ארכיון לקטגוריית : החיזוק היומי – קצר ולעניין

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 96

שתי הפתעות יש בחודש אב!

‘מועד’ ושמו תשעה באב, ו’יום טוב’ ושמו חמשה עשר באב.

***

“לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב, וכיום הכיפורים”.

אמר מי שאמר: ניחא חמשה עשר באב, מובן. שהרי זה בין הזמנים. אבל מה פתאום יום הכיפורים?… אבל כמובן שהשאלה היא הפוכה; יום הכיפורים – הוא באמת יום גדול, הכי גדול והכי מרגש שיש לנו בשנה. אבל איך הצליח חמשה עשר באב להיכנס לאותה רשימת בכורה?

‘לא היו ימים טובים לישראל’ – יש לנו ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים. וכל אלו אינם מגיעים לאותה דרגת ‘יום טוב’ של חמשה עשר באב. האמנם?! ומה המשותף בינו לבין יום הכיפורים?

מיהו בכלל חמשה עשר באב. מי המציא את התאריך הזה, מה ארע בו, ובאיזה צורה אנחנו אמורים לחגוג אתו? האם יש באיזה מקום הלכות ‘יום טוב חמשה עשר באב’? ואיך זה בעצם, שגם לאחר שהוכרז עליו כיום טוב, באותה רמה של יום הכיפורים – הוא נשאר כזה אנונימי, נשכח ובלתי מזוהה?

***

כל החגים – הם מצב של לכתחילה. יום הכיפורים וחמשה עשר באב – הם יום טוב של ‘בכל זאת’… הגמרא מפרטת כמה וכמה דברים שארעו ביום הזה. והמכנה המשותף ביניהם הוא ה’בכל זאת’. כל דור המדבר היו צריכים למות, ו’בכל זאת’ בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. השבטים נאסרו להתערב זה בזה, ו’בכל זאת’ בחמשה עשר באב, זה פסק. סתם כך, ללא סיבה. וכן הלאה.

ראש השנה – הוא המצב הלכתחילה בו יהודי אמור להיות. פסח שבועות וסוכות – הם המצב בו עם ישראל אמור להיות ‘לכתחילה’. חנוכה ופורים – אמנם התגלו בדיעבד בעקבות גזירות, אבל הם גילו אור גבוה, שהוא אור של ‘לכתחילה’.

יום כיפור לעומת זאת – הוא מצב של ‘אף על פי כן’. כלומר, גם אם אתה לא במצב של ראש השנה, ולא במצב שבו יהודי אמור להיות לכתחילה. נפלת, נכשלת, התרחקת, ו’בכל זאת’ – הקב”ה מחבק אותך, מוחל וסולח, ומקרב אותך.

חמשה עשר באב – אף הוא כך. הוא מופיע מיד לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב, ואומר: נכון, היה חורבן, ויש גלות. ושום דבר לכאורה לא השתנה. ו’בכל זאת’ אפשר לשמוח, אפשר לחגוג. למה? סתם כך, בלי סיבה.

***

ה’בלי סיבה’ הזה – הוא בעצם הסיבה הכי עמוקה שיש.

כי מאחורי כל הסיבות, ומאחורי כל האירועים – יש משהו הרבה הרבה יותר עמוק. משהו שאי אפשר להסביר, אי אפשר להראות, ואי אפשר להצביע עליו, אבל אין דבר יותר קיים ויותר אמתי ממנו.

ביום כיפור, ובחמשה עשר באב – השם יתברך קורא לנו, מסתכל לנו חזק בעיניים, ואומר: אתה יודע את האמת… כל ה’מסביב’ הכל נכון, ו’בכל זאת’ – אתה יודע את האמת. ומסיים בקריצת עין חזקה ומשמעותית, שנותנת לנו כח לשנה נוספת של ‘כאילו’ ריחוק, ו’כאילו’ הסתרה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 94

עם ישראל – הוא מאד מעניין.

יום אחד, יכול לשבת על הרצפה – כאילו נחרב העולם. ולמחרת, להסתפר ולעשות חתונות – כאילו הכל הסתדר…

***

איך אפשר להבין את זה?

כל כך מרגש, וכל כך אמתי – לראות את עם ישראל, עוצר את החיים, מתיישב על הרצפה ומתאבל. יש כאן אמירה נחרצת; לא טוב לנו! לא מוכנים להשלים את המצב! הגלות איננה אופציה! וכל עוד החורבן קיים – אין לאן להמשיך!!!

זו האמירה של תשעה באב. זה לא רק תענית, אלא עצירה מוחלטת. לא אכילה, לא שתיה, לא שינה נורמלית, לא קשר בין בני אדם. ואפילו לא רוחניות – לא תורה, ולא תפילין, וגם לא תהלים, כלום. כלומר, מפה אין ‘לאן’. אנחנו כאן בשביתת רעב, עד ישקיף וירא.

וזה מגיע מנקודה עמוקה ואמתית. זה לא יכול להיות הצגה, כי אם כן, היו רק מעט שותפים לה. וזה לא מה שקורה, אלא רוב רובו של עם ישראל שותף להפגנה הזאת. גם אלו שלא זוכים לשמור תורה ומצוות, בתשעה באב הם כאן. יש כאן אם כן הכרזה מאד עמוקה ומהותית.

***

אז מה קורה ברגע שלאחר מכן?

רק מגיע צאת הכוכבים – וכל הסיפור מאחורינו… אפשר לאכול רוגלך ולשתות קולה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, לשמוע מוזיקה, להסתפר, ולעשות חתונות. ואפילו לצאת לבין הזמנים, ולאכול גלידה…

האם משהו השתנה? מישהו שמע את שופרו של משיח, או ראה את בית המקדש יורד משמים באש – ופשוט שכח לעדכן?!… ואם לא – אז איך זה נגמר פתאום, ההפגנה הזאת, שביתת הרעב, וההכרזה הכל-כך עמוקה ומרגשת הזאת??

התשובה היא – הבקשה של ה’. השם יתברך מבקש מאתנו ‘נחמו נחמו עמי’, ואנחנו, בלי לשאול ובלי להתווכח, עושים את מה שהתבקשנו; קמים מהרצפה, מנערים את האבק. ומתנחמים. נקודה. עם להבין או בלי, אמרו לנו ואנחנו מצייתים.

***

ומה האמת? מה באמת טמון באמירה הזאת ‘נחמו נחמו עמי’?

מונח כאן מסר עוצמתי. הקב”ה מסתכל עלינו ואומר: קבלתי! צמנו בשבעה עשר בתמוז, התאבלנו בבין המצרים, בכינו בתשעה באב. זה לא היה בשביל הפרוטוקול, ולא הלך לאיבוד. בכינו, צעקנו – וזה התקבל. במאה אחוז. פעלנו את הגאולה.

בתשעה באב נולד משיח, ואין זו מליצה. הגלות שהייתה עד לתשעה באב – הסתיימה, והמשיח שלה כבר נולד. הגלות שעדיין קיימת, שייכת כבר למעגל יותר פנימי, שעליו עוד לא היה תשעה באב. וכך, בכל שנה נבנה עוד מעגל של גאולה, ועוד קומה של משיח. עד שיסתיימו כל המעגלים – ותחזינה עינינו.

אין לך רגע יותר יפה מזה. עד כמה שהבכי אמתי, והוא אמתי – אז הרגע של הנחמה הוא עוצמתי הרבה יותר. הרגע ישבנו וצעקנו ‘איכה’, אבל ברגע שהוא אומר ‘יקיריי, קיבלתי, הכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה, מתחייב’ – אנחנו מקבלים את ההבטחה ללא היסוס, וסומכים עליה בעיניים עצומות. ואולי זה בעצמו הגאולה – האימון הזה, שהיה כל כך חסר, והנה הוא נוצר בחזרה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 92

כמה אנשים אתה פוגש ביום?

ולכמה מהם אתה מוכן או מסוגל – להסתכל להם בעיניים?!

***

אם נעמוד באיזה רחוב, נבחין בדבר פלא. במשך שעה עוברים ברחוב עשרות או מאות ולפעמים אלפי אנשים. הם עוברים אחד על ידי השני, לפעמים במרחק סנטימטרים בודדים, ולפעמים אפילו מתחככים זה בזה. ובכל זאת – אף אחד אפילו לא מסתכל על השני.

אתה עובר בכל יום, בסמוך ועל ידי וממול – לאלפי אנשים, ואפילו לא ראית אותם. לא עלה על דעתך להסתכל עליהם ולו לרגע, ואין הכוונה כמובן על מי שאסור להסתכל. איך זה יכול להיות? פשוט מאד – אתה לא מכיר אותו.

מידי פעם, אתה יכול לזהות זיק בעיניים של מישהו, וכשאתה מסתכל אתה מבחין שהוא זיהה מרחוק מישהו שהוא מכיר, ואם גם השני הבחין בו – אתה יכול לראות ממש אור בעיניים. ככה זו, כשמכירים – מסתכלים אחד על השני, ונהיה זיק של אור בעיניים.

***

יש מצב גרוע יותר.

לפעמים אתה כן מכיר את פלוני, ודווקא משום כך לא מוכן להסתכל לו בעיניים. ואם הוא יסתכל עליך, אתה תסיט את העיניים ולא תשיב לו מבט. למה, כי אתם מכירים אבל לא לטובה. יש איזה סכסוך, כעס או שנאה. או לפחות אי נעימות.

כשאתה רואה מישהו כזה מרחוק, אתה תעדיף שלא לפגוש בו. פתאום תעבור לצד השני, או תיכנס לרחוב אחר. ואם אין לך ברירה ואתה חייב לעבור לידו – תדאג מן הסתם להוציא מיד את הטלפון, ולעשות עצמך עסוק בשיחה. ובקיצור, תעשה הכל כדי לא לפגוש בו ולהסתכל לו בעיניים.

***

וזה בדיוק היחס שלנו לאבינו שבשמים.

לא צריך לפגוש אותו ברחוב, בטח לא בטעות, כי הוא נמצא בכל רחוב, וגם בבית שלנו. ואנחנו גם יודעים שהוא הבחין שאנחנו כאן, ומסתכל עלינו. אבל אנחנו לא מסוגלים להישיר אליו מבט ולהסתכל לו בעיניים.

למה? מכל הסיבות שבעולם. קודם כל, לא נעים לך ממנו, שהרי אתה לא צדיק הדור, ובטח יש עליך ‘ככה’ תיקים. שנית, מי אתה בכלל שתסתכל אליו, האם הוא חבר שלך. ושלישית, אתה עסוק מדי בכדי שיהיה לך זמן לעצור ופשוט להסתכל עליו.

***

אם חיפשנו הגדרה מהי גלות – אז הנה היא.

כל זמן שהוא מסתכל עליך, ואתה לא מוכן או לא מסוגל להסתכל אליו בחזרה. לא סתם להסתכל – אלא לתוך העיניים. אתה בגלות. זה גם סימן וגם סיבה וגם הגדרה וכל מה שתרצה. לא להסתכל לו בעיניים – זו גלות וזו ה’גלות.

הרגע שתסכים להסתכל לו חזרה בעיניים – זו הרגע של הגאולה. כי אז תראה כמה אהבה, חמלה, רחמים וגעגועים יש באותם עיניים. אפילו לא גרם של ביקורת ושל שיפוט. ויותר מכך, הוא מצפה ומייחל וכוסף ומתגעגע לאותו רגע שתעשה את זה.

וכמובא בספר ‘היכלות’ (מובא במשנה ברורה סימן קכה סק”ה) “כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר זכותם וממהר גאולתם. ואם תרצו, זה פסוק: ‘כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון’.

וזה מה שאנחנו הולכים לעשות בתשעה באב. העולם נעצר – אין עסקים, אין אוכל ושתיה, ויודע מה – אין אפילו לימוד תורה, ולא תפילין ושאר מצוות. יש רק דבר אחד: שב על הריצפה – ותרים עיניים למטה. תן, תן לעיניים שלכם להיפגש. והרגע שלאחר מכן – כבר יהיה משהו אחר לגמרי.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 90

משנכנס אב ממעטין בשמחה.

ומה עם ‘מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד’?

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, ‘עזוב אותי לנפשי’ ‘אין לי כח לכלום’.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב”ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא ‘ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון’ – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב”ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

אז אנחנו עושים להיפך.

אם לא עצבות – אז הכל בסדר, ואם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל.

אבל, אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, תנמיך רגע את הווליום. תעצור רגע את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: טוב לך, או שאתה רק עושה כאילו. ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לנו, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

משנכנס אב ממעטים באמצעים שעוזרים לך להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את המצב העיקרי שלך. עזוב, תעשה טובה לעצמך, ותניח אותם בצד לכמה ימים. ולא, אל תיפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? תתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 88

האם אתה יכול רק ‘לחדש’?

או שיש גם לתורה מה לחדש ‘לך’… ואולי גם לעוד אנשים יש מה לחדש לך.

***

כמה הרהורים לרגל היארצייט של הרב אלישיב זצ”ל.

מצד אחד – יש הרבה מה לספר עליו וללמוד מדרכיו. ומצד שני – באמת אין הרבה… כי הכל מתרכז פחות או יותר סביב שתי נושאים עיקריים: התמדה ובהירות.

שני הדברים האלו – היו מאד מאד ייחודיים אצלו; התמדה מופלגת ונדירה, וגם בהירות מדהימה בכל עניין ונושא. וחוץ מזה, מה עוד צריך.

ובכל זאת, יש מקום להצביע על זווית נוספת מאד ייחודית. ואולי אין זו זווית ‘נוספת’ – אלא הרקע שמאחורי שתי המעלות הנפלאות של ההתמדה והבהירות.

כי למרות שנראה שהוא נולד עם שעון ביולוגי ועם דבק לכסא – מסתבר שזה לא כך, והרבה סיפורים מעידים על כך, שזה לא בא ב’טבעי’ אלא דרש התמודדות.

אז איך בכל זאת, והאם אפשר להעתיק את זה (חלקית לפחות).

***

הייתה לו גישה מאד מעניינת – ללימוד התורה, וגם לאנשים.

כשרואים אותו לומד – ניתן להבחין בבירור, שהוא פתוח לשמוע… כלומר, הוא ניגש מתוך הנחה שיש לתורה מה לחדש לו.

הוא לא לומד את הגמרא / ראשונים / שולחן ערוך – כמשהו מוכר, שהוא כבר יודע מה כתוב כאן, ורק חוזר כדי לקיים מצוות לימוד תורה וכדי לא לשכוח, אלא כמשהו שהוא לומד ממש כעת, ולא בהצגה אלא בכל הכנות.

הוא קורא את המשנה מתוך ‘הקשבה’ מלאה, ומנסה להסביר לעצמו מה כתוב כאן. פתאום ‘מתעוררת’ לו קושיא והוא ממהר להציץ בתוספות. ואז ‘נזכר’ שיש על זה רשב”א, וכשהעניין מתיישב בדעתו – הוא עושה תנועה כזאת של התפעלות, כאומר ‘וואו, איזה יופי’.

ולא רק ליד הגמרא, אלא גם ליד אנשים. כשאמרו בפניו דברים שהוא לא ידע, בפרט מספרים שהוא לא כל כך עסק בהם כמו ספרי חסידות – הוא היה מקשיב בהתעניינות, ומגלה הנאה מרובה והתפעלות משמיעתם, ושוב, לא בהצגה אלא בכנות.

***

מבחינתו – כל יום, היה לו מה לחדש לו. כל הידע שכבר היה לו מאתמול ומלפני תשעים שנה – אינו רלוונטי בכלל להיום. יום חדש – כנראה נושא בכנפיו בשורות טובות עבורו, ודברים חדשים שהוא עוד לא ידע או לא הבין מעולם.

מתוך כך, הייתה לו סיבה טובה לקום כל כך מוקדם, ולשבת שעות על גבי שעות בהתמדה וברציפות – לא מתוך ‘עבודה’ ו’התגברות’, אלא מתוך משיכה טבעית להתעדכן בחדשות של היום. ולכן, הוא מעולם לא הזקין, כי אם מדובר על חדשות – אז החדשות של היום הם בן-יומו ולא בן תשעים.

ובינינו, כולנו עושים את זה, רק לא מאמינים שיש לתורה מה לחדש לנו, ולא לאנשים אחרים – רק לעיתון ולתקשורת. אז אולי כדאי לחפש. אם הוא מצא שם – אולי נשאר גם לנו מה למצוא שם. אולי.