מסר יומי קצר פשוט ומועיל.

החיזוק היומי # 6

אם היו מבקשים ממך לתמצת את החיים שלך בשלשה משפטים – מה היית עושה?

אילו היית מתבקש לקחת נקודה או שתיים מתוך ימי חייך, ולהציג אותם לראווה – כמי שמייצגים את כל החיים שלך, איזה קטעים היית בוחר עבור כך?

אני מבין שזה לא היה קל. אבל התהליך היה בערך כך: היית מחפש את הקטעים המוצלחים ביותר, את התקופות הטובות והמוצלחות, והיית מקבץ אותם לחוברת אחת, ומתוכם בורר בבירור אחר בירור את הסולת המשובחת והמוצלחת ביותר – ואת זה היית מנסה לתמצת לשלשה משפטים.

***

נעבור לדמות מרכזית בהיסטוריה היהודית: שמשון הגיבור!

אם היו מבקשים ממך להציג את תמצית חייו במילים ספורות, מה היית מספר?

מסתמא: על הגבורה שלו, על המלחמות שלו עם פלישתים, על כך שלא הצליחו לנצח אותו בשום אופן, וכיוצא בזה.

אבל התורה בוחרת לספר דווקא את הדבר הכי פחות צפוי: את הקטע (היחיד) החלש שלו, החלק החלש והדפוק ביותר לכאורה.

כשיעקב אבינו מברך את שבט דן, הוא מזכיר את שמשון הגיבור, ובשלשה פסוקים הוא מתמצת את חייו ואת גבורתו, וכל מה שהוא בוחר להציג באותם פסוקים תמציתיים – הוא את הקטע האחרון שהיה בחייו, לאחר שגלחו את שערות ראשו והוא אבד את גבורתו, ולאחר שנקרו את עיניו לקחו אותו לבית האסורים בכדי להרוג אותו. ואז ברגעים האחרונים הוא ביקש ‘הצילני נא וחזקני נא אך הפעם הזאת’, ואז הוא תפס את שני העומדים שעליהם נשען הבית וכל הבית קרס עליו וכל כל הפלישתים שהיו שם. זהו זה, זה כל מה שהתורה מספרת עליו.

אנחנו, את הקטע הזה אולי לא היינו מספרים עליו בכלל, שלא להרוס את התמונה היפה, אבל בטח לא כשאנו מתבקשים לתמצת את חייו בכמה מילים.

***

זהו זה, שכנראה אין לנו פרספקטיבה נכונה על החיים שלנו.

ייתכן שהקטעים החזקים ביותר של החיים שלך – הם החלקים הפחות מעניינים. ודווקא החלק שאתה הכי מתבייש בו, ולא מוכן ‘לשים עליו שקל’ – הוא החלק הכי חשוב ומרכזי בחיים שלך.

ייתכן שכל ביאתך לעולם, וכל מאה עשרים שנות חייך – נועדו רק בשביל רגע מסוים, רגע חלש מאד, שהיית מעדיף שאף אחד לא יידע עליו, ושהוא לא יהיה מתועד בשום אופן. אבל באותו רגע, למרות החולשה שלך, החלטת שלא להניח לגמרי, אלא לחטוף איזה משהו, קטן מאד ובלתי מורגש – וזהו, זה ה’סקופ’ של החיים שלך.

מי יודע.

החיזוק היומי # 5

אתה אוהב תוכחה?

אני בטוח שלא. והאם אתה מאמין שיש אחרים שכן אוהבים תוכחה?

רק מי שסובל מסכיזופרניה כרונית, שאוהב להרגיש כמה הוא דפוק ולא מוצלח – יכול ‘לאהוב’ תוכחות.

ואם אגלה באזנך, שאחד מארבעים ושמונה קנייני התורה הוא: ‘א-ו-ה-ב את התוכחות’?! בוודאי תענה לי: אם כן, שכנעת אותי סופית שאין לי אפשרות לזכות לתורה!…

***

יש תוכחה ויש תוכחה.

‘תוכחה’ איננה ביקורת, אלא פשוט ‘הוכחה’.

אתה יכול להוכיח את עצמך, ולהוכיח לעצמך – כמה אתה טיפש, ולא יוצלח, או מנוול ורשע. ואתה יכול להוכיח את עצמך ולעצמך – כמה אתה טוב, יכול, מוצלח, מתוק וצדיק.

התוכחה שבאה מצד הקליפות – תמיד תהיה עם צליל של ‘עזוב, אין לך סיכוי’; אתה הרי מכיר את עצמך, יודע יותר טוב מכולם מי אתה, וכמה פעמים ניסית ולא הצלחת, ולכן תהיה ריאלי ואל תבזבז זמן וכוחות לחינם.

התוכחה של הצדיקים – יש בה ניגון שאומר לך תמיד ‘צריכים אותך, אל תעזוב’; אתה הרי כל כך חשוב, וכל כך נצרך, וכל כך חיוני. אז למה אתה חושב שאתה לא יכול? תוכחה שלעולם לא מאפשרת לך להרגיש דפוק ולא יוצלח, תוכחה שלא נותנת בכלל מקום לתחושה של ‘רע’ ו’רשע’, אלא רק עם הפנים קדימה: אתה יכול, אתה אהוב, אתה רצוי, ואתה תצליח.

***

בינינו, אין מי שלא רוצה להצליח, וגם אין מי שחושב שההצלחה מגיע ברגע. ברור שבין הרצון להצליח ובין ההצלחה בפועל – מפרידה דרך ארוכה ורצופה התמודדויות ואף כשלונות.

השאלה היחידה היא איזה ניגון מתנגן ואיזה מראות אתה רואה – שם, באותו קטע ארוך שמפריד בין הרצון לבין ההצלחה; אם זהו ניגון של דכדוך וקדרות, ואם המראות הם של אלו שנעצרו בדרך – הסיכוי שתצלח את הדרך היא אפסית. אבל אם הניגון הוא אופטימי ומלא תקוה וחיות, והמראות שמראים לך הם של אלו שכן צלחו את הדרך והגיעו למטרה – יש לך סיכוי גדול מאד להגיע לשם גם אתה.

אז בשביל זה אתה חייב ‘תוכחה’. לא תוכחה שוברת ומייאשת, חלילה. ממנה תברח כבורח מן האש, ותילחם נגדה בכל הכוח. אלא תוכחה מדרבנת ומחזקת, תוכחה של צדיקים. את התוכחה הזאת אתה בוודאי תאהב, ורק על ידה אתה תגיע אל המטרה.

הכלל הוא פשוט: תוכחה שבאה ממישהו שאוהב אותך, אתה תאהב אותה. וזאת התוכחה של יעקב אבינו לבניו, ושל משה רבינו אלינו – טרם פרידתו. תוכחה שכולה אהבה וכולה אהובה.

החיזוק היומי # 4

בטח תרצה לדעת מאיזה שבט אתה?

מראובן או שמעון, אולי לוי או יהודה, יוסף או בנימין.

***

לרבים מאתנו יש משיכה ל’מיסטיקה’. היינו רוצים לדעת מה השורש הנשמה שלנו, או מאיזה שבט נולדנו. נדמה כי זה יעזור לנו לעשות סדר בחיים, לדעת מה הסיבה לכל מיני דברים שקורים אתנו – טובים או פחות, ואולי גם נוכל לדעת על ידי המשקפיים הללו מה הולך להיות אתנו בעתיד, הקרוב או הרחוק.

אילו רק היה לנו איזה נביא או חוזה, או לפחות בעל רוח הקודש, שיסתכל עלינו בעיניו החדות, ויאמר במשפט קצר: “אתה, כן אתה – מגיע משבט נפתלי, ושורש נשמתך הוא מספירת נצח של עולם הבריאה, ואתה גלגול של פלוני אלמוני, וכתוצאה מכך זה הסטטוס של החיים שלך הוא כזה וכזה” – היינו רצים אחריו, ומוכנים לגמוע קילומטרים רבים ולשלם הרבה כדי לקבל את התחזית המדויקת הזאת.

והיו ימים בישראל. היו דורות שבהם היו נביאים, היו דורות שהיו צדיקים גדולים בעלי רוח הקודש בדרגה גבוהה שהיה להם את הכח הזה. האר”י הקדוש היה מספר לאדם את כל הגלגולים שלו, ומפרט מה בדיוק החלק שעליו לתקן, ושבשבילו הוא בא לעולם. אבל בדורנו עוד לא נמצא מי שיודע לומר כאלו דברים, ומי שיודע – כמובן שלא אומר…

מה עושים? בעיה!… כנראה לכן אנחנו כל כך תקועים…

***

אז זהו שלא.

קודם כל, אילו היינו צריכים את זה – בוודאי היה לנו את זה. והסיבה שאין לנו – כי אנחנו לא צריכים. אבל האמת, למה סתם לאכזב – יש את זה גם היום! כן, גם היום יש דרך לדעת מאיזה שבט אתה!! ולא, לא צריך לנסוע לשום מקום, ולא לשלם כסף, את המידע תקבל הרגע ממש, כאן ועכשיו.

ובכן, אתה… בוא נסתכל רגע, כן, כן, אני רואה – אתה כלול מכל השבטים!!!

במשך הדורות, הצטברו הרבה ‘חלקיקי’ נשמות שלא הגיעו לתיקונם, וכעת בדור האחרון – כל החלקיקים הללו ירדו לעולם כדי להגיע לתיקונם. ומכל כמה ‘חלקיקים’ כאלו – נולד אדם אחד, שכולל בתוכו ‘חלק’ מנשמה של יהודי משבט יהודה שהיה חי בזמן בית ראשון, ו’חלק’ מנשמה של יהודי משבט אשר שהיה חי בזמן מרדכי ואסתר, וכן הלאה.

ולכן, בעוד יהודי של פעם, הכיר את היצר הטוב והיצר הרע של הסביבה הקרובה ותו לא, היום כל אחד מכיר את היצר הרע של כל העולם, והוא צריך להתמודד עם זה. כי כל חלק שבו מגיע מחבל ארץ אחרת.

ואם אתה שואל את עצמך: למה אני לא מכיר את עצמי? יום אחד מרגיש מלאך ויום אחד מרגיש כומר, ואפילו ביום אחד – בבוקר כך ובצהריים כך, אז מי אני? האם יש כאן פיצול אישיות?! התשובה היא: כן! יש כאן הרבה פיצולים באישיות, אבל כולם מרוכזים באדם אחד שהוא אתה, אלא שחלק ממך הוא כזה, וחלק הוא כזה, ובכל פעם אתה צריך להתעסק עם חלק אחר שבך.

אז בקיצור – אתה אישיות רבת גוונים, ואל תתבלבל מאף אחד מהם. תהיה חזק – ותתקן את כולם.

החיזוק היומי # 3

מתי הפעם האחרונה שאכלת?

תן לי לשער, שזה היה בערך בגיל שנה!…

מאז, אתה עסוק כל הזמן ב’לאכול’, ואתה פשוט לא אוכל!!…

***

שים לב! מבלי להיכנס כלל לנושא של ‘איזה’ אוכל לאכול, או ‘כמה’ אוכל לאכול, ולכל הנושא של ‘אכילה בריאה’ ו’תאוות אכילה’ – קודם כל חשוב לוודא שאתה ‘אוכל’, ובינתיים אתה פשוט לא עושה את זה.

פשוט מאד. אתה ממלא את הצלחת מכל טוב הארץ, ומתיישב לאכול. ואז, אתה מכניס חתיכה אחת לפה, ומתחיל ללעוס במרץ כדי לרוקן את הפה ולהכניס עוד חתיכה, וכך במשך כל הזמן שאתה יושב מול הצלחת – אתה פשוט מחכה כל הזמן שהפה יתפנה – כדי להכניס לתוכו עוד אוכל, כשהעיניים שלך וכל כולך מרוכזים בכף שבידך ובצלחת שלפניך, בציפיה דרוכה מתי כבר תוכל לדחוף עוד מעט פנימה לתוך הפה.

אז מתי אתה ‘אוכל’? הרי מי שאוכל הוא הפה, שהוא עובד קשה ‘לקבל’ את הסחורה, ללעוס אותה עם השיניים, ‘לטעום’ אותה עם החיך, ‘להטעים’ אותה עם הרוק, ולבסוף ‘להעביר’ אותה פנימה למחלקת העיבוד. וכל המערכת הזאת – בכלל לא מעניינת אותך, כי אתה רק מחכה מתי ‘המסוע’ יתפנה ותוכל לדחוף עוד סחורה פנימה. אז אני שואל שוב: אתה ‘אוכל’ או רק עסוק ב’להאכיל’ את עצמך?!

האם ניסית פעם להכניס כף של אוכל [טעים כמובן] לתוך הפה – להניח את הכף בחזרה בצלחת – לעצום את העיניים – ולתת את כל כולך אל הפעולה הנפלאה שאתה עושה כעת, ולטעמו הערב של האוכל הנמצא כעת ממש בתוך פיך ומתחכך בחכך?… הוא אשר אמרתי, ייתכן שהפעם האחרונה שעשית את זה היה בגיל שנה, בעת יניקת חלב האם.

***

וכאן נמצא החידוש.

שברגע שתתחיל ‘לאכול’, כן, ‘לאכול’ ממש ובאמת – לא תצטרך להתעסק יותר עם השאלות של ‘כמה’ אוכל ו’איזה’ אוכל, וגם תוכל כמעט לדלג על הנושא של ‘תאוות אכילה’.

כי ברגע שתתחבר אל פעולת האכילה, תתחיל פתאום להבין איזה דבר נפלא קורה כאן. ומכאן, יש לשער, שאם אתה אדם קצת חכם – תגיע מהר מאד למחשבה: מה פתאום צריך לאכול, ומפני מה יש כל כך הרבה סוגים של מאכלים, וכאלו טעמים מתוקים וערבים.

וכשתעשה אחד ועוד אחד, תגיע מהר מאד למסקנא שהשם יתברך רוצה שתאכל, כדי להזריק לך חיים חדשים כל יום מחדש, והוא רוצה שתרגיש איך שהוא נמצא בתוך האוכל, ולכן הוא עשה כזה מגוון של טעמים ומראות וריחות, שכולם מרמזים על כל מיני אותיות וספירות וכוחות של קדושה, שאמנם אין לנו השגה בהם, אבל אנחנו הרי ‘טועמים’ אותם.

ולא צריך להוסיף, שמאותו רגע האכילה תהפוך אצלך מחוויה מטורפת של רעבתנות והלעטה, לחוויה רוחנית מענגת של קרבת אלוקים מתוקה.

אז כל מה שמבדיל בין אכילה נעימה לבין אכילה מאכזבת, ובעצם בין ‘תאות אכילה’ לבין ‘קדושת האכילה’, הוא: האם אתה חושב על החתיכה שבתוך הפה, או על החתיכה שבצלחת או בכף!…

הבינה זאת.

בס”ד

פוחד מעין הרע – תהיה כמו דג!

אתה חושש מעין הרע? יש פתרון.

לא, אין צורך בעופרת, אין בכלל צורך בטיפול, אתה יכול פשוט למנוע את זה מראש.

***

כל העולם עסוק במשיכת ‘עיניים’. כמעט כל דיבור, תנועה או פעולה שאתה עושה – החשבון הראשון והעיקרי שלך הוא: האם זה ‘נראה’ יפה / בסדר / מקובל / מכובד. ולמה? כי בינינו, זה עיקר הסיבה שאתה בכלל עושה את זה.

תסכים אתי שאם היה חושך לכמה ימים בעולם, ואף אחד לא היה רואה מה השני עושה – היית עושה דברים אחרים לגמרי…

אם כך, יש כאן בעצם סיבוב שלא נגמר  – אתה עושה הכל בשביל שהחבר ‘יראה אותך’, והוא עושה את אותו דבר בשביל ש’אתה תראה’ אותו, וכך מתנהל עולם שלם, שפועל, חושב ומדבר – רק בשביל איך ‘יסתכלו’ עלי.

כעת החשבון פשוט, אחד ועוד אחד. אם אתה עושה הכל בשביל לתפוס את ה’עיניים’ – אז הם אכן תופסות את העיניים, ואתה מתחיל לסבול. כי העיניים הללו שאותם אתה מנסה לתפוס הם ‘עיניים רעות’. אותם עיניים שאתה רוצה להרשים – הם עיניים של כאלו שגם הם רוצים להרשים, ומשכך, הם לא חפצים בהצלחה שלך אלא מעדיפים את ההצלחה שלהם, ואם הצלחת יותר מהם – הם מקנאים בך, מסתכלים עליך בצרות עין, ובקיצור: 2שמים עליך עין’.

ולכן, כל העולם סובל מ’עין הרע’. זו לא תאוריה אלא דברי חז”ל הקדושים בגמרא, שהעידו על כך שמתוך מאה אנשים – תשעים ותשע מתים מעין הרע. וכאמור, זה בכלל לא פלא, כי כל אחד מחפש שהשני יראה אותו טוב, ובאותה נשימה – הוא מסתכל בעין רעה וצרה על כל האחרים. מעתה, תעשה חשבון פשוט: כמה עיניים ‘מפרגנים’ לך, וכמה לא, ו… תשב על הכסא לפני שאתה חושב על התוצאה כמה ‘עין הרע’ יש עליך…

***

מה הפתרון? להפסיק לחפש ‘עיניים’. אם לא תרצה את ‘העיניים’ הללו – הם גם לא יסתכלו עליך, ולא יפגעו בך.

הדגים שמכוסים במים, ולא מחפשים לעשות רושם על אף אחד – לא סובלים כלל וכלל מעין הרע. אם תהיה גם אתה ‘מכוסה’ כמותם – תהיה גם אתה חסין מאותה עין.

אז מה? מצפים ממני להיות צדיק ולעשות הכל בסתר ובצנעא, ורק לשם שמים? כבר יותר קל להניח עופרת…

אך לא, ממש לא. לא צריך להיות ‘צדיק’ אלא קצת ‘חכם’.

אם אמרנו שהסיבוב ‘לא נגמר’, אז טעינו. הסיבוב ‘לא מתחיל’!… אתה ממילא לא הולך להרשים אף אחד , כי אף אחד לא מתעניין בך או בלבושך והתנהגותך, אלא לכל היותר מסתכל עליך כדי לדעת מה כדאי גם לו לעשות כדי לנסות להרשים – גם כן ללא הצלחה…

אם כך, בוא תעצור את הסיבוב הזה. תפסיק לחשוב שאתה מרשים את השני שחושב שהוא מרשים את השלישי, והוא את הרביעי וכו’. ותחליט כבר בצעד הראשון שאתה הולך להרשים רק את עצמך ודי.

יודע מה? יש לך כן את מי להרשים, ובאמת – את השם יתברך. הוא היחיד שבאמת מתעניין במה שאתה עושה, וכשאתה עושה דבר טוב – הוא מסתכל עליך בהתפעלות ועושה ‘פששש’. אז תתחיל לחשוב בכל פעולה שאתה עושה – איך השם יגיב על זה, יתלהב או לא כל כך.

באותו רגע – התחלת באמת להיות שוה. כי אתה תתחיל לעשות את מה שאתה באמת רוצה לעשות, ואת מה שבאמת שוה. ממילא אתה נהיה מחובר לעצמך ולפעולותיך, ויכול לנשום לרווחה מכל הצורך להרשים את כל העולם.

ועל הדרך – גם הרווחת שאין עליך ‘עיניים’, לא עיניים טובות ולא עיניים רעות.

***

זאת הברכה שברך יעקב אבינו את מנשה ואפרים ‘וידגו לרוב’ – שיהיו כמו דגים, ויהיה להם חיים מאושרים.

 

בס”ד

פרשת ויחי – יום ראשון

הגיע הזמן להתחיל ‘לחיות’!

אתה חי, או שאתה עסוק כל הזמן בלחפש ‘איך’ לחיות?

שב עם עצמך, ותחשוב ‘מה נקרא חיים’. התשובה תהיה אצל כל אחד אחרת, אבל אצל כלום התוצאה תהיה שוה: לא החיים שיש לי היום.

‘חיים’ זה כאשר אגיע למצב מסוים; פיזית, נפשית, כלכלית, משפחתית וחברתית [אולי גם ‘וכולי’], ואז בעזרת השם כמובן אתחיל לחיות. ובינתיים? אני בדרך לשם!…

וכך נמצאים כל העולם, במשך כל החיים שלהם – ‘בדרך’ לחיות. אז מתי יהיו החיים בעצמם? או: האם יש מישהו בעולם שהגיע למקום הזה, והוא כבר סוף סוף ‘חי’? האם באמת ‘יש סיכוי’ להגיע למקום הזה?

ואולי בעצם אין צורך להגיע למקום הזה?!…

זהו זה. כאן נמצאת התשובה. כל עוד אתה משועבד להגדרה כלשהי שאומרת לך מה ואיך נקרא ‘חיים’ – ייקח לך הרבה זמן להגיע למקום הזה ולהתחיל לחיות, וכנראה זה גם אף פעם לא יקרה. החיים שלך יתחילו ברגע בו תשתחרר מהצורך להגדיר איך ‘אמורים’ להיראות החיים, ולקבל את ההנחה הפשוטה התמימה והאמיתית, שכפי שנראים החיים שלך – כך אמורים להיראות ‘חיים’, ולא נותר לך אלא פשוט להתחיל ‘לחיות’ אותם…

***

אל תתבייש! יעקב אבינו הגיע למסקנא הזאת בגיל מאה ושלשים! ומאז הוא התחיל לחיות!! עד אז הוא צייר את החיים האמיתיים כמצב של ‘שלוה’, והוא ביקש ושאף להגיע לשם. הדרך לשם הייתה ארוכה, הוא התמודד עם עשיו, עם לבן, ועם המעשה של דינה – וקיבל את הכל באהבה, אבל היה משוכנע שאלו עדיין אינם החיים האמיתיים והאידיאליים.

והנה הגיעו כל ההתמודדויות הללו לסיומם, והוא ביקש סוף סוף לישב בשלוה… לחיות את החיים האמיתיים לכאורה, אך מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, וחייו המשיכו להיטלטל עם התמודדות נוספת, כשהוא עדיין מייחל לאותו רגע של שלוה.

כשפרעה שואל אותו: כמה ימי שני חייך? הוא משיב ‘מעט ורעים היו ימי שני חיי’, כלומר: אתה פרעה יושב בשלוה ושואל אותי האם גם אני זכיתי לכך, והתשובה היא לא. על התשובה הזאת אומרים חז”ל שיעקב אבינו נענש, ובאותו רגע הוא הבין את האמת.

הוא הבין שהחיים אינם תלויים בשלוה, אלא בלחיות אותם כפי שהם, ובאיזה מצב שהם. ובאותו רגע – למרות שהוא לא היה בביתו בארץ ישראל אלא במצרים, ולמרות שכבר היה חלש חולה וזקן, ולמרות שידע שאוטוטו מתחיל שעבוד מצרים – הוא התחיל לחיות, ורק על השבע עשרה שנים האחרונות הללו נאמר ‘ויחי יעקב’.

***

ואת הלימוד הזה מעניק לנו יעקב אבינו כצוואה: תתחיל לחיות כאן והרגע.  כי אם לא עכשיו – אימתי?