ארכיון לקטגוריית : החיזוק היומי – קצר ולעניין

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 36

מה הקשר בין סנט-מוריץ לפסח?

האם אין דרכים מכובדות וגבוהות יותר להתכונן לפסח, חוץ מכפפות גומי, סקוצ’ ואקונומיקה?

***

לפני ראש השנה, יש לנו אלול. באלול עוסקים באמירת תהלים, תיקוני זוהר, וחיזוק כללי בתפילה ובכל העניינים של עבודת השם. לפני קבלת התורה, יש לנו שלשת ימי הגבלה, בהם אדם מקדש את עצמו, מגביה ומתרומם.

לפני חנוכה ופורים, אין אמנם הכנה רשמית מסוימת, אבל לפחות מתאפשר למי שרוצה – לעסוק בהכנה רוחנית, בתורה ותפילה, קדושה ופרישות. וכך, להיכנס אל החג מתוך מוחים דגדלות והתרוממות הדעת.

שונה הדבר לפני פסח. מי שיחליט שאינו רוצה להתעסק ב’שטויות’ ובנקיונות, אלא לעסוק ב’הכנה דרבה’ – לפרוש מהבית למשך שבועיים, ולעסוק שעות רבות בתורה תפילה ותשובה, ובכך להכין את עצמו לחג הגדול של יציאת מצרים – ימצא את עצמו בליל התקדש חג, עם איסורים דאורייתא של ‘בל יראה ובל יימצא’… לא פסח, ולא יציאת מצרים.

***

בכדי להגיע לפסח, מוכרחים להפשיל שרוולים, לקחת חומרים מתאימים – ולעסוק בנקיון, ממש כמו רומני רוסי ותאילנדי. להתאמץ, להזיע, לרכון מתחת המיטות ומאחורי הארונות, ולא כלוקסוס ותוספת, אלא כהכנה הבסיסית ביותר לפסח, שלא להיכשל באיסורי כרת…

אז נכון, אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קרבן פסח, ולא חייבים להבריק את החלק התחתון של סוליית הנעל. וזה גם נכון, שברוך השם חלק מהעבודה, ואולי רובו וכמעט כולו – נטלו על עצמן נשים צדקניות [ולפעמים, העזרה של הבעל מתבטאת דווקא בזה ש’הוא לא בבית’…] – ובכל זאת, הדבר אומר דרשני, וכי לא מתאים ליציאת מצרים הכנה רוחנית יותר?

ועוד שאלה ל’מקובלים’: בתפילת ערבית של ‘ליל הסדר’ נמשכים כל המוחין של ‘הסדר’. אם כן, אולי כבר עדיף להישאר בבית הכנסת ושם לעסוק בסיפור יציאת מצרים כל הלילה? למה ללכת הביתה, ולהתעסק עם כריות, כוסות שנשפכים, וילדים קטנים-גדולים שמקשיבים או לא, ובכלל מעדיפים שהם יספרו לאבא ולא להיפך.

***

אכן, כאן טמון כל הסיפור של פסח.

לא יצאנו ממצרים כדי להיות ‘מלאכים’, אלא כדי להיות ‘עבדים’ להשם יתברך. והשטח של העבדות הוא (בעיקר) בעולם העשייה. ‘עבדות’ פירושה: מוכנות להיכנס לכל מקום ולכל מצב, בלי להתפנק ולהיות ‘איסטניס רוחני’, ושם לגלות את השם.

אז דבר ראשון, צריכים לגלות את זה בסנט-מוריץ, ובמלחמה מול הפירורים הסוררים שממאנים להיפרד… אחר כך, מול הילדים הקטנים, יחד עם הכוסות שנשפכים או נשברים. ובעיקר, מול המוחין דקטנות שלנו בעצמנו. ודווקא אז, מתגלים האורות הרוחניים הגדולות ביותר.

אחר כך, גם כשתעסוק בעבודות רוחניות ממש – זה יהיה אמיתי, ולא ניתוק ובריחה. וגם זה – בכדי להטעין את הבטריה ולחזור לעולם העשייה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 34

חודש ניסן הוא – כל שנה – ‘חודש של בחירות’.

השם בוחר בנו, ואנחנו בוחרים בו. ובבחירות, כך אומרים, כל קול קובע.

***

אחת התופעות המעניינות, מתגלה בכל מערכת בחירות – הוא חשיבותו של ‘היחיד’!

כל קהילה בנויה מיחידים, וכל קופה של צדקה דואגת ליחידים, אבל בסופו של דבר – זה משהו ‘כללי’, ובמשהו כללי כמו במשהו כללי – הרבה ‘יחידים’ מתפספסים. לא שמים לב אליהם, לא מייחדים להם מחשבה, ודבר קיומם לא כל כך תופס מקום.

כל זה עד לבחירות. שם אין ‘יחיד’ אחד שמתפספס. פילוחים מדויקים, ורשימות מדויקות – עושים הכל כדי ששום ‘יחיד’ לא יישאר מחוץ לתמונה. אין משפחה שלא יודעים עליה, ואין נער בן שמונה עשרה שלא מבחינים בקיומו. שהרי ‘כל קול קובע’.

וגם דואגים להזכיר לו את זה. פתאום, לרשותו של כל יחיד עומדת מערכת שלמה; עשרות טלפונים ותזכורות, הסעות בחינם, ואם צריך – אז גם מונית או מטוס. ואל תתבייש לבקש כל עזרה שצריך, העיקר – שנוכחותך תהיה ניכרת בסופו של דבר בקלפי…

***

טוב, אז בבחירות – ‘צריכים אותך לעשירי’, ולמחרת אתה יכול לומר קדיש… אף אחד כבר לא מכיר אותך. אבל בבחירות האמיתיות – באמת ‘כל קול קובע’, ולא רק אחת לתקופה וביום מאד מסוים, אלא יום יום ושעה שעה.

במערכת השמימית – לא מפספסים שום ‘יחיד’. אין אף אחד ש’בטעות’ לא קיבל חמצן, או שהשמש שכחה להגיע אליו. כל אחד מקבל את המנה היומית שלו, שכוללת: בריאות, פרנסה, אויר, ושאר ירקות. לא כ’חלק’ מציבור, אלא באופן מאד פרטי ואינדיבידואלי.

וגם להיפך – במערכת השמימית לא מוותרים על בחירתו של שום ‘יחיד’. להשם יתברך לא מספיק שרב פלוני או אדמו”ר אלמוני ‘בחר’ בו. זה משמח אותו מאד, אבל ממש לא מספק. גם לא מספיק לו שהציבור ‘בחר’ בו, גם אם זה מביא לו מאה ותשע עשרה מנדטים. הוא יושב ומצפה שאתה תבחר בו, ועד שתעשה זאת – הוא לא יהיה מסופק.

***

ובזה, לא שייך זיופים, ולא שטיקים. במערכת הזאת – כל ‘קול’ נספר ברצינות הכי רצינית שיש. ומנגד, גם אין מושג של ‘פתקים פסולים’, כי כל ‘רצון’ לבחור, וכל תנועה שעשית בשביל זה – כבר נחשב ל’קול’. 

הקול – קול יעקב, וכל קול קובע. אז אנא, אל תישאר בחוץ! [‘לא רוצה להוציא מהפה, על מי שלא מצביע’ (ציטוט מעיתון)].

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 32

למה אתה עייף?

בעולם אומרים שהזקנים עייפים עדיין מהשבע ברכות שלהם…

***

זה באמת דבר מוזר.

עשו כבר חתונה, השקיעו בזה כל ממון שבעולם, כולם כבר טרחו ובאו לשמוח ולשמח, והזוג כבר בנה את ביתו. אז מה הלאה?

מה פשר העניין? מה פתאום להמשיך את החגיגה עוד שבע ימים, ולהטריח שוב ושוב את החתן והכלה, את המחותנים ואת הציבור – לאכול עוד פעם סעודה, לשמוע עוד פעם דרשות, ולברך שוב את השבע ברכות, עם ‘נפגעים’ חדשים…

כך גם לגבי בניין המשכן. שם זה אמנם היה ‘קודם’, אבל גם שם היו ‘שבעת ימי המילואים’ – שבע ימים בהם הוקם המשכן ופורק, הוקם שוב ופורק שוב. ועם ישראל עומד ותמה – מה העניין בזה? ממה נפשך, אם הגיע הזמן להקים את המשכן, תקים אותו וזהו. ואם לאו – אז תמתין עוד כמה ימים.

***

התשובה היא, שיש שבת ויש ששת ימי השבוע.

שבת הוא זמן נפלא ומתוק, כולו מנוחה עונג ושמחה. אבל מגיע מוצאי שבת, והסיגריה הראשונה מעוררת מחשבות: מתי היה שבת?…

חתונה הוא גם כן זמן גבוה. שמחה גדולה פורצת גבולות, ממש כמו שבת. אבל אם למחרת בבוקר – כבר לובשים כובע וחליפה ואומרים תחנון, החתן עלול לתהות האם באמת קרה כאן משהו, או שהכל כמימים ימימה.

הקמת המשכן הוא זמן נשגב, רגע בו כל עולמות עצרו את נשימתם, ועקבו בדריכות אחר המעמד של ‘וירא כבוד ה’ אל כל העם’. אבל מה יהיה למחרת? האם יהיה לזה קיום, גם הזמן שבו לא תהיה ההתרגשות הגדולה של ‘וירא כל העם וירונו’.

***

בשביל זה יש שבע ברכות.

בימים אלו, עוברים בזה אחר זה את כל ימות השבוע, את כל סוגי הימים הקיימים, ואת כל סוגי המצבים הקיימים [ואת כל סוגי הערים הקיימות…], ובכל אחד מהם – עושים את החגיגה מחדש. וכך גם שבעת ימי המילואים.

כעת, כשהוא יגיע שוב לאותה תחנה, הוא לא ישאל את עצמו שאלות מיותרות, אלא יזכור שהוא כבר היה בתחנה הזאת, וישב במזרח עם בגדי חתן ועשה סעודה וחילק ברכות. ואז, הוא גם ידע שקדושת המשכן וקדושת שבת – אינם רק לשעתם, אלא לכל יום ולכל מצב.

כל יום, הוא אירוע! כל יום – הוא סיבה לשמחה, וכל יום – הוא רקע לשפע ברכות.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 30

מה הדבר הכי חשוב?

הראש כמובן. אם יש לך ראש – אתה קיים, ואתה מתפקד. אם אין לך ראש – אתה לא כאן.

***

אבל יש משהו יותר חשוב מהראש, בגלל שהוא נמצא ‘מעליו’.

אינני יודע איך קוראים לזה, ואיך זה נראה, אבל כששותים יין – נמצאים שם. היין מרים אותנו ‘מעל’ הראש, ומשם אנו מסתכלים על הראש ‘מלמעלה’…

וזה חשוב מאד. כי ה’ראש’ חושב שהוא בעל הבית. הוא יודע שאתה צריך אותו ולא יכול בלעדיו, ולכן, הוא לוקח עליך ‘בעלות’.

אז בדרך כלל זה טוב. חשוב מאד שיש בעל הבית, שלוקח אחריות על הכל – הוא בודק מה קורה בכל השטח, מחשב כל הזמן מה צריך לעשות, ודואג שהכל ייעשה על הצד היותר טוב. לפעמים הוא צריך לעורר על ליקויים, ולדרוש את תיקונם, ולפעמים אפילו צריך להעניש. עד כאן הכל טוב ויפה.

אבל לפעמים הוא פשוט ‘חונק’. הוא דואג להזכיר לך כל הזמן מה אתה צריך לעשות, מה עוד לא סידרת, ומה עוד לא תיקנת. ואתה מרגיש שהוא כבר ‘עולה על העצבים’, ולא נותן לך אויר לנשימה. באותו רגע הוא הפוך מ’בעל הבית’ ל’אדון’, ואתה הופך מ’חוסה בצלו’ ל’עבד נרצע’, וזה כבר לא טוב ולא יפה, ובכלל לא נחמד.

ולכן, חשוב מאד לדעת, שיש ‘חלון’ דרכו אתה עולה יותר גבוה ממנו, ומסתכל עליו מלמעלה… משם אתה כבר לא ‘מקבל פקודות’, אלא מחייך אליו ואומר לו ‘הי, מה שלומך?’…

***

אז זהו, שזה לא בדיוק כך.

‘זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש’. היין מכיל בתוכו שתי אפשרויות סותרות. יכול להיות שאם תשתה אותו – תעלה ‘מעל’ הראש, אבל גם יכול להיות שתרד ‘מתחת’ לרגליים… ואז, לא רק ‘בעל הבית’ יהיה מעליך, אלא כל עובר ושב ידרוך עליך, ואתה תאבד את כל המציאות שלך לגמרי.

ולכן, אנחנו מצווים שלא להתעסק עם הדבר הזה. לא לוקחים סיכונים מיותרים, ולא שותים יין. כך אתה יודע איפה אתה נמצא, ולא מוצא את עצמך זרוק ונרמס. זה אמנם מצריך התמודדות יומיומית, להיות תחת מרותו של ‘הראש’, ולא תמיד זה קל – אבל זה יותר קל מאשר להיות נרקומן, שאין לו ‘ראש’ אבל גם אין לו חיים.

אבל פעם בשנה – יש לנו את ההזדמנות. לא רק ש’מותר’ לנו לעשות את הצעד הזה, אלא אנו ‘חייבים’ לעשות אותו. כי אם לא נגלה את האמת על ‘הראש’ לפחות פעם בשנה – זה כבר יהיה בלתי נסבל. בפורים אנו שותים יין, ועולים ‘מעל’ הראש. לאחר מכן, כשהוא לוקח שליטה יותר מדי – אנו מזכירים לו שפעם אחת הוא היה ‘למטה’ ואנחנו ‘למעלה’, אז קצת פרופורציה…

***

ומה עם הסכנה?

בפורים אין סכנה. כי בין אם תהיה ‘ראש’ ובין אם תהיה ‘רש’ – התוצאה תהיה שווה. כי זה בדיוק המסר אותו אנו נדרשים להעביר אל אותו ‘ראש’:

אל לך לחשוב, שלפי רמת ‘התפקוד’ שלנו, כך רמת האהבה של השם אלינו. לא ולא. בין כשיש ‘ראש’, ובין כשאין ‘ראש’ – מעל הראש או מתחת הרגליים, נקיים או מלוכלכים, נורמליים או משוגעים – הוא אוהב אותנו אותו דבר.

אם הבנת את זה – אתה יכול להתחיל לדבר, ואני אשתדל לשמוע… אם לא – אני לא רוצה לשמוע אותך יותר.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 28

אתה מרגיש חלש לפעמים?

אם לא – תיאלץ להמתין לחיזוק הבא. אם כן – יש לי סוד לגלות לך.

***

בעולם יש יצורים ‘חזקים’ ויש יצורים ‘חלשים’. יתוש הוא יצור חלש, ופיל הוא יצור חזק, זאת עובדה, ואף אחד לא מנסה להתווכח על זה או לשנות את זה.

זה לא אומר שהיצור החלש הוא ‘פוחד’ מהיצור החזק, לפעמים הוא דווקא יכול להתגבר עליו, וכמו שאמרו חז”ל ‘אימת חלש על גיבור’, אבל סוף סוף – הוא החלש, והוא הגיבור.

שונה מכולם הוא האדם. האדם מטבעו הוא יצור חלש, אולי החלש ביותר. לא רק בגוף, אלא גם ובעיקר בנפש. הנפש שלו כל כך רגישה וכל כך חלשה וחסרת אונים. והוא מתמודד כל הזמן עם מצבים של חולשה – זמניים או קבועים.

ולמרבה הפלא – הוא היחיד שמתבייש בזה, ומנסה להסתיר את החולשות שלו, ולהראות עצמו חזק, גיבור ומושלם. רוב בני אדם לא אוהבים להראות את החולשות שלהם, ולא אוהבים להיראות חלשים. [חוץ מאנשים שעושים מזה פרנסה, ומוכנים לשלם את המחיר של ה’בזיון’…]

***

החולשה מעמידה אותנו בעמדת ‘נצרך’. ואדם לא אוהב להרגיש נצרך. אנו מתפללים ‘ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם’. לא רוצים להיות מושא לרחמים, ולכן מעדיפים להיראות כמי שאינו זקוק לכך.

וזה נכון – כלפי כל העולם. אבל לא נכון – כלפי כתובת אחת. כשאנחנו עומדים לפני השם יתברך, אנחנו גם מנסים לעשות ‘שרירים’, ולהראות את עצמנו חזקים, חוץ מנקודה פה ונקודה שם. אבל חוץ מזה – הכל בסדר ‘ברוך השם’.

וזה כל כך חבל, שאם זה לא היה עצוב זה היה מאד מצחיק. זה לא נעשה בכוונה, אלא מרוב ההרגל להראות את החלקים היפים שבנו, ולהסתיר את החולשות – אנו עושים את זה גם במקום הזה.

כמו הסיפור על בעל חוב ששאל את חברו מה לעשות עם הנושים הרבים, והלה יעץ לו שיעשה עצמו ‘משוגע’ וכך יעזבו אותו. הוא אכן עשה כך, וזה עבד מצוין. וגם כשהגיע אותו חבר בעצמו לגבות את חובו הוא השתמש בעצה הזאת, עד שהלה דפק לו על הראש, ואמר לו: הלו, לי אתה לא יכול לעשות הצגות, אני זה שנתתי לך את הרעיון…

***

החולשות לא נועדו כדי לברוח מהם, אלא כדי ‘להישאר’ שם, ולהביא אותם כמו שהם לפני השם יתברך, ולומר לו: אבא, אני חלש. זהו, זה הכל.

אתה יודע איזה ‘גל של רחמים’ אתה תרגיש במקום הזה? פתאום תרגיש איך שכל סדק וכל פינה שנמצאים בחולשה שלך – מתמלאים ברחמים, אהבה וחמלה, שמעולם לא חווית, ותגלה איך שהחולשה בעצמה היא הכלי הנהדר ביותר שקבלת מעודך.

נכון, לא צריך להראות את זה לאחרים, וגם לא צריך ‘להתעסק’ בזה כל היום. אבל פעם בשנה, כשמגיע פורים ‘תפשוט את היד’, בתנועה כזאת של ‘זה מה שאני – חלש וחסר אונים’, ואז תרגיש איך שהרחמים האין-סופיים ‘שוטפים’ אותך, ואתה תצא משם ‘חזק’ ו’אהוב’ כפי שלא היית מימיך.

ואז, כשתתגעגע לכך – תעשה לך ‘פורים קטן’ פעם בשבוע, או פעם ביום, ותנצל כל חולשה שיש לך – כדי להפוך דרכה לחזק יותר, לא בצורה של מלחמה או בריחה, אלא בצורה של ‘פשיטת יד’, וכל הפושט יד, בלי חכמות ובלי פוזות, נותנים לו.