ארכיון לקטגוריית : החיזוק היומי – קצר ולעניין

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 56

יש נושא לא פופולרי.

קוראים לו ‘ייסורים’. מעדיפים שלא לדבר עליו, וגם לא לחשוב עליו. וזה נכון. ובכל זאת…

***

הקניין העשרים-וחמשה מקנייני התורה – הוא ‘קבלת הייסורין’.

הדבר שאדם חושש ממנו ביותר הוא ‘ייסורים’. איך אומרים נהגי המוניות? ‘העיקר הבריאות’. טוב, כי זה הדבר היחיד שהם חוששים ממנו [נהג לא בריא, לא יכול לנהוג…]. אנשים אחרים יש להם רשימה ארוכה יותר של ‘העיקר’; בריאות, פרנסה, שלום בית, זיווגים, בנים זכרים, ונחת כמובן.

וממוצא דבר אתה למד, שאין אדם שלא מתמודד. אם המילה ‘ישועות’ – מצליחה להקפיץ אנשים, לגרום להם לשפוך דמים תרתי משמע, ולנדוד לכל פינה בגלובוס – כנראה שאנשים זקוקים לישועות, זקוקים מאד. אף אחד אינו אוהב להתייסר, ולמרות זאת אין מישהו שלא מתייסר, במעט או בהרבה.

קשה מאד לדבר על ‘קבלת ייסורים’. מי שמדבר על זה הוא לא פופולרי, ובוודאי לא יכול לעשות מזה קופה. הרבה יותר פופולרי ומבוקש – הוא מי שמדבר על ‘איך להתפטר מהם’. ואם הוא רק מוכן להבטיח, גם אם לא לקיים – הוא כבר יכול להיות מיליונר. ללמדך, עד כמה הייסורים ‘שנואים’. [אולי לכן, הקניין הזה הוא בדיוק ‘באמצע’ הקניינים, כדי להסתיר אותו ככל האפשר…]

***

ובכל זאת, אם הייסורים הם מוצר שכל כך מצוי, כנראה שיש להם תפקיד. ואם נדע מה תפקידם – אולי נסכים ‘לקבל’ אותם, גם אם לא ‘להזמין’ אותם [כמו שהיו צדיקים שעשו].

עיקר הקושי של הייסורים – הוא ייסורי הנפש. אדם מצדו, מוכן להתייסר, והרבה – עבור המטרות שהציב לעצמו. לקום בבוקר – זה ייסורים. לאכול – זה מאמץ עילאי. להתנקות – גם כן. ללכת ממקום למקום – גם דורש מאמץ. וזה רק ההתחלה. החיים שלנו מלאים במאמץ, ויתורים, והתייסרות – אלא שאת רובם אנחנו לא מרגישים, כי אנחנו מעוניינים בכך.

נמצא אם כן, שייסורים ש’אנו’ בוחרים בהם, אינם מפריעים לנו, אלא רק ייסורים שהגיעו אלינו ללא בחירה. וזה אומר, שהקושי אינם עצם הייסורים, אלא התחושה שהם נותנים – הרגשה של דחיה, של דינים, של ריחוק. כביכול אתה לא אהוב. אחרת, למה מייסרים אותך. משכך, אילו נבין שיש להם מסר אחר – אולי לא נרגיש כך.

***

המטרה של הייסורים – הם לעשות אותך ‘גדול’.

כל קשר בנוי משתי צדדים. ומשכך, בהכרח לתת לכל צד את הזמן וההזדמנות לבנות את החלק שלו בסיפור. אם צד ‘המשפיע’ כל הזמן מאיר פנים ומשפיע כל טוב. נמצא שצד ‘המקבל’ נשאר קטן ומסכן, ואין לו כלום ‘לתרום’ עבור הקשר. וממילא, גם הקשר אינו קשר.

בכדי לעשות את המקבל ‘גדול’ – מוכרח צד המשפיע מידי פעם כביכול ‘להסתיר’ את פניו, ולמנוע את השפעתו. ואז, נוצרת הזדמנות עבור המקבל לגדול, ולתרום את חלקו. אילו לא יתבלבל מכך, ולא יברח – אלא יסתכל בחזרה לצד המשפיע ויאמר לו: אני בטוח שאתה כאן, אלא שאתה מתחבא ממני. וזה ‘לא יעזור לך’ אני ימשיך להסתכל עליך – אופה, נהיית גדול. וכעת זה קשר אמיתי.

כשנותנים לתינוק להתחיל ללכת, ‘עוזבים’ אותו, ונותנים לו ליפול ולהתייסר. אבל לא רק שהוא לא נפגע מכך – אלא מסתכל במבט מלא חיוך לעבר הוריו, ובפרצוף של גיבור הוא קם שוב ומנסה, עד שהוא מצליח, לקול מחיאות כפיים. זה המשל, והנמשל מובן.

אם אתה רק ‘מקבל חסדים’ – אתה מסכן וקטן. אם אתה יודע גם ‘לקבל ייסורים’ – אתה גדול וחזק. ואל תדאג – אם ‘תקבל’ אותם ולא ‘תילחם’ בהם, הם ילכו מהר יותר, ללא עקבות וללא טראומות.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 54

יש מישהו שלא אוהב ‘טוב’?

אז למה יש אנשים רעים? למה צריכים להתפלל בכל יום להינצל מאדם רע, יצר הרע, חבר רע, שכן רע, ופגע רע?

***

הקניין העשרים-ושלשה מקנייני התורה – הוא ‘לב טוב’.

כל אחד מחפש שיהיה לו ‘טוב’, והוא גם מוכן להצהיר שהוא רוצה שיהיה טוב לכל העולם. וזה עוד לפני כל הפוליטיקאים – שמוכנים להבטיח בפה מלא את כל הטוב שבעולם לכל אחד. מי מדבר על המהפכנים, שהקדישו ומסרו את כל חייהם בשביל ‘הטוב העולמי’.

אין (כמעט או בכלל) אדם, שפשוט מעוניין שיהיה ‘רע’. קשה למצוא מישהו שיכריז בפה מלא שהוא מעוניין לגרום רע, לעצמו או אפילו לאחרים. זה גם לא נשמע יפה ולא הומוגני, בוודאי לא בעולם דמוקרטי ויפה-נפש.

ובכל זאת, יש הרבה רע בעולם. הרבה מדי. אנשים פוגעים אחד בשני בלי להניד עפעף. מוכנים ללגלג על אנשים, להציק להם, להזיק להם ולרדת לחייהם, בלי שום מצפון. ואלו הם מעשים שבכל יום. בעולם, אנו פוגשים הרבה יותר ‘רע’ מאשר ‘טוב’.

***

אז נכון, הכל בשם הטוב, הצדק והיושר. ולכן, זה תמיד ייעשה למי שזה ‘פשוט מגיע לו’. אם משום שהוא רע מנוול ורשע, ומצוה גדולה לשנאותו ולהרע לו. אם משום שהוא מפריע לי, וממילא לא מגיע לו שיהיה לו טוב. ואם משום שהוא פשוט לא חושב כמוני. בקיצור, עושים את כל הרע בשם ‘הטוב’.

ודווקא אותם אנשים שצועקים יותר בקול על הצורך לדאוג ל’שלום עולמי’, ו’לטוב גלובלי’ – הם אלו שצריך לשמור מהם מרחק. כי אמנם רוממות ‘הטוב’ בגרונם, אבל כוונתם לאג’נדה מאד מסוימת, שאותה הם החליטו לכנות בשם ‘טוב’, וממילא חרב פיפיות בידם – כנגד כל מי שמפריע לאותה אג’נדה או אפילו רק לא מסכים אתה.

וזאת התשובה. ‘טוב’ הוא הגדרה מאד גמישה, ונתונה למשיכה לכל עבר, ולשינויים רבים – לפי מצב הרוח ומצב הדור. כל אחד רוצה ‘טוב’ ורוצה להיות טוב – אבל רק לפי ההגדרה שהוא נותן לאותו ‘טוב’. הגדרה מאד מצומצמת ומצומקת, היא ותו לא.

***

הגדרה נכונה ומדויקת של ‘טוב’ – יכול לבוא רק מבורא עולם. והוא מגלה שהטוב היחיד הוא – להיות מחובר אליו. פשוט, מפני שהוא בעצמו הטוב. הטוב הזה הוא לא ‘יחסי’ ולא ‘זמני’, אלא טוב בעצם, שלעולם יישאר טוב, ויביא לכולם רק טוב, ולעולם לא ישתנה.

מעטים הם האנשים, שתופסים את זה, ומוכנים לעשות את הכל כדי לפרגן לעצמם את הטוב הזה. ומעטים עוד יותר הם האנשים – שרוצים להנחיל את הטוב הזה לכל העולם, ומוכנים לעשות הכל עבור כך. ולוותר אפילו מ’הטוב’ שלהם בעצמם, בשביל להביא את הטוב העולמי.

המעטים האלו הם הצדיקים, ולכן הם נקראים ‘טוב’. כי אין בלבם משהו אחר חוץ מהטוב הזה – והרצון להנחיל אותו לכל אחד ולכל העולם. וכל מי שנדבק אליהם, מתעורר בלבו הרצון והתשוקה לחפש אחר אותו ‘טוב’, וממילא גם להנחיל אותו לסביבתו.

וזה נקרא ‘לב טוב’. פשוט – ‘לב שרוצה את הטוב’. אבל את הטוב האמתי. ומי שיש לו כזה לב – יש לו הכל.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 52

שמחה זה לא צחוק.

אבל לפעמים, או הרבה פעמים – אי אפשר להגיע לשמחה בלי צחוק.

***

הקניין העשרים-ואחד מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט שחוק’.

יש הבדל מהותי בין ‘שמחה’ לבין ‘צחוק’. שמחה הוא ‘סיפוק’ ומילוי פנימי, וצחוק מבטא ‘ריקנות’ פנימית. דבר והיפוכו.

אם משום שבאמת ריק מבפנים, וזה מתבטא החוצה על ידי הצחוק. וכפי שניתן להבחין בקלות, אצל נערים שמתמודדם עם ריקנות נוראה, שהצחוק הוא אורח קבוע אצלם, והוא גם צועק את הריקנות והאומללות שלהם. אם משום שהצחוק גורם לריקנות, גם אצל אנשים שאינם כאלו, וכמו שאמרו חז”ל ‘שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה’ (אבות פ”ג).

ולכן, בוודאי עלינו לאמץ בחום את השמחה, ובאותה מדה – להתרחק ולהרחיק מאתנו את השחוק. אם אין אנו חפצים בריקנות ובאומללות. וזה הפירוש הפשוט ‘במיעוט שחוק’ – למעט בשחוק.

***

ועם זאת, גם בזה יש להשתמש עם הפירוש ההפוך, ולומר שאנו בכל זאת זקוקים למעט צחוק. וכמו שאמר רבינו מוהר”ן מברסלב שאי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי ענניני מילי דשטותא ועניינים של שחוק.

וכמובא בגמרא (שבת ל.) על רבה שקודם הלימוד היה אומר מילי דבדיחותא, ואז החל את השיעור באימה ויראה. וכן מובא בזוהר (פרשת תזריע) על רב המנונא, שהיה מסדר בפני תלמידיו ‘פרקים’ של מילי דשטותא.

הסיבה הפשוטה לכך היא, שאמנם השחוק איננו שמחה [ואף ההיפך ממנו], אבל הוא בהחלט יכול לשמש ‘מפתח’ עבור השמחה. כי השחוק מטבעו ‘משחרר’ – משחרר את השרירים, משחרר את הגוף, ובעיקר – משחרר את הנפש.

כלומר, דווקא משום שהוא ‘מרוקן’ – שהיא בעצם תכונה שלילית, יש בו גם פן חיובי. כי כמו שהוא מרוקן את כל הרצינות הטובה, הוא גם מרוקן את כל הרצינות הפסלה, של הכבדות והעצבות. ואז, ברגע של השחרור, יכולים להתיישב על ההגה ולהתחיל לנוסע באמת.

***

בפנימיות, יש בזה סוד.

כמו שמבאר רבי נתן. השמחה נמצאת בגלות. את מי אתה רואה שמח? את הגוים, את החילונים, את המופקרים. זאת אמנם שמחה מדומה, אבל זה מה שרואים היום. אצל אנשים אמתיים – קשה למצוא שמחה. אנחנו בגלות.

אם אתה רוצה לשמוח – אתה כביכול צריך אישור מהבוס, דהיינו מהגלות. והוא לא יתן לך אישור, כי הוא לא רוצה שאתה תשמח, אלא רק החבר’ה ‘שלו’. ולכן, אתה צריך לעשות לו ‘תרגיל’ – אתה מתחיל עם שחוק, ואז הוא מזהה אותך כאחד ‘משלו’, ומוכן להעניק לך מנה של שמחה, ואז – אתה ‘גנוב’ את זה, ושמח באמת עם הקדושה.

בקיצור: חייבים ‘מנה’ יומית – מעט ולפעמים מעט יותר – של שחוק ומילי דשטותא, כדי שנוכל לשמוח באמת.

נ.ב. בספר ‘שיח שפרי קודש’ מובא שלשה תנאים למילי דשטותא: א. לא לכוון לכבוד עצמו. ב. לא ‘על חשבון’ מישהו אחר. ג. לא ניבול פה חלילה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 50

יצא לך לאכול פעם – נטו לשם שמים?

אם היה לך מרק בלי טיפת מלח, ואכלת את זה, זה היה ‘נטו’ לשם שמים…

***

מה ההבדל בין מרק מתובל למרק תפל? המרכיבים הם אותם מרכיבים, שניהם בריאים באותה מדה, ושניהם מזינים באותה מדה. אז מה בכל זאת חסר? טעם, עריבות, תענוג.

וזה מה שהופך את זה ממשהו ‘מושך’ – שאתה צריך להתגבר על עצמך שלא לאכול אותו בלעיטות, למשהו ‘דוחה’ – שאתה צריך להתגבר על עצמך כדי לאכול את זה…

כשאוכלים, לא אוכלים רק כדי להשביע את הגוף, אלא גם – ואולי בעיקר – כדי להשביע את הנפש. וכשחסר את הרכיב של הטעם – זה אמנם משביע את הגוף, אבל לא את הנפש. ועל כך כותב הראב”ד: ‘תמעט באכילה, אבל המעט שאתה אוכל, יהיה מתובל וערב’.

***

הקניין השמונה-עשר מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט תענוג’.

מקובל בשם הגר”א לפרש את כל ה’מיעוט’ שמופיעים בקנייני התורה – על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. ולעניינו, כדי לקנות את התורה, זקוקים לפחות ל’מיעוט’ של תענוג.

כשאנחנו מבקשים על לימוד התורה, אנו מבקשים בקשה חריגה ויוצאת דופן. לא מבקשים (רק) על עצם הלימוד, אלא על ‘הטעם’ – “והערב נא ה”א את דברי תורתך בפינו”. הלשון הזה הוא לשון שטבעו חכמים, והיא חלק מברכת התורה שהיא מדאורייתא, כלומר, יש כאן משהו מהותי ועקרוני, ולא תוספת ותחביב.

אם נשתמש בהגדרה למדנית, נמצא ש’לימוד תורה שאין בו ‘טעם’ – חסר בעצם הלימוד’ [וכמבואר בהקדמה הידועה לספר ‘אגלי טל’, ש’תורה לשמה’ – הכוונה ‘לימוד מתוך תענוג’]. ולכן, תחילת לימודו של התינוק, מלווה בלקיקת דבש. לא רק כאמצעי טכני – אלא כהגדרה מהותית.

***

לימוד תורה היא המצווה הכי חשובה [ותלמוד תורה כנגד כולם], ובאותה מדה – המצווה הכי מסוכנת. וההבדל בין שני האפשרויות הוא – האם התורה היא ‘מידע’ או ‘חיבור’.

אם היא משמשת למידע אינטלקטואלי גרידא – זהו ‘שלא לשמה’, שבמקרה הטוב איננה אסורה, ובמקרה הגרוע ‘נוח לו שלא נברא’. רק אם היא משמשת ל’חיבור’ – זוהי ‘תורה לשמה’ שעליה נאמרו כל המעלות העצומות.

וההבדל מתבטא ב’טעם’. אם מרגישים בזה טעם [לא טעם שכלי אלא טעם רגשי – ולכן ההדגשה היא ‘והערב נא את דברי תורתך בפינו‘], אז יש כאן חיבור. ואם לאו – אין כאן אלא מידע.

מסופר על החזון איש, שראו אותו מסתובב בחדרו מקיר לקיר, כשפניו אדומות, והוא חוזר שוב ושוב ‘אמר אביי’ ‘אמר אביי’, כך במשך שלשת רבעי שעה. לא היה כאן שום חידוש ב’הבנה’ כמובן, אבל היה כאן חיבור רגשי עמוק לעצם המילים הקדושות. זהו תורה לשמה.

***

ויש לכך הרבה השלכות – פרקטיות ומהותיות; המשיכה אל הלימוד, החשק כשיושבים מול הספר עוד קודם שפתחו אותו, הביקוש להבין באמת, ועוד ועוד – כל אלו מושפעים ישירות מהחילוק בין ‘מידע’ לבין ‘חיבור’.

קח פסוק אחד, משנה אחת, או קטע בספרי הצדיקים, ותנסה ללמוד אותו – לא מתוך ניסיון ‘להבין’ אלא מתוך ניסיון ‘להרגיש’ את הטעם של המילים הללו. תלעס אותו שוב ושוב, עד שתרגיש את המתיקות על השפתיים. ואז – נכנסת לראשונה לעולם שנקרא ‘לימוד התורה’. אשריך.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 48

איך אתה מגדיר את עצמך?

לפי העיסוק שלך – סנדלר, אינסטלטור, מנהל בנק, סופר ומרצה; או לפי מה שאתה באמת – יהודי?!

***

הקניין הששה-עשר מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט סחורה’.

מהו השיעור ‘מיעוט’ סחורה? האם יש מספר מסוים של ‘מטר’ או ‘קילו’ – כדי למדוד מתי זה ‘מיעוט’ ומתי זה ‘ריבוי’?! ולביאורו של רש”י: ‘לא תימצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרים’. נמצא לכאורה שאפילו ‘מיעוט סחורה’ מהווה בעיה, כי עצם העיסוק במסחר הוא סתירה לקנייני התורה.

ונבין, שלא מדובר כאן בעניין מוסרי, או מעלה. אלא ב’קנייני התורה’. כלומר, אם אין לך את זה, אין לך עם מה ‘לשלם’, ואתה נשאר יהודי ‘ללא תורה’. משכך, חשוב לנו מאד ברמה קריטית להבין את העניין. האם מסחר הוא בסדר או לא, וכמה?

***

התשובה היא פשוטה: ההבדל הוא – אם אתה רק ‘עוסק בסחורה’ או שנהיית ‘סוחר’…

שני גישות ישנם בעולם לנושא ה’עבודה’; הראשונה רואה בה כאמצעי – היות ועל האדם לעסוק לפרנסתו [בפשטות משום ‘השתדלות’, ובפנימיות משום ‘בירור הניצוצות’], לכן, הוא בוחר לו מקצוע הקרוב ללבו – החל מראש ממשלה ועד שרברב – וממלא דרכו את השתדלותו.

השניה רואה בה מטרה ותכלית – אתה לא יכול להיות בטלן ופרזיט. ולכן, אתה חייב ‘להיות משהו’. וה’משהו’ הזה – הוא הקריירה הכלכלית שלך. זה המהות שלך, זה מה שמגדיר אותך, וזה מה שאמור להופיע תחת ה’פרופיל’ שלך [וכמעט תחת ה’לאום’…]

ההבדל מתבטא כששואלים אותך ‘מי אתה’? אם אתה עונה: ‘סנדלר’ ‘נגר’ או ‘ראש עיר’ – הפכת את העבודה לעצם מעצמך ובשר מבשרך. לעומת זאת, אם אתה עונה: ‘יהודי’, שלצורך העניין עוסק לפרנסתו בסנדלרות נגרות או ראשות עיר, אבל לא זה ‘מה שהוא’, השארת את העבודה על מקומה הנכון.

***

זהו ‘במיעוט סחורה’. אתה יכול לעסוק במסחר, אבל אל תהיה ‘סחרנים’ ו’תגרנים’.

וזו לא רק ‘הגדרה’ אלא ‘מהות חיים’. ומשפיע על המחשבות שלך במשך היום – האם הם ממוקדות בעצמך, או בעבודה שאתה עוסק בה.

וכמו שאמר רבי נתן לבנו, שעבד לפרנסתו בדואר: בכל הדרך אל הדואר, בהלוך ובחזור, תחשוב בעבודת ה’. וכשאתה נמצא בדואר – תחשוב על הדואר, שלא תעשה מלאכתך רמיה. הוא לא התכוון רק משום ‘ניצול הזמן’, אלא גם ועיקר בשביל ה’הגדרה’ מי אתה.

ובזהירות אך בהחלטיות: גם ‘אברך כולל’, ‘ראש ישיבה’ או ‘משפיע’ – זה ‘עיסוק’ ולא אתה בעצמך. תחת הכותרת ‘אתה בעצמך’ יכול להיכנס רק משהו מהותי כמו ‘יהודי’, ‘תלמיד חכם’ או ‘צדיק’ וכדומה.

זה לא קל, אבל מאד קריטי. הגדרה פשוטה שמשנה חיים.