ארכיון לקטגוריית : החיזוק היומי – קצר ולעניין

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 86

קרה לך פעם, ששאלו אותך ‘האם אתה מוזמן’?

אם כן, זה רק כשהגעת לחתונה. לא כשהגעת לנחם אבלים.

***

מאד קל להשתתף בשמחה של אחרים. מי לא אוהב לשמוח, ואם יש שמחה בסביבה, למה לא לתפוס טרמפ ולהצטרף לשמחה. מה עוד, שהשמחה מלווה בדרך כלל בכיבוד, קל או עשיר, ומי מתנגד ללגימה, שמקרבת את הלבבות.

אם יש קושי להשתתף בשמחה של השני, הוא בדרך כלל קשור לדברים צדדיים וטכניים – כגון מרחק הנסיעה, או על חשבון הבית ו/או הלימוד והעבודה. אבל מהשלב ש’אחרי’ השיקולים הללו, קרי: מהכניסה לאולם – לא קשה להשתתף.

עד כדי כך, שיש פעמים שצריך לדאוג שלא ‘כולם’ יגיעו, אלא רק מי שבאמת שייך. כי אם לא תגביל, אז יבוא כל המי ומי, כולל גם אלו שבאמת לא שייכים, ורק באו לעשות סיבוב על חשבון הברון.

הרבה יותר קשה להשתתף בצערו של השני. לאירוע מצער או ניחום אבלים ב”מ, מגיע רק מי שקשור באמת. לא צריך להעמיד שומר, ולא צריך לשאול אף אחד אם הוא מוזמן. אם הוא נמצא כאן – אז הוא בטוח קשור.

***

ביהדות יש לנו הרבה אירועים משמחים או מרגשים.

יש לנו פסח, שבועות וסוכות, יש לנו חנוכה ופורים – שהם זמנים שמחים. וגם מי שלא מרגיש ממש קשור ליהדות – אוהב לחגוג אותם. זה שמח, זה נעים. וגם אם לא יודעים בדיוק מי החתן ומי הכלה, ובעיקר מה זה אומר – אבל לפחות אוהבים את ה’אוירה’, את המסכות, הסופגניות, והבלינצע’ס.

אפילו ראש השנה ויום כיפור, שזה לא חגיגה אלא משהו רציני, אבל יש בזה משהו מרגש ומיתולוגי. וגם מי שלא תמיד דואג להיות נוכח באזורים של יהדות ועבודת ה’ – אוהב להציץ פנימה בזמנים הללו.

אבל כשמגיע זמנים של צער ואבלות – זה הסימן לשייכות אמתית. לכאן לא באים כדי לחגוג ולא כדי להתרגש. לכאן באים כדי לכאוב, וכאב שייך רק למי שמחובר. זה הזמן בו מתגלה באמת מי זה עם ישראל, ולאן הם מחוברים.

***

עם ישראל – עבר מה שעבר, ובדרך, איבד את הצורה שלו והרבה חלקים מתוכו, ולפעמים קשה להכיר אותו, ולראות בו איזה קשר למה שהיה וצריך להיות באמת עם ישראל. אבל, בימים אלו – כולם נזכרים מי הם באמת, וכל השאר כבר לא רלוונטי.

וזה הזדמנות לכל אחד. כל אחד מתמודד, ויש זמנים שהוא באמת לא יודע לומר לעצמו ‘הלנו הוא אם לצרינו’, אבל ברגעים של אמת, כשיושבים כל יום חצי שעה ובוכים – אתה כבר יודע היטב מי אתה ולאן אתה שייך. ואין לך שמחה גדולה מזו.

מנקודת מבט של הצלחה ושלימות – אנחנו רחוקים מהגאולה, מרחק אין-סופי וכמעט בלתי אפשרי. אבל מנקודת מבט של כאב ואבילות – אנחנו כבר שם. כי אם על זה אנחנו בוכים, אז את זה אנחנו רוצים. ואם זה מה שאנחנו רוצים – אז זה מה שאנחנו.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 84

כמה זמן לוקח לבנות בניין?

ומה צריך לעשות כדי שהבניין הזה יוכל לעוף באויר, יותר מהר ממטוס?

***

לפני חמשים שנה בדיוק – לראשונה בהיסטוריה, נחתה חללית בירח.

לא ניכנס כרגע לסוגיא – איזה תכלית יש לזה, וכמה מליארדים מוכנים להשקיע עבור כך. אלא רק – מה התהליך הדרוש כדי שזה יקרה. וזה פלא והפלא, ועלול לקרות לכל אחד מאתנו.

החללית היא בניין ענק בגודל של שלשים-ושש קומות. לבנות בניין כזה – זה סיפור של שנים רבות. ולמלאות אותו מבפנים בכל הטכניקות שיאפשרו לו לנסוע, כולל כמויות אדירות ובלתי נתפסות של דלק – לוקח עוד המון זמן.

ואז, פתאום וברגע אחד – הבניין העצום הזה, לא פחות ולא יותר, מתרומם באויר. והוא מתחיל לעוף במהירות של 8,000 קמ”ש (פי שמונים ממהירות של רכב בכביש בין-עירוני), ולאחר שניות בודדות כבר לא רואים אותו בכלל.

וזו רק ההתחלה. לאחר שתיים-וחצי דקות, המהירות מוכפלת ומשולשת. עד שלאחר כעשר דקות הוא מגיע למהירות של 28,048 קמ”ש ולאחר תאוצה נוספת למהירות של 10.423 קילומטר לשניה! לא יאומן כי יסופר.

***

כל אחד מאתנו – היה רוצה להגיע לאן-שהוא. אולי לירח, אולי לשמש, ואולי לשמים.

אבל אפילו להגיע לתקרה – נראה בלתי אפשרי. אם למדוד לפי הכלים שיש לנו, ולפי הכללים שאנחנו מכירים – הטווח המקסימלי הוא די קרוב. אולי קצת יותר יראת שמים, קצת יותר תפילה בכוונה, קצת יותר לימוד, קצת יותר הרגשה בשבת ויום טוב, טעימה קלה של דבקות. ואולי כבר הגזמנו.

וגם הקצת הזה, לא נראה שקורה. כי כבר שנים שאני עומד על אותו סנטימטר. אז מה פתאום שברגע מסוים יהיה תזוזה, מה שלא היה ברגע שלפניו.

אז זהו. שיש חללית. החללית עומדת על אותו מקום במשך שנים על גבי שנים. באותם שנים בונים את הבניין – על ידי כל ידיעה של תורה ופנימיות שאנחנו אוגרים לתוכנו. ובאותם שנים ממלאים אותה בדלק – על ידי כל תפילה, רצון, כיסופים והתבודדות.

ואז, בשעתא חדא ובריגעא חדא – כל הבניין העצום שבנית, וכל הדלק שמילאת – מתרומם אל על, ולא יאומן לאיזה מהירות ולאיזה מחוזות אתה הולך להגיע.

***

העולם משקיע מליארדים, ומוכן לחכות הרבה זמן – כי הוא יודע שזה יקרה. גם אצלנו זה יקרה. כל שנצרך הוא סבלנות, ותוך כדי הסבלנות – לבנות ולמלאות, לבנות ולמלאות, למרות שאתה עדיין באותו מילימטר. יום יבוא – ותיגאל.

וגם הגאולה של עם ישראל, נבנית והולכת נבנית והולכת. עוד אנחה, עוד דמעה, עוד ציפיה והרמת עיניים. וברגע המיועד – כל הבניין יופיע בבת אחת. הוא לא יעוף מלמטה למעלה, אלא מלמעלה למטה. ופתאום, הוא פשוט יהיה כאן.

 (מאת ידידי: הרב יהודה פביאן)

המקור והתנתונים המדויקים של המהיריות מופיעים כאן

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 82

למה צריך לצום?

הרי הצום מחליש את הגוף, ואז קשה ללמוד ולהתפלל. לא היה עדיף לעשות תענית דיבור?

***

בכל שנה יש לנו חמשה צומות. יום כיפור – לתשובה, תענית אסתר – לתפילה, ועוד שלשה (עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב) – לאבלות.

את הקשר בין תענית לתשובה (יום כיפור), ובין תענית לתפילה (תענית אסתר) – נבאר אי”ה בהזדמנות אחרת. כעת ננסה לעמוד על הקשר בין תענית לאבלות.

מקובל בעולם, שכשאדם נמצא בצער – אין לו תיאבון. יש גם פעמים שאדם מתוך צער – מכאיב לעצמו; תולש שערות, שורט את הבשר, וכדומה. אבל כל אלו – אינם דרכנו, והתורה שוללת את זה מכל וכל. כי יהודי אמור להיות שמח ורגוע. צער ואובדן – יהיה ככל שיהיה – לא אמור להשפיע עליו ברמה של טרוף והשתוללות, ואפילו לא לאבוד התיאבון. בטח לא לנזקים גופניים ונפשיים.

אז מה העניין, אם כן, להתענות? סתם כדי לצער את הגוף – לא יעלה על הדעת, כי הגוף אינו שלך ואתה מוזהר על שמירתו. אולי כדי לתקן את החטאים, ו/או לפעול גאולה – עדיף לתקן שיעשו תענית דיבור, או יאמרו את כל ספר התהלים, או ילמדו שעות רצופות, וכדומה.

***

תענית היא – עצירה!

כשאדם מאבד משהו, או אפילו רק ‘נזכר’ שאבד משהו – הוא נעצר. לא בגלל שזה ‘עוזר’ לו, אלא זו תנועה טבעית של הנפש, שמסמנת לאדם: עצור! חסר לך משהו…

תלוי כמובן מה גודל האבדה. אם זה חמש שקל, אז העצירה היא לכמה שניות, שלאחריהם עושים תנועת ביטול, ומפטירים: נו, מה לעשות. וממשיכים הלאה. אם זה משהו יותר חשוב, עלולים לעשות פרסה ולנסות לחפש את זה. ואם זה משהו ממש חשוב – יכולים לעצור את החיים, ולעשות הכל כדי למצוא את זה.

כשמאבדים משהו שהוא מרכז החיים – אי אפשר להמשיך. כשנחרב בית המקדש – בעצם אין לאן ללכת. גם אחרי השואה – ההרגשה הייתה: אין לאיפה להמשיך. ולמרות זאת, התורה מצפה מאתנו לא לעצור, אלא להמשיך הלאה. מתוך אמונה שהעולם לא נגמר אלא יבוא לתיקונו.

אבל, גם להמשיך הלאה – עלול להיות מסוכן. כשממשיכים הלאה עלולים לשכוח בכלל שהיה כאן אבדה, ולהיכנס לאשליה שכעת הכל בסדר והכל מושלם. אולי חסר קצת פה ושם, אבל בגדול – העסק נוסע. העולם הוא אלוף ב’להשלים’ עם דברים. העולם שאחרי ‘בנייני התאומים’, אינו שונה הרבה מאשר לפני…

***

וזה אסון! לשכוח שאנחנו גרים ברחוב, ו/או להשלות את עצמנו שאין הרבה הבדל בין הבית לרחוב – זה כבר אבדן זהות. ולכן, למרות ש’אסור’ לעצור, ואנחנו מחויבים להמשיך וללכת עם הפנים קדימה – אנחנו ‘חייבים’ לעצור.

וזה בדיוק מה שהתענית עושה לנו. התענית עוצרת את החיים, ואומרת לנו: הלו, המצב לא תקין. אז נכון, זה מחליש את הגוף והנפש, ויותר קשה ללמוד ולהתפלל ביום של תענית. אבל, אולי זה זה הזמן להיזכר שכל הלימוד והתפילה שאנחנו כן מצליחים לעשות כל יום – זה רחוק רחוק ממה שבאמת מגיע לנו.

אם הבנת את זה – אז בבקשה אל תעצור לגמרי. תאכל משהו ותמשיך בכל הכוחות. אבל מעכשיו כבר לא תשכח שאתה בגלות, עדיין לא בגאולה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 80

כמה דברים ‘אכפת לך’ בחיים?

ומתי בפעם האחרונה – נלחמת בשביל משהו או מישהו?

***

כשאתה רואה מישהו מכה את הבן שלך מכות אכזריות – אתה לא מסוגל לשתוק. לא בגלל חוסר הצדק (לפעמים זה באמת מגיע לו, מי כמוך יודע…), ולא בגלל שאסור להרביץ, ואפילו לא בגלל שזה מסוכן – אלא כי הבן שלך. אכפת לך ממנו, ואתה לא מסוגל להכיל מציאות שמישהו מתנכל לו.

כשאתה רואה שמישהו מזלזל ברב שלך – הלב שלך קופץ. אם אתה יכול להגיב, אתה בטח תעשה את זה, ובכל החריפות. אבל גם אם אתה לא יכול להגיב, או שזה לא יעזור – בלב שלך אתה לא תוכל לשתוק. הצעד הזה הוא בלתי נסלח מבחינתך. ושוב, לא בגלל שזה אסור, אלא בגלל שאכפת לך.

זאת אומרת: יש כח פנימי באדם, כח חזק מאד – שלא מתחשב בכלל בכללים הרשמיים: מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא. אלא רק בדבר אחד ויחיד: אכפתיות! אם פגעת בי או במשהו שקשור אלי, גם אם עשית את הדבר הכי צודק, וגם אם זו מצה ענקית – אני לא אשתוק לך!!!

***

הכח הזה – נקראת ‘קנאות’.

אין אדם שאינו ‘קנאי’, כי אין אדם שאינו אכפתי. כל אדם קנאי על עצמו ועל כל מה שקשור אליו. ובכל פעם שיבוא מישהו ויפגע בך או במשהו שקשור אליך, או רק יאיים לפגוע – רגש הקנאות יתעוררו ייכנס לפעולה.

ושוב, לא בגלל ש’צריך’ ולא בגלל שיש כזה ‘חיוב’ – וממילא גם לא תמיד בפרופורציות – אלא בגלל שאכפת לי, וממילא אני יעשה הכל, גם דברים חריגים וקיצוניים, בשביל למנוע את הפגיעה, או לנקום עליה.

מי שאין לו את האכפתיות הזאת – הוא מת. אם לא אכפת לך שיפגעו בך, באשתך, בילדים שלך, או בכל הקדוש והיקר לך – כנראה שהצלחת לכבות את יצר החיים. אתה מוטל כמו נבלה ברחוב, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. מי שלא מת, מי שעדיין יש לו יצר חיים – מוכרח להתעורר ולקנאות כאשר מישהו רוצה לפגוע בו או במשהו ששייך לו.

***

אז למה יש כל כך הרבה דברים שלא אכפת לנו?

למה אתה פותח את הדלת בחיוך, מזמין פנימה את הבעל דבר, ומאפשר לו בכל הניחותא לפגוע בך כל כך הרבה? זמן קריאת שמע ותפילה, לימוד כל חלקי התורה, קדושה, שמחה, וכל כך הרבה כוחות וזמן?! למה אתה לא נלחם על זה? לא בגלל ש’צריך’, ולא בגלל ש’הוא לא בסדר’, אלא בגלל שזה שלך! לא אכפת לך על עצמך?

ולמה יש כל כך הרבה דברים בעולם – שקורים לנו מתחת העיניים, ואנחנו נשארים אדישים. כל כך הרבה חילולי שבת, כל כך הרבה פריצות, כל כך הרבה נושרים, כל כך הרבה פירצות ושינויים. עזוב את השאלה אם יש לך מה לעשות, אבל למה זה לא אכפת לך. האם אבדת את יצר החיים?

מותר לך, וזה גם מתבקש, לקום בהחלטיות ולומר בנחרצות: ‘עד כאן’!!! תעמוד על שלך! אל תוותר! ותראה פלאות.

הצדיקים, שהם אלו ש’חיים’ באמת – בערו בקנאות על כל נשמה יהודית, ועל כל חלקיק של הנשמה. ואת מה שאנחנו הסכמנו מזמן לוותר – הם לא מוכנים לוותר בשבילנו. והם נשכבים על הכביש בשביל שלא יקחו לנו את זה, או שיחזירו את מה שכבר לקחו. לא, לא בגלל ש’צריך’, אלא בגלל שזה פשוט ‘אכפת להם’.

אמור לי ‘כמה אכפת לך’, ואומר לך ‘כמה אתה צדיק’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 78

כמה אתה מרוויח ביום?

ועוד יותר חשוב: כמה אתה חושב על השאלה הזאת?

***

מהרגע שאנחנו קמים בבוקר, ועד הרגע שאנחנו מתקפלים בחזרה למיטה [ועד בכלל] – אדם עושה אין-ספור דברים; חושב מחשבות, מדבר דיבורים, הולך ממקום למקום, עושה פעולות ומזיז אצבעות. הוא יכול להגיע ביום אחד לאלפי פעולות ויותר.

השאלה היא: מה המניע המרכזי שעומד מאחורי כל זה? מה גורם לכל מחשבה, דיבור, פעולה, מעשה ותזוזה – שאנחנו עושים. והאם בכלל ישנו מניע מרכזי שכזה, ו/או האם בכלל יש איזה ‘מניע’?

זו שאלה גורלית. כי אם אין מניע מאחורי הדברים – אז החיים הם סתם, אוסף של פעולות בלתי מכוונות. ואף אחד אינו מעוניין לחיות חיים כאלו. ואם יש כן מניע כלשהו מאחורי הדברים – אז מאד מאד חשוב להבין מהו, כי אם הוא זה שמניע את כל המערכת, אז הוא בעצם הסיפור המרכזי.

***

לכאורה, המניע המרכזי הוא הרצון להרוויח.

כשקמים ליום חדש – הוא בשביל להשיג משהו שעוד לא היה לך אתמול. כי אם כבר יש לך אותו, למה לך לקום מהמיטה, ובשביל מה אתה הולך לעבוד שוב. מישהו שאין לו כבר מה להשיג, או לחילופין – שהוא מיואש מלהשיג אותו, אין לו בשביל מה לחיות.

וזה נכון. הקימה ליום חדש, והמנוע המרכזי שמניע אותנו – הוא הרצון להרוויח, להשיג ולהתקדם. אבל, למרבה האבסורד – לאחר שכבר קמנו מהמיטה, ויצאנו לדרך, אנחנו ‘שוכחים’ שבשביל זה קמנו, ועלולים לעשות הרבה מאד פעולות, שאינם עונים בכלל למטרה הזאת, ואינם מביאים שום ריווח בעקבותם.

המחשבה הפשוטה והבסיסית הזאת, נאבדת לה אי שם בתחילת היום, ומכאן והלאה – אנחנו פועלים על פי דפוסים ‘ישנים’ של עצמנו, או ‘מקובלים’ בעולם ובחברה. בדיעבד, אם תחשוב על רוב הדברים שעשית היום, הסיבה לכך היא משום שכך מקובל לעשות, או משום שכך התרגלת לעשות, או משום ש’למה לא’. מעט מאד מהדברים יקבלו תשובה ‘למה כן‘ ו’איזה ריווח זה מביא’.

***

און בן פלת – אשתו הצילתו.

לא היה בזה שום גאונות ושום עומק. רק שאלה פשוטה ובסיסית ביותר: ‘מה אתה מרוויח?’ והשאלה הזאת העמידה אותו על המקום, והצילה אותו ואת זרעו לנצח. היא לא ‘חידשה’ לו שום דבר, אלא רק ‘הזכירה’ לו את מה שאמור להיות פשוט לו, ושבשביל זה הוא קם בבוקר.

המחשבה הפשוטה סביב כל פעולה, מחשבה דיבור ומעשה – ‘מה אני מרוויח’, יכולה להקנות לנו חיים אחרים לגמרי. לאו דווקא שינויים מהפכניים, אלא גישה מפוכחת ועניינית, שתגרום לנו במהירות ובקלות, לבחור מה באמת כדאי ומה לא, ולצאת בסופו של יום עם עגלה מלאה, והמון המון סיפוק וחיות – ממה ש’כן’ עשינו, וממה שזכינו ‘לא’ לעשות.