תהיה ‘חלק מהסיפור’

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 66

‘התיישבת’ פעם בכורסא?

תן גם ליהדות – ‘להתיישב’ אצלך בלב. להתיישב ולהתרווח.

***

הקניין הארבעים-ושתיים מקנייני התורה, הוא: ‘מתיישב לבו בתלמודו’.

בישיבות נוהגים לומר שהפירוש הטוב ביותר, הוא ‘הראש’. והכוונה ‘הראש שלך’. כלומר, כשאתה לומד קטע גמרא – לפני שאתה ממהר לעיין ברש”י, תוספות, ראשונים ואחרונים – תנסה להבחין מה ‘הראש שלך’ אומר, מה אתה בעצמך מבין, ואז תמשיך הלאה – ותבדוק מה ‘הם’ אומרים; האם זה מתאים למה שהבנת בעצמך, אם לא – מדוע. וכן הלאה. וזה מתכון בטוח להבנה אמתית ויסודית.

מאחורי האמרה הזאת – טמונה נקודה יסודית: הגישה הטבעית ללימוד הוא – כאל משהו חיצוני. יש אותי, ויש את הלימוד. ואז, הלימוד כולו נשאר במערכת חיצונית, ששם צריכים לראות מה כתוב בגמרא, מה כתוב ברש”י, ומה כתוב בשאר הספרים – וכל זה עדיין איננו ‘אני בעצמי’.

הגישה האמתית היא – להיכנס בעצמך לתוך הסיפור. אל תשב מבחוץ, ו’תייבא’ אליך ידיעות, הבנות, וחידושים. כמו שאתה עושה באכילה – יושב זקוף, ומייבא לתוכך אוכל מהצלחת. לא כך. אלא ‘תיכנס’ לתוך הספר, ו’תחיה’ את הנושא. יש כאן נידון – מה דעתך על כך, ואיך אתה מסביר את הדעה ההפוכה, וכן הלאה. כשזה הופך לחוויה אישית ופנימית – ההבנה היא אחרת לגמרי, ולא רק.

***

על אותו משקל – גם הלב.

הלימוד אינו רק אינטלקטואלי, אלא גם ובעיקר רגשי. וגם כאן – הפירוש הטוב ביותר הוא הלב שלך. ולכן, אל תשאיר אותו בחוץ, להשתעמם ולהתייבש. אלא תכניס אותו פנימה, ותן לו לדבר. תבדוק האם הדברים ‘מתיישבים’ על הלב או לא.

לפעמים, הכל ‘מובן’ לכאורה. הנתונים ברורים, הצדדים לכאן ולכאן ברורים, ולכאורה הסוגיא ‘מסתדרת’. ואחרי הכל – משהו לא מתיישב על הלב… בשלב הזה, אפשר להתעלם מזה, ולומר: מה אכפת לי מה הלב אומר, העיקר שזה מובן. אבל בדרך כלל, אם הלב מאותת, כנראה שמשהו בכל זאת ‘התקמט’ בדרך.

אם תכניס את הלב פנימה – ההבנה תהיה הרבה יותר שלמה, יסודית ואמתית. ובעיקר – זה יהפוך לחלק ממך, מהחיים שלך, מהחוויה שלך. ויהפוך מ’תורה’ ל’תורתו’. תורה שנעשית אתה בעצמך – תורתך בתוך מעי.

***

מובן, שאין הדברים אמורים רק לגבי הלימוד. אלא על קיום התורה, ועל כל היהדות. אל תעמוד ‘מבחוץ’ ותקיים את התורה ואת היהדות, אלא ‘תיכנס’ פנימה, ותתן לדברים להתיישב על הלב. תן לשבת להתיישב על הלב, תן לחגים להתיישב על הלב, וכך לכל מצוה ולכל דבר ביהדות. תהפוך את זה לחלק ממך, חלק מעצמיותך.

כשגוי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לבשר, כסף ומיטה. גם אם במקרה ה’אני’ הזה עוסק כעת בדבר טוב. כשיהודי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לשבת, לתפילה, לאמונה ועוד, גם אם כרגע הוא לא עוסק בזה. וזאת בתנאי וכאשר – הדברים הללו ‘יתיישבו על לבו’.