ארכיון לקטגוריית : החיזוק היומי – קצר ולעניין

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 76

לא תמיד אתה אובייקטיבי.

בא נודה על האמת! אבל לפחות בחלק מהמקרים – אתה חושב שכן. הבעיה, שאין דבר כזה.

***

משה רבינו מסכן את עצמו פעם אחר פעם – להיכנס לפרעה, ולבקש ממנו שיוציא את עם ישראל ממצרים, עד שלבסוף הוא נאלץ לעשות את זה. בשלב הבא, הם עומדים לפני הים, ומשה רבינו מתפלל ועושה הכל כדי להושיע אותם – עד שהים נקרע.

מאז שהם באו למדבר סיני, משה רבינו אין לו בית ואין לו חיים – ‘מן ההר אל העם’, מכין אותם במסירות נפש לקראת החתונה והברית, ואף עולה לשמים למשך ארבעים יום, לא בשבילו כי אם בשביל להוריד להם תורה.

הוא יורד, והם עסוקים במחולות סביב העגל. הוא עולה שוב במסירות נפש, מוכן שימחקו אותו מהתורה ומההיסטוריה, ובלבד להביא מזור ומחילה לעם ישראל, עד שהוא מוריד לוחות שניות ובונה משכן.

***

מה אתה אומר על מישהו כזה? עזוב, לא משנה מה אתה אומר, לפחות בוא נסכים מה אתה בטוח ‘לא’ יכול לומר עליו: ‘כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר’…

כלומר, את כל הסיפור הזה הוא עשה – פשוט בשביל לדפוק אותך. הוא ראה אותך יושב בארץ זבת חלב ודבש, על המחיה ועל הכלכלה, וחי חיים טובים. והוא פשוט לא היה יכול לסבול את זה, עד שהחליט שהוא הולך להקדיש את החיים שלו ולהפקיר את עצמו – בשביל ‘לשלוף’ אותך מאותה ארץ זבת חלב ודבש, ו’להרוג’ אותך במדבר.

זה כל כך גאוני, וכל כך עמוק. שצריך להיות לא רק רשע מרושע – אלא גם טיפש מטופש בשביל להצליח לצרף את המילים האבסורדיות האלו למשפט אחד, ולהעז לומר את זה, ברצינות ולא בציניות, מול קהל של מאות אלפים, בלי למצמץ, ואף אחד גם לא מניח את אצבעו על הרקה או לפחות מגחך. ובכל זאת – זה קרה, וזה נאמר, וזה גם כתוב בתורה.

***

אמור מעתה – אין גבול לסובייקטיביות. פשוט אין.

אם יכולים לצייר ציור הזוי שכזה, והוא מתקבל, כ’אפשרות’ לפחות – אין לך יותר שום דרך ושום כלי, למדוד ציור תמונה או מצב, אם הוא אמתי או לא, אובייקטיבי או סובייקטיבי. פשוט אין. אתה כבר לא יכול להאמין לשום דבר, בוודאי לא לעצמך.

יש רק אפשרות אחת: לעשות את ההיפך הגמור. להיצמד בכל הכח למשה רבינו, ולצדיקים שבכל דור, ולשמוע מהם ורק מהם את התמונה האמתית, גם אם דווקא היא נראית לך הכי הזויה ובלתי הגיונית. כי אם לא – אתה עלול לשמוע תמונה עוד יותר לא הגיונית, ולקבל אותה בתמימות.

כל התובנות שלך – על עצמך ועל היכולות שלך. על העבר על הווה ועל העתיד. על מה שקורה בעולם ועל מה שלא קורה – אינם שווים אפילו את הנייר. אל תבנה על זה כלום, ממש כלום. רק אם שמעת את זה ממשה רבינו. ואז, הם שווים כל הון דעלמא, גם אם אין לך חבר אחד שמוכן לשמוע את זה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 74

נסעת פעם במנהרה?

חשבת כמה זמן עבדו על כל מטר, שאתה כעת נוסע אותו בחלקיק שניה?

***

הגמרא (ברכות טז) לומדת תחיית המתים בקל וחומר מלידה – אם בלידה שתחילתה בחשאי (בעת יצירת הולד), סופה בקולי קולות (בעת לידתו), קבורה שנעשית בקולי קולות בוודאי תסתיים בקולי קולות (בעת התחייה).

יש כאן הגדרה מהותית – למה שקורה בלידה ובתחיית המתים, וממילא בהרבה תחנות חשובות בחיים שלנו. וההגדרה היא – ‘תהליך’ בלתי נראה.

***

אחד מהפלאים הגדולים – הם ללא ספק המנהרות.

הם נחפרים מתחת הקרקע, ובתוככי הרים – במשך שנים על גבי שנים. כל יום עוד מטר ועוד מטר, כשבינתיים אף אחד מסביב לא מבחין שקורה כאן משהו. מתחת לאף שלנו הולכת ונחצבת מנהרה ענקית בקוטר של עשרות מט”ר וברדיוס של קילומטרים – ואנחנו לא רואים כלום ולא שומעים, ולפעמים גם לא יודעים.

ופתאום – ביום אחד, נפתחת המנהרה לשירות הציבור. ובשעתא חדא וריגעא חדא – אתה מוזמן לנסוע נסיעה ארוכה ומדהימה בתוככי מנהרה, שכל מטר שבה נחצב ביגע וביזע במשך שעות ארוכות, ואתה גומע את זה בתוך שניות או דקות. לא יאומן.

בכל דבר בעולם זה כך. לבנות בניין ו/או לסלול כביש – לוקח שנים, ואחר כך – ברגע אחד אתה נהנה מכולו. אבל שם לפחות רואים בעיניים את התהליך; רואים את חפירת היסודות (בבניין), ואת ניסור ההרים (בכביש), ואת התהליך של הבנייה והסלילה, עד שזה מוכן לשימוש. לעומת זאת, במנהרה – במשך כל התהליך לא רואים כלום, ופתאום זה נפתח ואתה שואל את עצמך: איפה כל זה היה עד עכשיו.

***

כך גם בלידה.

זה מתחיל בשקט בשקט. אף אחד בעולם לא יודע על זה, אבל זה מתחיל להתרקם יום אחר יום, פרט אחר פרט – עד שפתאום מגיע ילד שלם לעולם, עם רמ”ח איברים ושס”ה גידים. ואתה שואל: איפה זה היה, ומניין זה נחת.

כך גם בתחיית המתים – לא רואים אותם. קברת אותם ומבחינתך זה נגמר. אבל בפנים מתרחש לו תהליך של זיכוך ובנייה מחדש, ופתאום ברגע אחד – יקום אדם מתוקן, בלי להבין מתי ואיך זה קרה.

ומכאן נלמד – שכך גם במשך החיים. כשאתה חי את היום יום שלך, מתחת לפני השטח מתרחשים דברים שקשורים אליך, ואתה אפילו לא יודע עליהם. נדמה לך שאתה יודע הכל על עצמך ועל מה שקורה אתך, ומה שאתה לא רואה ולא יודע – לא קיים. שטויות. מנהרות שלמים ועולמות שלמים נחפרים ומתרקמים מתחת לאף שלך בלי שתדע, ויום אחד – פתאום תגלה מנהרה שמביאה אותך למקום שחלמת להגיע לשם – בתוך שניות.

אז מה אתה כל כך ממהר להסיק מסקנות על עצמך, על יכולותיך, ועל עתידך?! אתה חושב על בניינים ועל כבישים, ואת זה אתה לא רואה באופק. אבל – על מנהרה, חשבת?

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 72

יש לך תכניות.

אבל הדברים הכי משמעותיים, שאתה מצפה להם וחפץ בהם – יבואו כנראה מהמקום ובזמן הכי לא צפוי.

***

שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח – לידה, גשמים, ופרנסה.

אלו הם הדברים המרכזיים ביותר, שכל החיים והעולם עומד עליהם. בלי לידה – אין חיים, ללא גשמים – אין פרנסה, וללא פרנסה – אין קיום. ודווקא את המפתחות החיוניות האלו – השם יתברך לא מסר לאף אחד, אלא מחזיק אותם לעצמו.

מה זה אומר, ומה מתבקש מאתנו משום כך?

בפשטות – לא לסמוך על כוחי ועוצם ידי, ולא לעשות מדי הרבה תחבולות בכיוונים שונים ומשונים, כי זה לא רלוונטי. גם אם יש להם מה לתת לך – אבל אין להם את המפתח, ובלי המפתח – מה זה שוה. עליך לפנות לבעל המפתח, ואם יהיה לך את המפתח – יהיה לך את הכל.

***

אבל יש כאן מסר פנימי, חזק ומחזק מאד.

שלשת הדברים האלו – הם מצד אחד כל כך טבעיים, ומצד שני כל כך בלתי צפויים. במבט לווייני על העולם – הכל זורם. אנשים נולדים בזה אחר זה, גשמים יורדים, והפרנסה מתנהלת איכשהו. עולם כמנהגו נוהג.

אבל, כשעומדים מול לידה, גשם או פרנסה – רואים תמונה אחרת לגמרי. בעצם, הכל תקוע ושום דבר לא זורם. רגע אחד קודם – נראה שזה לעולם לא הולך לקרות; מה פתאום יהיה פתאום לידה, מאיפה פתאום ירד גשם, ומניין תבוא הפרנסה. ופתאום – זה קורה.

זה אמנם קורה יום יום ושעה שעה – אבל אין לזה שום הסבר. תהליך שמתחיל משומקום, וכשהוא מתחיל – זה פשוט קורה, וזה הכי טבעי. למרות שרגע קודם לא היה לך שום ‘מפתח’ איך להתחיל אותו.

***

כך הוא בכל דבר בחיים. וגם בכל תהליך רוחני.

אדם יושב עם עצמו, ועושה חשבונו של עולם. באיזה דרך עליו ללכת, איזה תחבולות עליו לעשות, והאם הוא באמת יצליח. לפעמים המסקנא היא שהוא יכול להצליח – אם יעשה כך וכך. ולפעמים המסקנא היא שהוא לא יכול להצליח, ושניהם לא נכונים.

הדברים האמתיים – לא יכולים להצליח. פשוט כי אין לנו שום מפתח וכיוון איך לעשות אותם, אבל הם בוודאי יצליחו, משום שיגיע הרגע, וזה פשוט יקרה. בלי הסבר ובלי תהליך הגיוני. בשעתא חדא וברגעא חדא. ובמבט למפרע על החיים – כל אחד יודע שזה נכון.

אז צריכים ללכת בפשיטות ובתמימות. לעשות את שלנו – בגשמיות וברוחניות. אבל לא משום שאתה יודע להסביר מה הקשר בין הפעולה שלך לבין התוצאה. אלא משום שאם תעשה את שלך – יגיע הרגע, ופתאום יהיה לידה. בלי קשר בין המצולם לכתבה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 70

 נכנס יין יצא סוד [חיזוק מספר שבעים] ובזה סיימנו קנייני התורה.

את מי אתה יותר אוהב לשמוע?

את הצדיקים, הרבנים, והתלמידי חכמים – הגדולים והמבוגרים, או את המרצים, משפיעים – הצעירים?

***

שלשת הקניינים האחרונים (מ”ו, מ”ז, מ”ח) מקנייני התורה, הם: ‘המחכים את רבו’ ‘המכוון את שמועתו’ ו’האומר דבר בשם אומרו’.

לכל אחד יש ‘רעיונות’, וכן כל מיני ‘ידיעות’ – שהם בגדר ‘חומר גלם’, ואינם מוכשרים עדיין לבא לידי ביטוי, ולהשתמש בהם למעשה. ורק כאשר הוא יידרש להרצות את זה בפני אחרים, ו/או לפרט את הדברים בצורה מעשית – יהפכו הידיעות הללו, לחכמה אמתית מפורטת ומעשית.

כשצריך להסביר לילד – מושג מפרשת השבוע, או הסבר על שבת וחג, מצוה או מדה – יכולים להבחין פתאום, שבעצם אצלנו בעצמנו המושג הזה לא כל כך ברור, וכעת, הצורך להסביר לו את זה בצורה ששכלו הילדותי יכול להבין – מכריח אותנו להבהיר את הדבר גם לעצמנו. נמצא שרק כעת הפכה הידיעה הזאת ל’ידיעה אמתית’.

***

על זה נאמר ‘ומתלמידי יותר מכולם’ (תענית ז). אין הכוונה שהתלמיד ‘חידש’ לו משהו שהוא בעצמו לא ידע. אלא שעל ידי התלמידים – הפכו הידיעות שכבר היו לו, לידיעות ברורות מוחשיות ומפורטות.

זהו כמובן ברובד פשוט. בפנימיות הדברים, ככל שאדם נמצא בדרגה גבוהה יותר, אם מחמת שכלו וכל שכן אם מחמת דרגתו – הדברים שהוא משיג, יודע ומבין, הם ‘נוחתים’ רק עד לדרגה הגבוהה בה הוא נמצא, ולא ‘נמוך’ יותר. ומטבעם הרוחני של ‘שכליים’ – ככל שהם בדרגה גבוהה יותר, הם ‘מוגבלים’ ביכולת ה’התפרטות’ וה’התגלות’ שלהם.

ולכן, גילוי התורה – הן בנגלה והן ובפרט בפנימיות – היה מוכרח להיות בצורה של ‘רב ותלמיד’. לא רק בשביל להעביר את זה הלאה, אלא גם מצד עצם הדברים, ובכדי שהם ‘יתגלו’ כראוי – היה צורך שיהיה מישהו ‘נמוך’ יותר שיקבל את הדברים, ועל ידי כך תהיה להם אפשרות ‘להתגלות’ בצורה נמוכה וממילא ברורה יותר בעולם.

***

משכך, נראה לכאורה שהתלמיד מדבר הרבה יותר ‘ברור’, ולפעמים אפילו יותר יפה ומעניין, וכמובן יותר ‘מעשי’ – מאשר רבו (ולפעמים נראה אפילו יותר ‘עמוק’ ממנו). ומשכך, עלולים לטעון: ‘מה לי ללכת אל הרב, הרי אצל התלמיד זה הרבה יותר מובן וברור’, ולפעמים אפשר גם לתהות יותר מכך “מדוע הוא בכלל קורא לעצמו תלמיד של פלוני, הרי הוא הרבה יותר ‘חזק’ ממנו”.

בעוד האמת היא שכל מה שיש לו הוא רק מ’רבו’, אלא שאצל רבו – מחמת שהוא ‘רב’ ובדרגה גבוהה יותר – אין הדברים יכולים להתגלות בצורה ברורה כזאת, ולשם כך הוא זקוק לתלמידו. אבל התלמיד – אם הוא תלמיד אמתי ונאמן – יודע היטב שאין לו משלו כלום, אלא רק מה שקבל מרבו.

וזהו ‘המחכים את רבו’ – כשהכוונה איננה שהוא עושה את רבו ‘יותר’ חכם, אלא מגלה ‘כמה’ רבו חכם, על ידי התרחבות חכמת רבו שמתגלה אצלו.

***

לצורך כך, נדרש מהתלמיד שני דברים חשובים וקריטיים: א. ‘לכוון את שמועתו’. כלומר, למרות שהוא מצליח להרחיב את הדברים, ולפרט אותם הרבה יותר – עליו לבדוק ו’לכוון’ תמיד את דבריו, למה שהוא קיבל מרבו. ולא לסטות כמלא נימה מהבסיס שממנו מתרחבים הדברים.

ב. לומר הדברים בשם רבו – למרות שלכאורה אינם נראים דברי רבו, אלא דברי עצמו, אבל הרי הוא עצמו יודע את אמיתן של דברים מבטן מי הם יצאו, ועליו להקפיד על כך. כי רק כך יהיה ניכר שאכן הדברים עוברים במסורת מדויקת מדור לדור.

ולכן ‘כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם’. ומובן, שמי שאינו עושה כך – בסך הכל אינו מביא גאולה. ולכאורה, הוא ממש גנב, ומביא גלות וחורבן. אך הביאור הוא, שאכן אין כאן גניבה, כי הדברים לא נאמרו ‘במפורש’ מרבו, אבל הם כן שייכים לו. ואם יאמרו משמו, ישמור על נקיות התורה, ויביא גאולה לעולם.

סיכומו של דבר: אין לנו ברירה, אלא לקבל את התורה מ’התלמידים’ שבכל דור, כי רק על ידם נוכל ‘להבין’ באמת את ‘החכמה’ של רבם. אבל על התלמיד לזכור ולהדגיש, ועל השומעים להבין – שהכל מגיע מהמקור.

בזה סיימנו בסייעתא דשמיא קנייני התורה, ויהי רצון שאכן נזכה לקבל את התורה ולקנות אותה בקניין גמור, כי היא חיינו ואורך ימינו, ובה נהגה ואותה נקיים יומם ולילה – בנגלה ובפנימיות, לאורם של הצדיקים – בעלי התורה ומוסריה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 68

הבהרה: הסוגיא הזאת, יסודית מחד, ודקה ועדינה מאד מאידך. לכאורה אינה מתאימה ל'קצר ולעניין' אלא לליבון ארוך. בתקוה שלא תצא תקלה מתחת ידינו.

האם מותר ‘לחדש’ בתורה?

ממה נפשך, אם זה חדש – אז זה לא ‘תורה’, ואם זה תורה – אז זה לא ‘חדש’?!

***

הקניין המ”ד מקנייני התורה – הוא: ‘שומע ומוסיף’.

‘שומע’ פירושו: מקבל את מה שאומרים לו, ואינו זז מכך. ‘ומוסיף’ פירושו: שהוא מחדש בעצמו. ואיך יתקיימו שני הכתובים כאחד. מי ש’שומע’ לא מוסיף, ולא מתחכם, אלא נשאר נאמן ומדויק למה ששמע. ומי ש’מוסיף’ לכאורה אינו ‘שומע’  שהרי הוא יוצא מגבולות השמיעה ומערב גם את שכלו ו’כל המוסיף גורע’.

יש כאן בעצם שאלה יסודית: האם התורה אמורה לעבור בצורה מדויקת מרב לתלמיד ומאב לבן – ללא שום שינוי או סטיה. אות באות לפי כל הדקדוקים וללא כל שינויים וחידושים. או שבכל שלב בו היא עוברת [בן / תלמיד] היא עוברת ‘שינויים’ ו’חידושים’ ומקבלת פנים חדשות.

***

אילו היא אכן אמורה לעבור בלי שינוי אות או פסיק – מדובר אם כן בהעברה טכנית בלבד, ולשם כך איננו זקוקים ל’תלמידי חכמים’ ‘רבנים’ ו’צדיקים’, אלא בעיקר ‘בעלי זיכרון’. כמו כן, לא היה אמור להיות הבדל בין רבי אחד לרבי אחר, ובוודאי לא בין התלמידים של אותו רב, אלא כולם אומרים אותו דבר במדויק.

והמציאות היא הרי לא כן. במציאות, אנו רואים שהיא מתחדשת ועוד איך. החילוק בין התורה ‘בראשיתה’ לבין התורה שנמצאת בידנו כיום – הוא עצום. על גבי התורה שבכתב, יש את המשנה, עליה את הגמרא, את הראשונים, האחרונים, כשכל שלב מוליד הרחבות וחידושים לאין שיעור. ובתוך כל שלב – יש כל כך הרבה שיטות ו’רביים’, ואצל כל רבי – יש כל כך הרבה תלמידים, שכל אחד מהם יש לו דעה שונה וחידושים אחרים.

איך זה ייתכן, ואיך זה מסתדר עם השמירה על המקור ועל המסורת. ובאותה נשימה: מה בעצם ההבדל בין ‘רב’ ל’תלמיד’. כלומר: אם כל תלמידי ‘שמאי’ היו אומרים אותו דבר, וכל תלמידי ‘הלל’ היו אומרים אותו דבר – מובן ש’שמאי’ ו’הלל’ הם ‘רביים’ והשאר הם ‘תלמידים’. אבל אם כל אחד מהתלמידים – אומר גם הוא באופן שונה, אם כן, כל אחד הוא ‘רבי’, ומדוע נקראים הם ‘תלמידי פלוני’.

***

היסוד הוא פשוט, עמוק ומפליא גם יחד.

יש את ‘היסודות’ ויש את ‘התולדות’. היסודות של התורה – הם אמת נקיה וברורה, ואי אפשר לנגוע בהם בשום אופן, ולא לשנות בהם כמלא נימה. והיסודות הללו עברו בחרדת קודש מרבי לתלמיד ומאב לבן, בזהירות ושמירה עילאיים, שלא לשנות קוצו של יוד.

אבל מתוך ‘היסודות’ הללו – ישנם הרבה ‘תולדות’. ובזה יש מקום לחידושים והתרחבות, ואדרבה, לכל אחד יש את חלקו האישי, שמיוחד רק לו, ושמקנה לו את האפשרות ואת הזכות והחובה – להוליד את התולדות שמיוחדות רק לו, ואין מישהו אחר שיכול להוליד את התולדות האלו.

ובזעיר אנפין. אצל כל ‘רבי’ יש את היסודות המיוחדים שלו, שמהם אין לתלמידיו לזוז כמלא נימה, ויש את ‘התולדות’ שנולדים מאותם יסודות, שבהם יש מקום לתלמידים לחדש כל אחד כפי עניינו. [המשל המדויק לכל זה הוא התולדות גשמיים, שהיסודות בין כולם שווים: רמ”ח איברים ושס”ה גידים, ומבנה הגוף העקרוני. אבל התולדות משתנים בין אב לאב, ובין ילד לילד, ודוק היטב במשל ותבין מזה לנמשל].

‘לקנות את התורה’ – פירושו, להבחין בין ‘היסודות’ שמהם אסור לזוז כמלוא נימה, לבין ‘התולדות’ שבהם כל אחד חייב לחדש, לפרות ולרבות. אם הוא משנה את היסודות – הוא לא ‘תלמיד’ אלא ‘תלמיד טועה’, ואם אינו מחדש – אינו ‘תלמיד’ אלא ‘תוכי’.

ועוד משפט פשוט-עמוק לסיום: ‘תלמיד’ אמתי – הוא זה שיכול לכתוב ספר שלם, שאין בה מילה אחת ששמע בפירוש מרבו, ואין שם מילה אחת שלא קיבל מרבו.