ארכיון לקטגוריית : החיזוק היומי – קצר ולעניין

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 46

‘יצאתי מדעתי – תיכף אשוב’…

מוכר? קורה לפעמים. אבל יש מצב גרוע יותר: ‘יצאתי מדעתי – לזמן בלתי ידוע, ספק אם אשוב’…

***

הקניין השלשה-עשר מקנייני התורה הוא ‘ביישוב’, וביאר רש”י ‘ביישוב הדעת’.

יישוב הדעת. המוצר הכי בסיסי, והכי לא מצוי. בדרך כלל הוא מצוי בבתי אבות, אם עדיין יש ‘דעת’… ככה זה. כל החיים יש ‘דעת’ ואין ‘יישוב’, ובגיל תשעים, כשמגיע ה’יישוב’ – צריכים לחפש את ה’דעת’…

אנחנו חיים אמנם בתוך ה’יישוב’, אבל רחוקים מאד מלהיות מיושבים. כמעט בכל זמן מקום ומצב שתפגוש בנאדם, ותרצה ממנו משהו, הוא יאמר ‘אין לי זמן’, ויסמן לך באצבעו על אזור הגרון, בצורה שאומרת ‘אני ממש חנוק, אין לי זמן לנשום’.

לכשתבדוק במה הוא עסוק, אולי הוא מנהל מוסד או עסקן רפואי – תגלה שהוא עסוק ב’אין לי זמן’. כלומר, בתפילה ‘אין לו זמן’ כי הוא ממהר הביתה. בבית ‘אין לו זמן’ כי הוא ממהר ללימודים / לעבודה. כשהוא מגיע לשם, עדיין ‘אין לו זמן’ כי הוא בפיגור וחייב להשלים המון דברים שהצטברו – מכל הזמנים שבהם ‘לא היה לו זמן’… וכך הלאה.

בקיצור: ביום, בלילה, בבית, בבית כנסת, בלימוד, בעבודה, בבנק, באוטובוס, ברמזור, ואפילו בחופשה – תראה אנשים עומדים על קוצים, חסרי סבלנות, עם מבט לחוץ שנעוץ בשעון / בטלפון / או מעבר לאופק הרחוק…

***

זה נכון לגמרי. אין לנו הרבה זמן. סך הכל עשרים וארבע שעות, כפול לא הרבה ימים, ובכלל לא הרבה שנים, וכבר צריכים להספיד אותנו.

אבל בתוך ה’קצת’ הזה – אנחנו מספיקים דברים; שלש תפילות ביום, קצת לימוד פה ושם, קשר עם חברים [ולפעמים גם עם המשפחה], חסדים מידי פעם, ועוד כמה דברים. והדברים האלו – גם אם הם קצת, הם שווים המון, כי זה ‘כל’ מה שמתבקש מאתנו, גרם לא יותר.

הבעיה העיקרית היא, שגם את ה’קצת’ הזה אין לנו, כי אנחנו פשוט ‘לא שם’. אם בתפילה חושבים על הבית, ובבית על הכולל, ובכולל על הבנק, ובבנק על האוכל, ובאוכל על הטלפון, ובטלפון על הכסף. נמצא שלא היינו – לא בתפילה, לא בבית, לא בכולל, לא בבנק, לא באוכל, לא בטלפון, ולא בכסף…

‘יישוב הדעת’ – פירושו: תהיה כאן. יש לך רק ‘קצת זמן’, ואתה מסוגל לעשות רק ‘טיפ-טיפה’? אין שום בעיה. אבל את זה תעשה עם כל הלב וכל הנשמה. הכמות זה לא הנושא, אלא האיכות, והאיכות לא דורשת כלום, רק אותך בעצמך…

***

איך אנחנו אוהבים לומר? ‘אין לי זמן לנשום’. וזה כל כך נכון. כי כל הבעיה היא כשלא עוצרים ‘לנשום’. אבל אם תעצור לכמה שניות לפני כל דבר, תנשום עמוק, ואז תיכנס לזה – זו תהיה חוויה אחרת. חצי שעה של תפילה, רבע שעה של לימוד – עם ‘יישוב הדעת’, זו חוויה! ויש לנו עולם מלא של חוויות כאלו.

יישוב הדעת – זה לא ‘עוד משהו’, אלא כל העניין. לעשות משהו ‘עם’ יישוב הדעת או ‘בלי’ – זה הרבה יותר מההבדל בין טשולנט חם או קר.  

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 44

יש לך מקום פנוי?

אחרי שקראת את כל הכותרות, ושמעת את כל החדשות במקוה, כמה מקום נשאר לך בראש?!

***

הקניין התשיעי מקנייני התורה – הוא ‘בטהרה’.

כשמחלקים ‘קמחא דפסחא’ – לא מבקשים ממך לשלם, לא מבקשים ממך לתת משהו בתמורה, ואפילו לא מבקשים ממך ‘להיות משהו’; ראש ישיבה, צדיק או למדן, תלמיד חכם או ירא שמים. מבקשים דבר אחד – תבוא עם שקית, ריקה!

אם תבוא לשם, עם רכב מלא, ועם קרטונים עמוסים לעייפה, ושקיות גדושות – לא תוכל לקבל את הקמחא דפסחא. לא משום שלא רוצים לתת לך – אלא פשוט משום שאין לך לאיפה להכניס את זה… אז זה נשאר בחוץ, ובאים ‘אחרים’ ולוקחים את זה.

גם אם תבוא עם רכב פנוי, קרטונים ריקים ושקיות מוכנות – ויש לך מקום לאיפה להכניס. אבל אם הם מלוכלכים – ייתכן שתכניס לשם סחורה משובחת איכותית וטעימה, ותוציא אותה משם חסרי טעם וגדושי ריח…  

***

כל כך פשוט – וכל כך עמוק.

כל כך הרבה אנו מתמודדים עם ‘קשיים’ בלימוד; א. חוסר חשק להתיישב בכלל ללמוד. ב. יושבים כבר ללמוד – והמוח סתום. ג. לומדים כבר – והכל נשכח. ד. לומדים ומבינים וזוכרים – אבל לא מרגישים טעם. ועוד כהנה וכהנה.

הרבה פעמים זה בכלל לא קשור ללימוד. ייתכן שה’קמחא’ משובח מאד, טרי וטעים, אלא שפשוט הגענו עם כלים מלאים ולא נשאר מקום… ייתכן גם שיש מקום, אבל מזמן לא ניקו שם…

הלימוד הרי לא קשור לידיים ולרגליים, אלא למוח וללב [וגם למעיים]. ואם כן, צריך ‘להביא אותם’ אל הלימוד, ולהביא אותם – פירושו: א. פנוי. ב. נקי. שתי תנאים פשוטים, ומאד קריטיים. ואז – התורה גולשת פנימה בצורה נעימה, מסודרת, ומועילה, ותו לא מידי.

אם ממלאים את המוח ואת הלב ‘בדרך’ לתפילה או ללימוד – ב’כל טוב ארץ מצרים’; חדשות, פוליטיקה, ועוד כמה עניינים העומדים על הפרק. וגם מזינים את העיניים והאוזניים בכל מיני מותרות – אתה מגיע ללימוד כשאתה כבר שבע, ונאלץ לאכול אכילה גסה… אז לאיפה זה ייכנס?!

***

בקיצור: במקום להתלונן על ‘קשרים’ שאין לך, פשוט תרוקן את הרכב, ותוכל לקבל את הסחורה – גם בלי ‘קשרים’. ואותו דבר, במקום להתלונן על ‘כשרונות’ או ‘חשק’ שאין לך – תרוקן את הראש מכל השטויות שמילאת בו, ותוכל לקבל את התורה במתנה, גם בלי כשרונות או כוחות מיוחדים, שאין לך והם גם לא נצרכים!

כשמביאים לך שולחן חדש ומפואר לסלון – אל תגיד: כמה חבל שאין לי דירה גדולה יותר. אלא פשוט – קח את השולחן הישן והבלה, תזרוק אותו מהחלון (לא על אנשים), ויהיה לך מספיק מקום לשולחן החדש. וזה לא רק משל, אלא הנמשל בעצמו.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 42

אתה חושב שאתה גדול?

אתה הרבה יותר גדול! רק אל תסתיר לעצמך את עצמך!!!

***

הקניין השביעי מקנייני התורה – הוא ‘בענווה’.

ה’ענווה’ נתפסת כתכונה מגבילה, מקטינה ומצמצמת. כאומרת: תרגיש את עצמך קטן ואפסי, וממילא אל תנסה אפילו לגעת בדברים גדולים, כי מי אתה ומה אתה, ומה פתאום שתעז למשש דברים שהם הרבה יותר גדולים וענקיים ממה שאתה יכול להכיל ולתפוס.

והאמת היא הפוכה לגמרי. הענווה היא התכונה והתנועה שמשחררת אותנו מכל המחסומים ומכל ההגבלות. ומאפשרת לנו לגעת, ובאמת, בדברים הכי גדולים הכי גבוהים והכי עמוקים, בלי לחשוש ובלי להיתקע.

***

שאלה קטנה: ‘גאווה’ הוא דבר טוב או רע? אם הוא טוב, מדוע הוא אסור וכל כך חמור, ואם הוא רע, מדוע הקב”ה משתבח בו [‘ה’ מלך גאות לבש’ ועוד הרבה].

התשובה היא: ‘גאווה’ היא גילוי נוכחות חזקה, שממלאת את החלל. ובכן, אם אתה ממלא את העולם בנוכחות שלך, זה גרוע מאד. אבל אם המקום מתפנה מנוכחותנו, ותחתיו מתגלה בו הנוכחות של השם, ובמלואה – זה דבר מצוין, הכי מצוין שיש.

***

ובחזרה לעניינו. התפיסה הטבעית בה אנו תופסים את עצמנו – הוא כמציאות נוכחת. מציאות לא גדולה אמנם, מטר וחצי פלוס, על כחצי מטר. עם רמ”ח איברים ושס”ה גידים, ו’רמת משכל’ מסוימת, קטנה או קטנה יותר – אבל קיימת.

והנוכחות הזאת – מגבילה אותנו מאד. כשאתה רואה את עצמך כמציאות, ובודק את המוח שלך ואת היכולות שלך לפי ה’מציאות’ הזאת – אתה באמת קטן מאד. פצפון. ולא מסוגל כמעט לכלום. ואם ה’קטן’ הזה עוד מרגיש עצמו משהו: חכם, גיבור, עשיר, או צדיק, תלמיד חכם, ומקובל – הוא סוגר על עצמו את הגולל, להגיע אי פעם למשהו אמיתי.

אבל, ברגע בו נסכים לוותר על הנוכחות שלנו, ולהבין מראש שהחתיכה הזאת של המטר וחצי, עם כל האי-קיו המדהים שלה – היא בדיחה. אם נסכים להזיז את זה הצידה, ולאפשר כאן ממילא נוכחות אמיתית של השם יתברך – ברגע הזה נפתחים כל השערים, ופתאום תגלה איזה גדול וענק אתה יכול להיות.

[וכמובא בליקוטי מוהר”ן (סימן קי): “כי התורה היא רוחניות. ואשר זך ישר פעלו ושכלו רוחני, יכול לתפוס כל התורה כולה ולא ישכח דבר. כי דבר רוחני אינו תופס מקום. ויכולה התורה להתפשט ולשכן בשכלו. אך מי שהוא מגשם דברי התורה, ועושה ממנה ממשות, אזי יש לה שעור וקצבה, כמה הוא יכול לתפוס בשכלו ולא יותר” עיי”ש].

אתה יכול לזכות לכל טוב: שכל נפלא, השגות עצומות, מדות מתוקנות, נסים ונפלאות, וכל ההשפעות – אם רק לא תחסום את האויר, ותאפשר לשפע הזה לזרום.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 40

אתה מבין מצוין.

כל ילד בטוח שהוא מבין הכל. והוא צודק לגמרי, למרות שהוא לא צודק בכלל.

***

הקניין הרביעי מקנייני התורה – הם ‘בינת הלב’ (ו/או ‘שכלות הלב’).

בשלב הזה עדיין לא מתעסקים ב’דרכי הלימוד’ [שהם מפורטים בהמשך המשנה ‘בשימוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים’ וכדומה]. אלא בשלב יותר מוקדם ובסיסי [שמקביל ל’שמיעת האוזן ועריכת שפתיים’ מחד, ול’אימה ויראה וענווה’ מאידך].

אם כן, לא מדובר כאן על ‘הבנת הלימוד’, כי לזה לא קוראים ‘בינת הלב’ אלא ‘בינת המוח’ או ‘בינת השכל’. מדובר כאן על משהו יסודי יותר, שהוא שלב בסיסי בעצם הלימוד.

***

הלב הוא ‘חכם’ והוא ‘מבין’ (ראה ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן ב). גם כשהשכל לא כל כך חכם, ולא כל כך מבין – הלב דווקא כן מבין. אפשר להבחין זאת אצל אנשים שנחשבים לטיפשים או רדודים, אך פתאום בתחומים מסוימים, הם מתגלים כ’מבינים עניין’ ועוד איך.

דברים ש’מעניינים’ אותך, לא רק ברמה של ‘סקרנות’, ובוודאי לא ברמה של ‘למה לא’ – הלב שלך נמצא שם. וכשהוא נמצא שם, אתה ‘תתפוס’ את העניין. לפעמים אפילו ברמה שמוכשרים ממך לא יתפסו. וכמו שאמרו בעלי המוסר, שכשמגיעים לדין תורה, אפילו שפחה יכולה לומר סברא של רבי עקיבא איגר…

***

זה נקרא ‘בינת הלב’ ו’שכלות הלב’. פשוט, שהלב שלך יהיה כאן.

כשאתה ניגש ללימוד, זה יכול להיות מתוך הרבה סיבות; יכול להיות ההכרח של המסגרת (ישיבה, כולל, מבחנים), יכול להיות ‘קביעות’ שקבעת לעצמך, ויכול להיות אפילו רצון להשיג עוד ידיעות. אבל בכל אלו – ‘אתה’ עדיין לא נמצא כאן. אלא עומד מבחוץ, ו-עושה את שלך; לומד, מספיק, מתעניין, ואפילו אולי יודע ומצליח, אבל לא מחובר.

הגישה הבסיסית צריכה להיות עם הלב. הלימוד הוא לא משהו ‘מבחוץ’, והתורה היא לא ‘אוסף ידיעות’ – אלא משהו שהוא הכי ‘שלי’ והכי קרוב ללבי. הא-ב של השייכות שלנו אל התורה – הן אל לימוד התורה והן אל קיומה – הוא כמשהו ‘לבבי’, ששם אני מוצא את עצמי, ומרגיש מחובר.

והחיבור הזה – נותן את ההבנה הבסיסית והנכונה ביותר. כשילד חושב שהוא מבין – הוא צודק לגמרי, כי הוא מחובר לכל ידיעה שהוא מתעניין בה, ולכן הוא באמת מבין אותה. הוא כמובן לא צודק – כי יש לו עוד הרבה מה להעמיק, אבל את ההבנה הבסיסית, ובעצם האמיתית והנכונה ביותר כבר יש לו.   

[משום כך, גם כל כך חשוב וכמעט מעכב בלימוד, שיהיה ‘לבו חפץ’, כי אז הוא מחובר לזה בלבו. וכך גם בכל נושא בעבודת השם, שיש לכל אחד את הנקודה השייכת ללבו, ושם מקומו].

סיכומו של דבר: הלב, הוא המרכיב החשוב ביותר. חשוב מצד אחד – לשמור עליו ולכוון אותו לכתובת הנכונה, אבל לא פחות חשוב מצד שני – להיות קשוב אליו, ולתת לו את הבמה המרכזית, גם בדברים שלכאורה שייכים לתחום השכל. הלב יודע מה הוא אומר.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 38

ישמעו אזניך מה שפיך מדבר.

אם לעצמך אתה לא מקשיב, איך תוכל להקשיב לאחרים, ומדוע תצפה מאחרים שיקשיבו לך?

***

הקניין השני מקנייני התורה הוא ‘שמיעת האוזן’.

לאחר הקניין הראשון והבסיסי ‘בתלמוד’ – שפירושו, פשוט, ללמוד. מגיע הקניין השני, ואומר: ‘תשמע מה שאתה לומד’.

בפשטות, הכוונה שצריך ללמוד בקול. ללמוד באופן שאפשר ‘לשמוע’, ולא לקרוא בלחש שאז אי אפשר לשמוע. זהו פרט חשוב בלימוד התורה, שמשפיע ישירות גם על הזיכרון, וכמבואר בכמה וכמה מאמרים במסכת עירובין (דף נד) על החשיבות ‘לשמוע’ את מה שלומד.

בפנימיות, יש כאן עצה נפלאה, ללימוד התורה בפרט ולעבודת השם בכלל. והעצה היא: ‘להקשיב’. ובלשונו של רבינו מוהר”ן מברסלב ‘לקשר המחשבה אל הדיבור’ (ליקוטי מוהר”ן פ, ועוד הרבה).

***

השלב הראשון בהבנת הלימוד, הוא פשוט ‘להקשיב’ למה שהפה מדבר. אתה אומר פסוקים, קורא משניות וגמרא, ושאר ספרים – תקשיב למילים הקדושות שיוצא מפיך. ההקשבה הזאת בעצמה היא הפירוש הבסיסי והטוב ביותר למה שאתה לומד. וזה גם יהיה הרקע לכל הסבר וההעמקה שתרצה להוסיף אחר כך.

ולא רק בלימוד. גם בתפילה כך. לפני פירושים עמוקים וכוונות נשגבות – הכוונה הכי פשוטה, הכי עמוקה, והכי אמיתית, הוא פשוט ‘להקשיב’ למילים שאנחנו מוציאים מהפה. כל כך פשוט וכל כך עמוק. כך גם באמירת תהלים, תפילות ובקשות שונות.

הורגלנו ‘לדבר’ משהו אחד ו’לחשוב’ על משהו אחר. ולכן, נראה לנו שקשה להבין או לכוון. אם רק נקשיב למה שאנחנו ממילא מדברים, נגלה עולם חדש.

וכך גם בכל המצוות, ובכל פרט מעבודת השם. השלב הבסיסי, הפשוט והעמוק ביותר – הוא ‘לשים לב’ למה שעושים; מניחים תפילין, עושים קידוש, אוכלים מצה, נוטלים לולב, וכל פעולה אחרת; שים לב שזה מה שאתה עושה, זה הכל. כל שאר הרעיונות, מחשבות, והרגשות – יכולים לבוא רק ‘כתוספת’ על הבסיס הזה, ולא ‘במקום’.

***

אומרים, שהטיפול המוצלח והיעיל ביותר – הוא ‘ההקשבה’. כשמקשיבים למישהו באמת – מועילים לו יותר מכל עצה אחרת, ומכל טיפול מקצועי.

גם ההקשבה לעצמנו, תועיל לנו יותר מכל עצה אחרת. ואולי גם תלמד אותנו להקשיב לאחרים.