ארכיון לקטגוריית : החיזוק היומי – קצר ולעניין

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 66

‘התיישבת’ פעם בכורסא?

תן גם ליהדות – ‘להתיישב’ אצלך בלב. להתיישב ולהתרווח.

***

הקניין הארבעים-ושתיים מקנייני התורה, הוא: ‘מתיישב לבו בתלמודו’.

בישיבות נוהגים לומר שהפירוש הטוב ביותר, הוא ‘הראש’. והכוונה ‘הראש שלך’. כלומר, כשאתה לומד קטע גמרא – לפני שאתה ממהר לעיין ברש”י, תוספות, ראשונים ואחרונים – תנסה להבחין מה ‘הראש שלך’ אומר, מה אתה בעצמך מבין, ואז תמשיך הלאה – ותבדוק מה ‘הם’ אומרים; האם זה מתאים למה שהבנת בעצמך, אם לא – מדוע. וכן הלאה. וזה מתכון בטוח להבנה אמתית ויסודית.

מאחורי האמרה הזאת – טמונה נקודה יסודית: הגישה הטבעית ללימוד הוא – כאל משהו חיצוני. יש אותי, ויש את הלימוד. ואז, הלימוד כולו נשאר במערכת חיצונית, ששם צריכים לראות מה כתוב בגמרא, מה כתוב ברש”י, ומה כתוב בשאר הספרים – וכל זה עדיין איננו ‘אני בעצמי’.

הגישה האמתית היא – להיכנס בעצמך לתוך הסיפור. אל תשב מבחוץ, ו’תייבא’ אליך ידיעות, הבנות, וחידושים. כמו שאתה עושה באכילה – יושב זקוף, ומייבא לתוכך אוכל מהצלחת. לא כך. אלא ‘תיכנס’ לתוך הספר, ו’תחיה’ את הנושא. יש כאן נידון – מה דעתך על כך, ואיך אתה מסביר את הדעה ההפוכה, וכן הלאה. כשזה הופך לחוויה אישית ופנימית – ההבנה היא אחרת לגמרי, ולא רק.

***

על אותו משקל – גם הלב.

הלימוד אינו רק אינטלקטואלי, אלא גם ובעיקר רגשי. וגם כאן – הפירוש הטוב ביותר הוא הלב שלך. ולכן, אל תשאיר אותו בחוץ, להשתעמם ולהתייבש. אלא תכניס אותו פנימה, ותן לו לדבר. תבדוק האם הדברים ‘מתיישבים’ על הלב או לא.

לפעמים, הכל ‘מובן’ לכאורה. הנתונים ברורים, הצדדים לכאן ולכאן ברורים, ולכאורה הסוגיא ‘מסתדרת’. ואחרי הכל – משהו לא מתיישב על הלב… בשלב הזה, אפשר להתעלם מזה, ולומר: מה אכפת לי מה הלב אומר, העיקר שזה מובן. אבל בדרך כלל, אם הלב מאותת, כנראה שמשהו בכל זאת ‘התקמט’ בדרך.

אם תכניס את הלב פנימה – ההבנה תהיה הרבה יותר שלמה, יסודית ואמתית. ובעיקר – זה יהפוך לחלק ממך, מהחיים שלך, מהחוויה שלך. ויהפוך מ’תורה’ ל’תורתו’. תורה שנעשית אתה בעצמך – תורתך בתוך מעי.

***

מובן, שאין הדברים אמורים רק לגבי הלימוד. אלא על קיום התורה, ועל כל היהדות. אל תעמוד ‘מבחוץ’ ותקיים את התורה ואת היהדות, אלא ‘תיכנס’ פנימה, ותתן לדברים להתיישב על הלב. תן לשבת להתיישב על הלב, תן לחגים להתיישב על הלב, וכך לכל מצוה ולכל דבר ביהדות. תהפוך את זה לחלק ממך, חלק מעצמיותך.

כשגוי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לבשר, כסף ומיטה. גם אם במקרה ה’אני’ הזה עוסק כעת בדבר טוב. כשיהודי אומר ‘אני’ – הוא מתכוון לשבת, לתפילה, לאמונה ועוד, גם אם כרגע הוא לא עוסק בזה. וזאת בתנאי וכאשר – הדברים הללו ‘יתיישבו על לבו’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 64

בשביל מה יש חברים?

בשביל שיעזרו לי. ואם לא, לכל הפחות – שלא יפריעו…

***

הקניין השלשים-ושמונה מקנייני התורה – הוא: ‘נושא בעול עם חברו’.

לא מדובר על ‘חסד’ ועל ‘עזרה לחבר’ [שזה קשור אולי לקניינים אחרים, כמו ‘לב טוב’, ‘אוהב את הבריות’ וכדומה] – אלא על ‘נשיאה בעול’. שפירושו: להתייחד למען אותה מטרה, ולפעול יחד כדי להשיג אותה.

***

בעולם של דמוקרטיה ופוליטיקה – קשה לדבר על ‘מטרה משותפת’. כי המטרה היחידה היא רק ‘המקום שלי’ ו’הכסא שלי’, ואפילו ‘הקואליציה’ – שנועדה לכאורה לגשר בין מפלגות שונות למען מטרה מסוימת – משמשת למעשה רק למען המטרה הקדושה של ‘שמירת הכסא’ לפלוני או אלמוני, או שניהם יחד.

המושגים לא השתנו. עדיין כולם מדברים על ‘טוהר המידות’, על ‘עמידה על עקרונות’ ועל ‘נאמנות לעם’ – אך כל אחד יודע היטב, את המשמעות האמיתית מאחורי המילים האלו, ואיזה משחק באמת מתרחש כאן, בניסיון אחד ויחיד – לשריין מקום, בכל מקרה וכמה שיותר גבוה.

אפשר למלאות כרכים שלמים, בליצנות וציניות על עולם הדמגוגיה של הפוליטיקה. הבעיה העיקרית היא – שהיא הפכה כביכול למהלך לגיטימי ומקובל, ומבלי משים חודר גם לאנשים שפויים, וגם לתחומים קדושים של לימוד תורה, עבודת ה’, ודרגות של קדושה.

***

יש כביכול תחרות – גלויה או סמויה – מי יהיה גדול הדור, או לפחות ‘בין’ גדולי הדור. ובדקות יותר – מי יהיה יותר צדיק, ומי יזכה לדרגות גבוהות יותר. ובתחרות, כמו כל תחרות – אם אני רוצה להגיע רחוק יותר, אני לא יכול לסייע למישהו אחר להגיע לאותו מקום, ובטח לא להגיע רחוק יותר.

על המצווה ‘ואהבת לרעך כמוך’ – מבאר הרמב”ן, שבטבע האדם להסכים שיהיה לחברו את כל הטובות בעולם, בתנאי שזה יהיה ‘קצת פחות ממנו’, ולא ‘שווה אליו ממש’. כל אחד רוצה לראות את עצמו ‘קצת’ מעל השני. המדובר הוא לכאורה על טובות גשמיות, אבל זה עלול להיות מועתק גם לטובות רוחניות.

הסיבה היא – טשטוש של המטרה. אם המטרה היא ש’אני’ יהיה צדיק, וש’לי’ יהיו השגות וגן עדן – ברור שזו התוצאה. אבל אם המטרה היא שיהיו ‘להשם יתברך’ צדיקים, ושהעולם יהיה מלא בדעת, וגן עדן יהיה מלא מזן אל זן – אין שום נפקא מינה אם זה יהיה אני או הוא, ובוודאי עדיף שזה יהיה שנינו.

רבינו מוהר”ן מברסלב אמר שאדם צריך להיות שמח כשחברו מצליח בעבודת ה’, גם כשהוא בעצמו לא מצליח. ור’ נתן תמה על כך, ולא הבין איך יכול להיות הווה אמינא אחרת, וכי משום שאני לא מצליח, ארצה שגם השני לא יצליח?… וכמסופר, ששאלו את ר’ זושא אם הוא רוצה להיות אברהם אבינו, והוא ענה: ‘מה העניין, הרי בכל אופן יהיה אברהם אבינו אחד וזושא אחד – אז מה נפקא מינא מי יהיה זה ומי יהיה זה’.

***

לא נשלה את עצמנו. זה לא קל, בפרט בעולם דמוקרטי. אבל בימים אלו של קבלת התורה – נזכיר לעצמנו שיש לנו ‘עול’ ו’מטרה’ משותפת, ומתוך כך – ננסה לפחות פעם או פעמיים לשאת ב’עול’ של החבר, כי זה אותו ‘עול’ של עצמנו. ולפחות – לא להפריע לו…

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 62

אתה מחפש כבוד?

תהיה פוליטיקאי. לא תלמיד חכם, ולא מרביץ תורה. לא זה המקום להוציא לפועל את תאוות הכבוד.

***

הקניין השלושים-וששה מקנייני התורה – הוא: ‘מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו’.

רבי נתן אמר: מי שיש לו ‘קנאה’ או ‘תאוה’ – אני יכול לעזור לו, אבל אם בנוסף, הוא גם רוצה ‘כבוד’ – אני לא יכול לעזור לו…

התורה מתמודדת, ובהצלחה, מול כל תאווה ומדה רעה. לימוד תורה וקיום מצוות – מרומם את האדם, מזכך אותו, ומנקה אותו – וממילא משנה את הגישה שלו אל התאוות הרעות והמידות הרעות. לאחר הלימוד וקיום המצוות – הוא כבר לא אותו תאוותן ומושחת כמו שהיה קודם.

כל זה חוץ מכבוד. את הכבוד – אפשר בטעות לחפש וגם למצוא – בתורה בעצמה. התורה אינה מקום שאפשר למצוא בו מדות רעות ותאוות רעות, אבל ‘כבוד’ – אפשר בהחלט למצוא גם בתורה. התורה בהחלט נותנת לאדם מעמד, ומאפשרת לו כביכול לספק את תאוות הכבוד שלו.

***

כאילו. רק כאילו.

כי הכבוד הוא הסתירה הגדולה ביותר לתורה ולאמת. מי שניגש אליה מתוך ‘כבוד’ – ימצא בה בוודאות את ההיפך הגמור מהאמת, והוא אפילו לא יבחין בכך. וגם אם וכאשר יבחין – לא יוכל להודות בכך, ולעשות את הצעד אחורה כמתבקש.

הגישה אל התורה, איננה כאל ספר ידיעות, או חכמה נפלאה, אלא אור אלוקי. ולכן, בשונה מכל חכמה אחרת – שאפשר בהחלט לגשת אליה מתוך אגו ואינטלקטואל גבוה, ועל ידי החכמה ההיא עוד לפתח להשמין ולהרחיב את אותו אגו; כאן זה פשוט לא עובד. את האור האלוקי לעולם לא ניתן להכניס לתוך מקום ‘תפוס’, ומי שניגש אליה כך – בוודאי יבוא לכלל טעות.

***

זה כל כך פשוט, וכל כך לא פשוט.

כי התורה מכילה בתוכה את כל מה שצריך – כדי לשוות לה דמות של חכמה ושכל. ויש בה את כל מה שאדם צריך כדי למצוא בה ‘מקום של כבוד’, ועוד בטעם ‘רוחני’… ויש אפילו ציווי על כך – לכבד את התורה, ואת לומדיה.

נדרשת כאן הבחנה דקה, להבין שכאן אתה נדרש לכבד ‘את התורה’ ולא ‘את עצמך’. לכבד את האמת, ואת מה ש’מעבר’ ו’גבוה’ יותר, ולא את המוכר והמגושם. לשם כך, נדרש מהאדם קמצוץ של הכנעה, ומינימום של ‘טעם אמת’, כדי לתפוס את הכיוון.

ויש בזה שני חלקים: א. ‘להתרחק מהכבוד’ – כלומר, לכתחילה לא לגשת מתוך חיפוש כבוד. אם יש לך צורך של כבוד, תדאג ‘להתפנות’ ממנו קודם שאתה ניגש ללימוד, וללימוד תיגש ‘נקי’. ב. ‘אינו מגיס לבו בתלמודו’ – תוך כדי הלימוד, ההרגשה הזאת מתעוררת שוב ושוב, בכל פעם של הבנה / הספק / חידוש; ואז – צריכים להכניע את זה שוב ושוב.

התוצאה שווה: פתאום תרגיש מה זה כבוד אמיתי. כלומר, עם איזה דברים גבוהים, טמירים ונעלמים – יש לך עסק. ולהרגשה הזאת – אין תחליף ואין מתחרה. שווה לנסות.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 60

אתה אוהב את עצמך?

בוודאי. הלוואי שכל העולם יאהב אותך, כמו שאתה אוהב את עצמך!…

***

הקניין השלשים, שלשים ואחד, ושלשים ושניים, מקנייני התורה, הם – אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות.

ישנו ויכוח בין עם ישראל לבין הקב”ה. עם ישראל טוען ‘בשנאת ה’ אותנו’, והשם יתברך טוען ‘אהבתי אתכם אמר השם’. לכאורה שניהם צודקים – יש זמנים ויש זמנים. יש ‘ימי אהבה’ ויש ‘ימי שנאה’. אז מה הויכוח?!

על זה בעצמו. הגישה שלנו נוקטת, שישנה אפשרות חלילה של ‘שנאה’, מאת השם יתברך כלפינו. והשם יתברך משיב בנחרצות שאין דבר כזה. ‘אהבתי אתכם’ ואין שום אופציה אחרת, ויהי מה. והויכוח הזה הוא מאד מאד עקרוני.

***

יש ‘קשר’ ויש ‘שותפות’. בשותפות בין מעביד לעובד, או בין שתי חברים – לא מדובר ב’אהבה’ אלא ב’שיתוף’. ובשיתוף – הלשונות הדומיננטיים הם: הערכה, שווי, כדאיות. לעומת זאת ב’קשר’ בין איש לאשה או בין הורים לילדיהם – לא מדובר ב’שיתוף’ אלא ב’אהבה’. והלשונות הדומיננטיים הם: אהבה, חן, ושעשוע.

ועל זה נסוב הויכוח. אנחנו ניגשים אל הקשר הזה, כאל שותפות. ולכן, לא מאמינים שיש כאן ‘אהבה’, אלא ‘הערכה’ ו’שווי’, וממילא – מבחן מתמיד אם אנו עומדים בקריטריונים, שמצדיקים את ההגדרה הזו של ‘שווי’ וממילא של ‘הערכה’. ואם לא – אזי ‘בשנאת ה’ אותנו’. ובמבחן הזה – אף אחד אינו עומד, אפילו לא צדיקים.

השם יתברך טוען לעומתנו: טעיתם. הנושא כאן הוא לא ‘כדאיות’, אדרבה, ‘כי אתם המעט מכל העמים’. הנושא הוא רק ‘מאהבת ה’ אתכם’. אהבה ותו לא. אהבה ואהבה ואהבה. ואהבה – אי אפשר להעמיד במבחן. כי אהבה שנתונה למבחן – כבר מהרגע הראשון איננה אהבה, עוד טרם התבטלה.

***

יהודי יקר!

אל תתחיל ללמוד תורה, ולקיים מצוות – טרם ברורה לך העובדה הבאה:

אתה ‘אהוב’! ויהי מה. גם אם לא תרצה בכך, וגם אם תעשה הכל כדי שזה לא יהיה כך; גם אם תעבור על כל התורה, ואפילו להכעיס – זה לא יעזור לך. אתה תישאר אהוב! כי מאותה סיבה שהיית אהוב בהתחלה (כלומר, בלי סיבה) – מאותה סיבה בדיוק אתה גם אהוב לבסוף (איזה ‘לבסוף’ שרק יהיה).

הבעל שם טוב אמר, שיסוד תורתו הוא: אהבת ה’, אהבת ישראל, ואהבת התורה – ושלשתם תלויים זה בזה. רק אם אתה מרגיש ‘אהוב’ באמת ובלי תנאי – אתה יכול גם לאהוב בחזרה גם את המקום ואת הבריות. אהבה אמיתית, מהותית, עמוקה ושורשית – שאינה תלויה בשום תנאי, ואינה עומדת במבחן.

אותם גדולי ישראל, שנלחמו בחירוף נפש נגד כל שינוי וכל סטיה – הם אלו שאהבו כל יהודי אהבה ללא מיצרים, גם את אותם יהודים שנגדם הם נלחמו. כי אין קשר בין המצולם לכתבה – אין קשר בין ‘השווי’ שלו, לבין ‘המהות’ שלו.

בינו זאת.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 58

ראית פעם תינוק אוכל?

לא ‘כשמאכילים’ אותו, אלא כשהוא ‘אוכל’ לבד – הוא לוקח צלחת מרק, והופך בעצמו למרק.

מה חסר לו? בקבוק, או לפחות כפית.

***

הקניין העשרים-ושבע מקנייני התורה – הוא ‘השמח בחלקו’.

אין יהודי בעולם שלא רוצה להיות תלמיד חכם, ולדעת את כל התורה, ולקיים את כל התורה, ולהיות צדיק מושלם, ולזכות לכל המדרגות, ולהיות נקי מכל התאוות, ומזוכך בכל המדות. אין, אין בנמצא אפילו יהודי אחד שלא רוצה בכך.

אבל ‘בשעתא חדא ובריגעא חדא’. את כל הרשימה המתוקה הזאת – ביום אחד וברגע אחד. ישר מהחיתולים – לרוח הקודש של משה רבינו. ולא, זה לא מגיע מרמאות או מעצלות. זה לא בגלל שאדם לא מוכן להשקיע ולהתאמץ, אלא בגלל שקשה לו להתאפק.

התיאבון שלנו כל כך בריא, והתשוקה שיש לנו בלב כל כך גדולה וחזקה – שאיננו מרגישים מסוגלים לחכות עד שזה יגיע. כשתינוק לוקח את כל הצלחת מרק בבת אחת – זה לא משום שהוא לא מוכן להתאמץ, אלא שזה כל כך מדבר אליו, שהוא רוצה את הכל מיד. וכשילד רואה חבילת גלידה – הוא מוכן מצדו לעשות ‘סיום’ כאן ועכשיו.

***

ודווקא משום כך, נדמה כאילו יש אנשים ש’לא רוצים’. הם רוצים ועוד איך, אבל לא מסוגלים לחכות. ואם מדובר בתהליך שלוקח זמן. אם כדי לדעת את התורה – חייבים להסתפק בכמה שורות, וכדי להתנקות מהתאוות – צריכים להסתפק בהתגברות אחת מתוך מיליון נסיונות – אז זה בלתי אפשרי, ואם כן, עזוב, לא רוצה בכלל.

אבל, אין דרך אחרת. הדרך לקבלת התורה – עוברת בהכרח בארבעים ותשעה ימי המתנה. וגם לאחר קבלת התורה, יש תהליך ארוך עד שזוכים ללמוד את התורה, ועד שזוכים לקיים אותה. ומשם, עד שמתקדמים מדרגה לדרגה, ועד שנהיים מזוככים יותר ויותר. זה אפשרי בהחלט ולגמרי, אבל רק עם סבלנות.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהצליח ‘לקצר את הדרך’, ולהגיע למשהו ‘מיד’! ובאותה מדה ממש – לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים להתאזר בסבלנות, ולא הגיע! רק מי שמסכים לקבל ‘חלק’, ו’לשמוח’ בזה – יכול לקבל עוד חלק ועוד חלק. ולבסוף את כל העוגה.

***

ומדוע?

כי של ‘שפע’ צריך ‘כלי’. אי אפשר לשתות – בלי כוס, ואי אפשר לקחת מוצרים – בלי שקית. אי אפשר להדליק שמן – אם אין כוסית או חבית, ואי אפשר לגדל משפחה – בלי בית. לכל דבר בעולם – יש את ה’צמצום’ שלו שהוא משמש עבורו כ’כלי’.

התורה היא רוחנית, הקדושה היא רוחנית, וכל דרגה שהיא – היא רוחנית. ולשם כך – היא זקוקה לכלי. אם תקבל את כל התורה ביום אחד – יהיה כאן תורה, אבל ‘אתה’ לא תהיה כאן… אם ‘אתה’ רוצה ‘להתחבר’ עם התורה, ואם ‘אתה’ רוצה להיות קדוש – אתה צריך להיות מוכשר לכך.

וההכשרה הזאת נולדת מתוך תהליך. תהליך שכולל הרבה הרבה סבלנות והמתנה. על כל מנה של סבלנות – יש לך ‘כלי’ לקבל ‘חלק’. וכעת, החלק הזה הוא שלך, ואתה יכול לשמוח בו. ולהתקדם לחלק הבא.

ישמח משה במתנת ‘חלקו’.