה והילדים – כל אחד מהם הוא עולם מלא שדורש ומתחנן לתשומת לב, אבל למי יש זמן. זה הפשטות, אבל אם נהיה כנים יותר, ייתכן מאד וכנראה, שהחיפוש האובססיבי אחר הנופים המתחלפים, משמש לנו בסך הכל כחלון בריחה מכל המקומות הללו, שמאד מחכים לנו, אבל אנחנו מעדיפים שלא לפגוש אותם.

***

ולכן אנחנו תקועים במצרים, ועדיין נמצאים בגלות, פרטית וכללית.

אז הנה, מגיע הרגע והגיעה השעה, שאנחנו זכאים לגאולה וחירות. אבל בשביל שזה יקרה, צריך כמה רגעים של ‘סגר’ כדי להתנתק מהשעבוד המטורף לכל הצבע שבחוץ, ולהיות בן חורין להיפגש עם עצמי, עם הסביבה הקרובה, ולמצוא את הקשר עם ה’, במקום הכי טבעי – כאן!

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה